דרין קדמאין כו' וידעין לצרפא אתוון. עיין בז"ח ש"ה מאמר אליהו על אותיות ותבין משם:

אתוון עלאין וגו אתוון תתאין. מפרש לקמן. (ובמקום אחר כתב הגר"א וזה לשונו: גו אתוון עלאין כו' ה' עלאה ותתאה שמהן יוצאין ומשלימים המספר לס"ר והן ס' אותיות כמש"ל. עכ"ל):

וסלקין על רישייהו דחיון כו'. כי כל חיה תחת אות א' כמ"ש למטה ובכמה מקומות:

היכלא עילאה. בינה ששם אותיות גדולות:

היכלא אחרא. מלכות ששם אותיות קטנות בסוד אחות לנו קטנה כידוע ה' זעירא, א' זעירא:

ואלין ואלין כו'. עיין בז"ח במתניתין דטעמים. תרין גלגלין סחרין:

ובמקום אחר כתב הגר"א וזה לשונו: וחיבורא דאתוון כו' שהן ע"ב פרקי המרכבה שבהן התנועה דידים ורגלים ועינים ופה וצואר, וי"ב פרקים הגדולים דידים ורגלים, ועיקרן כ"ב כ' אצבעות ועינים א'. ומ"ש בספר יצירה ברית המעור ...(חסר כאן בהעתק)

בעינים כמ"ש ברית כרתי לעיני כו' וראיתיה לזכור ברית כו':

ופה וצואר אחד, כי התחלת הפה מהצואר, וראשית הרוח וקול ודבור משם. ולכן ו' אותיות הן משנים שנים. והי"ב אע"פ שהן מה' נכללין בד'. כי הה"א עיקרו ד' גוונין שנעשין ה' גוונין. וזהו שם י"ב דפרח בהו אליהו בידים ורגלים שבהם מעופף האדם י"ב בקר דתחותה שבהן סלקא והוא אדני במילואו וכמ"ש כאן "ופרחין גו אוירא כו'". וזהו ענין החיות והאופנים וקרא זה אל זה, כי החיות של הפנים מתגלין וגם כן מתפרדין לבד אדם שמחוברין ומכוסין ולכן בפרצוף אדם זו"נ, וזהו שנא"ן שבדרך הילוכן הקדם של כולם שור מימין וכסדר הנ"ל והאחרונה אדם מקדם. ולכן י"ב פרצופים, כי אדם מכוסה, וכל האדם אחד לכן בכללן י"ג. וכן הוא באופנים שכל אחד אופן בתוך אופן, והיה צריך לד' גלגלים אלא שהפנימי אינו צריך רק אחד ושם חיבורן כנ"ל, והן י"ב, והילוכן בשם י"ב הנ"ל. ושל חיות בג' הויות הידועים דמלך כו' שהן מנצפ"ך (הן בספי' משולשים), ואדם של האופנים בארץ ולכן היחוד על ידי אדם אשר בארץ. והוא אופן אחד בארץ, כי אינו בגלגלים כנ"ל, והוא אחד. ועיין בזהר חדש נ' ע"ב. עכ"ל):

בטמירו. ר"ל במילואו כמש"ו:

תרין אחרנין ל"ף. כמ"ש שאל"ף אינו בחשבון האותיות רק הוא כלל של כל האותיות כידוע, וכמ"ש בספר יצירה, ואל"ף מעיד על יחודו של עולם שהוא ראשון כמ"ש בפרשת בראשית דף ג' ע"ב (ח"א ג, ב) כל יחודי בך כו' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי כו', וכל זה מעיד האלף כי ה' מוצאות אחה"ע מוצא הראשון, ומוצא האחרון בומ"ף, והאמצעי דטלנ"ת. וראשון של ראשון א', ואמצעי של דטלנ"ת ל', וסופו של בומ"ף ף'. וזהו אל"ף:

וכן בכולם יש סוד בכל צירוף ומילוי, והן שתין אתוון, ששים גבורים מסוד בוצינא דקרדינותא דגניז בגו אמא עטרא דגבורה. ועם י"ב אתוון דמנצפ"ך ע"ב. כמ"ש בז"ח ש"ה עי"ש. וכל ע"ב שייפין דגופא נטלין בהון. וכן ע"ב פרקי המרכבה. וכן של העולם. וז"ש דכלהו הוו נטלין ברזא דאתווין. כל העולמות כולם וכל הנפלאות נעשים על ידיהן, ולכן הנסים נקראו אותיות כמ"ש "הגידו האותיות לאחור" (ישעיהו מא, כג):

אלא אות דא כו'. ר"ל אות הוא סימן על דבר וכן האותיות הן סימן על המדות, כמו ד' אותיות הויה ב"ה, ו' מדתו של יעקב‏, ו' קצוות אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, וא"ו הוא ע"ב סימן ואות על מדת אמיתו‏:

[ליקוט. מבראשית עד ויכולו דל"ת תיבות ואם נקבה תל"ד, גימטריא ב' פעמים אויר, שאויר הוא זיווגא עילאה אחע"ה גיכ"ק גימטריא אויר, וזיווג תחתון יוצא מזיווג עליון.וזהו סוד בזוהר ויקרא ב' ע"א (ח"ג ב, א) ופרחין גו אוירא דנחת' מגו אוירא עילאה דקיק דלא ידיע כו'. והנה ב' אויר הנ"ל שהם ב' זיווגים הנ"ל, הם שתים שהן ארבע כמנין דל"ת שהוא ארבע. וכן מספרו ב' פעמים אויר כנ"ל. והנה תלד באלב"ם הוא כסא כונן למשפט כסאו. וזהו עד ויכולו. וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כו'. [נראה שהוא הגה"ת הרמ"ש. והנה עתה בעוה"ר הדלת נעולה בסוד נשבע הקב"ע שלא יכנס בירושלים של מעלה כו' כידוע כי הוא נועל דלת בפני לווין, כי אנו בעונותינו לווים כמ"ש החנות פתוחה והחנוני מקיף וכל הרוצה ללוות כו'. בפרשת האזינו תרי"ג תיבות וזהו וענתה השירה הזאת כו']. וזהו סוד המשנה "אמרה הדל"ת הריני נזירה אם נפתחת אני". והבן). נמצא כתוב בראש העתק פי' התיקונים וז"ל ששים המה מלכות זהו אותיות של הא"ב במילואים עולים ס' כזה: אל"ף . בי"ת . גמ"ל . דל"ת . ה"י . וא"ו . זי"ן . ח"ת . ט"ת . יו"ד . כ"ף . למ"ד . מ"ם . נו"ן . סמ"ך . עי"ן . פ"י . צד"י . קו"ף . רי"ש . שי"ן . תי"ו .ותמצא חצי הא"ב מתגלגלים בשאר האותיות וחציו נחים במקומם, וסימניך אדו"י כלמ"נ פש"ת. אחד עשר אותיות אלו מתגלגלים.א' ב' פעמים אל"ףוא"ו.ואות י' כמספרו דהיינו י' פעמים כזה: בי"תה"יזי"ןיו"דעי"ןפ"יצד"ירי"ששי"ןתי"וואות ו כמספרו ו' פעמים: 1-2. וא"ו3. יו"ד4. נו"ן5. קו"ף6. תי"ו.אות ד' כמספרו ד' פעמים, דהיינו:דל"תיו"דלמ"דצד"י.וסימן לג' אותיות שכמספרן י' ו' ד'. אות כ' מתגלגל ב' פעמים כזה:כ"ףסמ"ך.אות ש' מתגלגל גם כן ב' פעמים כזה:שי"ןרי"ש.אותיות ל"פ מתגלגלים ד' פעמים כזה:[ל]אל"ףגמ"לדל"תלמ"ד[פ]אל"ףכ"ףפ"יקו"ף אותיות מנ"ת מתגלגלים כל אחד ה' פעמים כזה:[מ]1. גמ"ל2. למ"ד3-4. מ"ם5. סמ"ך.[נ]1. זי"ן2-3. נו"ן4. עי"ן5. שי"ן.[ת]בי"תדל"תח"תט"תתי"ו ואחד עשר אותיות אלו בגה"ז ח"ט ס"ע צק"ר נחים במקומם.ואם תצרף י"ב אותיות של מנצפ"ך כזה: מ"ם . נו"ן . צד"י . פ"י . כ"ף . נמצא יש כאן ב' יודי"ן, ב' ממי"ן, ב' נוני"ן, ב' פיפי"ן, ואותיות ו' צ' ד' כ'. אם כן נמצא היו"ד מתגלגל בסך הכל י"ב פעמיםואותיות ו' מ' נ' כל אחד מתגלגל ז' פעמיםואות פ' ו' פעמים,ואות ד' ה' פעמיםואות כ' מתגלגל ג' פעמים,ואות צ' נשאר במקומו מאותיות כפולות. נמצא יש בא"ב הנ"ל:ב' אלפי"ןבי"ת אחדגמ"ל אחדד' דלתי"ןה' אחדו' וויןז' אחדח' אחדט' אחדי' יודיןב' כפי"ןד' למדי"ןה' ממי"ןה' נוני"ןס' אחדע' אחדד' פיפי"ןצ' אחדק' אחדר' אחדב' שיני"ןה' תוי"ן. ומספרם עולה סך הכל ארבעה אלפים שני מאות ל"ח (4,238). ועם מנצפ"ך עולה סך הכל ארבעה אלפים שבעה מאות וח"י (4,718). עד כאן של הליקוט.]

עוד ליקוט.א הוא בכתר והוא כלל כל האותיות והוא קוצו של יו"ד. ומחכמה מתחיל השם הוי"ה ומתחיל בב' בראשית. והן כ"ו‏ אותיות כמנין הוי"ה כ"א אותיות כמנין יה"ו, וה' אותיות מנצפ"ך כפולים נגד ה' אחרונה שהיא כפולה ולית לה מגרמה כלום. וע"ס י' נקודין הן יו"ד אתוון דשמא מפרש והן ל"ב נתיבות:

תרי ענני הוו ענן דנהיר כו'. הן שכינה של אצילות ושל בריאה. שבהר סיני של בריאה שם עאל משה ושם ניתן התורה מצד אימא דמקנן בכורסייא ושם הוא הפה כמ"ש בזהר חדש שיר השירים שהוא בינה כידוע, ושם יצירת הולד במ' יום. ולכן ניתנה התורה למ' יום. וענן המשכן של אצילות לא יכול משה לבא שלא היה מדרגתו אלא בבריאה שמשם התורה כידוע בהרבה מקומות:

(תיקונא קדמאה. והן רכ"ח רי"ו וי"ב שע"ג. וכשנכללין ועולין למעלה נקרא כ"י ברו"ך כמ"ש בהיכלות):

תיקונא קדמאה כו'. ר"ל ד' חיות הקודש הן ד' מלאכים ארגמ"ן כידוע והן מתפרשין לי"ב כמ"ש בפרשת ויקהל פקודי שכל אחד מתפרש לתלת, וכן כל אחד מאלו הד' מתפרש לי"ב, וכן לעולם כמ"ש שם:

ומפרש כאן שמיכאל שהוא פני אריה אל הימין תחתיו ד' מלאכים לד' סטרי עלמא כמ"ש וארבע פנים לאחת ותחת כל אחד תחתיו ממונה אחד בארץ ‏י"ב מלאכים ממונים תלת לכל סטר והממונה אשר בשמים מושל על אשר בארץ ועל כל י"ב ממונים שלו ואותן שבשמים הן ד' כללים ועליהם ד' אותיות וכולם תחת מיכאל. וע"ג אות א' שמושל על כולם והוא אות שמושל על גבי מיכאל שהוא על כולן. וכן בד' חיות הקודש בכללם א' ע"ג שסימן ארגמ"ן מט"ט נוריא"ל כידוע. וכן כאן הוא גם כן בגבריאל כמ"ש לקמן דף ג' ע"א (ח"ג ג, א) עי"ש. וכן הוא בכל ד' חיות הקודש לד' סטרין. וזה סדרן:

א"י שהן בת"ת ומלכות ק' על י' שת"ת נוטה לחסד, וכן ר' על י' [צ"ל א'] כידוע שדו"נ נוטלין חד עטרא דחסד וחד עטרא דגבורה בנ"י [צ"ל כנזכר] באדרא זוטא עיין שם, ולקמן בפרשת בהעלותך לא נזכרו מאלו ד' רק שנים מאלו ד' שבשמים ועליהן מיכאל וכן בכל ד' חיות הקודש שהן י"ב חיוון רברבן י"ב בקר תחת הים כמ"ש בפרשת פקודי בהיכלות ולא נזכרו שם אלא צדקיאל ויופיאל וכן בכולם הא' והג':

ליקוט. (גם זה מפי השמועה) סוד הד' חיות ותחת כל א' נ"ו [צ"ל נ"ד. המסדר] ממנין (ס"א סמכין) בריש ויקרא ובפרשת בהעלותך ובפרשת פקודי וכמה מקומות לא חשיב אלא שנים [צ"ל שנים עשר. המסדר] תחת כל אחד שהן תלת לכל סטר. והענין כי הי"ב הם העקרים והשאר שהן רי"ו הם תחתיהם והם בסוד שם י"ב ושם ע"ב שהם רי"ו אתוון:

לגו לגו באתר דאיקרי קדש נציץ כו'. כי הפרטים דומה לכלל כמו בד' החיות, א' ע"ג שהן נגד ד' ספירות חגת"ם, וע"ג נגד בינה, הכסא שעל גבי החיות, שד"ס אות הד' שבה"א ד' חיוון, ונקודה שבתוך הה"א הוא שע"ג. ועיין בז"ח סתרי אותיות דף ה' ע"ג רזא דה"א אינון ד' כו' עיי"ש כל המאמר. וכן כאן באותיות שהן חגת"ם אות חמישי מסטרא דקדש בינה:

אוקיר אנוש כו'. ר"ל משה רבינו ע"ה כמ"ש עליו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כו'":

הה"ד ויקרא אל משה. ר"ל צירוף ויקרא זהו שנתגלה אל משה שבעוד צירוף הראשון אוקיר מתנוצץ לא יכול משה לבא אל אהל מועד כמש"ו, ואח"כ ויקרא אז אל משה, וקראו שיכנס בתוכו:

ברזא דיזל מים. מיסוד, גבורות גשמים:

ואיהו את ר'. צ"ל ש':

בההוא את ר'. גם כן צ"ל ש'. וכן לקמן "ואינון ר"ה" צ"ל ש"ה:

וכדין אקרון ויקרא כו'. שהן אותיות הנ"ל:

רעיא מהימנא. המור. המוריה:

בשמים ראש. כמ"ש אהרן ראש לכל הנמשחים:

בימינך. ר"ל חסד:

עבודה. שהיא דוקא באהרן:

ברעיא מהימנא. יערי כו'. יע"ר גימטריא פ"ר גבורות מנצפ"ך:

דבשי. דשופר הוא בשמאל כידוע קרן היובל, והוא שם אלהים במילואו ופשוטו וריבועו‏. וכשתקח ממנו פ"ר הנ"ל נשאר ש"ו גימטריא דב"ש. והן "אתה גבור" עם "מודים" הוד:

גוף וברות. כמ"ש (מגילה טז, ב) שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. ור"ל ישראל סבא ת"ת, ע' ענפין בסוד ע' נפש דיעקב, והוא יינא דמנטרא דגדלות דאימא. אבל יוסף יסוד בסוד נער. וכן שלמה. והוא בסוד חלב לפי שבגדלות נשאר יסוד יתום מאמו ונשאר ביניקה. והן "אתה קדוש" עם "שים שלום" יסוד:

ההוא דאתמר ביה כו'. ר"ל מלכות, ששם "סביב רשעים כו'", "רגליה כו'":

ואית כו'. מורי כמ"ש צרור המור דודי כו'. בשמי יסוד מבשם לנוקבא. יער ודבש הן שתי קרנות של היובל כמ"ש בסוד שני רצועות של תפילין של ראש שהן נצח והוד, שופר כנ"ל:

(עוד בין כתבי תלמידי הגר"א ז"ל (ונשמטו בהעתק הגרד"ל))באתי לגני אחותי כלה... מלכות אדנ"י. דיקדק למה פירש כאן יותר מבכל מקום לומר "איהי מלכות אדנ"י". ויען אליהו ויאמר. הנה יש ג' מדרגות ג"ן, היכ"ל, פ"ז. וחדר פ"ז הוא פנימי שבכולם, ועל זה נאמר תשית לראשו עטרת פז. וכולם בכלל עולים ה"ר‏. ועל זה נאמר "מי יעלה בהר ה' כו'". והנה אדני עולה היכל כידוע, ואותיות שלפניו היינו אגמ"ט עולה ג"ן. ואותיות שלאחריו היינו בהס"ך עולה פ"ז:

וענה ואמר עוד, הנה ידוע כי הפנים של לבנ"ה נקרא חמ"ה, והוא גם כן עולה ג"ן. ואחורי' נקרא לבנ"ה עולה פ"ז. והנה כל י"ב חדש הם שלה רק ששה הם בפנים והם ימי חמה, מחדש האביב כסדר, וששה של אחורי' מחדש תשרי ימי לבנה, ימי הגשמים שהם גבורות כידוע. ועל זה נאמר "בכס"ה ליום חגינו" עולה לבנ"ה, אחורי' של שם אדנ"י, כאשר תתהפך כחותם. ודו"ק:

(המשך דף ד' עמוד א') תוספת ברכת המינין כו'. בכאן אמר פי' על הגמרא "לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק", כי כל עבירות אינן חמורים כמו כופר בעקר‏, על כן משעמדו המינין שכפרו בעק'ר הוא עקרב פוסק, ותקנו ברכה באמצע התפלה:

תא חזי אדם כו'. כנ"ל דאדם נכלל מז'; ג' שלו יה"ו, וד' שלה ה'. ובחיבורא כנ"ל. וכמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את כו':

מן הבקר סתם. ר"ל יסוד שבגיניה הוא דכר והוא על הלב מלכות, והוא התחלת היום והוא סליק למחשבה ובו נגמר סיום המחשבה של טפת הזרע שיוצא במחשבת אדם וביסוד נוקבא שם סיום המעשה והוא סוף הלילה ולכן הזיווגא באילת השחר. וז"ש "וסיום עובדא כו'":

ולעילא אשתכח כסא כו'. ולתתא הוא ירושלים שהוא כסא ושם הן ישראל אחד כמש"ל צ"ג ב':

בגין דג' קשרין כו'. כח"ב. וחכמה נקרא יראה וכן לתתא ומקדשי תיראו חכמת שלמה כמ"ש בה"ז את שבתותי כו' וז"ש בכל מקום בדחילו וברחימו י"ה, אבל כאן קאי על כתר כמ"ש למטה חד דחילו כו':

וז"ש וחמא דכולהו כו'. שכל העולמות הן בד' אותיות הוי"ה וכמ"ש ועל שמי' כו', ובחי' תחתונה של עולם שלמעלה הוא כתר שלהן והוא אלהות שבכל עולם וכן יחידה באדם, ויעל אלהים כו':

לבתר פרט כו'. ובזה נכלל הכל ג' ראשונות וזכר ונוקבא. ג' ראשונות בעצמותו וזו"נ במילואו שהן טיפה דמוחא:

י"ג מכילין. וענינם כי בז"א הן בעצמו עשר ספירות ועם ג' ראשונות עצמם שהן נכללים בו לפעמין הן י"ג. ולכן נעשה בו י"ג תיקונים. מה שאין כן בלא ג' ראשונות. ונוקבא הוא ט' לבדו וג' ראשונות לא שריין ביה בלא נוקבא. וזהו סוד תתן אמת כו' שהן לבד (ר"ל שט' תיקונים הן בפ' אחד וד בפסוק אחד כמבואר במ"א. המסדר). והן ג' אבהן למעלה וימי קדם דסלקא למעלה למעלה הנוקבא ששם שרשה ברדל"א. וכן ישוב ירחמנו כו' שהוא ג' ראשונות שלו. וכן הוא בכל עשר ספירות בכללן עם אבא ואמא וא"א עשר. ועם ג' ראשונות של רדל"א י"ג. וכן בכולם. והכל ביו"ד. י' שהוא עשר ובמילואו ו"ד הן עשר כי הוא ו"ק והיא ד' בג' מוחין כנ"ל, ויו"ד ג' קשרים הנ"ל:

וז"ש ועל דא יו"ד כליל ו"ד כו' ותא חזי י' שמהן כו'. מכאן שהן כולן בז"א. וז"ש "וכלהו אעיל כו' כד אתעברא":

ר' אלעזר אמר כו'. אהי"ה אשר אהי"ה, כח"ב, אהי"ה ב' דז"א, ומחכמה ולמטה הוי"ה. ושלמה‏ פירש הכל ז"א בעודו סתום במוח אבא ובשעת זיווג ובשעת עיבור אהי"ה אשר אהי"ה ובשעת לידה הג'. ואח"כ שנולד כולו הוי"ה. וז"ש בגמרא (ברכות ט, ב) אני הייתי במצרים כו' בשעבוד מלכיות, כי כן הוא בגלות, ובמצרים היה סתום יותר בלא תורה ושיעבוד גדול, אבל בשעת התחלת הגאולה אז היתה לידה וז"ש ואמרת אליהם כו' ואח"כ ביציאת מצרים וה' הולך כו':

הרי בן דנפיק מינה לתתא כו'. והוא סוד בנימין. אבל בקו ימין הוא יוסף והוא בנה (כבעלה) וע"י מזדווגת בחול והוא מט"ט בשרשו. והשני לתתא סנדל ב' כרובים מה שאין כן בשבת שהוא"ו של שם עצמו מזדווג בה וז"ש "דאשתאר לה חד כרוב":

תא חזי עשרה מאמרות כו'. ר"ל זו"ן שניהם בעשרה והן ב' השקל אבל לחוד הוא מחצית השקל עשרה גרה:

כתיב אנכי כו'. אבל לפי גמרא שלנו בראשית מאמר ראשון. וע' פנים לתורה. ובראשית הוא אנכי שהוא יחוד אנכי נוטה שמים כו'. יהי אור ויבדל כו' לא יהיה לך וכן כולם וכמ"ש במ"ר וש"מ:

ושלמים אחידן במ"ע ובמל"ת. שפי' שלמים הוא תשלומין שכל הקרבנות באים על חטא, עולה ומנחה על מצות עשה וע"ל ט' ע"ב (ח"ג ט, ב), וחטאת ואשם על מצות לא תעשה, כל אחד במקומו, אלא שג"ת נה"י הן של נוקבא לכן מנחה נאמר 'היא', וכן חטאת. שלמים אינן באים רק לתשלום הנדר כמ"ש ואם נדר או נדבה, ועל זה נאמר כי תדור נדר כו' מוצא שפתיך, ולכן לא נאמר שם רק שלמים. וכולהו אתי מדרשא פרק קמא דראש השנה. וז"ש "אחידן ב'" והוא יעקב ויוסף שלמים:

ותודה בנוקבא. ולכן בה ד' מינין הנכללין בה וכולהו מעשר ורביעי שלה הוא מחמץ וגדולה ככל הג' מינין כמ"ש בז"ח נ' ב' בהאי פן אתכלילו כו'. ורבוכה שמן כשניהם שהוא הג' באמצע, וימין בלולות ושמאל משוחות והן להט כו' שהן בידא דנער כמש"ל ס' א' (ח"ג ס, א), והן מ' חלות. ועיין בז"ח ה' ג' רזא דה"א אינון ד' ואלין ד' דלתתא כו' אשתכח האי נקודה דאשלים לכל סטר לעשרה כו'. ויצר הרע אינו שולט אלא באדם אשר בארץ ושם מגיע פגם ובפשעכם כו' ולכן הוא לחם חמץ. והתודה נקראת בפ' זאת התורה ולמלואים שהיא אשלים ה' אחרונה להוי"ה. ועיין רעיא מהימנא ט"ז א' (ח"ג טז, א). והיא בעצמה החמישית דקיימא על הד' הוא‏ מהתודה:

ושלמים שנים, נדר ונדבה, ונכללין כאחד דגוף וברית כחדא כו'. והענין שבין רגלים הוא הפסק, מה שאין כן כאן. וענין תודה על חטא כמ"ש אוילים מדרך פשעם וכנגד הד' ד' צריכין להודות וכ"א לפני עשרה:

דאפריד ו' מינה. כמ"ש למעלה מצת וחלת כתיב חסר כו'. תא חזי חלת מצת חסר כו':

ואמר ובאתר חד כו'. דכולהו מה' עילאה ומתחלק בספי' וי' מה' תתאה ומתחלק בעולמתאן גם כן מים כו':

ושמן לא אעדי כו'. ששמן אינו יכול להתערב בו שום פסולת ולעולם הוא טוב וכמ"ש במדרש רבה שיר השירים ולכן ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום ועליו נאמר משכני כו' שקודם לזה נאמר לריח שמניך כו':

חלות מצת בלולות בשמן כו' למאי קא רמיזא אמר ר' שמעון הני אינון להט החרב המתהפכת כו'. ויובן על פי מה שכתוב בתיקונים ס"ח דמט"ט שהוא כלל ד' החיות הוא להט החרב המתהפכת כו' והם אלו הד' מינין חלות מצות ורקיקין ורבוכה על חלות לחם חמץ. חלות ורקיקין (בלולות משוחים [חלות] בלולות רקיקים משוחים) הם אריה שור. ורבוכה הוא נשר אמצעי טעון שמן. (בהע"א כשניהם). ולחם חמץ הוא פני אדם וזהו "על לחם חמץ", וצריך שמן למתקן. והבן:

א"ה. ובבאורי הגר"א על אגדות ברכות בכי"ק במאמר ד' צריכין להודות כתב וז"ל:ואמר בזוהר פרשת ויקרא דף י"ב ב' "תאנא ר"ח כו' שלמיו תרי תודה דאתיידע כו' דכ"י אתברכא מאינון תרי דאינון כו'", ר"ל דתודה בכ"י הוא (וכתב בנו הגאון ר' אברהם ז"ל וזה לשונו: דתודה בכנסת ישראל מלכות והיא מתברכת מג' אותיות ראשונות כנגד ג' מיני מצה וא' חמץ). ואמר שם "ר' יוסי אמר לחם חמץ הא ידיעא והא אתמר כמה דהוה חטאה כך הוה מקריב בההוא גוונא ממש, תא חזי חלת מצה חסר כו' להט החרב כו'". ור"ל דאינון ד' חיות והן חסר ו' דאינון בנוקבא, וכד איהי מלאה אקרי מצוה כו' וג' הן בשמים דאין יצה"ר שם ורביעי באדם לכן לחם חמץ (וכתב הר"א הנ"ל: ג' הן בשמים ג' מצת דאין יצה"ר שם, וד' באדם ששם היצר שולט ולכן לחם חמץ). ובהאי פן אתכלילו כולא (וכתב הר"א הנ"ל: ובהאי פן ה"א אחרונה), לכן בו עשרונים נגד כולא דהיא פני אדם נוקבא דכלילא כולא. וג' מינים דמצה נגד שמא סתים ל' חלות (פירש הר"א הנ"ל שם ס"ג ג' יודין לכן בו ל' חלות), וי' דחמץ נגד שמא מפרש (ופירש הר"א שם מ"ה שהוא כמנין אדם בו רק י' אחד), ואינון ג' כו' ומ"ש דהוי חטאי' כך כו', ר"ל כמ"ש ברעיא מהימנא כפום ההוא חטא כו' לא חמיץ אי זריק טפין באתר דלאו דיליה ועל אינון דאחמיצו וזריק לון באתר דלא איצטריך כו' ואינון לחמי תודה כו', ור"ל בנשג"ז. ג' דלאו כו' ואינון לא אחמיצו כו' עיי"ש באריכות]:

‏שמא מפרש בע"ס. יו"ד בג' ראשונות, ו"ד או"א כמ"ש למטה, וא"ו תפארת ויסוד, ומלכות באמצע כמ"ש בספר יצירה היכל הקדש כו' והוא הא' שביניהם, וב' ההי"ן ה"א בחסד וגבורה, ה"א בנצח והוד. וז"ש שוקיו עמודי שש. וכן בידים. ות"ת נכלל מחו"ג לכן הוא לבדו ו' ונכלל באות א' וכן יסוד:

מ"ש בזוהר אלף וח' עולמות. הוא ט"פ קי"ב דג' שמות‏, והוא ג' שמות הנז' בז"ח ש"ה העולים תתר"ו במילואן, וא' כוללן שהיא הרביעית והעשירית הכוללן, הג"ן ר"ל הג' שמות פשוטים גימטריא גן עדן. וסוד תתר"ו סימן שירו חמשה ואלף, כי הדעת הוא כלל ופרט וכלל כידוע, והן ה' חסדים, וכלילתן ביסוד אחד, וכן א' בדעת אלא ששם אלף רבתי סוד אלף וביסוד א' זעירא:

עדן עילאה. אבא. ואמר "עילאה" לאפוקי חכמה דז"א. וז"ש למטה "וארז לא סליק כו' ומתמן נפיק כו'":

ומשעתא דסליק כו'. ר"ל אלף שנה של הגלות ועוד חצי היום עד חצי שעה אחר חצות שאז מתחיל היום להעריב:

דנהרא עמיקא. ע"ל יו"ד ב' (ח"ג י, ב) חד נהרא עמיקא כו':

מההוא אתר כו'. מצדיק:

רעיא מהימנא. רשימין לעילא כו'. ר"ל לעילא בגיהנם של מעלה:

לתתא. בגיהנם של מטה בארץ. והן כנגד הפגמים, אם בשמים ת"ת, או בארץ מלכות, או בשניהן כמ"ש יגלו שמים כו':

עצמותיו. משום דאחר כליון הבשר נשארו העצמות ושל צדיק יש לו מנוחה מה שאין כן ברשע:

וההוא נהר כו'. ר"ל שהוא גם כן אש:

טבלין כו'. כמ"ש שהטבילה באש שנאמר כל דבר אשר כו':

ה' איהי חמה כו'. דשני כסאות הן, כסא רחמים וכסא דין. והן בינה ומלכות. וכל אחד כלול בשני', ובמלכות הן נוקבין חמה ולבנה, ובבינה הן דכורין שמש וירח כמ"ש בת"ז:

דפרים כו'. ד' דרגין ד' אותיות של השם כמש"ו:

ויסודין. שהן בשם הוי"ה כמש"ו:

אינון שלמים. ר"ל לשון שלום ולשון שלימים:

דלית כו'. דלא מפריד הסט"א ביניהן:

למעלה בנצח. כצ"ל. והשמות מטועין כאן ועי' בספר יצירה. והכלל דבימין מתחילין ביו"ד ובשמאל בה' ובאמצע בו' והצירופין כסדר:

תיבת נח. שתיבה הוא מלכות, ונח יסוד:

דאינון שנים כו'. שהוא הוי"ה פשוטה י"ה עם ו"ה, שנים שנים, ועוד פשוטו עם מלואו שהן ז' ז' כידוע:

ביה איהו כו'. ר"ל י' על הו' הוא ז', ולכך נקרא צדיק שבת שביעי, והוא מסטרא דתגא דס"ת כמש"ל:

דמסטרא כו'. והוי"ה שבכאן היו"ה:

מן אלהים. א' בכתר פלא, ל' חכמה, ה' בינה, י' יסוד כנ"ל, מ"ם מלכות:

בחלם. ר"ל יסוד:

[בכתבי תלמידיו ז"ל] דוכתין אית בגיהנם רישמין למחללי שבתות כו'. חשיב כאן ה' עבירות חמורות דהיינו עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, חילול שבת, ושבועת שקר. שהן ה' עבירות שכנגדן ה' של **ה'**שטן החמורות מכלם. ובכאן אמר עמ"ש רז"ל "השטן עולה שס"ד דביום הכפורים לית ליה רשות כו'". והנה יש שס"ה לא תעשה עם הל"ת שיש ביום הכפורים, רק לא נאמר בלשון לא תעשה משום טעם רז"ל ודו"ק:

דף י"ז ע"א דפרים ואלים וכבשים ועזים. כנגד ד' אותיות השם. וכצ"ל, ולא עתודים כי הם עזים ודוק:

ובגין דא והנה מלאכי כו'. כאן אמר פי' נפלא הנה מבואר בזוהר כ"פ עולים בחולם ויורדים בחיריק. כי כשהיא למטה תחתיו היא חיריק ולמעלה עליו חולם, בסוד עטרת תפארת, ושוה לו, היא גם כן ו' כמוהו. וזהו סוד א י' למעלה, ו' באמצע, י' למטה. וענה ואמר שזהו סוד א הוא אחד כי מבואר בתיקונים יו"ד כליל תלת נהורין וכן יו"ד השני ושניהם כלולים באמצע והם י"ב, והא' הכולל הוא י"ג, והוא אח"ד. וז"ש בזוהר שה"ש "ותלת נהורין כלילין באות א' בדרועא חדא בחד סטרא וכן בדרועא תניינא, ו' באמצעיתא כליל תרין דרועין כו'", עי"ש היטב. ואמר שזהו סוד שבי"ב צירופי הוי"ה ג' היו"ד בראש ג' היו"ד בסוף ו' היו"ד באמצע הויות ודוק. והנה ראש המרכבה הוא שם אהי"ה וסוף הוא שם אדנ"י ושניהם גימטריא אלהים, וזהו ויחלום והנה סולם (הוא יו"ד באמצע סולם) דא ו' והנה מלאכי אלהים דייקא עולים בו בו' כמ"ש בזוהר ויורדים בו'. ודוק כי הוא נפלא, כי כשהיא עולה היא בסוד אהי"ה. ודוק כי קצרתי:

רעיא מהימנא. בלשון חד כו'. המאמר הזה מהופך. וכלל המאמר שאמרו שבעים פנים לתורה בלשון א' על הלכה חדא על מלה זעירא. ומפ' לשון יסוד כידוע. הלכה מלכות, והיא מלה זעירא שהיא חכמה זעירא. ואמר 'מלה' מצד הלשון:

כחושבן סוד. וי' מן יסוד הוא י' דחכמה זעירא כמש"ו:

של שבעים שנה. הן שבעים הנ"ל שכולן נק' שנה:

אשתלימו כו'. שהן ע"ב דכורסייא שם ע"ב:

בזוהר עמיקא דנחלא. (לפנינו הגירסא דנהרא) אבא, והוא נקרא מרחוק ושם סליק בגלותא. וז"ש מרחוק ה' נראה לי, שאין נגלה לנביא כמו למשה רבינו ע"ה בדרגיה אלא בהיותו כלול בחכמה (וכתב הרד"ל אולי צ"ל באימא) שהוא נעלם מאד, וכן ממרחק תביא לחמה הוא טפה דמוחא שבא לה על ידי דצדיק כמ"ש לקמן. וז"ש אתר דההוא נהר כו' ר"ל שממנו נגיד כו':

וכתיב כו' אל עולם. הוא דרגי' ומאינון ימי עולם ו' של עתיקא קדישא נקרא אל עליון:

בקר אור ידיעא. יסוד:

שמש. ת"ת. ונקרא 'בקר אור', שטפה דחסד מתגליא באמה ובהתחלת היום וז"ש הבקר אור. וז"ש דאשתכח ביה תדירא דלא פסיק מבירא לעלמין:

פתח ר' יוסי כו' שלהובא. ה' גבורות ממותקות בסוד יין המשמח, ולכן נקרא אז לילה והן באות ליסוד דדכורא ובו ב' בחינות מסטרא דגבורות שבו מקום לקבל הגבורות נקרא גבר שרשו של תרנגול, ולכן קארי שדרכן לארמא קלא. יין. ש' שורקת. ובאור היום ה"ח ולכן אז זמן תפלה בחשאי אבל בלילה אז שירת הלוים (כתב הרד"ל אולי צ"ל המלאכים). וז"ש יומם כו' ובלילה כו'. וז"ש לקמן "כד נהר יממא כו'":

הלל. גימטריה ס"ה, שהיא נפלה מן השמים:

בן שחר. נצח שנבנית ממנו:

רעיא מהימנא. חומש דיליה כו'. שהיא רובע ישראל, רובע מלגאו משלמת לחומש מלבר, ולכן היא ה':

קרן דהוה כו'. ר"ל יובל בינה וקרן ת"ת דהוא כליל בה כידוע בן י"ה בינה:

האי עקרא כו'. ר"ל הפר כידוע, והוא הראשון מד' מינים הנ"ל והוא בבינה ששם הוי"ה מתחיל בה' כנ"ל:

הקרן קיימת כו'. ר"ל הקרן הוא ו' כנ"ל עץ עושה פרי, שהוא קיים, ופריו הן י' . ו' סליק לבינה, וזהו לעולם הבא י' נחית לעוה"ז חכמה זעירא והעולם הזה ועולם הבא הן שני ההי"ן הרי כל השם. וז"ש "ודא ה' ה'":

תא חזי באלין זינין כו'. עיין לקמן קמ"ג ב' (ח"ג קמג, ב) ואלו הג' הן בג' אוירין:

וז"ש ואית דרגא עילאה כו'. ר"ל דרגא האמצעי שלהן:

האי עולה סליקו וקשירו דכ"י לעילא ודבוק' דילה בגו עלמא דאתי. (ר"ל דמלכות נקראת 'עולה', שעולה למעלה עד הבינה. כן משמע מביאורי הגר"א בתיקונים נ"ו א' בהג"ה בד"ה ודא איהו. המסדר):

רעיא מהימנא. חמש אשים כו'. ובגמרא (יומא כא, ב) חשיב ששה, וכאן לא חשיב אש דשכינה שהיא כלל כל האשים:

אינו אוכל ואינו שותה. זהו אש דוחה שאמרו בגמרא. וחמש הן מסטרא דה' שבשם כמש"ו:

לקבליי' אינון כו'. נ"ל שצ"ל זאת תורת העולה עד הלילה א'. ור"ל "מוקדה" הוא אש א'. "ואש המזבח כו'" ב'. "אשר תאכל האש" ג'. "והאש על המזבח כו'" ד'. "אש תמיד כו'" ה'. ה' פעמים אש. וכן דרשו בגמרא (יומא מה, א) ה' פעמים אש הנ"ל על מערכה גדולה ושני' וקיום אש, ואברים ופדרים, ומנורה. עי"ש:

ודא בינה. שנקרא 'גבוה' בגבהי מרומים כידוע:

ה' ה' מראות דילה. ר"ל ה' דהעולה רומז על ה' מראות שהן א'ש'ל'י'ת' ה' גוונין מסטרא דה' עילאה והן ה' פעמים שנאמר בסנה ראיה אצל משה וירא וירא ואראה המראה לראות:

מ' בת כו'. ר"ל מראה עצמה היא מלכות שהיא מ' דמראה מ' יום שעמד משה בהר, מ' יום דיצירת הולד:

בת יחידה. ור"ל בת עין, שכל השם בעין, ששני בת עין הן, אחד החיצון פני אדם, מלכות, ה' אחרונה. ואחד נקודה פנימאה חכמה, יו"ד של השם. וה' מראות ה' ראשונה. אור הוא ו' כמש"ו. והחיצונה הנ"ל הוא המראה, וז"ש ומראה כבוד כו' מלכות:

כאש אוכלת. וז"ש אש אוכלת אש דשכינה:

והיא אש שותה כו'. עכשיו מפרש כל ה' אשים הנ"ל בשכינה:

שותה כו' ואוכלת כו'. ובזה נתבאר ד' אשים הנ"ל אוכלת או שותה או שניהן. ואינו אוכל ולא שותה הן הפסולין שאינה מקבלת קרבן. וז"ש דוחה הפסולין מעל גבי המזבח:

(הגהת הרמ"ש. והנה "ואש המזבח" הוא בו', "אשר תאכל האש" הוא בה', "והאש על המזבח" הוא בו' ה', "אש תמיד תוקד" הוא בלא ו' ובלא ה'. והסוד הוא כי אכילה בנוקבא ושתיה בזכר כמו שאמרו רז"ל אחרי אכלה ואחרי שתו. ואני שמעתי מהרב המחבר בהיפוך ששתיה בנוקבא שזהו סוד שתיה בכלל אכילה, שבמקום דכורא אין הנוקבא עולם בשם. והנה ו' דכורא, ה' נוקבא. ובזה יובן איזה אוכלת כו'. ע"כ):

והאי איהו סקילה כו'. והן הקרבנין שמוסרין עצמם למיתה כו'. ומסטרא דל"ת יבש ונהר יחרב ויבש:

ולקבל ה' כו'. שיום הכפורים בבינה תקינו כל אלו נגד השם שבבינה נגד העין שבאלו הימים השם מציץ מן החרכים:

תשובה ו' לקבל אור. כצ"ל. ור"ל ו' שבשם לקבל אור שמדליקין ביום הכפורים כמ"ש באורים כבדו ה' ביום הכפורים והוא כנגד אור של העין הנ"ל. ועשרת ימי תשובה נגד בת עין שמשם הדמעות ששעריהן אינן ננעלין. וכן עשרת ימי תשובה השערים פתוחים כמ"ש דרשו ה' בהמצאו כו' (ראש השנה יח, א) שבאלו הימים אל תדום בת עיניך. ונגד בינה תפלה כמ"ש ממעמקים קראתיך עומקא עילאה כידוע. ונגד ה' אחרונה ה' עינויין כמ"ש ועניתם את נפשותיכם, שמשם הנפש כידוע, ואור הוא שמש ת"ת:

(שם) פקודא לעשות החטאת כו' מאילין קליפין כו'. כי 'הלכה' היא מלכות, וכל קושיא היא קליפה והוא מסטרא דערב רב שנתערבו בישראל. וכן למעלה הקליפה. וכן נתערב הקושיא בהלכה. והתירוץ הוא תיקון הקליפה ההיא, וקושיא דלית ליה תירוץ אלו הן הקליפות דלית להו תיקון כלל. וכן הרשעים בישראל שאמרו עליהם גהינם כלה והם אינם כלים:

מעוות. הוא הקושיא שהלכה נתעוות על ידו:

לתקון. הוא התירוץ כמש"ו:

וחסרון כו'. הן החסורי מחסרא שבגמרא שע"י נתקנה הקושיות כמש"ו, אבל כאן לא יוכל להמנות בכלל החסורי מחסרא:

וכל תיקו כו'. שכל ענין האסורים הוא לה להפרישה מהקליפה ולכך הוא לחומרא:

נו"ן כו'. נו"ן שערים:

דתיקו דעלמא כו'. ר"ל שכל תיקון הוא מצד בינה שמשם אין שטן כו' אבל באלו הקושיין כד מגיעין לבינה אומרים שתוק כך עלה במחשבה בינה בג' ראשונות, עולם המחשבה, שהוא עולם הנעלם שאי אפשר להשיג למטה התירוץ:

ואית קושיין כו'. הן שיש להם תירוץ כנ"ל:

משבצות. כמ"ש לקמן דפסקין מכמה חתיכות כמו משבצות:

כל כבודה בת מלך כו'. הלכה דבגאו:

תמימה בכל אברין כו'. ר"ל הלכה ברתא דמלכא:

דאורח אומנא כו'. שנותנין לו בגד בחתיכה אחת והוא חותך מכאן ונותן לכאן ואם נותנין לאדם שאינו בקי דומה לו שהוא חסר. וז"ש ותלמיד דלאו כו':

תלמיד בקי כו'. ר"ל כמ"ש (חולין ז, א) מקום הניחו לו להתגדר בו. ורומז על אליהו שהוא יתרץ כל הקושיות והאומן משה רבינו ע"ה כמש"ו וכן כל הת"ח תלמידיו:

בן אהרן כו'. ר"ל שנאמר פנחס הוא אליהו בן אלעזר בן כו' ב' פעמים "בן", שהוא גם כן בן אהרן מסטרא דנדב ואביהו כידוע. ור"ל כאן בן אהרן, ברא כרעא דאבוה. כמ"ש אצל אהרן שהוא יהיה לו לפה שמשה רבינו ע"ה היה כבד פה, ור"ל שהיה אומר ההלכה בסתימות ואהרן מפרשה כן יהיה לעתיד לבא שאליהו יפרש דעכשיו משה רבינו ע"ה כבד פה בגלות ור"ל שאין עכשיו הלכה ברורה במקום א' כמ"ש בגמרא (שבת קל"ח קל"ט) ומשה רבינו ע"ה בתוך הת"ח כמש"ל:

דלא יימרון כו'. ר"ל התורה החדשה שעתידה להתגלות לא תהיה ח"ו תורה אחרת אלא שעתידה להתפרש היטיב, לא כמו שהיא עכשיו, ויהיה חדשה לנו ויאמר כל ההלכות כמ"ש אצלינו עכשיו ואליהו יפרש. ולא יאמר ההלכה ברורה שלא יצטרך לפירוש. כדי שלא יאמרו שאינה התורה של עכשיו:

זאת תורת כו'. ר"ל זאת ברתא דמלכא הלכה וזה תורת שהיא עכשיו בגלות שאין הלכה ברורה:

העולה סלקא כו' עלית על כו'. כמ"ש בתיקוני זהר דהלכה למשה מסיני היא סלקא על כל דרגין:

תהא לאבא. שמשם התורה חכמה עילאה כמש"ו:

כ"ח מ"ה. ר"ל שהיא כח מלכות שנקראת 'מה' גימטריא אדם, חיה רביעית:

ברמ"ח אברים. הם רמ"ח פקודין שהוא יודע כל רזין וטעמין דלהון באתגלייא:

דאיהו לך המראה הגדול. שנאמר ואראה את המראה הגדול ונאמר הגדול לפי שהוא לימין משה שמשם האל הגדול:

ה' זמנין כו'. נגד ה' חומשי תורה כמש"ו:

וכען כו'. ר"ל ז"ש ומראה ולא בחידות, בתחלה במראה ואח"כ ולא בחידות:

דאינון כו'. ולכן ראו כל הנביאים בחידות כמ"ש חוד חידה:

האדם ואשתו. ר"ל משה רבינו ע"ה עם הלכה שיגלה הכל בפירוש ולא כמ"ש התורה עכשיו בלבוש הסיפורים בשביל הערב רב שלא ילמדו הפנים כמש"ו דבגינייהו כו':

הסתר דבר. הוא הלכה הנ"ל, דבר ה' זו הלכה:

מיני'. מוקדשא בריך הוא:

עולה וחטאת כו'. עולה בימינא וחטאת בשמאל ואשם תלוי באמצע כמש"ו:

כגוונא דיומא בתראה דחג. כצ"ל:

אין תשלומין צ"ל הן תשלומין כו'. ונקט שני הדעות שבגמרא (חגיגה ט, א) תשלומין לראשון ותשלומין זה לזה:

יוכל להמנות. וכן בכל יום:

אבל ביומא בתראה דחד מי שלא חג ביו"ט האחרון אתמר כו'. כצ"ל:

והאי איהו חטאת דמעכב כו'. ר"ל דאין יכול להביא העולה עד שמביא חטאת כמ"ש משל לפרקליט כו'. והענין כמש"ו דחטאת אין מניח לעולה לסלקא עד דיתפרש החטאת. ואמר "והאי איהו חטאת כו'", ר"ל חטאת לשון חסרון כמש"ו, חטא דכורא, חטאת כו', וזהו חסרון לא יוכל להמנות:

ולזמנין דהא כו'. ר"ל זהו חסרון שיוכל להמנות. והענין שע"י עולה סלקא וזהו עולה וחטאת יורדת למטה וזהו חטאת ירידה וכיון דאתפרש חטאת מינה סלקא כו':

בההוא שעיר. ר"ל עשו איש שעיר כמ"ש לקמן. ולכך צריכין בכל המועדים וראשי חדשים שעיר לחטאת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שמטמא החטאת המקדש. ואחר שמתפרש בהאי שעיר שהוא חולקי' סלקא בעולת המועדים:

אשם תלוי כו'. שהוא בא על הספק, אם חטא או לא, וזהו תלוי כמו תרומה תלויה. וז"ש אחיד בתרוויהו. והוא דכורא ולכן אשם בא לעולם זכר וחטאת יחיד נקבה. ודכורא דקיק יותר מנוקבא וקרוב יותר אל הקדושה, תלוי לכאן ולכאן בקליפה וקדושה:

דהכי איהו אשם כו'. חטאת סירכא דבוקה שמשפלת הריאה למטה ואשם תלוי סירכא תלויה כמש"ו. ושניהן אינן מניחין הריאה לנשב כמש"ו:

לפרחא. בכנפי ריאה דאינון גדפין כמש"ו, והן שש כנפים של שרפים:

ולנשבא ברוחא כו'. שהרוח הולך מקנה ת"ת (נוחסא אחרינא: מבינה לת"ת) ו"ק בשית עזקאין אל כנפי הריאה:

שה איהו כו'. ר"ל שחטאת בסטרא אחרא, שעיר עשו, ועולה בסטרא דקדושה:

שה תמים זכר. והוא יעקב איש תם. ושה ושעיר הן יעקב ועשו. שה פזורה ישראל:

איש תמים. צ"ל תם. ומביא ראיה דעולה בסטרא דקדושה:

והא צריך כו'. ר"ל איך אמר ששעיר בסט"א הא שעיר בסטרא דקדושה:

ואית צ"ל אית כו'. והוא תירוץ על הקושיא דשמאל דקדושה לה' כו':

ובההוא שעיר כו'. ר"ל של הסטרא אחרא:

תם דאיהו כו'. והוא יעקב איש תם:

וכדין כו'. כמ"ש במה"נ כשהלב מהרהר בתורה הכבד מקטרג ומבקש לאכול ומערבב אותו מלימודו וזהו ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני והוא נותן לו לאכול ונותן לו רק השמרים ובזה מניח לו כמ"ש (בבא בתרא יב, ב) קודם שאוכל האדם יש לו שני לבבות כו'. וזהו אל ארץ גזרה לתחתונית ושם חלקו:

ואיהו כבד כו'. ר"ל וזהו שנקרא כבד:

כגופא כו' או כנשר כו' וכיונה כו'. חשיב ג' דרגין כמ"ש בתיקוני זהר נגד ג' מדריגות של בעלי תורה עי"ש:

דאמתילת כו'. ר"ל היונה וכן נשר הגוף שלהן:

ובהון היא העולה כו'. וזהו העולה שבא על מ"ע דע"י סלקת. וחטאת לשון ירידה כנ"ל על מל"ת שתופסה בגדפין כמש"ו. ועל זה נצטוו במצות עשה ולא תעשה. לא תעשין דלא ליהוו להו אחיזה בגדפין, ומצות עשה לסלקא היונה בגדפי'. וז"ש מה יונה כנפי' כו':

הכי אשם צ"ל חטאת. ור"ל כמו הסרכות:

חי"ת חי"ת. ר"ל החיות דכרסיא בחטאת שר"ת שלהן ח':

ואשם כו'. שאשם אחוזה בגוף הכסא כמו גוף היונה כנ"ל:

דתמן כו'. ר"ל שגדפין דשכינתא אינון חיוון אבל גוף השכינה אי אפשר לומר ח"ו גופא ממש דשם והזר הקרב יומת, אלא גוף הכסא מקום השכינה כמ"ש בפיקודין הנ"ל:

ודא עמודא דאמצעיתא כו'. דסמכין לה בגלותא והן מצד הבינונים שהן תלויין ועומדין מחצה זכיות ומחצה עונות:

חטאת איהי כו'. דתרין נוקבין בסט"א נגד ב' ההי"ן בקדושה, חמה ולבנה, שעליהן נאמר וחפרה הלבנה כו' ויותרת הכבד נוק' תתאה כידוע מסטרא דרשעים עונות מרובים מורידה ח"ו למטה:

כגוונא דכבד כו'. כשמתגבר מחלאת הלב וכל הגוף (כמ"ש בריש כל מרעין כו'). ועיקר הלב שהוא מרגיש יותר שהוא שכינה:

ובגין דא כו'. שחר נגד עולה, מנחה נגד חטאת זמן הדין, ערבית נגד אשם תלוי דרגא דיעקב, ולכך מתאכלין אברים ופדרים מזונא דילי' כנ"ל‏:

(דף כח ע"ב) זוהר. ר"ח פתח ויאמר כו'. ידוע כי ד' דרגין הן אותיות השם בין בדכורא בין בנוקבא. בדכורא ג' דחסדים יה"ו, וא' דגבורה ה' תתאה. ובנוקבא להיפוך. וכאן במזבח‏ דנוקבא ד' גומרין דלקמן (ח"ג ל, א) והן ג' דיצחק וא' דאברהם, ג' ויאמר אמר יצחק, וא' אמר אברהם. ויאמר יצחק אל אברהם שנכלל באברהם והוא יהי אור ויהי אור שהן אברהם ויצחק כמ"ש בח"א ט"ז ב'. ויאמר אבי נכלל אברהם ביצחק והוא סוד רקיע בתוך המים כמ"ש בז"ח נ"ח א' מים איהו לימינא כו' וכדין מים כו'. ויאמר הנה האש הוא יבשת המים (ר"ל יקוו המים ותראה היבשה. נראה שהיא הגהת הרמ"ש). ויאמר הנני אמר אברהם הוא יהי מארת ‏. וז"ש למעלה מארת חסר כתיב. וכמ"ש נ"ח ב' משום דהוא דנוקבא והן (כסדר) שאמר ל' א' (ח"ג ל, א) חד לסטר מזרח כו' עד דרום:

רעיא מהימנא. דא אורייתא. שנאמר בה והגית בו יומם ולילה:

והאי הוא כבוי כו'. ר"ל לא שנשמה נכבית בעצמה אלא שהנשמה מסתלקת מגופיה והיא כפיי' לגופי'. כמו נר שאין האור בעצמו נכבה אלא שמסתלק מהפתילה והוא כבוי לפתילה וכ"ה בשכינה כמש"ו. דח"ו אצלה לא יגורך רע אלא שמסתלקת ח"ו מאתרה שהוא הכסא ומנשמתא שהוא גם כן אתרה והכל א' שהנשמה חצובה משם. וכשמכבה הפתילה לא דיו שגורם לפתילה חשך אלא שמאפיל לכל הבית, כן גורם חשך בכסא. וכן לכל העולמות שמאירין הכל ממנה. וכן בעוה"ז שמאירין מהנשמה של האדם מגיע חשך לכלם. וז"ש "הא גרים כו'":

וחשוכא איהי עבירה כו'. ר"ל החושך הוא אינו הסתלקות האור לבד כמו שסוברין קצת בני אדם, אלא כיון שמסתלק האור בא החושך, שהשם עשה הבדלה ביניהם שלא ישכנו יחד, ולאום מלאום יאמץ. וכן למעלה בא' עבירה שהוא חשך ושורה ושפחה כו':

וסליקו כו'. ר"ל המצוה שכינה מסתלקת משם. וזהו דווקא לע"ה. וז"ש מסטרא דע"ה להון כו' בדרגא דידהון במקום אחיזת נשמתן למעלה. אבל בתלמידי חכמים אין יכול העבירה לסלקא המצוה כמש"ו:

דנהרין לה. ר"ל לשכינה שנקרא מצוה:

בהעלותך כו'. ר"ל דסלקין הנר לגבי בעלה ששם האור רזין כנ"ל דאו"ר גימטריא ר"ז, לכך אין יכול לכבות:

דאתמר כו'. ר"ל תמיד(?) והגית כנ"ל:

מלכא צ"ל מלבא:

הה"ד כו'. ר"ל שהענן עולה מן הארץ ואח"כ יורד ומשקה כן העשן עולה אל המוח ואח"כ יורד ומשקה כל הגוף כידוע:

כליבא צ"ל בלבא:

מלא י"ה כו'. שאלהים בדעת והוא אותיות מל"א י"ה, וזהו בינה בן י"ה, בן הוא דעת והוא יה"ו:

לאוקדא עצים כו'. שהוא ה' כמש"ו ונשלם השם והוא שם מלא הויה אלהים. וז"ש מלא כו'. וז"ש שמצוה להביא אש מן ההדיוט תחלה מלבא ואח"כ יורד אוריא"ל אש משמים אריה שהוא במוחא כידוע:

העצים ודאי. ר"ל בתוספת ה':

לאוקדא לון כו'. ור"ל ז"ש רשפי אש שלהבת י"ה מאבא ואמא כנ"ל. מים רבים כו' שאינן מכבין כנ"ל. וז"ש ברחימו כמ"ש את האהבה וזהו שצריך התעוררות מלמטה תחלה:

פקודא להקריב כו' כל אלין תמידין ומוספין. כצ"ל:

בין עול מ"ש כו'. דשור וחמור הן מימין ושמאל, בין בקדושה יששכר חמור גרם. בכור שורו כו'. וכן אמרו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא. וכן תפילין הן בבינונים כשור לעול כו' כמ"ש בתיקוני זהר. וגם כן בסט"א ישמעאל ועשו, ועל זה נאמר לא תחרוש כו'. וכן מלקין ברצועה של עגל וחמור סט"א, רצועה בישא:

איהי ודאי. שהמצות מסטרא דידה כידוע:

בגין דבה כו'. ר"ל לכך היא מלכות:

נשמה יתירה. ר"ל מסטרא דבינה:

כי שם ה' כו'. שנשלם השם כנ"ל:

כלהו שקילין. שהכל מסטרא דשם הוי"ה:

דאיהו מט"ט. גימטריא שד"י:

שורך וחמורך. כנ"ל:

ועבדך ואמתך. מסטרא דמט"ט ויש לו נוקב' נקראת מיט"ט ומסט' הוא אמתך:

ואינון כתרין כו'. שהנשמה יתירה בשבת הוא כתר על נר"ן של חול ות"ח נקרא שבת כמש"ו לכך הן כתרין כו':

חמור בתורה כו'. הן בנין:

וינפש כו'. הן עבדין:

ובהמתך כו'. הן דל"ת עול כלל שעליהן נאמר ידע שור כו':

ולבתר דייעול כו'. ור"ל זהו בהמתך שמשמש אותך זהו שיש לו נייחא:

ביום שבת צ"ל כיום:

צריך איהו. לבריות כמו שבת שכל הימים של חול עמלים לו:

יושיע לו משוד כו'. דתורה חירות מב' דברים מאו"ה וממ"ה:

וישחוט כו'. מפרש היאך ניצול ממ"ה דכלל א"א אלא שלא יתמסר לסט"א:

לכלב כו'. וז"ש (פסחים קיח, א) כל המספר כו' ראוי כו':

נשמת חיים כו'. ר"ל דגם עם הארץ יש לו נר"ן אלא שרוח שלו הוא רוח חיוני ונשמתו שכל עיוני כידוע:

ואינון כו' יתירה יתר כו'. כצ"ל:

דעלה כו'. דג"ר נעלמים:

נהר כו'. דעת:

מעדן. כתר:

ומהלכו כו'. ה"ס:

נשמה דשלטא כו'. עכשיו מפרש נר"ן דעבדי':

מכסא דין כו'. והוא שרפרף הדום רגליו. וז"ש (חגיגה יד, א) א' לכסא וא' לשרפרף א' לצדקה ואחד לדין:

תכלת כו'. שאמרו דומה לכסא:

לבנת הספיר. לבנת לבן שבציצית. הספיר תכלת כמ"ש (חולין פט, א) תכלת דומה לספיר וספיר כו'. ולבן וספיר הן כסא רחמים. נמצא כל הג' עולמות בי"ע נקרא כסא. וזהו הנשמה שהיא נר"ן חצובות מכסא:

בפסח כו'. ר"ל שהנשמה נקרא שבת ויו"ט כמש"ו:

ורוח שמור כו'. שמור את חדש כו':

איהי יו"ט כו'. ר"ל יום ולילה של שבת ויו"ט:

כל אלין דמשמשי כו'. ר"ל הע"ה הנ"ל:

עשייה לא גרסינן:

דא קבלת כו'. ר"ל שמקבלין עליהן מיתה במחשבה בק"ש ועניות במעשה:

נפש יתירה כו'. דאיהי סלקא על כלא עטרת בעלה:

רמ"ח כו'. ר"ל מנין אבריו וגידיו:

ותורה צ"ל דתורה

כליל כו'. גי' אדם:

מזונא לאדם כו'. ר"ל חיה רביעית אדם דשלטא על ג' חיות כמ"ש ודמות פניהם כו' כמ"ש בתיקוני זהר ועליו נאמר וירדו בדגת כו' כידוע:

בד' אנפין כו'. הן ד' אותיות השם במילואו:

מזונא דבעירין. הן נר"ן החומרים שהן מג' חיות:

נהמא כו'. חשיב ד' מינים גם כן נגד ד' אותיות השם שבפשוטו שהן בג' החיות כידוע. נהמא מימין, חמרא משמאל, בשר בעמודא דאמצעיתא כידוע בשר מן השמים וכל מיני פירות במלכות כידוע:

ויסלק כו'. שימסור את עצמו למיתה:

במחשבתיה. זהו בנשמתיה:

בלב אחד. ל"ב אח"ד גימטריא אד"ם שמא מפרש שהוא במחשבה כידוע:

בשריפתה. הוא הקטרה:

ובשחיטתה. בזבחים:

דאינון בכבד. כסדר:

אשא תכלא. תכלת שבכנפי ציצית כנגד כנפי ריאה שהיא מרה חיוורא לבן שבציצית:

ויהון חיון כו'. אלו נר"ן הנ"ל, חיון מאריה, ובעירין משור, ועופין מנשר שהן המלכים של אלו המינים:

כסוסיא כו'. לגבי אדם כמ"ש כי גאה גאה כו':

ומסטרא דאברים כו'. ר"ל מסטרא דבעירין נר"ן הנ"ל:

זוהר. כתיב והנה ה' עובר כו'. והוא סיום המאמר הנ"ל ג' של רוח כו' ורביעי דממה מסט' דחסד והוא גם כן כסדר הנ"ל רוח הוא רוח קדים (מזרח) רעש ואשמע אחרי אחרי דייקא (מערב הנקרא אחור. נראה מהרמ"ש), (ס"א ואש הוא צפון), ואות הרביעית (ס"א ה' אחרונה) בסטרא דחסד (דרום) וכאן הוא סוד בת היתה לו לאברהם אבינו (דרום) (ס"א וה' הנ"ל) [ועיין בז"ח שיר השירים דף נ"ח ע"א ותבין זה כמשחז"ל שיתין מחוללין ויורדין עד תהום. נראה מהרמ"ש]:

לתהומא עילאה. בריאה ששם השרפים. וגלגלי ימא יצירה ששם החיות. וחיילין אלין האופנים בעשייה. וגומרין הן ה' גבור' שעיקרן ד'; דנצח והוד נכללים כחדא (נכתב על הגליון: בסוד יצחק ד' ב"נים). ואח"כ מסטרא דימינא כו' ה"ח ומתבסמא עלמא:

בקל רב. מסטרא דדרום שנקרא גדול. ובצפון קל נעימותא נעים זמירות:

[ליקוט] במדבחא אית כבש חד בדרגין ידיעאן כו'. [כתב הגר"א בתיקונים כ"ב ב' בד"ה תתן להם. ר"ל שש מעלות לכסא. ואמר תהומא עילאה והוא ביסוד דבינה דנוק' דבריאה והיא נק' תהומא רב' כי יסודה למטה הוא תהום התחתון. חיילין דאמרי קדוש והוא בבריאה ששה השרפים כידוע. והכל בנוק'. וז"ש מגו שית חד הוא יסוד.]

יועץ דא הוא נהר כו' ואשקי לכלא. ז"ל הגר"א בתיקונים קי"ו א' בד"ה רוח עצה. והענין שהיועץ הכל ניזונים וחיים ומתנהגים בעצתו, וכן נקראים כליות יועצות (שהעצה הוא השקאה לטעם הנ"ל) שהן אפיקי מים והכל מצד הנהר מימי החסד דאשקי לכולא ונק' בינה יועץ בשם התואר שיועץ תמיד דלא פסיק ונהר יוצא מעדן אשר לא יכזבו מימיו. והחסד נק' עצה כו' עי"ש:

רעיא מהימנא. פקודא דא לשרוף כו' בכנפי מצוה. שהן פתיל תכלת וכן ישראל נקראו פתילות כידוע:

רחמי צ"ל ראמי (אד"ל. לכאורה גירסת רחמי מיושב כלפי מ"ש איהי דינא כו' מפרש שזה כד אינון בלא משחא ת"ת רחמי אז דינא אוכלת הפתילות עצמם עצים יבשים):

דאינון שקץ כו'. ועל בנותיהם נאמר כו' (פסחים מט, ב):

בגין דקרבין כו'. ז"ש זבח רשעים כו' שצריך להתוודות ולהשליך החטא קודם וכן במיתה דוגמת הקרבן כמש"ו:

ארי' כו'. אוריאל:

למתודה לקוב"ה לקבלא מיתה בשמיה דאכיל ושצי ולאחזרא כו'. כצ"ל. ור"ל בשם אדני:

בתיובתא כו'. לגבי בינה תשובה ששם יה"ו כמ"ש בפקודין הקודמים ונשלם השם בשם אדני שהיא ה' וכן שם אהי"ה שם:

כחושבן כו'. שהוא בבינה כידוע:

בלב אחד. גימטריא מ"ה כמש"ו. ובלב הוא הרוח וז"ש "וביה יפוק כו'":

ומתחרט בנפש ומקבל כו'. כצ"ל:

ואי צריך כו'. כמש"ל מחמת סרכות דמרה חוורא:

דאחיד כו'. ר"ל שהוא גימטריא יה"ו, ועם ה' נשלם:

יודע צדיק כו'. שהוא בעצמו יודע האיך לממסר נפש בהמתו:

דלית חכם כו'. ר"ל שהוא מכוין על הקרבן כ"ז:

ואם ת"ח הוא לא גרסינן. וצ"ל וצריך כו':

דא גופא כו'. ר"ל שנפשא שלטא על גופא:

מים כו'. שהוא מסטרא דימינא מים:

ועליה אתמר יודע כו'. שהוא יודע בעני' כמ"ש יודע צדיק דין דלים. וז"ש בתר כו':

דאיהי שכינתא איהי כו'. ר"ל של עמודא דאמצעיתא:

דאורייתא דבכתב ובעל פה. מפרש מהו נסוך המים והיין, כתב ובע"פ, שהן ימינא ושמאלא:

דאדליקת. ר"ל זהו הדלקת בשר על גבי המזבח והוא שמדליק בו שלהובין דרחימותא. בשר קודש יסוד רצוף אהבה:

פקודא לית מצורע כו' דאתעביד. ר"ל שנולד:

דחמש כו'. והן ה' חסדים וה' גבורות הידועין:

כאלו כו'. דבלוחות גם כן י' דברות ה' מימין וה' משמאל:

דאינון כלל כו'. כידוע:

בגין כו'. היפוך נוקבא דסט"א:

ואוף כו'. דהוא יצה"ר דכורא כמש"ו:

ממזר. שנולד משניהם כמש"ו:

אש זרה. הוא אש דאיש ואשה שבכל אחד אותיות אש ונשאר י' לו וה' לה כמש"ל דהשם בו ובאשתו ובבן ובבת:

אשר לא כו'. כמ"ש אשר לא צויתי:

וימותו. כמש"ל והזר הקרב יומת:

עולה ויורד. עולה בנוקבא מ"ן, ויורד בזכר מ"ד:

אש קדש כו'. ר"ל מה שמביא מן ההדיוט מ"מ אש קודש כמ"ש אש זרה שנטלו מכיריים:

עד"א אחיד כו'. והוא העצים שאחיד בשני האשים והוא עץ החיים. ושפע קדושה דנחית הוא חכמה דשריא עלי' כמש"ו. וכן בן הנוצר משני האשים בדרגא דעד"א ושרי' עלי' חכמה:

מ"ה איהו כו'. והוא בעמודא דאמצעיתא כידוע. וכח הוא בחכמה כח מ"ה:

וכלהו כו'. יה"ו באשה [מצאתי כתוב על הגליון: נגד בינה בן י"ה שהוא יה"ו], ה' בבת. כ"ח באיש, מ"ה בבן כנ"ל:

כדקא יאות כו'. ר"ל בקדושה:

ותרי קלי נינהו דהא מגו כו'. הענין שקול כלול חג"ת אמ"ש וזהו כ"ז שבתוך הפה וממנו יוצא לחוץ ונתגלה. וזהו נה"י שמתגלה ואבהן סתימין הן והולך הקול עד מקום התפשטותו ואח"כ חוזר בכח כמו שזורק אבן בכותל וחזרה הוא בת קול ונקרא אור חוזר. וכולא כליל בג"ר ברעותא ומחשבה וקול דאזיל בלחישו בגרון תמיד ונהר יוצא וכו'. וז"ש (ח"ג לט, א) ושבע' קולות כו' דנפקין כו':

מאתר חד נפקי. וסדרן שמן יין חלב ומים ודבש. וחלב הוא מקרא. ושאר הוא פרד"ס. וז"ש על בן זומא דבש מצאת כו'. ובכ"א שמאל נכלל בימין. ולכן אלו שהציצו בשמאל לבד נפגעו. ורבי עקיבא משכני כו' כמ"ש לריח כו' משכני כו'. ועיין ח"א כ"ו ב':

דא נפש דההיא ארץ עלאה כו'. ר"ל נפש של אדה"ר שמלכות אפיקת מת"ת וזהו חי' עילאה. והוא מ"ש "דא חיה דרחשא כו'":

ואמר לעילא. חג"ת טורין עלאין. ותתא נו"ה כמ"ש בתז"ח ע"ד ד':

ודאי החי' דא כו'. וז"ש גדולים צדיקים ממלאכי השרת, דצדיקים מת"ת שקיבל מהנהר ומלאכי השרת מארץ:

רפדוני בתפוחים כלא חד. דתפוח גם כן רמיז לאבהן ג' גוונין כמ"ש באדרא רבא אלא שהן מסטרא דימינא באור פני מלך חיים. וזהו מ"ש ביצחק ויבא לו יין. ואח"כ כריח שדה כו' ומתרגמינן חקל תפוחים. ואמר בז"ח שיר השירים ג' ריח שם ריח בגדיו כו' עי"ש:

מאן איהו פה כו'. דזה ג' ספרים דריש ספר יצירה, ספר דחכמה הוא מה שנצטייר בסופר הכותב במחשבתו ואיהו הכתב (נראה דצ"ל: וספר דבינה איהו הכתב. המסדר). ודעת הוא הסיפור. ועיין ח"ב ר' א':

דייעול בחסד דאיהו מיא. ר"ל בקידוש ידים ורגלים ובשניהם נאמר ולא ימותו:

פומא ולישנא. ר"ל אכילה ודיבור שהן דו"נ. קנה וושט. לבן ואדום. עוה"ז ועולם הבא. וביום הכפורים ה' קולות דה' תפלות. ה' ענויין שראשן אכילה:

רעיא מהימנא. תנינא דמתני'. ר"ל זהו שאומרים בגמרא על המתני' "תנינא", שהוא תנין שבים:

ואי אינון דביבשתא כו'. ר"ל דאינון שבים הן התלמידים שהגיעו להוראה, ר"ל שיכולין לשוטט ים התלמוד ואותן שביבשה הן אותן שלא הגיעו להוראה:

אבל אדם כו'. ר"ל הוא הרב:

בלע לחבריה. ר"ל אותו שהגיע להוראה לאותו שלא הגיע כמש"ו. וז"ש (ע"ז ד, א) מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע כו'. אבל אם אינו גדול ז"ש ואי כו':

[אוקמוה. בגמרא ל|ב|קידושין ל' ב'. ר"א]:

וכמה הוא ל"ג ימים כו'. וסודן כי ז' ימים ז"ת דנוקבא, ז' ימים תחת אמו. וה' תתאה ז' הוא. ואח"כ נכנס בהיכל ק"ק, ארון הברית, דשם הברית. משא"כ בז' ימים שתחת אמו. כי הראשונה כלולה משנים לבנה ושמש (נראה דצ"ל וספיר. ור"ל היכל ראשון לבנת הספיר). ואח"כ בג' ימים עדיין הוא בג"ר שלה אף שכלול ברית שם. וכן היא נק' ברית. ואח"כ בנה"י דדכורא שהן שלה עד מ' יום:

רעיא מהימנא. דקיימא. ברית:

רזא עלאה. ר"ל שהוא נקרא סוד. ולכך נקרא יסוד י' זעירא, וסוד. וז"ש סוד כו' כמש"ו. והטעם שנקרא 'סוד' לפי שהוא בהעלם, מה שאין כן בכל האברים:

לא אתחזי כו'. מה שאין כן בשאר דחציפין ביה. וז"ש דחלי חטאה שמתייראין לבא לידי עבירה וכמ"ש אל תתן את פיך כו':

לכל עמא קדישא. שהוא פתחא דמהימנותא ומניה נפקין וביה עאלין לקדושה:

תמינאה. שחכמה היא ראשית:

עפרא איהו. כמ"ש ומהעפר‏ אשר יהיה בקרקע המשכן:

וקרבנא דא כו'. שהוא אדם ובהמה רבה דרביעא על אלף טורין וברית כוללן:

בגין דאתדבק כו'. דברית נקרא שבת כמ"ש אות היא ברית עולם כו':

תנא מן בוצינא כו' איקרי איש כו' ותנינן מאן איש כו' ות"ח ברישא דהאי איש כו'. הענין כי איש הוא יסוד, ועיין בספרא דצניעותא בריש פרק ב' כתיב ולא עבר כו'. ויסוד ומלכות שניהם מסטרא דגבורה ולכן בשניהם אש. וה' דאשה הוא ה' גבורות. ויו"ד דאיש הוא טפת החסדים ונכלל בו ה' גבורות לכן הוא יו"ד. ומתחלה מקבל ה' גבורות נקרא איש מלחמה בשערוי דלתתא דהוא צמר, ואח"כ כשמקבל טיפת החסדים שאז הוא מ"ל [נ"ל בסוד חשמ"ל] והוא נקרא חסד ועיין באדרא רבא קמ"ב א' (ח"ג קמב, א):

והאי איש בכללא דאדם. ר"ל דגוף וברית כחדא נינהו ועיקר הוא גופא ושם נכלל:

דתניא כל אינון דתליין כו'. וזהו סוד בהרת עזה כשלג כו' ועיין באדרא רבא קל"א ב' (ח"ג קלא, ב):

דכתיב דרשה צמר ופשתים כו' בתרי גווני כו'. עיין לקמן פ"ו ב' (ח"ג פו, ב). והענין כי צמר ידוע שהוא דרגא דשאת דינא דקודשא השור. ופשתן הוא לבושיה כתלג חיוור. וידוע שסוד לבושיה לבוש בד, והוא שרשא דחמור ה' דסט"א. וזהו סוד שני השעירים. וכן קין והבל. והבל בסוד שעיר הנשחט וקין שעיר החי:

פתח ואמר ולקח כו'. והן ב' צפרים ומים חיים ותולעת וארז ואזוב וכולן נטבלין במים החיים וכלי חרס מקבלן:

הכא א' זעירא. בסוד חכמה זעירא וחכמה רבתי:

משה שושבינא כו'. השושבינין הן נצח והוד, אספקלריא המאירה ושאינה מאירה, נביא וחוזה. ועיין לקמן צ"ד ע"א (ח"ג צד, א):

מימיני' שננא כו'. כמ"ש יעלזו חסידים כו' וחרב כו' וכמ"ש בהיכלות:

תאנא אלף ות"ק כו'. כפלות השם אות באות (אמר המסדר עיין מה שכתב הגר"א לעיל בפרשת בראשית דף נ"ה ב')(ובהיכל ה' שם מ"ד א' ד"ה בגין דהאי להט כו'. ש"ל.):

תנינינא כו'. חיות הקדש ועיין לעיל ל"ט ב' (ח"ג לט, ב):

ואפי זוטרי. שהן בלא זקן נערים:

אלף טורין כו'. כמ"ש מצמיח חציר לבהמה והן ביום השני:

תרין בנין. קין והבל:

מתחות סטרי איברהא. צפרני ידי':

תרין בנות כו'. נפש חי' דאדם:

שבעין אנפין (בזוהר איתא ענפין). השרים:

בין נוני. שלוחין:

דא סליק. כמ"ש עולה כו':

מקפץ כו'. דזו"נ שלהן. ועיין בתיקוני זהר חדש ע"ה ב' ואת נפש אויביך כו' (פי' דכתב שם כי נחש אשת זנונים מקננא בשבע סלעים ובעלה בשבע טורין, ועי"ש בביאור הגר"א. המסדר):

עד דישכח כו'. בסוד לא תבשל. ואינון הנפילים ששניהם עז אלא שהשני קשה עזא"ל אל קשה, והוא נופל, לכן מפילים אותו. ושניהם ראשי תיבות נג"ע (פי' נופל גלוי עינים. כנ"ל המסדר). ואינון בני אלהים כמש"ל קמ"ד אפי' בני אלהים באוירא ואינון בארץ:

רעיא מהימנא. פקודא דא למפלח כו' דהא לית תקיפו כו'. ר"ל לסטרא אחרא:

כמה כו'. ר"ל אע"ג דחטאת נקבה וכאן שעיר:

[ליקוט] מ"ש ברעיא מהימנא מתלין אמרין ארמי גרמא לכלבא ילחך עפרא דרגליך בנתינת השעירים כי השעירים נאחזין ברגלין כמ"ש בפרשת אחרי מות דף ס' ע"ב תרין בנות בתחות רגלהא כו ואלין מתאחדין בטופרי כו' והני בזוהמ' דטופרי אחידין כו' ואלו הבנות הן עצם מעצמו כידוע בסוד חוה הראשונה וז"ש ארמי גרמא לכלבא שעיר הנ"ל, ילחך עפרא דרגליך שאז ונחש עפר לחמו, אבק שתחת הרגל, לא ירעו ולא ישחיתו כו' ואז כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. [עד כאן הליקוט]:

זוהר. תאנא אלף כו' בסיהרא. צ"ל בליליא. והן ג' זמנים של התפלות ערב ובקר וצהרים, נגד אבהן כמ"ש למטה. ודליליא נגד יעקב. ולאחר חצות שהוא נגד דוד כידוע, שלכן היה נזהר בזה, ובשביל זה נקרא 'חי וקים', והוא כולל כל ג' אבהן, ולכן כל ג' מחנות אלו נכללין ביחד. ובצפרא הן מארי דיבבא כמ"ש למטה "רי"א כד נהיר יממא כו'". והן דיצירה שנקרא יום (מצאתי כתוב על הגליון: כמ"ש הבקר אור, ונאמר יוצר אור) ובערב הן דיללה של עשייה שנקרא לילה דמקננין כאן יום ולילה (פי' ביצירה מקנא ז"א שהוא יום, ובאופן עשייה מקנן שם מלכות לילה. המסדר). ודצפרא הן בעלי שירה ודערב הן בעלי זמרה. ואחר חצות נקראו בעלי תהלה כמ"ש תהלה לדוד:

והימן שמי'. שכתוב בו והאמין בה' כו' ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו' כי האמונה והבטחון תלויים בחסד. וכד"א ואברהם כו' וכתיב ויבואו המלאכים כו' דבהאי שעתא אתפרש אתפרש (ומצאתי כתוב על הגליון: וז"ש וכד אתער האי בקר כו' הימנותא דברכאן וכמ"ש איש אמונות רב ברכות ונאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך):

וידותון שמיה. כמ"ש (במדרש) על ידותון על הדתות והדינין:

כד"א מאסף כו'. שהוא דגל הרביעי וכ"ה כאן:

ומלכא משיך מיני' כו'. וזהו סוד אור זרוע לצדיק, דאיגניז בצדיק ויוצא ממנו חוט א' בכל יום בבקר כמ"ש יומם יצוה כו' ואמרו רז"ל אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד כו' (מגילה יג, א) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט כו' (חגיגה יב, ב), וכמ"ש למטה (ח"ג סה, א) ופריס כו' ועל אינון כו' שהוא מדתה, לכן באחרית ים בודדות. [ובהעתק הרד"ל. בו בדו"ת. כ"מ בהעתק ולפי הנראה חסר ומוטעה. דברי דוד]. (לענ"ד בודדות, ר"ל שוכנות (היא וכל אינון כו') בדד דמסתלקין דינהא. וכן גי' בו דרות. ר"ל שוכנות. כמ"ש ואשכנה גו' וכמבואר. ש"ל):

אלא ו' דיתיב כו'. בהתכללותו לנוקבא ועיין ז"ח ח' ע"ב ואז נכלל עתיקא ביה כמ"ש באדרא רבא ומתער ברית אתפשטותא דג':

ואית דמתני כו'. ר"ל הכל בנוקבא. ופתוחה כד אתפתח לדכורא לקבלא וסתומה כד אשתלם כמ"ש בז"ח שם עי"ש. (ובמקום אחר כתב וזה לשונו: ואית דמתני כו' ר"ל הכל במלכות. מם סתומה כד איהי סתימא. פתוחה כד פתוחה בסוד חבצלת ושושנה.)

עאל בדרגא חד. ידוע בגדי לבן ובגדי זהב שהן נגד קריאתו וכתיבתו:

(מצאתי כתוב במקום אחר וזה לשונו: ) תאנא ר"ש פתח יו"ד בגילופי אתוון. ר"ל במילואו שכולל הכל כמ"ש בפרשת ויקרא יו"ד ב' (ח"ג י, ב):

וז"ש בסטרין אתקשרן ביו"ד. ר"ל שהכל נכלל במילואו ו"ד שכולל כל האצילות וזהו בסטרין הנכללין בו:

יו"ד אזיל כו'. כצ"ל:

ד' אזיל לוא"ו וא"ו סליק ביו"ד, יו"ד מתכנשי כו'. ר"ל ו"ד זו"נ שבו, ולכן בד' אמר "אזיל" ומחוברת בדכורא, ובוא"ו אמר "סליק" ליו"ד, כי היו"ד הוא דרגא דג' ראשונות שבו שבהן סליק למעלה ממקומן מה שאין כן בזו"נ שמקומם כאחד:

ואמר ומתכנשי בהו. שו"ד נכללין ביו"ד כמ"ש למעלה יו"ד ב' (ח"ג י, ב) שו"ד הן עשרה ונכללין ביו"ד והן מילואו שנכללין בפשוטו:

[ליקוט] מה שכתוב בפרשת אחרי מות ס"ו ע"ב יו"ד אזיל ליו"ד, יו"ד סליק ליו"ד. כן הגירסא כמ"ש האריז"ל. והענין כי כשרוצה ליתן בו המוחין נסתלק יו"ד דז"א לבוש דמוח חכמה דז"א כמ"ש בספרא דצניעותא פרק א' "נהיר יו"ד בתרין אתייחד יו"ד בלחודוי כו', ובתר כן סליק בדרגוי לעילא לעילא כו'", והוא שהולך לו אל אבא שהוא מקומו שמוח חכמה הוא אתפשטות אבא כמ"ש באדרא זוטא (ח"ג רפט, ב) אתגליף האי חכמתא כו', וז"ש "יו"ד אזיל ליו"ד", ואח"כ עולה ברעו דמ"ס כנ"ל וזהו "יו"ד סליק ליו"ד", שהוא יו"ד דעתיקא והוא בקרומא דאוירא כמ"ש בספרא דצניעותא, וז"ש "לעילא לעילא" [ואח"כ אותו יו"ד עילאה מתכנש באלו ב' היוד"ן שתחתיו, וז"ש "יו"ד מתכנש בהו"]:

אלף וחמש מאה ושבעין אכסדרין. הוא אלף אדרין דדעת והן נו"ה של הדעת, ב' פעמים ת"ק, ב' צבאות. ותק"ע הן תפילין [חסר י' גימטריא תק"ע. המסדר]. ב' פעמים פ"ר מצנפ"ך, ה' חסדים וה' גבורות שכל אחד הוא פ"ר בסוד ו'ר'ב' ח'ס'ד':

אלף ותק"ע. הן חב"ד יה אלף ות"ק ו' בהתכללות הו"ק ונוקבא הוא שבעים והכל נכלל בה"א. ה' ת"ק א' אלף. ציור הה"א שבעת ימים תחת אמו:

וא"ו אתפשט לע"ב כו'. כמ"ש בתיקוני ז"ח ע"ה ב' אב לי"ג מכילין דכלילין כו' וענינם שני הווי"ן כל אחד נכלל בוא"ו על ידי האלף שבתוכן:

מעטר ה' לו' באלף תק"ע. כצ"ל:

חד בחד אתקשר יו"ד בה' ה"א בו' ו' בה'. יו"ד בה"א על ידי יו"ד שבה"א. ה"א בוא"ו על ידי ו' שבה"א. ו' בה' על ידי ו' שבה'. אלא שבה"א ראשון הוא שמאלי וכאן הוא ימיני. וכולם קשורין כאחד והן ה' עולמות התחתוני' ע"י הכרוב ו' שני ותרין חיבורין לוא"ו בה' עילאה וה' תתאה והן סוד שתי נשים שלו:

באיתן. הן התנאי':

ויפוזו כו'. הן תרין עטרין חו"ג, וז"ש זרועי כו':

איתן וסלע. זו"נ:

רעיא מהימנא. שעתא דחיק' כו'. ר"ל עניות וצרות כמש"ו:

כאיל תערוג. ר"ל שהשכינה צועקת בשבעין שנין בתראין על לומדי תורה על דוחק גדול שיהא להם כמ"ש (חגיגה טו, ב) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת כו', כ"ש לצדיק ושכינה נקרא אילה כידוע:

דאינון אפיקי מים כו'. ר"ל שהן מוצאי מים, התורה דעמודא דאמצעיתא אל השכינה:

ואלין אינון כו'. ר"ל זהו חבלי משיח:

אתערא שבעין כו'. שהן בעמודא דאמצעיתא כמ"ש בפקודין הקודמין. ואתערא דלהון בע' קלין דצווחת בע' שנים כמש"ל:

רעותי' כו'. ר"ל כמו שהיא נקראת אילה כן נקראת גם כן אילות והן ת"ח:

בכמה כו'. רומז אל מ"ש דאילה בשעה שכורעת לילד מכנסת ראשה בין ברכיה וצועקת עד שבא נחש ונושך לה ברחמה ואתפתחת ומולדת. והאילה היא השכינה וצועקת בעת לידתה הן ע' שנין הנ"ל כמש"ל, ועל ידי נשיכת החיויא לתלמידי חכמים בעניות היא יולדת משיח. שדוחקא דתלמידי חכמים ממהר הגאולה כמ"ש (ברכות ו, ב) אגרא דכלה דוחקא, כמש"ל על כן נקוה לך כו'. וז"ש בגין חבלין כו':

ביום צרה. הן ע' שנין הנ"ל:

דאיהי ב'. שעד שהיא סתומה נקראת מ' סתומה וכשנפתחה נקראת ב' דומה לעולם פתוחה לצד צפון, שמשם נפתחה כנ"ל:

מתרין ביתין צ"ל מתרין דלתין, א' למעלה וא' למטה. והן שני דלתות שברחם האשה כידוע. והענין של הב' הן ב' שנין שלאחר הע' שנין שבהן אולידת כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס, וע"ב שנין הן נגד שם ע"ב אפיקי מים בחסד שיתגלה בבקר דאברהם, כמ"ש בפרשת משפטים דלאחר השחר דשנין הנ"ל יתגלה בקר דאברהם שכבי עד הבקר:

דאיהי רישא כו'. ר"ל שאולידת ע"י עמודא דאמצעיתא מתוך נצח והוד והן ע"ב הנ"ל ע' דעמודא דאמצעיתא כנ"ל, וב' דנצח והוד:

תרין שוקהא כו'. ר"ל שמשם בנינה:

תרין נביאים. ר"ל נביאים ראשונים ואחרונים:

יתעבר כו'. וזהו יערות אילני סרק מסטרא דיע"ר פ"ר כידוע, ואז יתעבר שאין משלו אלא בעפר ונחש עפרו לחמרו, וכיון שיתגלו אפיקי מים כמים לים מכסים "אפתח על שפיים נהרות כו'" (ישעיהו מא, יח), יתעבר כו'. ולכן אמר דוד ז' קולות מסטרא דבת שבע כלילא מע' קלין כידוע על המים. ואז "ובהיכלו כלו אומר כבוד":

זוהר. מאן אינון מבועי חד כו'. למטה הנחל דמשקה לנוקבא והמבועא. אלין תרין שוקין אפיקי מים. ולמעלה הנחל דאשקי לדכורא והמבועא הוא העדן. ושני הנחלים נקראים 'נהר דנגיד ונפיק'. והמקורות כתר ות"ת:

כל אינון איילתא כו'. וז"ש "בצבאות או באילות כו'". וצבאות הן י"ב כמ"ש בז"ח שיר השירים וש"מ, והן ע"ב וי"ב הם פנימיים:

בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש וכו'. שחטא הנפש בכל ט' תיקונים שלה מסתלקין מהאדם בתוך הקליפה ולכן נפש לא נתקן בגלגול. מה שאין כן ברוח שאינו רק בפגם וג' מוחין מסתלק ממנו ולכן נכנס בגלגול ובסוד ????‏:

סתים וגליא. נגד העולם הזה והעולם הבא, זו"נ, תורה שבכתב ושבעל פה. וז"ש בפרשת שמות דף ב' (ח"ב ב, א) "אינון דטעמין מיניה קיימין לעלם ולעלמי עלמין":

תרין דרגין אינון יעקב וישראל כו'. עיין חלק ב' קכ"ז (ח"ב קכז, א) ששם הוא להיפך. אבל כאן יעקב הוא ישראל זוטא, נער ישראל. וז"ש כל מאן דאתגזר ואתרשים כו':

ואלף וארבע מאה כו'. א'ת'ה', והוא בגלגלתא דנפיק מגו בוצינא:

[ליקוט] מה שכתוב בפרשת אחרי מות דף ע"ג ע"א. דאלף ות"ה רבבן תליין בקוצא דאלף, וע"ב שמהן בוא"ו האלף קיומא דעלמין כלהו כו' ברזא דחכמתא ושבילין סתימין ונהרין עמיקים ועשר אמירן בקוצא תתאה דתחות אלף. הענין כי האלף הוא באריך אנפין כידוע, שלכן התורה מתחלת בב' בחכמה כידוע, ובאריך אנפין ג' רישין והן סוד אמ"ש שהן כללות כל האצילות וכללות כל הפרצופים וכללות כל העולם כמ"ש בזוהר ובספר יצירה. ואמר בספר יצירה אש למעלה, ומים למטה, ואויר בינתיים, ראש מאש, בטן כו', שמים מאש, ארץ ממים כו'. וכן הוא כאן בג' רישין אלו:

רישא עילאה גולגלתא מאש, וכאן אינו ניכר האש רק למטה בז"א כמ"ש באדרא רבא ואדרא זוטא שכאן נכפין, לכן בז"א נק' גלגלתא תקיפא ושם בו טלא דבדולחא שבו תחיית המתים בסטרא דגבורה ושם בוצינא דקרדינותא.רישא תניינא הוא אוירא שהוא במקום רישא דלא אתיידע כידוע, והוא אויר ושם גניז רוחא שורש אבא כמ"ש באדרא זוטא והאי אבא מרוחא דגניז בע"י.ורישא תליתאה הוא מוחא סתימאה מים כידוע:

והן רמוזין באל"ף בב' קוצין ווא"ו. קוץ העליון לרישא קדמאה ושם בוצינא דקרדינותא ששם ה' גבורות שהן ה' פעמים פ"ר שהן אלף ות"ה גבורות. כמ"ש באדרא רבא קל"ז ב' (ח"ג קלז, ב) שלכן גם כן כאן אלף ות"ה עלמין והן כמנין א'ת'ה'.ורישא תניינא הוא אוירא שהוא המבדיל בין מים עליונים ובין מים תחתונים שהוא סוד הדעת, שג' רישין הן בסוד חב"ד והן בסוד אבא ואמא זו"נ. וזהו אוירא בסוד ז"א שלכן הוא וא"ו דאל"ף. ובו גניז שורש אבא שהוא ע"ב שלכן בו ע"ב שמהן. וכן ע"ב שמהן הן רי"ו אתוון שהן אותיות אויר.רישא תליתאה הוא מוחא סתימאה והוא קיומא דעלמין כלהו ובו כלילן הכל ל"ב שבילין ונהרין עמיקין, נ' שערי בינה ועשר אמירן שהן זו"נ דדעת, שמוחא סתימאה הוא כתר של כל האצילות, בחינת התחתון של כתר, וקוץ העליון של שם הוי"ה. ובכתר של כל עולם הוא שורש של כל העולם שלכן גם כן כאן כלולים כל העולמות. וקוץ התחתון של האל"ף כלול בקוץ העליון של יו"ד של השם. וכן קוץ תחתון של יו"ד בקוץ עליון של ה"א. וכן בכולם:

ואמר וסמכין דעלאין ותתאין הן הסמכין דאות יו"ד שכולם סלקי ברעו דמחשבה עילאה שהוא מוחא סתימאה כמ"ש בסתרי אותיות דף ה' (זהר חדש ז, א) והוא קוץ הזה. עד כאן הליקוט.]

ושבעין ותרין כו'. הוא בוא"ו כנ"ל ס"ו ב' (ח"ג סו, ב) והוא באוירא:

שמיא כו' כלהו נפקין כו'. והוא חכמתא עילאה סתימאה שממנה הכל כמ"ש באדרא זוטא וכלהו בא"א ששם האלף:

מתניתין. חד לסטר ארבע וארבע לסטר חד. נקודה עילאה הוא יריעה חדא והיכלא הוא ארבע סטרין כמ"ש בז"ח שיר השירים ואחתא ומודעתא כלילין דא בדא, הבן בחכמה וחכם בבינה:

בההוא גוונא תכלא וארגוונא כו'. הוא ה' גווני נהורא, ה' פעמים אור דבהיכלא עילאה:

(ובמקום אחר כתב וזה לשונו: חוורא וסומקא. הסומקא הוא הצבע זהורי הנ"ל והן ד' דיריעות ושחור קורא כאן תכלת וירוק ארגמן ושחור אדום הן המסתלקין):

דא עייל כו'. הן ה' יברכו כה שהן כ"ה רתיכין, ה' פעמים ה' כמ"ש בסתרי אותיות ה' ע"ב עי"ש:

חד רישא אסתלק מגו סחיו כו'. הוא אבנא חד דסליק מגו תהומא חד לאלף שנין גוונא אוכמא, על אבן אחת שבעה עינים, והוא עין בעין יראו כו' רוחצות בחלב כו':

תרי איילתא קציבין כו'. הן התאומות (ר"ל ב' העיניים. נראה מהרמ"ש):

בשעורא חד. ששניהן נסתלקו מגו הסחיותא ועליהם נאמר כעדר הקצובות שהן קצובים בשיעור אחד ועולות מן הסחיותא זהו שעלו מן הרחצה ובהן תלוי העריין כד אתגליין כד לא נהיר יו"ד ביו"ד (צ"ל בו"ד) כמ"ש בספרא דצניעותא פרק ב' שעל זה נאמר ערות אביך לא תגלה ערייתא דכלא אשתכח לגלאה אורחין דחייבייא וע"ז סובב כל המתני' ולכן אמר כאן בענין העריין וע"ז הזהירה התורה לא תגלה. וכל יום הכפורים הוא דרגא דרוחא דנפיק לפרדשקא לכן חמשה מלכין קיימין בבהילו ולפני ארבע לאו יכלין למיקם ובמנחה מתחיל עד יום ראשון של סוכות ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע כו' ולכן קורין בשחרית בקרבנות וקטורת לריח שמניך טובים. ובמנחה בעריות לטעם הנ"ל ואז רוחצות בחלב:

(ובמקום אחר כתב וזה לשונו: ואמר בשיעורא חד. שבכל אחד שבעה עינים. ואמר ארבע גדפין תרין כרובי עינא ותרין עפעפים והן כנפים ד' דחיות. ואמר כאן שכאן הוא סוד עריות כמ"ש בספרא דצניעותא פרק ב' כד אתגליין תרין כו' וי' כו'. ושם בס"פ כד אסתלק כו' ועיין באדרא רבא. ואלין ד' כנפים כמ"ש שתים חוברות שהן נסגרים יחד ושתים מכסות להן:

וידין זעירין. כמ"ש וידי אדם כו'. ואמר זעירין שהכנפים נכסות וע"כ קטנים הם והן פרושות לקבל תפלה בדמעות, תרין דמעין המתבסמין כו' ה' גבורות בה' חסדים. וז"ש וחמש בחמש כו':

ואמר לעילא לעילא. בימא רבא:

מה תפוח אשתכח בגוונוי כו'. עיין באדרא רבא קל"ג ב' (ח"ג קלג, ב) וגוונין הן סוד הדעת כד מדיד משיחין עביד גוונין לאנהרא:

בריחא. הוא חכמה, מקום השמן, לריח כנ"ל. ואמר בזהר חדש שיר השירים נ"ב א' דזמין לאתגלייא מגו ריחא דעלה כו' דהא ההוא ריחא עילאה סלקא כו' עי"ש. והוא חכמה:

בטעמא. בינה בתוך הפה, וריחא סלקא מגו מ"ס סוד החכמה, והן ג' מוחין דיליה סוד יה"ו, ז"א וה' אחרונה שכינה (ספרים אחרים: שושנה) כידוע, והוא ג' אותיות והיא אחת, וזהו "בגוונוי כו'". ולכן נקר' מלכות 'חקל תפוחין קדישין' בסוד נה"י דעלה כידוע, דג' דרגין אלו מתגליין בה שבהן סוד המוחין שהן ג' דברים של התפשטות. (ספרים אחרים: התפוחים. ול"נ שהן ג' תיבות חקל תפוחין קדישין כידוע. המסדר) וזש"א קדישין שהמוחין נק' קודש כידוע ונאמר כריח שדה אשר ברכו ה', ואמרו שדה של תפוחים אשר ברכו ה' דאתברכת מאלין תלתא כמ"ש למעלה ע"ב א' (ח"ג עב, א). וריחא בסוד מוחא סתימאה, וטעמא בסוד גרון, וגוונוי בסוד דעת, והן בסוד תרין תפוחין ששם אסהיד גוונוי דאו"א. דעות עדות והן אמ"ש שבא"א שמשם אסוותא כמ"ש באדרא זוטא. ועיקר אסוותא בתפוח בריחא כמ"ש רפדוני בתפוחים. ועיין באדרא זוטא רפ"ט ע"א (ח"ג רפט, א).

בגין דא כתיב בה כלא בשבע, שבע פרות. כמשרז"ל במשנה (משנה, פרה ג, ה) ז' פרות עשו, לא מצאו שבע כו':

ז' שרפות. כמש"ה ושרף את הפרה כו' את עורה.בשרה.דמה.פרשה.עץ ארז.ואזוב.ושני תולעת, והשליך אל תוך שריפת הפרה:

שבע הזאות. כמ"ש והזה שבע פעמים:

ז' כבוסים. היינוהשוחט הפרה,המקבל הוא המזה,והשורף,והאוסף את עפרה,והמשליך עץ ארז כו' לתוך שריפת הפרה,והמזה על הטמא,והמוזה:

ומ"ש ז' טמאים. כמ"ש כל הבא אל האהל.וכל אשר באהל.וכל כלי פתוח.וכל אשר יגע בחלל חרב.או במת.או בעצם אדם.או בקבר:

ומ"ש ז' טהורים. כמש"ה ולקח אזוב כו' והזה על האהל.ועל כל הכלים.ועל הנפשות.ועל הנוגע בעצם.או בחלל.או במת.או בקבר.וחטאו ביום השביעי. הרי ז' טהורים:

ומ"ש ז' כהנים כי חמשה כהנים כתובים בפרשה, ומשה ואהרן הרי ז'. הרי שבפרשה ז' פעמים ז' הרי מ"ט מזוקק שבעתים. (נראה מהרמ"ש. ומ"ש בענין ז' כיבוסים המזה על הטמא לשון הפסוק נקט, אבל באמת המזה טהור כמו שאמרו רז"ל ומאי מזה נושא. וכן מ"ש והמוזה כמ"ש בתוספתא דשני שבילין הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל הרי שצריך טבילה אחר שהוזה עליו):

ובמקום אחר כתב הגר"א וזה לשונו:

כלא בשבע כו'. והן ז' פעמים ז' (אד"ל. כ"ה בפסיקתא דפרה מ"ט טהרות כו' ז' פעמים ז' כו'). כמש"ו:

ז' פרות הן. וכדתנן הראשונה עשה משה כו':

ז' כהנים. שם בפרשה:

[ליקוט] מגכי"ק שת"י הר"א נ"י. בתנחומא ובזוהר ז' הזאות והוא כמ"ש והזה שבע פעמים וכמ"ש (מנחות כז, א) שבע הזאות שבפרה כו' וכל אלו השביעיות הם כתובים בקרא לבד משבע פרות שהיא שביעית האחרונה שהיא תורה שבעל פה. וענין מ"ט שבפרה כי הנו"ן תרעין הן ה' גבורות כידוע, והן פ"ר דפרה, ה' מנצפ"ך, ומ"מ אינן אלא מ"ט אלא ה' דפרה הוא שער הנ'. וש"ך הן ל"ב נתיבות ומ"מ ה' דשכ"ה הוא הנתיב לא ידעו עיט, והכל בנוקבא אלא מסטרא דאבא היא נער"ה יפה בנשים ומסטרא דאימא היא פרה אדומה מארץ אדום והוא בחו"ב שלה ולכן פרה נמסרה למשה בסוד מ"ט שערי בינה שנמסרו למשה ומטהרת לטמאים שהדינים נכפין בשרשן ובה עתיד הכל ליטהר אבל מסטרא דנערה לא יכול לעמוד בה ולכן הוציא שם רע על נערה בסלע כי דיבור מאבא וידבר על לב הנערה, והכאה מאימא בצור, כי כל דיבור באבא ומעשה באמא, וכמ"ש בפרשת בראשית "אומר ועושה" "ויאמר אלהים..ויעש אלהים" באבא ואמא. וזהו נחש וצור שבמטה כמ"ש במ"ה פרשת בשלח שנגדן נחש וקסם וזהו שתמה שלמה בקלא דהדרא ואמר דרך נחש עלי צור דהא איהו בדיבור ומה ענינו להקרא בהכאה שהוא בצור וזהו סמיכות פרשת פרה לפרשת מריבה ולכן נלקח ממנו המטה שהן שערי בינה דאשתמש במטה מ"ט ה', והוא שער החמישים שנתלבש במ"ט שהוא ה' עילאה. ושכ"ה היא נערה עולימתא שפירתא:

ועוד יש דרגא נ"א מסטרא דאבא נקודה עלאה, יו"ד, דל"ל חיוורא שעליה נאמר שחורה אני כו' וזהו אשה אשה כושית שעלי' ותדבר מרים כו' והוא כ'ו'ש' ש'כ'ו'. וז"ש באדרא רבא קל"ב ב' (ח"ג קלב, ב) מסתכל הוינא כו' וחד חשוך. ר"ל מלבד השכ"ה שהן נהירין. וז"ש "הר"ק א"ך" שהוא גימטריא שכ"ו. והאחת היתירה הוא שזכה משה אליה ועליה השיב השם "לא כן עבדי משה וכו'", ובה זכה לקירון עור פניו כמ"ש שם דמסתחי בנהרא עמיקא כו', והוא שם הוי"ה יתברך שלכן נושא עון. וז"ש אם יהי' כו' במראה הוא אדני שהיא מראה והיא נערה (פירוש שה' פעמים אדנ"י הוא גימטריא נערה. המסדר). מה שאין כן משה דרגא דהויה. ולכן פירש מאשה שדרגיה למעלה מנערה. ואותן שכ"ו הן א' מסטרא דאבא בז"א ולכן הוא שכ"ו ש"כ עם ו' שבז"א. ופ"ר הוא בנוקבא בסטרא דאמא לכן הוא פר' עם ה'. וזהו סוד תורה (פי' דתורה גימטריא שכ"ו פר"ה. המסדר), כי תורה בגבורה ניתנה כידוע, והוא נותן שניהם לנוקבא אלא דפרה הן קודם הזווג אבל נערה בסוד זווג מאבא כי מסטרא דאימא אין זיווג כמו ביום הכפורים וכמ"ש בת אבי כו' ותהי לי לאשה. ובמדבר היתה הבאר להם על ידי הכאה בצור, דבמדבר היתה בסטרא דשור מדברא תקיפא, אבל לילך עתה לארץ ישראל בסוד הנערה ששם הזיווגים היה צריך דיבור לפיוסא, כי ארץ ישראל בסוד אריאל. וזהו סוד מ"ש בפרשת בראשית בפ' ובניהו כו' הכה את הארי כו'. ע"כ.]:

(עוד מצאתי כתוב וזה לשונו: שבע פרות. כמ"ש במתני' דפרה הראשונה עשה משה כו'.

ז' שריפות‎‎. עורה. בשרה. דמה. פרשה. ארז. אזוב. תולעת. והן ג' דדכורא וד' דנוקבא כידוע, בסוד נהי"ם שהן דנוקבא והן בסוד המרכבה ג' בדכורא וד' בנוקבא כמ"ש בזהר חדש שיר השירים (נ' ע"ב) בסוד אופן הז' עי"ש:

ז' הזאות. כמ"ש:

ז' כיבוסים. שוחט וזורק ושורף ומשליך ואוסף והמזה והניזה:

ז' טמאים. זאת התורה כו' כל הבא. וכל אשר. וכל כלי. בחלל. או . או. או כו':

ז' טהורים. והזה על האוהל. ועל. ועל . ועל . או. או . או:

ז' כהנים. ונתתם. ולקח. ולקח. וכבס. וטמא כו'. (פירוש: שבכל אלו הפסוקים כתיב כהן כמבואר לעיל ועיין באדרת אליהו):

אלין נגעי בני אדם. והן בסוד השעירים שראשי תיבות שלהם נ'ג'ע', ושבט אנשים הן בני אלהים. וז"ש והוכחתיו כו' (ש"ב ז, יד) ונאמר ופקדתי כו':

סוד אלף וארבע מאות וחמש זיני מסאבותא. הוא סוד הגבורות שהן כמנין זה כמ"ש באדרא רבא דנפקין מגו בוצינא קוץ העליון של אלף בסוד את"ה ה' פעמים אפ"ר:

גזעין ושרשין נפקין כו'. חו"ג שהן הגזע של האילן:

ואתפרשן ענפין. שהיו בכותל א' וכמ"ש באדרא רבא קמ"ב ב' (ח"ג קמב, ב):

ואמר כדין ענפא אסגי. וזהו סוד מוסף (אולי צ"ל יוסף. המסדר), דנפק בתוספתא ולכן נקרא איש חסד דאתגליא אבר כו':

הדא הוא דכתיב שבטי יה משפר סהדותא כו'. כי העדות באנפין שהוא דאבוה ואמיה חו"ג, ותרין דאו"א (ה"ה) הן י"ב. וזהו שבטי י"ה:

ואמר "משפר" דאינו נאה כי אם בשתיהן כמ"ש דודי צח ואדום, וכמ"ש צחו מחלב אדמו כו', וכמ"ש במרכבה ל"ג ב' ע"כ ל"ל חיזו בשפירו כו':

ביעא דקושטא. הוא סוד הדעת שהוליד' אימא ויוצא מיסוד שלה. וז"ש מעופא דשריא בנורא (א"ה עוף גימטריא יוסף, יסוד דאימא, נורא) סוד דחילו ואימתני כו':

ואתבקע לד' סרטין. כידוע ד' פרשיות:

תרין סלקין. דחו"ב:

וחד מאיך. שהוא חסד שמתפשט בו:

וחד רביע כו'. שיורד השני לנוקבא. ואמר "דשריין בנורא" ששם בוצינא ביסודה ושם מתמתקין ושם הנ' תרעין:

דתנינן אלף כו'. בסוד ה' גבורות בה' אצבעות וז"ש "וכלהו מתערין כו'":

היינו יוסיף כו'. ר"ל בלשון נסתר ולכן ט"ו שנה משם י"ה:

רעיא מהימנא. ליקרא דשבת. כ"ע כמש"ו למטה:

לאבא אקדים כו'. ר"ל חכמה שנקרא 'כבוד' כמש"ו, ומסטרא דחכמה בינה נקראת גם כן 'כבוד', ולכן אקדים לחכמה:

ואם אדונים כו'. מסטרא דאימא ולכן הקדים מורא שם:

איה כו'. בשניהם נאמר איה לכלול הכתר עמהן שהוא אל"ף כידוע, וזהו איה:

עשר אמירן ול"ב כו'. עשרה מאמרות דבראשית נגד עשר ספירות ששרשן בחכמה כידוע, ול"ב אלהים עד "לעשות" נגד ל"ב נתיבות חכמה שכולם בחכמה עשית:

ל"ב אלהים דתורה. שהתורה מתחלת בהון:

יקרא דילי'. ר"ל התורה בה אשתמודען ליה:

בגין דחלישתא כו'. שהתעוררת מנשמתין דלעיל ותורתן הכל כפי ההתעוררות למטה וכשלמטה מחלישין ההתעוררות מתחלשין למעלה, וז"ש "אתתקף בך כו'":

להעמיד עליך כו'. ר"ל הקב"ה:

עלייהו שכינתא כו'. מסטרא דתרין מתיבתין כמ"ש בתיקוני זהר:

עלת העלות כו'. אין סוף ב"ה הגנוז בכתר דלאין סוף אין שייך לא תפלה ולא שום מחשבה. ואבא ואמא הן עלות 'עלות' לז' תחתונות, וכתר עליון הוא 'עלת העלות'. וזהו "העלות" לשון רבים:

ואנת שקלת כו'. כמ"ש (קידושין ל, ב) שקל הכתוב מורא אב ואם למורא המקום כ"ע, הנה מקום אתי כו':

ולבתר ביקרא בקדמיתא לא גרסינן:

ולבתר ביקרא דאבי כו'. ר"ל תפארת ומלכות. ויקרא דכתר עליון הן אבא ואמא כמ"ש שקל כו':

דכליל עשר ספירות מעילא לתתא ואימא דכלילא עשר ספירות מתתא לעילא. כצ"ל. ור"ל לכך נקראו שניהן כבודי ל"ב אלהים וי' אמירן כנ"ל:

ותרוויהו אינון כרסייא וספסל כו'. כצ"ל. ור"ל חכמה נקרא 'ספסל', ואימא 'כסא', כידוע דאימא מקננא בכורסייא:

אבא איהו חכמה כו'. עכשיו מפרש כבוד אבא ואמא ומביא ראיה שאבא חכמה שנאמר הלא אב כו' כמ"ש כולם בחכמה עשית:

ואמר לאימא לשמשא לאבא כו'. כצ"ל:

דאיהו צ"ל דאיהי תחותיה. ור"ל תחות אבא. וז"ש (קידושין לא, א) שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך:

ויאמר איהו כו'. ר"ל חכמה דשם עשר אמירן:

יהי כן. בחכמה:

ויהי כן. בבינה דשם המעשה כמש"ו. ולכך כתיב אלהים בעובדא דבראשית אלהים חיים:

ובגין כו'. מפרש למה נקרא אימא גם כן כבוד:

ובהיכלו. שהוא בינה היכלא עילאה:

כלו אומר. הן עשר אמירן:

כבוד. ל"ב שבילין גימטריא כבוד כנ"ל:

ברוך כו'. גם כן ראיה שבבינה כבוד שהיא נקראת 'ברוך':

אי"ה מקום כבודו כו'. ר"ל בג' ראשונות אי"ה כנ"ל:

ותרגום יקר' כו'. ר"ל התורה שנאמר בה יקרה כו' כמש"ו. ותורה נקראת 'כבוד' כנ"ל:

וישראל כו'. ר"ל בנים לאבא ואמא:

למהוי ספסל כו'. מסטרא דכתר עליון:

ולמעבד כו'. מסטרא דחכמה:

ולמדחל כו'. מסטרא דאימא:

תשמורו. מסטרא דלא תעשין שמירה כמ"ש (עירובין צו, א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל כו':

והיינו כו'. ר"ל כבוד אלהים בינה שנקרא 'אלהים' דשם ה' קודם לי' ור"ל דכבוד דאבא איכא לעשות מצותיו. אבל באימא מסטרא דשב ואל תעשה האיך שייך כבוד. ואמר כבוד הסתר דבר:

אבינו כו'. ר"ל מסטרא דכבוד כמש"ו:

אעבר ליה מגו כו'. שנכרת מה שאין כן בבן דקטיל ואייתי ליה בגלגולא:

מאילנא דחיי בן עבד טוב כו'. כצ"ל:

עבד נאמן כו'. ר"ל מט"ט:

מאן דאיהו כו'. ר"ל מעולם הבריאה ומהכא יעול לחטוא כמש"ו:

בשגם. גימטריא משה, ועליו נאמר והיו ימיו משה ועשרים שנה. מ

כגון בנים צ"ל כען בנים:

מעפרא דביה כו'. מיסוד ומלכות:

ומלכא עלאה כו'. ת"ת

דשמשא וסיהרא כו'. יסוד ומלכות:

דהא עד דלא כו'. ר"ל שלא נבררו עדיין הבירורין פסולת מאוכל:

בזמנא דכהנא כו'. שהוא היה מכיר העונות על ידי הציץ כידוע:

רחימוי דקב"ה. הכהנים:

בזוהר. מלה דא מאן אוכח קין כו'. שלא יתחברו דינא ומסאבותא ופשתים הוא לבוש בד מסטרא דפנים ולבושי' כתלג כו' שהן תקיפין ונגעים מוכיחין. ונראה שז"ש בפרק דשבועות (דף ו:) "גלימא דעמר ושחקי' סדינא דכיתן כו'" ששל פשתן לבן יותר כמו שרואין בחוש דלא כרש"י. וזהו שנמשל שם לצמר ופשתים והם שנים שהן ד' דכורין ונוקבין. ודכורין הן האבות. והנוקבין הן ספחת דקרא שהן מתדבקין ההוא נפש חייתא כו':

ת"ח נוקבא עד כו' לוי כו'. וז"ש הפעם ילוה כו' כנ"ל. ואסתכמו כחדא. ועל יהודא הפעם אודה קדש הלולים כו':

קיימא רביעאה כו'. כמש"ו ושם ותעמוד מלדת דאתקם כורסייא:

בגין דבי' מתקיים עלמא. אף על גב דגנוז יוצא חומש (אולי צ"ל חוטי ש"ל) החסד בכל יום והוא על ידי חוט השדרה והוא אור בסוד א'מ'ר':

אמור אל הכהנים בלחישו. דאמירה הוא לחישו:

זמנא חד כו'. ר"ל אמור ואמרת שאין מזרזין אלא למזורזין וכהנים זריזין כו':

מאתר דנהרא כו'. אימא עילאה:

על הראש ודאי כו'. דקשיא ליה "בראש" מיבעיא ליה, דבע"ק בגולגלתא. לכן אמר דאדם אדמון הוא אבא וכאן רומז על חכמתא סתימאה הוא אדם קדמון כמ"ש באדרא רבא, "ואלמלא חכמה סתימאה כו' ואלמלא האי אדם כו'", והאי הוא על המוחא סתימאה וממוחא סתימאה יורד לזקן כמ"ש באדרא זוטא וז"ש יורד על כו':

דא כה"ג דלעילא. הוא חסד דז"א והוא הנכנס לבית ק"ק אל אמא, אבל אבא הוא למעלה מק"ק והוא מ"ש בסבא (ח"ב צה, א) אית כה"ג ואית כהן כו', ור"ל כה"ג חסד שנקרא 'גדול', סגן הוא בנצח נעימות בימינך, דשמש לכה"ג. כהן הדיוט הוא בנוקבא, והוא מיכאל, אע"ג דלתתא כהן גדול הוא, למעלה הוא כהן הדיוט כמ"ש ברעיא מהימנא קכ"א ב', וחסד גם כן נקרא 'זקן' בסוד ואברהם זקן כו' דהן בדיקני חתימי:

רעיא מהימנא. נחית על רישא דכהנא. חכמה:

תרין זמנין. מסטרא דיום ולילה לאכללא מדת לילה ביום ומדת יום בלילה כמ"ש בגמרא (ברכות יא, ב) (ברכות יב, א):

וכולא קרבנא כו'. ר"ל וכן התמיד וקטרת:

בזוהר. לסאבא לון בסגיאו כו'. שבהן מצוייר כל ב"א וישתאבון בדינה על א"ה וישפיעו למדת הדין חרב והרג על א"ה וזהו הטומאה:

מאן צדקה כו'. אימא עילאה:

ובושת. אימא דערב רב גיהנם:

רעיא מהימנא. דצפון. דהוא אינו מקורה והן מסטרא דצפון ושם מדורא דלהון:

ור"מ וצ"ל ובס"ת, ור"ל ובסתרי תורה:

ואיהו ו' כו'. דהוא בינה בן י"ה. ור"ל אלהים אותיות מלא י"ה, ובשם זה ה' קודם לי'. וז"ש "ואיהו בסדורא כו'", ר"ל ז"ש יד ה' הוי"ה כו' כמש"ו מצד אלהים דינא:

כוס. גימטריא אלהים:

מסטרא דימינא. שמשם ב"כ:

ואתקריאת צ"ל אתקריאת:

בזוהר. משקר בתורה דכתיב כו'. לפני בני ישראל:

אינון כו' ולא אחרא. ר"ל אותן שנאמר וכל בניך:

ויקם עדות. והיא נק' תעודה כמש"ל צ' ע"ב (ח"ג צ, ב):

לשמך. כמש"ו לשמך היא התורה ודייקא צדיקים כמש"ו:

בקשורא חדא יו"ד. ר"ל סוד הוא כנסת ישראל דבה ע' לשון כחושבן סוד מן יסוד. כמ"ש ברעיא מהימנא כ' א' (ח"ג כ, א) וברית הוא י' [ר"ל שזה הנקודה הוא יו"ד] דאשלים ליסוד והוא יו"ד אתגלי בפום אמה והוא קושר כל העשר ספירות שהוא יו"ד במילואו כמש"ו, והוא בחכמה וממנו יורש יסוד כד סליק לשם בסוד משכיל לאיתן כמ"ש בסבא, וז"ש "יו"ד תלת אתוון כו'":

יו"ד עלאה דכלא כו'. ור"ל בו ג' דרגין שהן דא על גבי דא ג' ראשונות, ו' קצוות, כנסת ישראל. והן ג' אתוון אלו כמש"ו, ובי' עצמו נכלל כל הג' ראשונות הרי עשר ספירות:

[ליקוט] ד' גנתא צרורא דחיי. ר"ל מלכות דאבא, שמלכות נקראת 'צרור החיים' כמ"ש צ' ע"ב (ח"ג צ, ב) "צור תעודה דא תורה שבעל פה בגין דתמן אתצר צרורא דחיי כו' למהוי כלא חד ומתמן ולתתא אתפרשן כו'", והוא סוד זרע הנקבה שבה נקשר זרע הזכר ביחד, שזרע הזכר בסוד ג' טפין מג' מוחין שהן חיי המלך ובזרע דידה שהוא ה' תתאה נקשר הג' טיפין שהן סוד יה"ו מג' מוחין כמ"ש בספרא דצניעותא ובתיקונים ולכן בה מייחדים אחד א"ח שהוא ט' ספירות עילאין שהן ג' פעמים ג', ג' פעמים יה"ו כמ"ש בתז"ח, והן סוד ג' טפין תלת כלילין בתלת כמ"ש שם. נקשרין בד' ונעשין י"ג. והן סוד י"ג תיקונים. ד' לחודא אסתמכו והיא רביעית לכל תלת ועשירית לט' כמ"ש בתז"ח, והוא סוד שם של י"ב ג' אנפי חיוון, מלך מלך ימלוך. ואלו הג' טפין שלו שהן ט' נקשרין בג' טפין שלה שהן ג' גוונים שלה. ואלו הג' נקשרים ברביעית שלה שהן ד' פנים שלה שאופן א' בארץ כמ"ש בז"ח שיר השירים נ' ע"ב "אופן א' בארץ דא איהו רתיכא תתאה כלילא בארבע סטרין כו'", עי"ש. ואמר שם "האי פן ביה אתכלילו כלהו תלתא אחרנין האי פן נטיל מכולהו ואתכליל בכולהו כו'", עי"ש וזהו הקשר בד'.]

כד נפיק כו' בי' נגיד ונפיק ופתח וסגיר ה"א כו'. ר"ל כד יוצא יוצא עם מלואו והן נהורין דנפקין מיניה, שנהיר באימא שית יריעות, כי יעקב בחר לו י"ה, וכשסליק בעתיקא קדישא נסתם ביו"ד פשוט ונכלל בו גם כן כל העשר ספירות, כי י' מנין עשר, וכמ"ש בפרשת ויקרא:

עד כאן פירש היו"ד, ועכשיו מפראש ה"א:

ואמר ה"א שלימותא דכלא לעילא ותתא. מפרש עכשיו ה"א במילואו. ואמר לעילא ותתא, ר"ל ה"א עילאה ותתאה, ומפ' שניהן כאחד כמו בה"א עילאה למעלה כן בתתאה למטה:

ה' הא ידיעא. שהוא הנהר באתגליא ואלף הוא צורת יו"ד שכוללין הכל:

וז"ש דאינון ברישא סתימין ביו"ד. שתחלה הן ביו"ד ועכשיו באלף והרי כל הויה בה יו"ד והד' הוא ה' כמ"ש בספרא דצניעותא וה' עצמה:

וא"ו בגויה א' והא אוקמוהו כולא כו'. כצ"ל. ור"ל וא"ו בתוכו הא' שהוא יו"ד והיו"ד אוקימנא שהוא שלימתא דכלא והשני ווי"ן ידיעי גוף וברית, והא' שבתוכו אמר לעיל ס"ו ע"ב (ח"ג סו, ב) שהוא על עתיקא קדישא שבתוכו, ור"ל ד' מוחין דנחתין מעתיקא קדישא, כי י' הוא חו"ב עם העוקץ התחתון. ו"ד הן ב' עטרין. ובחכמה הן בסוד ג' טפין, לכן הן יו"ד. אבל משבאו לאימא הן מתחברין יחד ולכן הן כלולות באות א' באלף והן זה על גבי זה:

וז"ש הוא שלימא דשמא כו'. ר"ל הא' שרומז על עתיקא קדישא שהוא משלים למעלה בעתיקא קדישא ומשלים למטה בכסא בסוד אי"ה או"ה:

וז"ש בגין כך לזמנין ה"א (ס"א כסא) נטיל א' כו'. דא' מעתיקא קדישא דהן העטרין מעתיקא קדישא:

ת"ח כו'. השתא חוזר לראשונה דכל את בין בפשוטו בין במילואו כולל הכל:

יו"ד הא אתמר כו'. כנ"ל בפשוטו ובמילואו:

ה' שלימו כו' דלאו איהו באלף ה' בלחודוי הא אתמר בדיוקנהא א' הוא שלימותא דכולא. כמ"ש בפרשת ויקרא י' ע"ב (ח"ג י, ב) (עי"ש. המסדר) שבתוכו הנהר ותרין בנין. א' הוא שלימותא, ר"ל א' מילואה הוא שלימות בפועל העטרין כנ"ל:

ו' בין כו'. ר"ל בין ו' הראשון או השני הוא הכולל כל שלימות שהוא רומז בצורתו על בריח התיכון והוא כי הת"ת הולך בציור הספירות והצינורות מכתר עד יסוד ונאחז בצדדין בכל הספירות וכן הוא ביסוד דסליק למוחא כי גוף וברית כחדא כו'. וז"ש "בין בסטרא אחרא שלימא הוא דכולא"

וא"ו הוא שלימו יתיר כו'. הוא שלימו יתיר כו'}} ורצונו לומר שהוו"ין בלבד הן שלימותו ובמילואו באלף הוא שלימותו יתיר שהוא העטרין כנ"ל:

וז"ש לעטרא לכלא. ואלו הב' ווין הן כוללין כל הו' קצוות, כי ת"ת מייחד בין חסד וגבורה וכוללן, ויסוד בין נצח והוד, ולכן ב' ווין בו, וא' הוא שלימות יתיר שהן חסד וגבורה ונצח והוד בפרטות, כי חו"ג הן מב' עטרין ונו"ה הן מחכמה ובינה, וכידוע, ולכן ת"ת הכולל חסד וגבורה [ר"ל בחו"ב]‏ בדעת אתתקן ויסוד בחו"ב בסוד שבעים שנה:

הא דכלא חד. ר"ל שכל האותיות שוות הן שכולן על ענין א':

תא חזי והי' כו' וא"ו ה"א יו"ד ה"א אתגליפו אתוון כו'. שהן בסוד י"ד אתוון דשמא מפרש (ר"ל שם מ"ה) בפשוטו ומילואו כמ"ש בתז"ח והן נחלקות ז' וז' והוא סוד קו המדה (כדאי' ז"ח מ"ה ע"ג) ה' אלהינו ה', ואחר כך מפרש שגם בפשוטו הוא ז' וז':

ואמר ו"ה הא כו'. כי ו' הוא ששה וה' שביעית, ואח"כ כשמקבל הנוקבא מדכורא ונכלל בה הזכר היא לבדה בת שבע. וז"ש אתכלילו בחד. ואח"כ מפרש "למעלה יה כו'":

חד כו'. ר"ל י' שבה"א ואח"כ באחרונה אמר יה הא שבעה על י' שבשם. וכד אתכלילת וכולהו ז' בה כנ"ל. והן ב' רגלים, בתחלה פסח ואח"כ סוכות. ולכן כתיב "והי"ה" שלא כסדר השם אלא מלמטה למעלה, והדכורין נכללין בנוקבא אבל הדכורין בעצמן הן שני עצרת שבועות ושמיני עצרת. ו' שבועות כמש"ל צ"ו א' (ח"ג צו, א). ושמיני עצרת י', לכן לא מתפרשין, מה שאין כן בשבועות דבעי ז' נקיים דנק' כלה:

[זה לשון הרד"ל: מצאתי כתוב בענין זה הגהת תלמידו הרב מו"ה משה שלמה וזה לשונו: ומש"ל ה' תלתא היא ותרי בנין. שהן ישראל ויעקב. עד החזה ישראל, ומהחזה ולמטה יעקב:

ומ"ש ברא חד תרין אבהן בי' כלילין. הוא ישראל שמהחזה ולמעלה ששם חו"ג, תרין אבהן:

וברתא נוקבא חד. הרי שהה' ראשונה כוללת ששה, כי צורתה ד"ו, שהד' נוקבא וה-ו' ישראל ויעקב. והבן. כנלע"ד משה שלמה. עד כאן הגהת משה שלמה]

עקרא דכלא כו'. ר"ל אמא עילאה ודריש עקרה עיקרא מלשון עקרת הבית אם הבנים שמחה, שהוא זמן שמחתינו:

ורבת בנים. שהן שבעים אומות, שבעים פרים:

ות"ח כו'. שהסטרא אחרא מגביה בלי הדרגה ונופלת, אבל ישראל סלקין בהדרגה וכמש"ו, וג' דרגין זע"ז הידועין עפר שמים ואח"כ בה' אלהיכם אבא ואמא:

רעיא מהימנא. בתרין גוונין. מצות עשה ומצות לא תעשה:

אמאי כתיב כו'. דלא תליא בה אלא מל"ת:

דכלא רזא חדא. ר"ל זכירה ועשיה כמש"ו [נכתב על הגליון: כמ"ש זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה]:

ואתעבד. שנתקן:

וכלא רזא חדא. ר"ל שלכן כתיב כל מצותיו:

מתתא לעילא. מסטרא דבני ישראל בנצח הוד יסוד שנקראים "בני ישראל" כידוע:

כמה דאיהו כו'. ר"ל בחג"ת:

לאבהן ובנין. חג"ת ונה"י:

ורזא דא כו'. ר"ל ונקדשתי חג"ת. בתוך בני ישראל נה"י. וז"ש עילא בתלת כו':

לעילא על כלא. בכתר חכמה בינה:

סטר עילאה כו'. חכמה שנקרא 'קדש':

ואע"ג דאיהו כו'. ר"ל הל"ל קדש בלא ו':

ואיקרי קדש. שהוא בהעלם ואין חל על דבר ואח"כ קדוש בת"ת בוא"ו, ואח"כ קדושה במלכות בה"א:

אתפשט כו'. דעת בת"ת:

אמצעיתא. בין חכמה ובינה:

סופא כו'. במלכות. והן ג' דרגין הנ"ל כח"ב חג"ת נה"י שם המלכות:

בתלת דרגין דאבהן. ר"ל ג' פעמים קדוש חג"ת:

ורזא דא כו'. ר"ל בתחלה כתיב ונקדשתי כו' שהן ג' פעמים קדוש, ואח"כ כתיב תיכף "כי אני כו' ה' צבאות" שנקרא צבאות מסטרא דישראל צבאות ה':

אלא לבתר כו'. ר"ל לכלול נצח והוד ביסוד בהאי קדושה. וכן לפי' השני אחר שכולל חג"ת יכלול נה"י בה' צבאות:

מצאתי כתוב על הגליון: בלחודוי צ"ל בחילוי:

ולבתר כו'. שהוא מלכות:

ולבתר יעביד כו'. כל מה שכלל כאן:

דא כבוד עילאה. חכמה:

ולבתר כו'. מלכות לכלול רישא וסופא דכל דרגין:

תורה שבכתב. חג"ת. נביאים. נצח והוד. ימלוך ה'. יסוד ומלכות:

לאשתכחא תמן כו'. דמלכות כולל יחודא כמ"ש והיה ה' למלך כו' ביום ההוא כו' ולכן בברכה ד"ברוך" ברכה. "אשר קדשנו" קדושה. "ה' אלהינו" יחודא, צריכה מלכות. [מצאתי כתוב על הגליון: כי מלכא בלא מטרוניתא לאו הוא אחד כמ"ש בזוהר ויקרא ז' ע"ב (ח"ג ז, ב) עי"ש.]:

בזוהר. ליקוט. סוד המלכות בשלשים מעלות בתיקוני זהר כ"ג ע"ב תניינא בשיר כו', ושם כ"ה ע"ב אתער ברתא דמלכא כו' והיא סלקא באבהן שבהן שלשים כנפים כמ"ש בסתרי אותיות דף ו' וכהונה בכ"ד שהוא שושבינא דמטרוניתא בכ"ד קישוטי כלה בכ"ד צירופי אדנ"י, והן נמשכין מכ"ד רתיכין דכלילין בבעלה כמ"ש בח"ג קפ"א ע"ב (ח"ג קפא, ב) עי"ש. והתורה במ"ח דברים:

הענין הוא כי בינה ימא דאורייתא, ואמר שם דף ק"פ ע"ב (ח"ג קפ, ב) כד קיימא ה"א דא על סמכין חמשין ואינון הוי תליסר מכילין דרחמי בחד דרגא דאיתוסף עלייהו ואלין אינון תריסר דקיימין כו' עי"ש. והענין י"ג דסליק לנ' תרעין כי בה י"ב שהן י"ב נקודות לכל סטר לד' סטרין כמ"ש שם ע"א ואינון ט' נקודין ואינון תריסר נקודין כו', ואמר בסתרי אותיות ה' ע"ב ובפרשת פנחס ר"ט ע"א (ח"ג רט, א) שהן מתחלקין לד' סטרין והיא באמצעיתא והן ד' פעמים י"ב שהם מ"ח, ועם נקודה האמצעית הם מ"ט שערים הרי י"ב (ס"א י"ג) מתחלקים למ"ט בד' סטרין, ועם נקודה דאתוסף עלייהו שהוא נתיב לא ידעו עיט שהוא שער החמשים הוא נ':

ואמר בפרשת בראשית ג' ע"ב (ח"א ג, ב) ואינון חמשין אגליפו לד' סטרין והוו ארבעין ותשע חד תרעא כו', עי"ש. והן מ"ח דברים שהן רתיכין של נקודה אמצעית שהוא ה"א ה' חומשי תורה שהיא נקנית בהן דקיימא על אינון והן ג' כתרים:

[הגהת הרמ"ש: ואפשר בזה יובן מ"ש בזוהר אמור (ח"ג צו, ב) תא חזי קמח שעורים כו' מנופה בי"ג נפה ודא שבע שבתות תמימות היינו כנ"ל, סמכין חמשין ואינון הוו תליסר כו' והיא מתבררת על ידיהן, זהו בי"ג נפה, ודא שבע שבתות]:

רעיא מהימנא. דאלמלי בההוא זמנא כו'. בריחא דילה כמש"ו:

תרין אחתין. זלע"ז:

כאתתא כו'. ר"ל בימי ספירתה:

ועבדי פסח כו'. בפסח נכנסו בנוקבא, ובמ"ט ימים בדכורא שבועות:

דאורייתא חמש. ר"ל חמשה חומשי תורה שכל אחד כלול מעשר חמשים כידוע:

חד טמירא כו'. יסוד דחכמה עמוד עולם:

שמא גרים. ר"ל בשבועות לשון שבע:

לאכללא עילא ותתא. ר"ל שבע דדכורא ושבע דנוקבא:

דאלין. ר"ל דדכורא:

לההוא דאקרי אחד כו'. ר"ל לעמודא דאמצעיתא:

ובגין דשבועות כו'. כצ"ל:

וכלא איהו כו'. בין שכינה עילאה בין תתאה נקרא שבת כידוע [מצאתי כתוב על הגליון: וכלא איהו שבועות כצ"ל]:

פקודא בתר דא כו'.****[ליקוט] צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דתרין לוחין אינון י' ו' צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה' דאינון נהמא דאורייתא כו'. כצ"ל. ואדם הוא דלגאו שמא מפרש כמש"ו. ואמר "בלחמי" ב' לחמי. וז"ש למטה בלחמי והיינו שתי הלחם. עד כאן ליקוט]:

ה' ה' מן כו'. ר"ל ה' ד"המוציא" בינה, ה' ד"הארץ" מלכות:

מאכל אדם. דהוא חכמה ות"ת שנקראו שניהם 'אדם', ובהן ניתנה אילנא דחיי והן י"ו מן השם, ועם שתי הלחם נשלם השם:

דאינון חיות הקדש. ר"ל כמ"ש לקמן שש שעורים שית סדרי משנה שהן במט"ט מסטרא דשכינה ובמט"ט הן החיות:

אלים מנגחים. בתורה שבעל פה כמש"ו:

פרים כו'. שהן בעלי הגמרא בעלי תריסין:

דמארי קבלה כו'. ר"ל שהן מרעה של האדם בעלי קבלה שהן מתקנין להם צלותין:

עמר לחם כו'. כנ"ל דבפסח בנוקבא תורה שבעל פה בשבועות תורה שבכתב:

ואנעל פתחא. (סיהרא) מלכות:

בפלקא צ"ל כפלקא. והוא פלך:

אכפרה כו'. בשעיר כמש"ו:

ברזא כו' דה' דרגין. ה"ג ה' עילאה:

בתיובתא. דרגא דיום הכפורים בינה כידוע:

בכלא בחדוותא כו'. שיהא הכל מוכללים בשמחתם אפילו אומות העולם ושריהם כמש"ו:

דיוקנא דאדם כו'. כמ"ש שדומה לעינים ושפתים ושדרה ולב. ועוד אמרו ז"ת והכל בהקב"ה:

[ליקוט. ענין ד' רגלים. נדפס באדרת אליהו. ש"ל]:

בת שבע כו'. בת של בינה שנקר' 'שבע' מתתא לעילא, דכלילא בן י"ה ז' ספירות:

דאתמר בה כו'. דקריאת שמע מסטרא דבינה כ"ה כ"ה כמ"ש בפרשת משפטים:

ובהון מ"ב כו'. מסטרא דבינה אהי"ה אשר אהי"ה כמש"ל:

[מצאתי כתוב על הגליון: כלל אתוון ותיבין הם מ"ט. אתוון הם מ"ב אתוון. ותיבין הן השמות שהן ז' הרי הכל מ"ט כמנין אותיות של שמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דקריאת שמע מסטרא דבינה כנ"ל בפנים. נ"ל משה שלמה. עד כאן]:

והיה זרעך כו'. ר"ל כמו עפר הארץ דאית לה נייחא ביובל כן זרעך:

בשתים יכסה. חסד וגבורה. ובשתים כו' נצח והוד. ובשתים כו' ת"ת ויסוד דסלקין לעילא:

ובינה איהי כו'. ר"ל אחת בינה אחת ואחת כ"ח. ואח"כ אחת ושתים בינה וגדולה עד מלכות דנצח והוד תרי פלגי דגופא. וכליל בתחלה ג' ראשונות יחד ואח"כ עם ז' תחתונות:

מסטרא נוכראה והמים כו'. ר"ל בסטרא דקדושה עד מלכות מרבין אבל ממלכות ולחוץ בסטרא אחרא הולכין ומתמעטין כידוע בשמותיהן [וכן פרי החג שהן נגד ע' שרים, וע"ל בזוהר פנחס רנ"ט א' (ח"ג רנט, א). דברי דוד]. וז"ש "בתר דשכינתא כו'":

איהי כו'. ר"ל דל"ת דקרי שביעאה ועשיראה ורביעאה:

דסליקת בהון אהי"ה כו'. ר"ל כד סלקת לבינה היא רביעאה:

שנת היובל. דרגא דבינה:

הכא מאן חצר כו'. ר"ל דתרין חצרות היו בעזרה כמ"ש בפסוק, עזרת נשים ועזרת ישראל, ואם כן גם החצר הוא פנים:

א"ל. ר"מ:

אינון חצונים. ר"ל שניהם אף עזרת ישראל נקר' חצונה אלא דלגבי עזרת נשים נקרא 'פנימי':

ותרין בתים כו'. ההיכל וק"ק:

בתי בראי. החצרות:

לרחוק מעבירה. (עי' ברכות ל"ד ב') מעולם:

ולקרוב כו'. בע"ת כנ"ל:

בכל ישראל כו'. דקוב"ה נשמתא ושכינתא גופא וישראל איברים ולכן כשנתרחק בעו"ה נשמתא נתפזרו האיברים וגלו ישראל:

אחד ועלת העלות תמן. כצ"ל:

דאינון כגוף ואברים כו'. דכסא גוף ומלאכין אברין מסטרא דכסא:

דלבר כו'. ר"ל כשאין הקב"ה ושכינתא שם אין קורבא שם:

על כס י"ה. ר"ל דכל זמן שו"ה חסר שם גם הכסא אינו שלם אבל מקום מקדשינו בשלימות אז כסא שלם:

איהו לגו. ר"ל גוף הכסא:

בנשמתא דאתלבשא צ"ל כנשמתא:

דכסא עליון. ת"ת דבריאה. כסא רחמים:

כגרמין כו'. ד' דרגין אותיות השם:

נשיאי ישראל כו'. תשע מדות כסדר מכתר עד מלכות ונביאים כולל נצח והוד:

וקטרת כקרבנא צ"ל דקרבנא:

ק"ו מנביאים. ר"ל דכל חד לפי דרגא דיליה:

והכי באורייתא כו'. ד' דרגין נגד הנ"ל לבושא וגופא וחיי המלך ולפני ולפנים:

כלהו שם ה'. דכולן לשמו ובשמו:

לההוא עבד עולם. ר"ל בשפחה בישא דהיא עבד למט"ט שהוא עבד של עולם בריאה:

דהוא עולמו של יובל. בינה מקנן בכרסייא:

ואי תימא כו'. ר"ל כיון דמגזעא חדא נפקו אמאי האי טוב והאי רע:

כוותי'. דחם:

וקב"ה אודי בברכתא כו'. דכתיב באורייתא ועוד כמ"ש בזוהר בא ברוך ה'. ה' זמין שני תיבות אלו בפיו של לבן:

דא ישמעאל כו' ועשו כו'. שני טיפין דזריק אדם כמ"ש למטה וכן להיפך אברהם ואליעזר:

בשפחה מחלת כו'. שישמעאל משפחה בא:

או בבת כו'. עשו שנתנכרו מעשיו:

דאינון רע. בישמעאל:

חשך. בעשו דשם חדש כידוע:

טוב אור. היפוכא דהנ"ל:

נשמתא מיני'. ר"ל מאורייתא דטור ורע:

בתר דאיהו צ"ל בחד דאיהו:

ובתר גם כן צ"ל ובחד כו':

דכתיב ויפח כו'. ר"ל נשמת חיים בעלמא דאתי ויהי האדם לנפש חיה בעלמא דין נשמה ונפש כידוע:

כמה דאוקמוה כו'. שאמרו (קידושין לט, ב) דעבדין ליה יום טב כו':

כל זכווי כו'. ר"ל דמניחין הזכיות לעוה"ב כנ"ל ור"ל לעילא בעולם הבא ולתתא בעולם הזה כידוע:

בתרין דרגין כו'. ר"ל אם עשה תשובה או לא כמש"ו:

אי חזר בתיובתא כו'. ר"ל כמ"ש (יומא פו, ב) כתיב מכסה פשעיו לא יצליח, וכתיב אשר נשוי פשע כסוי חטאה כאן כו'. הרי באתגליא ובאתכסייא לעילא ולתתא:

באתגלייא כו'. צ"ל ואי לא חזר בתיובתא דינא באתגלייא כו':

ובאתכסיא בין כו'. דלא לעבדו תשובה וז"ש ועיני כו':

דביה רתח כו'. רתח אותיות תרח. דאין מעלה אף כמו עבודה זרה דכתיב וחרה אף כו':

תקין כמה צ"ל במה:

ובגינא צ"ל ובניינא, ור"ל שבנה בנין הקליפה הרס עכשיו:

מוניטא דמלכא. ר"ל מטבע של מלך:

ושקר. שקרא אלהים לעבודה זרה:

כמאן דבריר כו'. שמתחלה בירר פסולת מתוך אוכל בישמעאל, ונשאר פסולת. עכשיו בריר אוכל מפסולת ויצא יעקב נקי, רק שעדיין לא יצא לצורף כלי עד העבדות כמש"ו, וכן ישראל במצרים כידוע:

ובההוא סבא צ"ל סבה:

תרין טפין כו'. קין והבל בזוהמא דחוה ולכן ארכיב ב"פ באברהם ויצחק ונפק ב"פ פסולת, ויעקב דוגמת שת שתיקן שניהם כמ"ש זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין, וקין והבל שניהן חטאו הבל במחשבה, וקין במעשה בשפיכות דמים:

והאי איהו לאמר. כמ"ש (סנהדרין נו, ב) "ויצו זו עבודה זרה, על האדם כו'":

נחש כו'. כמ"ש נחשתי כמ"ש בזהר דסליק לגבי נחשים. ונחש ממונה על העריות כידוע:

ואי להאי כו'. ר"ל לאדם הראשון דדרגי' בחכמה עילאה שהוא למעלה מתשובה בינה קיבל בתשובה, כל שכן כו':

ובגין דא עבד טוב כו'. ר"ל אע"ג דאביו רע נפיק מיניה טוב וכן בהיפוך. אבל שאר עבדים לעולם כו'. ר"ל בניהן ובני בניהן שוין לעולם. וז"ש אבל שאר כו':

שככה כו'. שהוא תיקן ג' אבהן בתלת ענפי שי"ן מן משה ותיקן אדם במ"ה מן משה גימטריא אד"ם בסוד מה שמו כו' כידוע:

לאשתדלא צ"ל ולאשתדלא:

בתרין זינין כו'. ר"ל מסטרא דמלכות נקרא' עבד ומסטרא דת"ת אב הרחמן נקרא' בנים, וזה אבינו מלכנו. וכן כל המאמר הזה הולך על קוטב זה:

וקוב"ה לא בעי כו'. ר"ל לאשתדלא אלא הוא בלבד. כמ"ש באברהם בהצלתו מכבשן האש:

בך אתפאר. כנ"ל דאשתמודע בעליונים. ב"ך מלכות, כ"ב צינורין, אתפאר בך:

קסם ונחש תרין דרגין אינון, קסם תליא בעובדא, נחש לא תליא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא כו'. הן נגד תרין דרגין בקדושה נחש וצור. נחש באסתכלותא ובמלה דפומא, וצור בעובדא כמ"ש בז"ח דף כ"ו ע"ג וע"ד: "ומטך אשר הכית בו את כו'.. וחיין למארי קשוט באותה שעה דכתיב וראה אותו וחי":

ונתתי משכני דא שכינתא משכני משכונא דילי דהיא אתמשכנא כו'. (א"ה זה לשון הגר"א בתיקונים מ"ז ב' בד"ה איהי משכונא: דריש בה ג' אנפין לשון שכינה, ולשון דאתמשכנא, ולשון משכנין דע"כ ידור בינייהו, ומפרש ואזיל מתל לב"נ דהוה רחימא לאחרא כו'):

סליק ספר ויקרא בסייעתא דשמיא. בילא"ו ברוך ה' לעולם אמן ואמן

בדיוקנא דעלאי. משמים:

ותתאי. מהארץ. וזהו דמות של אדם:

והוה כליל כו'. זהו צלם של אדם:

והוה נהוריה כו'. דאור ראשון כליל משית יומין יומא דכולהו יומין, וזהו מסוף העולם ועד סופו, והוא דכורא דפרצופין דאתנטלא מיניה אח"כ:

והוה דחלין כו'. זהו ארבעה ד"ו פרצופים. בדיוקנא כו' וכליל הוא נקבות של הד"ו פרצופים שהוא נוקבא של דכורא. נהורי' ודחלין הוא דכורין מהד"ו פרצופין:

תרין דרגין כו'. דכל אחד כליל דכר ונוקבא:

דו כו'. זוגות דהיינו "בצלמו" צלם ו', שהוא דכורא, ו"צלם אלהים" שהוא נקבות כ"א היה זוגות:

ברא אותם. גם כן כנ"ל:

לעילא ותתא כו'. הוא אבי"ע, עילא אצילות, ותתא בי"ע, והן דכר ונוקבא:

אתמעטו פרצופין. דהיינו הדכורים:

במלי דגופיה. והוא נוקב' וגם גופי' לא אשתלים:

מעלאי ותתאי. קין והבל, קין ממלאך נחש והבל מאדם:

ולא אתיישבו. ולא נשאר מהם כלום בעולם:

לא אשתלים כו'. ג' עמודים שהעולם עומד עליהם:

דאתא אברהם. כמ"ש בהבראם בה"בראם אותיות אברהם:

תריסר שבטין. י"ב בקר, י"ב צירופי הוי"ה:

ושבעין נפשאן. שהם ע"ב דהיינו שבעים נפש עם יעקב, ואברהם ויצחק — הם ע"ב:

עד דקבילו כו'. דהיינו מעלאי ותתאי‏

אורייתא. דכורא. משכנא. נוקבא:

כמה חיילין אינון כו'. דשני פעמים התפקדו ישראל, ראשון פקדו משה ואהרן ונשיאי ישראל במדבר סיני כמ"ש "ויפקדם במדבר סיני". ושני פקד הקב"ה בעצמו באהל מועד כמ"ש "איש על דגלו כו' סביב לאהל מועד כו'". נמצא שני פקודים, א' לאורייתא וא' למשכנא:

וטעם ב' פעמים כי צריך להיות האדם שלם ולכלול מדכר ונוקבא, מעילאי ותתאי, וזהו אורייתא מעילאי ומשכנא מתתאי, וכל אחד כלול מדכר ונוקבא. לכן הקב"ה פקד למשכנא וישראל מתתאי פקדו לסיני לאורייתא לעילאי, והוה כולהו שלים כמש"ו, וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי:

בהאי ובהאי באחד לחדש כו'. ור"ל "בהאי ובהאי" בשני המנינים היה הכל באחד לחדש השני בשנה השנית, כי מונים שנה לחמה וחודש ללבנה, והשני הוא ליסוד‏, והוא שני למלכות שהיא ראשונה והיסוד שני לה:

והאי אקרי כו'. בסוד ויהי יוסף יפה תואר:

דהא כדין כו'. כי בזמן שיסוד ומלכות מזדווגים וודאי שגם פרצופים עליונים מזדווגים גם הם לפי שאין להם ליסוד ומלכות ממי לקבל אלא מפרצופים העליונים:

לצאתם כו' דהא כד כו'. שיציאת מצרים היתה על ידי מלכות, ולכך נאמר "בשנה השנית לצאתם" שהצדיק נקרא 'שנית' כדלעיל:

[ליקוט] (דף קיז ע"א(?)) תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא, חד לדכר וחד לנוקבא. ר"ל דבין דכר ובין נקבה כלילא מדכר ונוקבא. וז"ש ואע"ג דנוקבא אחידת בסטרוי הא הוא נמי כליל מתרין סטרין והוא כמ"ש בפרשת שמיני דף ל"ה ע"ב (ח"ג לה, ב) "צלם בדכורא, ודמות בנוקבא", ועל שם שנוקבא כלילא בדכורא לכן לא הזכיר בשתיהן כ"א הדכורא, בצלמו בצלם אלהים, בצלם ו' ז"א דכליל זו"נ, בצלם אלהים נוקבא דז"א שנקראת 'אלהים' והיא גם כן כלילא זכר ונקבה:

אוליד בנין מעלאי ותתאי. ר"ל קין והבל שהן היו כלולים מסטרא דקדושה ומסטרא אחרא שלכן לא נתקיימו כמ"ש באדרא רבא עי"ש:

(דף קיז ע"ב) חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא. ר"ל של ז"א ושל נוקבא שהן תריסר תחומין די"ב צירופי הוי"ה, י"ב גבולין דז"א, ותריסר בקר דנוקבא. ואורייתא הוא ת"ת דז"א, ומשכנא הוא ת"ת דנוקבא היכל הרצון, ששם י"ב הנהורין, ד' דגלים, וכל מספר בני ישראל וכמספרם כמ"ש בפרשת בהעלתך דף קנ"ד עי"ש (ח"ג קנד, א), ובאותו מספר עצמו הם הי"ב גבולין דת"ת דז"א:

וז"ש וכלהו הוי כחד ולא מתפרשי כו' דהא אורייתא כו'. ור"ל כמו שמפרש והולך אי באהל מועד אמאי במדבר סיני? אלא חד לאורייתא וחד למשכנא ר"ל במדבר סיני הוא אורייתא, באוהל מועד משכנא, ושניהם מנין ומספר אחד:

בהאי ובהאי באחד לחדש השני בשנה השנית כלא חד כו'. ר"ל כמ"ש לקמן שהמספר הוא בשני ממטה למעלה, והוא ביסוד חדש זיו, ומשם אתברכו כמ"ש למטה כי שם צוה ה' את הברכה כו', ושמש וירח הוא זו"נ כידוע, ושנה שהוא שנת החמה הוא בדכורא, וחדש הוא חודש הלבנה הוא בנוקבא, ובשניהם הוא יסוד. וזהו "בחדש השני בשנה השנית", והן לא מתפרשין דא מן דא. וסוד המספר הוא משם ובשני דרגין כמ"ש בסבא דף ק"ה ע"א (ח"ב קה, א): "דכתיב המוציא במספר צבאם, מאי במספר כו' דאלמלא מספר דא לא ישתכחון חיילין ותולדין לעלמין ועל דא כתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תרין אינון דמנו עאנא ועאלו בחושבנא על ידייהו כו' מי מנה עפר יעקב הא חד דעבד חושבנא ומספר את רובע ישראל הא מונה אחרא כו'", עיי"ש:

כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה. ר"ל במלכות לבד, דלא עאלו בדכורא עד דאכלו מנא וקבילו אורייתא כידוע:

[עד כאן הליקוט] ולאודאה כו'. ר"ל ליתן הודאה וקיום על ברכת השי"ת וזהו מש"ו תרין ברכאן כו' לבתר ויברך אתכם כאשר דבם לכם, זהו הודאה על ברכת השי"ת

מאן דמברך לקב"ה כו' עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא. הוא ג' מדרגות נפש רוח נשמה, "רחימותא" הוא לשון תאוה והתאוה בנפש כידוע, "ולבא טבא" הוא הרוח כידוע שנקרא 'לב', "ועינא טבא" הוא הנשמה. לכן מסיים והולך בכל לבבך כו' ובכל נפשך ובכל מאדך הוא הנשמה. וזהו ג' דברים, ג' מדות באדם — עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה. לכן צריך לברך בהיפוך אלה הדברים:

יברך את בית אהרן כו'. כיון שהם הכהנים מברכים לישראל בעינא טבא כו' כדין שצריך לברך ברכת כהנים בעינא טבא הם ונשיהם, אבל בלוים אין צריך לברך את נשותיהם שהם בכלל נשי ישראל, ולכן לא נאמר אצל הלוים "את" כמו אצל הכהנים:

והוו עלמין שכיחין בחד. כלומר שהיו נשלמים בשלימות באחדות:

אילנא כו'. הוא עמודא דאמצעיתא:

מאתר כו'. הוא יסוד הבינה:

מאתר כו'. יסוד דזעיר שכל הברכות מתקבצים שם:

על הררי. זהו נצח והוד:

חיים עד העולם. מלכות משפיעים למלכים [אולי צ"ל משפיע לעלמין. ש"ל]:

מציון מכלל יופי. שהוא כלל היופי שלו:

אלהים כו'. הוא מלכות:

וכד האי אתער. היינו עמודא דאמצעיתא:

כלא הוא כו'. חסד. כלא הוא כו'. גבורה. כלא הוא כו'. יסוד:

שלמא דעילא ותתא. כדלעיל אבי"ע:

איש על דגלו כו'. כדדריש והולך בעמוד ב' למטה וקי"ט א' "וכמה דאחזי עובדא לתתא הכי אתער לעילא":

הה"ד כו' שמי. וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה ונקרא 'שמו':

עלאין אינון לעילא. ר"ל לעילא לעילא:

כגוונא דאיהו אתער כו'. זהו סמיכות לדרשו איש על דגלו כנ"ל:

או יחזק במעוזי. הוא התורה ה' עוז לעמו יתן:

יעשה שלום לי לעילא. יסוד דדכורא:

שלום יעשה לי לתתא. יסוד דנוקבא:

דתמן אתחברת אתתא בבעלה. ואז שורה ת"ת בארץ ישראל מלכות, וזהו גם כן מאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וזהו גם כן סמיכות לדרוש הנ"ל:

בזמנא דירושלים. דריש רישא דקרא:

כאן בזמנא כו'. ר"ל דישראל עובדין ביראה כיון דלית להם שמחה:

ד"א כו'. ר"ל דכנסת ישראל גופא בזמנא דאיהי בגלותא נקרא 'יראה':

ושכיבת לעפרא. פירוש בבריאה כמ"ש העפר אשר יהיה בקרקע המשכן — משכן הוא מ' דאצילות, וקרקע המשכן היא בריאה:

לקבלה דמטרוניתא כו'. כנגד לה ולו:

כד"א ההרים והגבעות. ההרים מלאכים מצד הת"ת, והגבעות מלאכים מצד המלכות:

וכתיב. גם כן ב' דברים:

איש על דגלו כו' אלין ד' משיריין. והיינו ד' מחנות שכינה שהן א'ר'ג'מ'ן:

תריסר שבטין. הם י"ב מלאכים שתחת המלכות:

תריסר תחומין. הם י"ב גבולי אלכסון:

כלא כגוונא כו'. לעילא ולעילא גם כן כנ"ל:

שבטי י"ה הא אוקמוה כו'. הם י"ב שבזעיר ששורשם מאבא ואמא הנקראים 'יה':

בגין די"ה עדות לישראל. שהם אבא ואמא מעידים על ישראל שהוא זעיר:

אבל ודאי הכי הוא. ר"ל די"ב שבטים שייכים דווקא בזעיר שהוא ו' קצוות, וידוע שהי"ב הם בו' קצוות כידוע:

דכתיב צ"ל כתיב:

דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו. פירוש שהם פני שור פני נשר פני אריה — היינו הבטת שור ונשר ואריה, אבל לעולם הם צורת אדם כמ"ש בזוהר פרשת תזריע מ"ח ע"א (ח"ג מח, א):

ואפין כו'. פירוש, שכל אחד יש לו ד' פנים וכמ"ש "וד' פנים לאחת":

מתפרשין בדיוקניהון. ר"ל שהם פני שור פני כו' בכ"א:

וכלהון כו'. כמ"ש שכולם פני אדם כדלעיל:

תרין מכאן. חסד נצח, ובהם ששה פרקים:

תרין מכאן. גבורה הוד, וגם כן ששה פרקים והם הי"ב שבטים:

כיון דנטלין כו'. ר"ל לסייע שהיא באמצע:

מזבח ה"נ כו'. דע כי במזבח היה עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב, עלה ג' כו'. וזהו המדרגות כסדר מתתא לעילא. וד' קרנות הוא אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה כידוע. לכן אמר דרומית מזרחית שהוא התחלת הסובב, צפונית מערבית בדרגא שלו שהוא יסוד:

דאיהו שירותא דכלא. חכמה:

עלאה דכלא. בינה:

קדישא דכלא. ישראל:

כלא. אז"ן. שכלולה משערות ומצחא ז"נ. [אמר המסדר, עיין בתיקון ע' קכ"ט ובזוהר פרשת ואתה תצוה ובש"ח שם]:

ובמקום אחר כתב הגר"א וז"ל: דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו כו'. כמ"ש בפרשת אחרי מות שם "וכד אתכלילו בחד כתיב ודמות פניהם פני אדם פניהם דכלא". ובז"ח פרשת יתרו דף ל"ב ע"ג "וכיון דאתכלילו כולהו דא בדא אתעביד מינייהו חד גופא ואיהו רזא דאיקרי אדם ואע"ג דכל אנפין משתנין בסטרייהו כו' וכד לפום שעתא מסתכלין כתיב ודמות פניהם פני אדם ולבתר מתפרשין דיוקנין כל חד וחד לסטרי' וכד אתחפיין כלהו דלא מסתכלין לעילא לגו רזא דעלייהו לא אתחזי דיוקנא כלל בר דיוקנא דאדם דדא היא דיוקנא דכליל כל דיוקנין וכולהו סתימין כו'":

תרין מכאן ותרין מכאן והיא באמצעיתא. שד' חיות הן בד' זוויין כמ"ש בפרשת אחרי מות דף ס' (ח"ג ס, א) "תניינא אזלין תחות ספינה דהאי ימא רבא לארבעה זוויין, דא אזיל לסטרא דא ודא אזיל לסטרא דא, וכן כולהו ארבע חיזו דאנפין אתחזין בהו וכד אתכלילן בחד כו'", עי"ש ובכמה מקומות, והן כמו אגוז שהן בזוייות והן שנים בכל צד, וכמ"ש בפרשת בראשית ופקודי (אמר המסדר נראה שכאן היה כתוב המאמר דפרשת פקודי רנ"ד ע"ב אל גנת אגוז) עכ"ל בהיכל הששי עי"ש, ובפרשת שמות דף ט"ו ע"ב (ח"ב טו, ב) אגוז דא הוא רתיכא קדישא דאינון ארבע רישין דנהרין דמתפרשין מן גנתא כהאי אגוזא דאינון ארבע רישין לגו כו' מה אינון ארבע קרישין (עיין בזוהר, ואולי צ"ל 'רישין'. המסדר) ד' באגוזא מתחברין בהאי גיסא ומתפרשין מהאי גיסא, כך רתיכא מתחברין באחדותא בחדוותא בשלימותא בשלימו כו':

יו"ד מזרח הוא שירותא כו' בשירותא דמזרח כו'. מזרח הוא אבא והוא ראש היו"ד שהוא במזרח, ומן אבא נפיק חסד כמ"ש באדרא זוטא ולקמן, וזהו רגל הימני של יו"ד דרום:

ה"א דרום כו' דרום וצפון תליין בי'. ר"ל דמן ה' נפיק דרום וצפון, שמאמא נפיק גבורה. ואף עטרא דחסד דנפיק מאבא יוצא על ידי אמא כידוע. וזהו רגל ימיני ושמאלי של ה"א. וגג הה"א הוא בינה הנהר דנפיק מעוקצא דאחורי' (פי' מאחורי ה"א יש עוקץ והוא י' בסוד וחכם בבינה. המסדר) כמ"ש בפרשת אחרי מות ועיקר יציאה מבינה אינו אלא צפון:

וז"ש וא"ו באמצעיתא כו' ברזא דיו"ה. ר"ל שהוא"ו הוא בן י"ה, והוא ביניהם, מפתחא דסתים לאימא, ומן יו"ד נפקין דרום ומן ה"א צפון והוא ביניהם. (אמר המסדר. מפתחא דסתים כו' היה כתוב בהעתק למאמר בפ"ע ונרשם עליו ק"כ ע"א ואני סדרתיו הנה כמו שנראה לפי עניות דעתי.)

רזא ליתבי דרומא. כמ"ש למטה בתחלה לקרן ואח"כ דרומית מזרחית כו' מערבית דרומית התחלה בדרום וסיום גם כן בדרום. והענין כי אבא ואמא י"ה הם מזרח וצפון, וזעיר ונוקביה ו"ה הם דרום ומערב, כמש"ל עי"ש:

רעיא מהימנא. דא חסד. חסד ממש ומיכאל שלוחי':

גבורה שירה. לוי המנגן כנ"ל:

בכור שורו. לשון שירה:

לשלמא קרבנא. שהשיר מעכב הקרבן כידוע:

ומאן דל"ל כו'. ר"ל שאינו יכול:

דאיהו כנור כו'. ר"ל כנור דדוד שהיה פתוח אל צד צפון שהוא הלב בשמאל, ובכל חצי לילה מנגן כו', ר"ל שהיה עומד בחצי הלילה כמ"ש חצות לילה כו':

בשית גדפין. שית כנפי ריאה הנ"ל:

וב' כורסיין כו'. והן בינה ומלכות, וכן בעולמות — בריאה ועשייה, באדם — לבא ופומא כמש"ו. ועמודא דאמצעיתא (בספירות) ומט"ט (בעולמות) וקנה (באדם) הן שש מעלות לכסא. והכל כסא א', דכסא תחתון הוא שרפרף לכסא הדום רגליו כמ"ש (חגיגה יד, א) א' לכסא כו':

כסא כבוד כו'. ר"ל כסא כבוד הוא כסא התחתון ששם כבוד ה':

מרום מראשון כו'. הוא כסא עליון בגבהי מרומים כידוע:

ל"ב ויאמר כו'. ר"ל דכסא ראשון שהוא ל"ב נקרא כס י"ה, דבינה נקראת י"ה. והוא לב שיש לו תמיד מלחמה עם עמלק שהוא הכבד, שהכבד מייגעו בתאוות המאכל כמ"ש במדרש הנעלם על הפסוק ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני כו' והוא ר"ת **ל'**יהו"ה **ב'**עמלק. והנצחון על ידי התפלין שמניח על היד כנגד הלב כמ"ש (ברכות יג, ב) צריכה שתהא שימה נגד הלב. וזהו כי יד על כס י"ה אז מלחמה לה' שהוא תפלין כמ"ש וראו כו' כי שם ה' כו':

ל"ב ויאמר כו' צ"ל ל"ב כס י"ה ויאמר כו' עד‏ פומא כסא הה"ד תקעו כו':

פומא כסא. דשניהם נקראו כס, ובינה נקראת י"ה כנ"ל. ומלכות נקראת כסא כס אדני:

בכסה ליום חגנו. שהוא מלכות כמ"ש (ביצה טז, א) שהחדש מתכסה בו דאיכסי סיהרא מלכות:

שופר קנה כו'. הן שש מעלות הנ"ל:

קול כו'. ר"ל שהקול הוא ו', דסליק מקנה דשם ו' עזקאין כנ"ל. ודבור ה' בה' תקוני דפומא כמש"ו:

בה' מיני כו'. לא חשיב לשון וגרון, רק הפה לבד:

כנהר כו'. ר"ל דנהר שע"י טוחן הרחיים הוא דוגמת הקנה שמוציא קול. דנהר איהו ו' כידוע ונהר יוצא כו', והרחיים הוא דוגמת הפה שמוציא הדבור. וז"ש "לאפקא קול ודבור":

דנפיק מבינה דלבא. שהוא ה' ראשונה:

במחשבה כו'. שהוא י' כמש"ו:

דאיהו שמא מפרש. ר"ל שבו י' אותיות:

בעשר כו'. רומז הכל על י' הנ"ל:

ואורייתא קלא כו'. ר"ל אע"ג ששופר הוא ו' כנ"ל, ובו ניתן התורה בשופרות, לכך אמר שכל השם הכל בחכמה. וז"ש קלא דילה דיבור דילה כו' בינה דילה כו' מחשבה כו' ולכך ניתן התורה בי' דברות:

פקודא כו' ומאי בינה. ר"ל דאיהי תשובה:

ושובו אל ה'. דאשתלים ה' כנ"ל:

ונשלמה פרים שפתינו. דלא נשאר לנו אלא דברים ה' מלכות, ונשלמה פרים שפתינו כל השם במקום פרים שהיה הקרבן משלים בזמן שבהמ"ק קיים כמ"ש (תענית כז, ב) בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם יעסקו בקרבנות ואני מוחל כו'. וז"ש "דודאי כו' ובג"ד כו'":

עד ה' ודאי. שלימו דשמי' כנ"ל:

ממנה תוצאות חיים. ממלכות, וכן ותמונת כו' בצלם כו':

ד' אמות. דרגא דידה, ד' ספירות נצח הוד יסוד מלכות. ולכן נקראת 'ד'. וכשהיא שוה לת"ת נקראת 'ה':

דלא אתברו בהון כו'. ר"ל בשביל אומות העולם:

ויהיב ליה. שמילא שאלתו כמ"ש ג' דברים בקש משה מהקב"ה ונתן לו כו':

[ליקוט] ותשובה דא אתקריאת חיים. כי היא נקראת באר מים חיים כמ"ש בז"ח שיר השירים וכמ"ש (ברכות נו, ב) הרואה באר בחלום כו', כי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב כו', ובתשובה חוזר למקור מים חיים:

למיזל ד"א בגילוי הראש. כי היא ד"א אות רביעית של השם כוללת ד' אותיות כמ"ש בתיקונים סוף תיקון מ"ז והיא רשות היחיד גבוה י' ורחב ד', גבוה י' מסטרא דבעלה שמא מפרש ביו"ד אתוון, ורחב ד' מסטרא דילה ד' אותיות כמש"ש:

ואי תימא דכן שרייא על אומין דעלמא אע"ג דלא אתברי בהון שמיא וארעא וכל תולדין. ר"ל דלכך כתיב "בהבראם" אחר "אלה תולדות השמים והארץ", לומר שדוקא שריא ה' זעירא על אלין שבשבילם נבראו שמים וארץ ותולדות, וכמ"ש לקמן ובגין דא ויכלו שלימו כו' ועלה קיימין שמיא וארעא כו' דכתיב אלה תולדות השמים והארץ כו':

הבלא כו'. היא קושיא:

אלא ודאי כו'. הוא תירוץ. ולא גרסינן תיבת "אלא", וכן תיבת "אלא" דלהלן בסמוך לא גרסינן:

דנפש אחרא כו'. ממט"ט ששורה בימות החול שעל ידו מתנהגין העולמות בחול ששת ימי המעשה, בו' קצוות דיליה, ו' אותיות דמט"ט:

ואיהו דיוקנא כו'. הוא הצלם:

דמתנענע כו'. שמיני' התנוע' לאדם כו':

ה' דהבראם. ה' זעירא מלכות ה' דאברהם:

דאתקריאת יראה ודא י'. צ"ל "תורה ודא ו'", והוא דיוקנא דעמודא דאמצעיתא:

בצלמו. ר"ל בצלם ו':

בצלם אלהים. מלכות:

דאת י' צ"ל דאת ו':

על רישיה. דכל השם על ראשו ומשם הולך לגוף כמש"ו:

דאיהי עובדא כו'. ר"ל המעשה עצמו של המצות דלעיל לא אמר רק דמינה יעול כו' דמלכות נקראת מעשה עובדא דבראשית:

ואיהו ל"ב אלהים. ר"ל מלכות שנקרא אלהים ל"ב שנקרא "כבוד השם" כבוד גימטריא ל"ב:

[ליקוט] י' יראה כו'. והן ד' אותיות הוי"ה מצות לא תעשה ומצות עשה, ותורה ותשובה. ולא מצות לא תעשה עצמן ומצות עשה עצמן, אלא היראה ואהבה גורמות המצות עשה ומצות לא תעשה, והתשובה היא הרביעית המעשה כמש"ו. וג' ראשונות הן במחשבה וכמ"ש במ"א דג' אותיות יה"ו הן במחשבה והרביעית ה' היא בעובדא וכלולה מכולם, שהם הנ"ל מצות עשה ומצות לא תעשה תורה ותשובה. עד כאן הליקוט]:

במות המת. כמ"ש (ברכות יח, ב) שבחייהם קרויים מתים:

מהמרכבה דקוב"ה. לא קאי על מ"ש "בדיוקנא דאשתמודע כו'" אלא על "בעובדין". דבעובדין ניכר. אבל בדיוקנא ניכר מאיזה חיה הוא, אם חוור מאריה כמ"ש בתיקוני זהר. וכלל זה הוא בכל העולמות כמש"ו:

מהמרכבה דמלאך כו' או כו'. דשם עץ הדעת טוב ורע:

ולא תשכח יום כו' וכל יומא אית כו'. ר"ל דבכל יום יש טוב ורע ולכן בין בקדושה ובין בסט"א יש בכל יום פרצופא דאנהיג כנ"ל:

למימריה. ר"ל לעזור לו:

תשב ו' לה'. תשב ו"ה אותיות תשובה, והוא תשוב ו' לה' או ה' לו', אע"ג דלא נזכר י"ה ז"ש ולעולם כו' דשם תשובה:

לה' אלהיכם. אבא ואמא:

בחללא דגופא וברישא. דתורה ברישא בפה כמש"ו. ונגדו יראה בחללא דרישא. וכן מצוה בגופא בידין ורגלין ואהבה נגדו בחללא דגופא:

[ליקוט] והנגלות התורה והמצות דאינון בגופא וברישא כו'. באברים דלבר. ויראה ואהבה באיברים הפנימים שלהם גם כן ברישא ובגופא במוחא ולבא. וישראל עלה במחשבה בן מאב ובת מאם. ובמ"א אמר בתיקונים להיפוך — דמלכות בפומא ועמודא דאמצעיתא באברים. וכן אמר בהקדמה ב' דתיקונים דרועא ימינא כו' ע"ש כל האברים בו' קצוות ופומא מלכות תורה שבעל פה, עי"ש:

והענין, כי באברים עצמן ודאי כן אבל בתורה ומצות שבפנים ברוחא הוא להיפך כמ"ש בסוף תיקון כ"א. וכן הוא ביראה ואהבה שבמוחא ולבא, וע"ש ס"א א' מוחא איהו בהיפוכא חום כו' ואיהו אריה כו' עי"ש:

דא איהו דיוקנא כו'. הוא שם אלהים כורסייא דשם הוי"ה, והוא כסא בריאה סולם לעלות לשם הוי"ה, דמכסא הנשמות כידוע, ולכן ויפח באפיו כו':

ויחלום כו'. כמ"ש שהחלום הוא בחוטם שהאף ניעור (ברכות סא, ב):

ובה שריא. שהיא כלי קבול לשם הוי"ה:

והנה כו'. דהוא שם אלהים כנ"ל:

ונפקין צ"ל ונחתין. שההבל עולה מן הגוף ויורד לגוף:

איהו חד כו'. בדרגא דצדיק ולכן הוא על הפה:

מוצב ארצה כו'. דאחיד בשמיא וארעא, וכולו כליל בנוקבא וראש מחובר לגופא דכורא, זהו וראשו מגיע כו':

תריו. יסוד ומלכות ארצה:

השמים תלת. ת"ת

עולים תרי. חו"ג עולים על גבי ת"ת על השמים:

ויורדים תרי. נצח והוד למטה משמים:

לקבל ד' כו'. והסולם שביעי כנ"ל:

אית צ"ל ובה אית:

כגון חיות כו'. משום פסוק שמביא אחר כך נקיט הני, והן ארבע מינים — חיות ועופות ובהמות, והן ג' מיני חיות שאדם עליהן. חיות אריה, בהמות שור, עופות נשר. והן בשמיא וארעא דאצילות. ומימא דבריאה הן דגים. ועם שמיא וארעא וימא הן ז' כנ"ל, שמיא ת"ת, וארעא מלכות, וימא יסוד גימטריא כ"ל שבו דגים שנתברכו, זרעו של יוסף וידגו מה דגים שבים המים מכסים אותם אף כו' והוא פריסו דיסוד שהוא במקום נסתר שאין עין שולטת בו. חיות ובהמות כו' בחסד גבורה נצח הוד. חיות ובהמות בחסד גבורה כנ"ל אריה ושור. ועופות בנצח שיעוף השמים לגבי ת"ת. ודגים הוד לגבי ימא יסוד ע"פ המים:

בהון ומוראכם כו'. בכל אשר תרמוש כו' הן בהמות:

דא ממלל כו'. ר"ל רומז:

אלם כו'. בנשמתא ובגלגולא בגופא:

ממונה צ"ל ממונא. ור"ל אם אית ליה ממון בשביל מעשיו נוטלין הסט"א שפע ממונו לעילא:

ואי כו'. ר"ל שיש דזכותן למעלה נשאר וחובותן יורדין למטה להתפרע ממנו בעולם הזה. ואם רוצים לנכותו בממונו מן החובות נותנין לסטרא אחרא. אבל ב"א שזכותם נותנים להם למטה בעולם הזה כמ"ש דעבדי' לי' יום טב ויום ביש ואין נותנין למעלה לסט"א אלא השפע יורד לו ואומות העולם נוטלין ממנו ואשתזיב מן היסורין כמ"ש (פסחים קיח, א) הודו לה' כו' שגובה עשיר בשורו כו':

דלית פקודא כו'. שכל פקודא כליל עשר ספירות שהן כלל הקומה שבהן רמ"ח אברים, וכן אמר לעיל דמתקטרין בה כל פקודין:

עוזר דיליה כו'. כמש"ו דאליהו הוא פנחס והוא בן אלעזר בתחלה, ור"ל קודם מעשה זמרי, ואח"כ נעשה בן אהרן דאתלבשו ביה נדב ואביהו. וזהו ב' פעמים "בן" בן אהרן הוא. ומסטרא דאלעזר הוא עוזר אותיות עזר דאלעזר, ומסטרא דאהרן הוא אח לצרה יולד כמש"ו. וזהו "בכל סטרא":

אלא בב"נ כו'. ר"ל דבעץ הדעת טוב ורע יש שם קושטא ברוחא מסאבא בטוב שבו ושקרא ברע שבו:

בזמנא דאית כו'. דבעץ הדעת טוב ורע שם יכול להתפתה, מה שאין כן אילנא דחיי והזר הקרב יומת:

מסטרא דימינא כו'. דסטרא אחרא בימינא הוא מסית לאדם והוא נחש יצר הרע:

ומסטרא דשמאלא. גיהנם, ולכן זה נחש לפתות וזה כלב לאכול:

שתי בנות כו'. נחש וכלב:

דבני עשו. כלב:

ובני ישמעאל. נחש:

כצרוף הכסף כו'. כסף וזהב, ימינא ושמאלא דקדושה, ומתבררין מנהון עופרת וסוספיתא דסטרא אחרא:

איהי נסיונא דסוטה. עץ הדעת דטוב ורע, ומקריבין אותה לכהן כנ"ל ובת איש כהן כו' ואם זנתה יבאו בה המים המרים ויבואו מרתה כו'. ומשליכין עץ לתוכה — זהו השם שמוחקין — ויורהו ה' עץ. כי תחל לזנות, אם זנתה באמת באש תשרף בגיהנם, ונעשה עפר כנ"ל. וזהו "ומן העפר אשר בקרקע כו'", תחת הקדושה שנתברר ממנו. וזהו "בקושטא", שהטוב גם כן נתפתה, מה שאין כן אם נקי' בשקרא שהרע לבד רצה ולא יכול לפתות לטוב וימתקו המים ונקתה כו'. וזהו "ושם נסהו" נסיונא דסוטה:

באלין ל"צ כו'. דבאילנא דחיי — והזר כו' כנ"ל. וא"צ נסיון, אלא בעץ הדעת פשוטין דאורייתא:

קשיא. מסטרא דרע משמאל:

ומחלוקות כו'. מימינא דקליפה דימינא חמור משמאלא כמ"ש בתז"ח:

אלא לא גרסינן:

המה יעלו. המה גימטריא נ' שערים:

מלאך האלהים. חיים. וכן נשר בבינה נשר הגדול כידוע:

אינון ערב רב. שהן עזי פנים שבישראל שיתבררו מהן:

וירא העם. דעמי הן ע"ה טבין כנ"ל, והעם הן ערב רב. ולעמא קדישא הן ע"ה טבין כנ"ל:

אל נכר. הן אומות דסטרא אחרא דימינא ושמאלא דע"ז באומות:

אנא בצערא כו'. שהן ניצוצי החמה השופעין בירח וכוכבים. אור של משה רבינו ע"ה ששופע בתלמידי חכמים והתלמיד חכמים מבוזים בגלותא בתראה ואורו מצטער עמהן כמש"ו:

ויפן כה וכה. הן נ' שערי בינה דחירות שמשם הגאולה:

אין איש עוזר כו'. זה אליהו:

ול"ל יכולת. שיצר הרע אינו מניחן [נכתב על הגליון: בסוד יש רעה חולה שכ' בזוהר סוף פרשת בשלח]. וכל הענין בישעיה והוא מחולל כו' מדבר הכל בתלמידי חכמים בגלות הזה:

האד"ר קדישא. (א"ה. אם כי לא זכינו לפירוש מסודר מהגר"א ז"ל על האדרא רבא, אולם המעמיקים בחיבוריו ז"ל על הזוה"ק, זהר חדש, תיקוני זהר, ותז"ח ספר יצירה והיכלות הלא ימצאו ידם ללקט אורות על הרבה מאמרים מהאדרא רבא ובפרט בפירוש הארוך על הספרא דצניעותא, כאשר הספר הקדוש הזה הוא יסוד נאמן ומקור נובע לכל האדרות רבא וזוטא, כן באור באורו עליו נראה כי יהיל ויאיר אור פרוש ע"כ מאמרי האדרא רבא הסתומים. ולא ראיתי לסדר מה שכבר נדפס (כי אם המעט מ"ש בכתבי יד) ועל ריש האדרא עד "אימת נתיב בקיימא כו'" נדפס פירוש מסודר לפני התחלת ביאורו על הת"ז. ש"ל):

תני רזי כו' עד דלא ייתון כו'. אף שבאדום לא היו רק ח' קודם משה רבינו ע"ה. ועד דלא ייתון בני ישראל גם לאדום לא היה כלל — מכל מקום כמה מלכים אחרים לאומות היו ולא נכתבו כלל:

[והיינו דתנינן ברשומי אתוון ת' כו'. במתני' דע"ס שבריש ז"ח ה' ע"ד. כן פיר' הגר"א ז"ל בפירוש המתני' הנ"ל. ש"ל.]

במצחא ת' ב"ד וכד אתגליי' מצחא דעתיקא קדישא כו'. וזהו סוד והתוית תיו על מצחות כו' ואמרו תיו תחי' כו':

רעיא מהימנא. חמש דימינא כו'. הן ה' חסדים וה' גבורות הידועים ע"ס:

מתערי שכינתא כו'. שהיא כלילא מעשר:

וכלא שכינתא כו'. דשיתין אותיות ס"ר דישראל כנ"ל הן שתין רבוא דעמודא דאמצעיתא ו' קצוות כל אחד י' רבוא כנ"ל, והוא אחיד בשכינתא עילאה ותתאה וכידוע:

את שמי. בעמודא דאמצעיתא:

ואני. שכינתא:

אברכם. כנ"ל:

מקורא כו'. דבו ג' יודי"ן:

דמקורא כו'. ג' אלפי"ן ולכך ג' פעמים "קדוש" בקדושה:

דבי' א"י דרמיזין אידהנוי"ה ורמיזין א"י כו'. כצ"ל. ור"ל דלמעלה פי' ברכה וקדושה, עכשיו פירש יחוד שהוא תפארת ומלכות ורמיזין בשם אדנ"י א"י בר"ת וס"ת דשם אדני כלול בשם הוי"ה. ועוד בצירוף שני השמות הנ"ל רמיזין בתחילתו א"י דמסטרא דת"ת צירוף הוי"ה קודם לא"ד, וכאן להיפוך, לפיכך בשם אדני א' בראש ויו"ד בסוף, ובה כלילן קדושה וברכה. קדושה בא' כנ"ל, וברכה ביודי"ן כנ"ל. והן ג' פעמים כנ"ל. והיא רביעאה אות רביעי שבשם כלול מכל ג' אותיות, חיה הרביעית. ולכן כלולים בצירוף הנ"ל. וכן בצירוף אהי"ה והוי"ה בא' ויו"ד אותיות ראשונות, שהן בנוקב' אחרונות אותיות רביעיות של השמות. וז"ש רביעאה מן תרין כו':

[ליקוט] שם של כ"ב יוצא מראשי הברכות שהם יברכך וישמרך יאר ויחנך ישא שהם כ"ב אותיות, גם כן גימטריא אלף תמ"ד, עם "אמור" שהוא גימטריא רמ"ז שהוא גימטריא אלף תרצ"א:

והשמות תקצ"א, תק"פ, ש"ל, ק"פ גימטריא אלף תרפ"א. ועם י' מאמרות — גימטריא אלף תרצ"א. וז"ש בזוהר נשא קמ"ז ע"א "וכל עלאי ותתאי מתבסמין בכ"ב אתוון דסתימין בהני ג' קראי". וכן אמר למטה "בכ"ב אתוון מתברכין כלא". [הגהות הרמ"ש. ר"ל בברכות שהם בג' פסוקים אלו כנ"ל שהם יברכך וישמרך יאר ויחנך ישא]. ובגין כך כתיב "אמור" ולא "אמרו", כי "אמרו" היה משמע ציווי שיאמרו להם אבל "אמור" משמע לצרף גם כן כנ"ל:

והנה ס"ג ומ"ה גימטריא ח"ק. ועם כתר הוא ק"ט. ועם אמור גימטריא תבנית:וישם ברכה ששית הכוללת הכל, כי אם אין שלום כו'. [נראה הגהת הרמ"ש. והנה אלו הכ"ב הם נגד מכילין דרחמי היינו י"ג דעתיקא וט' דז"א, ובזה יובן מ"ש בזוהר הנ"ל בסוף עמוד הנ"ל "והוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בז"א" שהם כ"ב כנ"ל נגד אותיות של הה' ברכות הנ"ל. "ואשתכח שלמא בכלא" היינו כנ"ל, וישם לך שלום הוא כלל הכל והבן.]

וכתב הרמ"ש וזה לשונו: [מ"ש שהשם כ"ב יוצא מראשי הברכות עש"ב, הנה אלו האלפי ביתות שראשי ברכות אלו מתחלפים הם ידועים, כתבם רבינו האי גאון בספר קול ה' בכח והמה מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, ומצאתים גם כן בספר הפליאה, לכן בהם עשיתי סמוכות לדברי אמ"ו הגאון החסיד מו"ה אליהו מווילנא וההכרח שהביאו לזה מאמר זוהר פרשת נשא דף קמ"ז ע"א וזה לשונו: ובכ"ב אתוון דסתימין בהני ג' קראי לקבל כ"ב אתוון מכילין דרחמי דכליל כלא ובגין כך כתיב אמור כו'. הרי לא יוכל להיות כמ"ש הרמ"ק שהשם כ"ב הנ"ל יוצא בחלופי אלפי ביתות מן יברכך יהו"ה וישמרך יאר יהו"ה שהן כ"ב אתוון ובזהר אמר בהדיא בהני ג' קראי דמשמע מכל ג' פסוקים, ועוד שארי הכרחות. והנה שם הנ"ל במילוי אל"ף נו"ן קו"ף תי"ו מ"ם כו' וגם ו' של דיונסים במילוי ג' אותיות יהיו כל האותיות עם הכולל ס' כמנין ס' אותיות של ברכת כהנים:

ולפי מה שמצאתי בכתבי האריז"ל שכתוב "תכוין לשם כ"ב העליון מ"ה ואדנ"י שיש במילואם כ"ב אתוון ועתה מתמלאין על ידי נצח הוד יסוד דתבונה שהם ג' מוחין הרי הכל כ"ה כו'", עיין שם באורך. והנה אלו הכ"ב כשתמלאם יהיו גם כן ס' אותיות כי כשתמלא עשר אותיות מ"ה יהיו כ"ח אתוון, ווכשתמלא י"ב אותיות אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד הם ל"ב אותיות, בתנאי שהת' לא יהא ממולא רק בו' כזה ת"ו. וכן הווין רק בו' אחד — הרי ל"ב וכ"ח הם ס'. וכשתמלאם על ידי נצח הוד יסוד דתבונה כמ"ש האריז"ל אז מתמלא גם התי"ו עוד ביו"ד וכן הב' ווין ונעשים ס"ג אותיות, כי שם ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י מקורא דתלת שמהן כמ"ש ברעיא מהימנא קמ"ו ע"ב. והנה ע"פ הכ"ב אלפי ביתות נוכל להוציא שם כ"ב אנקתם מן שם עשר אותיות מ"ה ומן י"ב אותיות מילוי אדני. דוק ותמצא. עכ"ל:

(הרמ"ש ז"ל סידר כאן. איך השם כ"ב יוצא מראשי הברכות (כפי שיטת רבו הגר"א ז"ל) על פי חילופי וגילגולי י"ד מיני א"ב. ומפני כבוד שמו יתברך נמנעתי מלהדפיסם פה. ש"ל):

שבעה קשרים. הן ז' פעמים עשר, כי כל רתיכא סלקא לעשר כמ"ש בסתרי אותיות פרשת בראשית (זהר חדש ה, ב) והן ע' שמות, וב' היתרין הן דאבא ואמא. וכן הוא בכל דבר כמו יום השישי דקידוש, וע' נפש וע' אומין, וכמו שכתבנו במקום אחר. והן ב' שמות רישא ואמצעיתא. לכן בכל קשרא הוא עשרה, וכאן אחד עשר, אלא שברישא הקשרא הוא ברישא אבל באמצעיתא הוא באמצעיתא, חמש מכאן וחמש מכאן, ותניינא הוא הה"ע ותליתאה יי"י ורביעאה וו"ל וחמישאה ננא ושתיתאה ענ"ו ושביעאה אמצעיתא הנ"ל והיא קנה המנורה האמצעי שהכל פונים אליה. (כתב הרמ"ש. וראיה לדבר בפרק א' דספרא דצניעותא, אבא יתיב ברישא אמא באמצעיתא ואבא ואמא זיווגא דלהון במזלא תליא. וכן וה"ו אנ"י גימטריא מזלא. וביאר חילוק הע"ב שמות לפי סדר הקשרים. א קשרא דאבא, וה"ו י"א שמות הראשונים. ז קשרא דאמא, אנ"י השם הל"ז, וחמש שלפניו וחמש שלאחריו. ב' (הולך למפרע מקשר האמצעי) קשרא דחו"ג, יי"י וט' שמות שאחריו. ג קשרא דת"ת, הה"ע, וט' שמות שאחריו. ד קשרא דנצח והוד, וו"ל, וט' שמות שאחריו. ה קשרא דיסוד, ננ"א, וט' שמות שאחריו. ו קשרא דמלכות, ענ"ו, וט' שמות שאחריו):

ואמר "רישא ואמצעיתא כו'" שהן ריעין דלא מתפרשין. וז"ש "אינון דחפרו כו'" כמ"ש באר חפרוה שרים. וז"ש (במתניתין דסוכה מ"ה ע"א) בערבה שבא לרצות על המים אלו ב' שמות דוקא, והן גימטריא ג' הויות שהן חפרו בירא דמיא. כי בהסתלקותן מג' שמות אל אלהים יהוה, ונכנסו בג' הויות נעשה שם אדני. וכן ג' שמות הנ"ל הולידו גבורות גשמים, מנצפ"ך, בסוד ה' מלך כו':

תניינא זה אל זה. ר"ל חסד וגבורה כמש"ל, והן קשרא חדא, דשמאל נכלל בימין:

תליתאה שלימו דכל מהימנותא. הוא ת"ת שבין ב' ההי"ן, והוא ע' אנפין, שבעים נפש כמ"ש בסוף אדרא זוטא, וזהו שם הה"ע הנ"ל. ולפי שסיים בקשרא קדמאה בשם האמצעי אני הולך למפרע ואח"כ חוזר לחלק השני שיהיה הכל נמשכין מנר האמצעי שלכן סדר כאן מאמר הזה ועל המנורה בנוי קוטב המאמר:

רביעאה כו'. נצח והוד. חמישאה. יסוד. שתיתאה דיני ברחמי. ר"ל מלכות בכתר, נעוץ סופן כו':

שביעאה כו'. הוא אני בינה כנ"ל, אלא שחשב למעלה משום דלא מתפרשין ואבא מתפשט בחג"ת שהן דדכורא, ואימא בנצח הוד יסוד שהן דנוקבא, ולכן הן סדורין כאן. וכן מחציתן של ע"ב נחלק לאבא ואמא. וכן הוא בשם הויה ית' ז' קשרים כמ"ש דכלא אהבהה היו"ד בב' קשרים כ"ח חו"ב וזהו ל"ב נתיבות, ג' יודין וב' קשרים, וכמ"ש בספר יצירה ה"א בב' קשרים חו"ב בינה וז"א וא"ו בא' זו"נ, ה"א בב' זו"נ בי"ע בה. והכלל כי זו"נ לעולם בב' קשרים בין בחכמה ובינה בין בזאו"נ, היא בו והוא בה, והשאר בקשר א', וכל האותיות של הוי"ה בב' לבר מאות וא"ו:

רעיא מהימנא. עד ז' יומין. נגד ז' ימי הפסח:

בתר דאתקדשת כו' ואתטהרת כו'. כמו כלה בקדושין ומקוה ואח"כ יחוד:

נשמתא מאני דאמצעיתא כו'. ר"ל בצונן מימינא ובחמין משמאלא וחרס במלכות ואור שאמרו כל שתשמישו באור בעד"א כו':

ועוד הרואה תמרים כו'. כצ"ל. ור"ל דבתורה מתלבן עונותיו:

מרים. ר"ל מסלק:

ועוד תמרים כו'. ר"ל הוא עץ טוב ורע ונמתקו:

דאיתימא. ר"ל שלא תאמר:

ממונה דשקרא כו'. ר"ל בדברי שקר כנ"ל ולבנים אומרים כו', ר"ל שאומרים ליתן ממון שבתוך האוצר כמש"ו:

ברייתא. לשון חוץ שדה:

יסורין. הן העניות וצער של תלמידי חכמים כמש"ל:

את העינים. לראות את האור:

יתלבנו כו'. תשיב ד' דרגין כנ"ל:

שנים מעיר כו'. נגד שנים ושבעה דאתכנשו לתיבה:

ולזמנין א' כו'. ידוע בפסוק:

דשליח אחרא כו'. ר"ל שני מיני ת"ח, אחד בעץ הדעת ואחד בעץ החיים, ובכולם מתעלם ניצוצין דר"מ, והראשון נקרא עורב לשון ערב רב, שעליו נאמר שקץ הוא לא יאכל, דאשתדל בשקצים כמש"ו, והשני נקרא יונה. וזהו שליח השני דאשתלח בגלותא בתראה דאשתדל לשמה ויבא הגאולה והוא יהא בדוחקא לכך נאמר עלה זית כו' שאמרה יהא מזונותי כו' שלא יהא פרנסתו על ידי ערב רב כמ"ש בפרשת נשא:

ערב יונה גימטריה שגם, דהוא משה, חסר ב' מן "בשגם" כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס, וב' הן ב' שלוחין הנ"ל. וז"ש "דאתקרי בשמך כו'" רזא דיונה הנביא שגם הוא בשליחות הראשון לא עשה כי אם בפעם השני:

גבורה יוד צ"ל הוד:

ירום ונשא וגבה. ג' דרגין הנ"ל שכל הפרשה נאמר בו כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס:

לא אמות מסטרא דשמאלא. מגבורה:

דהוד דילך כו'. ר"ל דמשה בדרגא דהוד מסטרא דבינה דאתפשטת עד הוד כמ"ש ברעיא מהימנא פרשת פנחס, ולכן אתקשר בו משיח בן יוסף בדרגא ולכן אמר לא אמות כו':

באורייתך כו'. ג' דרגין. באורייתך מסטרא דבינה. בגופך מסטרא דגבורה. בנביאותך מסטרא דהוד:

ק"ש כו'. שהוא בבינה ואתגבר ימינא דאיהו שחרית:

מעשה יה. הוד, דעד שם אתפשטת בינה י"ה, וזהו מעשה של בינה י"ה:

ברחמי ובתחנוני. שהן ימינא ושמאלא כמ"ש בפרשת פנחס:

ובלכת החיות בקוזפירא דלעילא הוו אזלי כו' דגלא קדמאה משריא מזיינא ארי' מיכאל רשים כו'..חד לאורחא וחד למיהך בשוקא דאזיל. ר"ל בסוד ושני נעריו עמו לשמש אותו. [ר"ל אחד בנסיעת החיות ואחד בחנייתן במקומן לעשות שליחותו זהו שוקא] וצדקיא"ל בסוד צדק לפניו יהלך כו'. והוא דגל מחנה יהודה כמ"ש למטה במנין הדגל והוא גור אריה יהודא, וכן היה רשום על הד' דגלים ארבע החיות כמו הסדר שכתוב כאן:

אריה אושיט ידי' ימינא כניש כל חילוי לגבי' כו'. הוא סוד הדגל ביד נשיא שבט יהודה שכולם נוסעין אחריו:

אושיט ידי' שמאלא כל מאריהון דדינין כו' ידך בעורף אויבך. והוא כתוב אצל יהודה. ויד הוא שמאל כמ"ש "ידך זו שמאל כו'":

ארבע גדפין לכל חד וחד מאשא חוורא כו' בחוורא דשמיא. והוא כמ"ש וארבעה פנים לאחת וארבע כפנים לאחת להם. וכולהו מאשא חוורא. והוא אור שבחסד. שהחילוק שבין אור לאש שהן ימינא ושמאלא, אור הוא נהורא חוורא והוא נהורא חוורא דעל הנר כמ"ש בפרשת בראשית דף נ"א ע"א (ח"א נא, א) והוא בצד מזרח כמ"ש שם שנהורא חוורא שבנר ת"ת ונהורא אוכמא מלכות, וזה לשונו: "תא חזי בשלהובא דסלקא אית תרי נהורין, חד נהורא חוורא דנהיר וחד נהורא דאתאחיד בה אוכמא כו'", עי"ש. והוא סוד מנורה בדרום, ולכן הוא כפתור ופרח כעין המנורה. והוא נהורא דשמשא דנפיק ממזרח והיא חוורא כולא יומא ואין אדום רק בזריחתה שמתלבש אז בגבורה כמ"ש ישיש גבור לרוץ אורח, ואח"כ חוזר לגוונו כמ"ש בזוהר:

ואמר חד לסטר מזרח נהיר בחידו וחד כו' ואזלין כחדא. ר"ל דארבע דרגין הן: אור וחושך — חסד וגבורה, יום ולילה — תפארת ומלכות כידוע, וכל אחד הוא בחינה אחרת. כי חסד הוא אור עצמו אבל ת"ת הוא יום שבו מאיר האור והוא סוד השמש שאינו אור עצמו רק שמאיר מהאור כמ"ש בז"ח פרשת בראשית דף ט"ו ע"ג. והאור עצמו הוא ששימש בששת ימי בראשית ונגנז. וכן חשך ולילה. שהלילה אינו חשך עצמו אלא שבו חשך, והוא גבורה ומלכות:

וז"ש לסטר מערב דאתכניש נהורי'. שנשקע החמה במערב בלילה:

וחד לסטר צפון חשוך כו'. וידוע שאור בדרום ושמחה בצפון בסוד יין המשמח אלהים. וז"ש "אור זרוע לצדיק" שהוא אור הגנוז לצדיקים והוא גנוז ב'יום' שהוא צדיק שמשא. ולישרי לב שמחה — בשמאלא, וגנוז לישרי לב מלכות שנקראת 'לב'. והוא סוד טוב וישר כמ"ש בסתרי אותיות דף ו' ע"ב וע"ג

(זהר חדש ה, א) תרין גוונין דנפקו מההוא גוון דאתקף ביה רוחא כו' האי אקרי טוב והאי אקרי ישר וסימניך טוב וישר ה'. ומזרח נכלל שמאלא בימינא וז"ש נהיר בחידו. והוא כמ"ש ישיש כגבור כו'. וכל הד' אנפין שבכאן כולם הוא בשמשא, לפיכך זה החשוך שבכאן אינו חשוך ממש רק כמראה צל מן החמה:

וז"ש כצלא דשמשא לגבי שמשא צלא חשוך ושמשא נהיר. ר"ל לא חשוך ממש ולא אור ממש, רק שחשך הוא מקום הצל, ואור מקום זריחתו:

וז"ש בגין דשמשא וצלא ימינא ושמאלא ואזלין כחדא. ר"ל כמו ימינא ושמאלא שאזלין כחדא כן מקום זריחת השמש וצל אין נפרדין זה מזה במקום שמסתיים הזריחה שם מתחיל הצל והכל ברזא עלאה. לא כמ"ש שהצל הוא העדר הזריחה. וכל הד' אנפין שהן חגת"ם של שמשא הן הכל ברזא דשמשא ולא בלילה שאין שליטת השמש אלא שבמזרח הוא זריחת השמש ואין אז לא אור ולא צל רק התחלת הזריחה והוא אדום כולל ימינא ושמאלא כאחד, לכן הוא אדום כנ"ל. והוא כמו אדם השמח ביותר שפניו מבהיקות ואדומות ונהירין מאד — כן הוא אז השמש. וזהו סוד מזרח ת"ת דודי צח ואדום. וכן הוא בשקיעתו, והוא אנפין לסטר מערב שגם כן אדום — כלילא מתרין גוונין כמ"ש לעיל ואית לי' תלת סטרין אבל תרין אינון כו' רק שבבקר הוא זריחת האור ובערב שקיעת האור. וז"ש לסטר מערב דאתכניש נהורי'. וזהו הפנים לצד מערב:

ובשני זמנים אלו אין אור ממש ואין צל ממש. וצד דורם וצפון הפנים כמו אור השמש כל היום שהוא לבן והוא פנים של דרום. ושל צפון כמראה הצל של כל היום. ואלו הן ד' פנים של החיה שבמזרח שמשא. והכל בזריחת השמש אלא שבמזרח הוא כמו החמה במזרח ובמערב הוא כמו החמה במערב, ודרום וצפון הוא כמו כל היום שמש וצל, כי הליכת החמה כל היום הוא בדרום כמ"ש הולך אל דרום. נמצא שבצד דרום אין צל רק חמה ובצפון להיפך. ונתן טעם למה מזרח ומערב הוא בזמן מיוחד ודרום וצפון משמשין ביחד לז"א בגין דשמשא וצלא ימינא ושמאלא ואזלין כחדא. בסוד הכלילתם. מה שאין כן במזרח ומערב שכל אחד משניהם נכלל בימין ושמאל:

וכל אלו הפנים הן בעצמן חלוקים במראיהן, רק שבבקר משמש פנים של צד מזרח וכן בכולם וכל צד שמשתמש נכללין כל הד' פנים בו ומשנין פניהם לפנים של צד ההוא כמ"ש בז"ח פרשת יתרו דף ל"ג ע"א כד מסתכלין לסטר מזרח כלהו אינון בדיוקנא חדא דאדם בגין דמתמן איהו תקיפו דרזא דאדם וכד מסתכלין לסטר דרום כל אנפין אינון בדיוקנא חדא דיוקנא דאריה דתמן איהו חילא ותוקפא דכלא, וכד מסתכלין לסטר צפון כל אינון אנפין בדיוקנא חדא דיוקנא דשור דתמן איהו נגיחו דדינא תקיפא, וכד מסתכלין לסטר מערב כל אנפין אינון בדיוקנא חדא בדיוקנא דנשר בגין דתמן נשר יעיר קנו על גוזליו ירחף כו'. ובגין כך איהו לסטר מערב ובגין דכל אנפין משתנין כפום ההוא אתר דההוא סטרא דמסתכלין ביה כתיב בכלהו בכל דיוקנא ודיוקנא לארבעת' פני אדם פני אריה פני שור פני נשר לארבעתם, האי כד מתתקנן בכרסייא כמה דכרסייא פני למיזל הכי אינון אתחזיין דיוקנייהו כפום ההוא סטרא דאזיל כדכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, וכד לא אזלין ולא מתתקנין גבי כרסייא כדין כל חד וחד אתפרש בדיוקני' דאתחזי ליה ועם כל דא כל חד וחד אתחזין בדיוקני' דחברי' כו':

וכן הוא בשמש דלתתא בעולם הזה גם כן, ד' אנפין ומשתנין לפי ההילוך. וכן הפנים מתהפכין אל עבר פניו ילכו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. וכל זה הוא ד' פנים של צד מזרח מיכאל שמשא אריה דגל יהודה:

חושבן דאזלין עמי' כל אינון דנטלין זיינא. כמ"ש כל יוצא צבא:

וכולהו מימינא ומשמאלא בתלת רישין. ר"ל לכל צד לכל פנים מד' פנים הוא בשלשה ראשים והוא מספר שלשה שבטים בדגל יהודה כמש"ו:

רישא חדא דילי' שבעין וארבע אלף ושית מאה אלין אינון רישא חד. והוא מספר של בני יהודה:

נפקי חילא. כמ"ש כל יוצא צבא ומתרגמינן כל נפיק חילא, וכן בכולם כמש"ו. וג' מלאכין עליהן — מיכאל יופיאל צדקיאל כנ"ל. והן ג' נשיאין של השלשה שבטים, איש אחד למטה. והכלל שלהם שאוחז הדגל הוא נשיא בני יהודה וכן כאן הכלל מיכאל דגלא פרישא לימינא. והן הולכין לימין של צד מזרח כמו בני יהודה:

וז"ש בימינא דאיהו ארים עלייהו. ור"ל בדגל שאוחז בימין. ואמר לעיל אריה אושיט ידיה ימינא כניש לכל חילוי לגביה:

בר כל אינון ממנן כו' דל"ל חושבנא. שהן נגד אותן הפחותין מבן עשרים — טף ונשים שלא נמנו במספר:

רישא תניינא דאזיל ברישא קדמאה. ר"ל עם הרישא קדמאה:

חושבן דילי' חמשין וארבע אלף וארבע מאה. והוא מספר בני יששכר:

בר כל אלין ממנן דתחותי לד' סטרין דל"ל חושבנא. כנ"ל. ור"ל לד' סטרין של הראש הזה מצד א' של חיה הזה לבד. שכל צד וכל ראש כלול מד' סטרין כמ"ש בפרשת ויקרא דף ב' וג' (ח"ג ב, א) שתחת צדקיאל לבד סחרין י"ב ממנן, תלת תלת לכל סטר, וכן תחת יופיאל עי"ש, וכן בכל מלאך כמש"ש:

רישא תליתאה דאזיל בתרייהו כו'. ר"ל בני זבולון והוא אחר שניהם. כמ"ש (במדבר, ב) "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וצבאו כו' והחונים עליו מטה יששכר כו' מטה זבולון כו'":

חמשין ושבעה אלף וארבע מאה. מספרם כנ"ל:

כגוונא דנטיל ימינא הכי נטיל שמאלא הכי נמי מקמייהו הכי נמי מבתרייהו. ר"ל אלו הג' ראשים הן לכל צד ומספרם וכל הנשיאים שהן הג' מלאכים הכל הוא לכל צד של מזרח. וכן הוא בכל הדגלים בכל הרוחות, ובד' סטרין יש נקודה האמצעית בסוד ארגמ"ן ובסוד ה"א שבשם כמ"ש בסתרי אותיות דף ה' ע"ג (זהר חדש ד, א): "רזא דה"א אינון ד' כו' רתיכא דא מ'יכאל ג'בריאל ר'פאל א'וריאל אלין אינון ארבע, וחדא נקודה דקיימא עלייהו אינון ה"א ולא אקרי ה"א דא אלא ברזא דאלין ארבע ונקודה בתראה דשריא עלייהו ורזא ה"א דל"ת הוה וההוא נקודה דשריא עלייהו באמצעיתא אתעביד ה"א כו'" עי"ש כל המאמר:

וכן בריש ויקרא "ברזא דאותיות דד' משריין של כל חד. לגו לגו באתר דקדש נציץ את חד בטמירו כו'", עי"ש. והוא רזא דישראל שהן לגו לגו בסוד מעי המו לו. והן כוללין כל הה' קצוות לכן נמנו בתורה ה' פעמים — בפרשת במדבר אחד בפרטות ואחד בכללות, ואח"כ בדגלים — א' בפרטות ואחד כללות כל דגל, ואחד כלל הכל. ומזה תבין השינוים בפסוק בלשון של כל מנין הנ"ל שהוא לפי הבחינה, שאף שכל המשריין שבכל הצדדין שוין במספרן, מכל מקום משונים זה מזה כמ"ש בפ"פ דכולהו משניין דא מן דא, דא לאכללא לון לטב שז"ס כללותם זה בזה כמש"ש:

כיון דנטיל האי קדמאה והורד המשכן. כמ"ש ויסע דגל מחנה בני יהודה לצבאותם כו' והורד המשכן כו':

וכלהו ליואי אמרי שירתא. והן הממונין על השיר:

וז"ש מארי דתושבחן. שסוד הנסיעה הוא עלייתם למעלה ונשיאתם את הארון כורסייא קדישא למעלה לבעלה בסוד הקרבן או התפלה עתה כמ"ש בפרשת ויקהל דף קצ"ז וקצ"ח (ח"ב קצז, א) "תא חזי כד קיימא שעתא דרעותא קמי קוב"ה לייחדא רתיכא עלאה למיהוי חד כדין כו'... הדא הוא דכתיב ויקהל משה רזא דשמים, את כל עדת בני ישראל אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין (ר"ל שהן י"ב שבטים, בני ישראל, כמ"ש בפרשת שמות דף ד' בני ישראל ישראל סבא כל אינון חילין ומשריין כו') ויאמר אליהם ומאי קאמר? זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה וגו' אתתקנו כולכון לסלקא עלייכו כו'... וע"ד כד חמא יחזקאל רזא דחיות דהוו סלקין לא חמא מהו דסלקין בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו בטמירו ביקרא עלאה":

וזהו סוד הנסיעה דכאן, מה שנסעו הדגלים, וכן החיות דיחזקאל, ובהנשא החיות ינשאו האופנים אצלם שהן כלילותן זה בזה בהיכלות עד היכל השביעי שהן עולמתאן דמתתקנין בצלותא דמיושב כמ"ש בפרשת תרומה ויקהל ופקודי, ואח"כ בתפלת מעומד מייחדין אתתא בבעלה, וכמ"ש בפרשת פקודי דף רל"ח ע"א (ח"ב רלח, א) "ויביאו את המשכן אל וגו' כתיב וממעל לרקיע דא איהו רקיע דקיימא עלייהו דארבע חיוון דכד מסתקלי כו' אמאי מסתלקי אלא כד בטש ההוא אוירא עלייהו סליק לאלין ארבע דתחות האי חיה ואינון סלקי לה לעילא עד דמתיין לה כו'" ע"ש "ורזא דא כד מקשרן קשרא יחודא דכלא כדקא יאות כו' וע"ד כל מאן דצלי צלותא וקשורא וקשיר יחודא כו'", עי"ש כל המאמר:

וזהו סוד שיר הלוים על הקרבן המשמח אלהים ואנשים, דקשיר קשרין וסלקא לה לעילא שאז חדוה דכלא כנ"ל. וז"ש וכולהו ליואי אמרי שירתא כו':

דגלא תניינא משרייא מזיינא נשר אוריאל דרום. והוא דגל מחנה ראובן:

תרין ממנן עמיה שמשיאל חסדיאל. והם ב' שבטים שמעון וגד, ואלו הג' נשיאים שלהן:

האי נשר סליק כו' האי נשר נץ בהדיה יונה בהדי' כו'. וז"ש למעלה "המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן" (איוב לט, כו). וזהו סוד שאמרו ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח דרומית קשה מכולן ואלמלא בן נץ שמעמידה. והוא ברזא דשמעון שקשה מכל השבטים כמ"ש בפרשת אחרי מות דף ס"ב ע"ב (ח"ג סב, ב) עי"ש. ונץ ויונה הן התרין ממנן שמשיא"ל חסדיא"ל. וכן בכל חיה ג' רישין של מין ההוא. כאן ג' ראשי עופות. ובשור ג' מיני בהמות הידועין — שור כשב ועז. וכולן נבחרו לקרבן שסוד הקרבן בצפון והן כלם מסטרא דדינא — איל ועז, והן תרין ממנן קפציא"ל ברזא דעז. ואמר שם בר כמה גרדיני נימוסין דאינון לתתא חציפין ככלבא. וזהו סוד הכלב והגדי שקפצו כו'. יחזקי"אל ברזא דאיל — אין איל אלא קשה בסוד עשתרות קרנים. וכן אדם ג' רישין כהנים לוים וישראלים. וכן באריה ג' מיני חיות. ואפשר שהן צבי ואיל. (והנה צדקי"אל נגד איל — צדקות וחסידות שעושה חיה זו עם כל החיות, ויופיא"ל נגד צבי בסוד כי אשה יפת מראה את כידוע מבחי') שנדמה להם הקב"ה דומה דודי לצבי או לעופר האילים, השבעתי אתכם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה כו'. וכן בהיכל אהבה אומר שם שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה, והן בסטרא דמיכאל נהורא ימינא שמקבל מהיכל אהבה. ומהן מתחלקין עוד לכמה מינין, וכל מין לכמה פרטים ברזא דאלין ממנן ומשריין בארבע פנים לכל אחד, ובכל אחד ג' רישין, ובכל אחד י"ב ממנן וכמה פרטים כנ"ל:

וזהו הכינוים בכמה שנויים לכל מין, פעם יונה פעם נשר, לפי ענין השפעה וההתקבלות, וכמ"ש בתיקונים תיקון ס"ט דף קי"ד ע"ב "ושכינתא ודאי אתכלילת בכלא ובגין דא זמנין אתקריאת נשר זמנין חיה זמנין יונה זמנין צפור, בכל מה דשליטא אתקריאת בשמיה כו'", עי"ש:

וזה החי' הוא גם כן בד' פנים ובד' גדפין כנ"ל, ובכל פנים ג' רישין כנ"ל. ולא חס לפרש בכל אחד ואחד כי הוא מובן. ואלו הד' חיות משמשין בד' רוחות העולם. אריה משמש בשמשא בד' פנים בד' רוחות כנ"ל והוא משמש ביום. וחי' אדם שהוא כנישו דשמשא והוא סיהרא משמש בלילה בד' פנים דילה אלא ששמש ידע מבואו כו' והן יום ולילה והן משמשין לבני אדם בעולם הזה. ונשר וכל צפרין משמשין בג"ע שהוא ימינא דעלמא בדרום כידוע בזוהר בכמה מקומות. ולכן שם צפרין דמצפצפין כמ"ש פרשת שלח לך דף קס"ה ע"א (ח"ג קסה, א) "עופין דנור דקא מצפצפן כד סליק צפרא צפצופא דנעימו כו' זינין אחרנין ושפנינין אחרנין כו'", עי"ש. ושם היונה ונשרין וכן הנשמות מתחדשין שם כצפרים ונשרין, עיין שם בפרתש שלח לך כל הענין. ושם אור זרוע לצדיק אור הגנוז לצדיקים, שהוא ימינא דגנזו הקב"ה מרשעים בעולם הזה והוא אור שמסתכלין בו מסוף העולם ועד סופו, ר"ל מה שהיה ומה שעתיד להיות כידוע, והכל בג"ע. וד' פנים שלו בד' רוחות כנ"ל:

שור בצפון שהוא גיהנם שהוא בצפון כידוע, ושם כלחוך השור כמ"ש בריש פרשת בלק (ח"ג קפו, א). ושם משמש בד' פנים ושם החשך כמ"ש כל חשך טמון כו' תאכלהו כו' וכידוע. ואמר לקמן שור גבריאל צפון כו' רגיז באסתכלותא עיינין מלהטין כאשא דנור דליק נגח ורפסא ברגלוי ולא חייס כד געי האי שור נפקין מנוק' דתהום רבא כמה חבילי טריקין כולהו געאן ושטאן קמיה וחימתא ואחמתא דכל חובין תלי' קמי' דהא כל חובי עלמא כו' חשוכא דשמשא תמן אשתכח לא אשתכח נהירו כמה גרדיני נימוסין אזלין ושטאן בחשוכא וההוא נהר דדליק כו':

ואלו השני החיות משמשין בעולם הבא, שבעולם הזה אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורעניות, לכך משמשין שני החיות מזרח ומערב (בעולם הזה) שהן ממוזגין שניהן אלא שזה נוטה לחסד וזה נוטה לגבורה, מה שאין כן בעולם הבא — כשם שנותן כח לצדיקים לקבל רוב טובה כך נותן כח ברשעים כו'. והן שני דרגין ימינא ושמאלא, וכל אחד בד' פנים בד' זמנים כנ"ל משמש. והם בד' רוחות העולם כנ"ל:

וכן הדגלים לד' רוחות וכל אחד בסטריה. ראובן אור בן, כמ"ש בתיקונים, לימינא. וזהו אוריאל. יהודה גור אריה. דן ידין עמו כמ"ש ההוא דאמר דוני דיני אמרו שמע מינה מדן קאתי שנאמר כו', וכמ"ש יהי דן נחש עלי דרך כו' והוא לצפון. אפרים אפר ים, אפר דרפאל כנ"ל, ושם כי הפרני אלהים כו', מטה במערב חדר המטות:

ג' רישין אינון כחדא כו' רישא חדא כו'. והן מספר שלשה השבטים של דגל ראובן כנ"ל:

מאלין תרין סטרין נפקי תרי כרוזי כו' כלהו מתכנשי כו'. והוא כמ"ש ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה, וז"ש "מאלין תרי סטרי". ובאלו שני התקיעות נוסעין כל הדגלים בד' הרוחות עם כל הג' רישין של כל אחד. וז"ש "חיוון זעירין עם רברבין" שהן הי"ב חיות. "וכל חילין ומשריין" הן כל מספר בני ישראל. שבצפון ומערב לא נזכר תקיעה ונוסעין אחרי שני הדגלים מזרח ודרום. והענין כי אלו התקיעות הוא לאכפייא דינין לכן הוא במזרח ודרום ששם הוא רחמים ומשם כופין את הדינין כל אחד שכנגדו דרום לצפון ומזרח למערב. וכמ"ש לקמן ותקעתם תרועה לסטר דרום אבל הכא לאו האי ולאו האי, אמאי תרועה לאכפייא סטר צפון ובגין כך סטר צפון לאחורא. תא חזי שתי חצוצרות בגין דאינון מסטרי תרי דקאמרינן ממזרח ומדרום אינון זמינין לתברא דינין ולאכפייא לון ועל דא אינון מכסף כו'. וז"ש למטה לקבל אינון שתי חצוצרות כסף כגוונא דא כלא לתתא כו':

וזהו סוד השיר על התמיד שהוא עליות ונסיעת המחנות שאמרו ושני כהנים כו' ושתי חצוצרות של כסף בידם תקעו והריעו ותקעו כו' והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר וכמ"ש למעלה וכלהו ליואי אמרי שירתא וכמ"ש ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם כו' וכמ"ש לקמן ובגין כך כו' ותקעתם בחצוצרות סתם בין לעילא ובין לתתא:

מאן חמי נטילא דכלהו רקיעין כלהו נטלין במטולא במשריין לקמי' דההוא משכנא. שהמשכנא הוא סוד הכסא בסוד ויביאו את המשכן אל משה כנ"ל ובשעת נסיעה ועליה כולהו עולין עמה כנ"ל. ואמר לקמי' דההוא משכנא שכאן נאמר אחרי שני הדגלים ונסעו הקהתים נושאי המקדש שהוא הארון ארון הברית כמ"ש בפ"פ בהיכל השביעי עי"ש:

בשעתא דחד מינייהו ההוא דאתי מסטרא דאריה פשיט קלא כו' לקבל אינון שתי חצוצרות כסף כו'. ר"ל ששתי חצוצרות הן אחד נגד סטרא דאריה ואחד נגד סטרא דנשר, ובשניהן תוקעין ותוקעין תר"ת כמ"ש בספרי. ואמר שבחצוצרות הראשון מסטרא דאריה תוקעין התקיעה ומתכנשין כל משריין וחצוצרות השני תוקעין בו תרועה וז"ש אצל מחנה תימנה תרועה יתקעו למסעיהם, וז"ש בשעתא דאחרא כו' כל אינון משריין דהאי נשר כלהו כו' לקבל אינון כו' כנ"ל:

תא חזי כד אלין נטלין מה כתיב ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם אינון דמתכנשי לגבייהו. ר"ל בכל חי' מתכנשין כלהו לגביה מסטרא דיליה בשעת נסיעה כמ"ש לעיל והן האופנים אופן אחד עם כל משריין דיליה אצל כל חיה כמ"ש ואראה והנה ארבעה אופנים כו':

כגוונא דרישא אסתכל ה"נ כלהו. כמ"ש כי המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו לא יסבו בלכתם:

דגלא תליתאה שור גבריאל צפון תרין ממנן עמיה קפציא"ל חזקיא"ל. והוא דגל מחנה דן עם השבטין והנשיאים כמש"ל:

האי שור מסטרא דשמאלא. כמ"ש ופני השור משמאל לארבעתם:

קרנוי סלקין כו' ורפסא ברגלוי ולא חייס. שהוא חיה הרביעית שבדניאל כמ"ש למעלה ונאמר בה (דניאל, ז) "דחילא ואמתני ותקיפא יתירה כו' אכלה ומדקא ושארא ברגליה רפסה גו' ואלו עיינין כעיני אנשא בקרנא דא". והעיינין הן עיני ה' המעיינין בעובדא דבר נש כנ"ל ולכן רגיז באסתכלותא עיינין מלהטן כו'. והוא כמ"ש בגבריאל שהוא חיה הזה ועיניו כלפידי אש:

כד געי האי שור נפקין כו' כלהו בספרא סליקין וכתיבין. שכאן הוא סוד הגיהנם ששם נחשים ועקרבים הנושכין וכמ"ש בפרשת בלק דף קפ"ו ע"א (ח"ג קפו, א) בסוד כלחוך השור את ירק השדה גהינם את הרשעים, עי"ש. ואמר "ואחמתא כו'" כמ"ש קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחיתו בידו כו' ואיש אחד בתוכם לבוש בדים שהוא גבריא"ל. וקסת הסופר במתניו:

ואמר דהא כל כו'. כמ"ש כרסייא שביבין דינור כו' נהר דינור כו' וספרין פתיחו שהכל כאן כמ"ש לעיל בהיכל רביעי וכמ"ש כל מעשיך בספר נכתבין, וביד כל אדם יחתום שהוא ביד שמאל כמ"ש למעלה:

שבעה נהרי דאשא נגדין קמיה. שכנגדן ז' מדורי גיהנם:

כד צחי אזיל לגבי ההוא נהר דינור ושאיב ליה בגמיעא חדא כו'. והוא כמ"ש בבהמות בהררי אלף הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל. והוא שור זה את ירק השדה. הן יעשוק נהר ולא יחפוז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו — והוא נהר דינור שצריך לעבור בו קודם שבאים לארץ ישראל ארץ החיים עולם הבא. חוץ נשמתין דצדיקים עלאין כנ"ל. וזהו סוד כריתת הירדן לפני באי הארץ. וז"ש למה נקרא ירדן שיורד מדן והוא בדגל הזה:

ואלמלא דמסטרא דאריה נפיק חד נהרא דמי(?) דמכבין גחלתייהו לא יכיל עלמא למסבל. שאריה הוא בסטרא דמים והוא אריה של ים וכמ"ש בתז"ח דף ע"ג ע"ג ואינון ימא ותוקפא דימינא מלאך החסד ודא מיכאל דאיהו ע"ש מ'י כ'מוכה ב'אלים י'הוה די שמיה מכב"י דסליק ע"ב בחושבן אתוי ונהורא דיליה מ"ב ודא חילי' דילי' כי תלך במו אש לא תכוה דדא מכבי אשא ומיכאל איהו כמות אריה דאיהו אריה ממים. וזהו סוד יששכר חמור גרם, אע"ג שחמור טמא, לפי שהוא בדגל מיכאל שהוא מים וחמרא דימא שרי:

חשוכא דשמשא תמן אשתכח לא אשתכח נהירו כמה גרדיני נימוסין אזלין ושטאן בחשוכא. שהוא בסוד החשך וכן גהינם חשך כמ"ש בהיכלות וכידוע, וכל זה בסטרא דגהינם:

וההוא נהר דדליק בסטרא דא נורא אוכמא חשוך. ר"ל נהר דיור הנ"ל:

ואי תימא דלא אית אשא חוורא אשא אוכמא אשא סומקא אשא דתרי גווני לא תימא דודאי הכי הוא כו'. ר"ל שד' פנים בו. והן ד' סטרין. מימינא חוורא, ומשמאלא סומקא, ומלפנים אוכמא, ומאחור תרין גווני כמש"ל "תלת סטרין אינון אבל תרין אינון כו'":

ועכ"ד לעילא לעילא הכי אשתכח ומתמן נגיד לאלין תתאי. ר"ל למעלה באצילות שורש הגוונין ומשם נמשך למטה:

תנינן אורייתא כו'. והוא ראיה שיש כמה אשות:

תא חזי אשא חדא הוא והאי אתפליג לארבעה חדא מיא הוא והאי אתפלג לארבעה רוחא חדא הוא והאי אתפלג לד'. שהן ג' חיות הנ"ל, וכל אחד ד' פנים:

תלת רישין כו'. הן מספר הג' שבטים בדגל מחנה דן:

ולתתא דל"ל חושבנא. כנ"ל טף ונשים:

בר כמה גרדיני כו' נשכין כחמרא כו'. הן הסטרא אחרא שהן באוירא ולתתא שהן חציפין ככלבא כמ"ש בפרשת ויקרא דף כ"ה ע"א (ח"ג כה, א) "תא חזי באלין זינין בישין אית דרגין כו' דרגא תתאה דילהון כו' בגין דכולהו חציפין ככלבא". וזהו סוד "כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור א"ל אמור ככלב כו'", והן גם כן משמרות הלילה שאז שליטתן עד חצי הלילה כידוע חמור נוער וכלבים צועקים, והן "לעלוקה שתי בנות הב הב":

ווי מאן דאשתכח גבייהו. בעולם הזה. ובדינא דלהון. בעולם הבא:

בסטרא רביעאה דגלא רביעאה אדם רפאל מערב. הוא דגל מחנה אפרים עם כל השבטים והנשיאים כנ"ל:

בהדיה אסוותא בסטריה. שהרפואה הוא בצד מערב כמש"ל:

דינא עלאה עלי' אתסי. שכאן הוא דינא רפיא ונמתק הדין כאן ולכן כאן הרפואה והוא בברכת אתה גבור:

האי אחיד בקרנוי דשור כד מבעי כו'. ר"ל כמ"ש "מבעה זה אדם", וכאן הוא בקדושה:

בתר דא שריא קול דממה דקה כו'. הוא סוד הכסא עצמה כנ"ל בפרשת ויקהל שם דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו כו' כנ"ל. ואמר "האי אחיד בקרנוי דשור כד בעי לאעלא לון כו'" הוא בסוד התפלין שבהן קושרין לקרנוי דשור כמ"ש בתיקונים ובתז"ח, ואמר בתז"ח פאר דרפאל פארך חבוש עליך. וכן כתבו בתקונים שתפלין בסוד אדם ומכל מקום הוא בשמאלא הכל בשור וציצית ותפלין וק"ש (ותפלה) הן ד' תיקונים של ד' הנ"ל.ציצית והוכן בחסד כסא.תפלין ובזרוע עוזו.קריאת שמע עמודא דאמצעיתא כמ"ש בתיקונים.תפלה במלכות:

והן ציצית ברזא דמיכאל כמ"ש בפרשת תרומה דף קל"ט ע"א (ח"ב קלט, א) "ותכלת דא איהו תכלת דציצית כו' כד אתי צפרא ואתער ימינא לעילא נפיק ההוא נהורא ומטי עד האי תכלא כו' דנפיק מכרסייא עלאה דשלטא על תכלת מסטרא דימינא ודא איהו אפוטרופסא דישראל דכתיב ביה מיכאל שרכם כו'". ותפלין ברזא דשור, ושם לאעלא כל ממנן תחת שכינה כמ"ש בתיקונים. קריאת שמע בסוד נשר בסוד "כי עוף השמים יוליך את הקול" דקריאת שמע כמ"ש בתיקונים וכנ"ל ארים קלא כולהו אחרנין כו'. ולכן הוא בימינא בהיכל אהבה בדרום כנ"ל. ותפלה ברזא דאדם כידוע.

והשינוי הנ"ל במזרח ומערב בצורת נשר ואדם הוא בדכורא ונוקבא, שבדכורא נשר אוריאל במזרח, ואדם (רפאל) במערב, וכמ"ש בפרשת יתרו דף ע"ח (ח"ב עח, א) "בחדש השלישי כו' דשליט ביה אוריאל רב ממנא כו' ואיהו רזא דאיש תם מאריה דביתא איש אלהים כו'", עיי"ש כל המאמר:

ובנוקבא להיפך. והענין כי בדכורא שלטא טפה דדכורא על נוקבא ובנוקבא להיפך כמ"ש ברעיא מהימנא ובתיקונים. לכן כשמזכיר בנוקבא כמו כאן‏ מזכיר רפאל במזרח ואוריאל במערב, וכשמזכיר בדכורא אמר להיפך, כי הכל כלילן בדכר ונוקבא, ומאן דשליט הוא דכורא וכמ"ש בפרשת שמות ובז"ח דף ל"ב ע"ב "כולהו לתתא נוק' אינון וכל מאן דשליט דא על דא מאן דאיהו לתתא כו' וכל אינון דלעילא אקרי דכורא ודא לגו מן דא דמות ד' חיות דמות דמאן דמות דאינון חיוון עלאין כו' ד' חיות דנפקי מחילא דחי דאיהו דכר ובגין דאינון נוקבי כו'". וזהו סוד שתפארת נקרא 'אדם' ומלכות 'דמות אדם', והוא ת"ת דדכורא ומלכות דנוקבא, ומלכות דנוקבא הוא כללא דכלא:

ויהי בנסוע הארון כו' נ' כפופה נוקבא נון פשוטא כללא כו'. כי נון רזא דאדם. דד' חיות ש'נ'א'ן כמ"ש בז"ח דף ל"ב ע"ג, ן' רזא דאדם בשלימו, עי"ש. והוא רזא דעמודא דאמצעיתא נאמן פשוט. ונו"ן כפופה מלכות, שנכפפת רגלי' מסטרא אחרא כידוע, והוא נאמן כפוף, כי בינה בנ' תרעין דילה מתפשטת עד הוד ונכלל כולו ביסוד שלכן נקרא 'כל' גימטריא נ' כלל הכל כידוע. וכן מלכות כלולה מכולם סוד כלה ים. ולעולם נוקבא נכללת בדוכרא ולכן נ' פשוטא כללא דזו"נ והן סוד נון מלא זו"נ, וי"ו באמצע יסוד, וא"ו זעירא כידוע:

באתר דא ויהי בנסוע הארון אמאי אתהדר לבתר כג"ד [ציור]. ר"ל בב' הפיכות:

תא חזי נ' באשרי כו'. שהנו"ן הוא סימן נפילה בגלותא כמש"ו. ולכן לא נאמר באשרי. והענין כמ"ש (משנה, מדות ד) אריאל כו' מה הארי צר מאחוריו ורחב מלפניו. נמצא צד הרחב הוא רישא דילה ובגלותא רישא שכיבת לעפרא וזנבא מדבר כמ"ש בזוהר במדבר. ולכן כאן בנסוע הארון ויאמר קומה ה' אז אתהפך הנון רישא לעילא, וזהו טעם על הפיכתה למעלה ואז ויפוצו אויביך [וינוסו משנאיך מפניך, כי צד הרחב הוא פניך], כיון דנפלה ואסתלקת נ' אז אתחברו מ' וס' שהן אחורייים דבינה שמשם נאחז ס"מ וכיון שקם הנון ביניהם אתבדרו ס"מ זה לכאן וזה לכאן:

אלא מה כתיב לעילא כו'. עכשיו מפרש נזירת הנו"ן לאחור:

וארון ברית ה' נוסע לפניהם כו' כל המאמר. הענין שארון ברית ה' הוא יסוד ברית, לוחות הברית, ושכינתא לא זזא מניה כידוע, והיא עומדת בין ב' צדיקים בין צדיק העליון לישראל, ומחביבותא דישראל אהדרת אנפייהו להון:

[ליקוט] ס' ומ הוא בינה ותבונה. וכן הם שמים וארץ, זו"נ, שלכן בבינה רומז בן בלבד ובתבונה בן ובת. והן עגולא וריבועא. כי שמים הוא בעיגולא ולכן הוא ו' קצוות ו', וארץ הוא בריבועא כידוע, והן ו"ד כידוע. וכן ברוחא דנציץ מספיר. נציץ לב' אחד לו' קצוות ואחד לד' זו"נ. והענין כי עיגולא יותר על ריבועא תילתא כמ"ש בתוס' דסוכה דף ח' ע"ב. ולכן בבית דין שלמעלה בשמים ס' פולסין (חגיגה ט"ו ע"א, יומא ע"ז ע"א, ב"מ פ"ה ע"ב) ובבית דין שלמטה ארבעים כו'. ולכן כאן מענישין בן י"ג, ולמעלה בן כ' (שבת כ, ב) שצריך שיהא משולשין. וכן רוח ונפש הן עיגולא וריבועא. וכן איש ואשה עיגולא רהיט וריבועא לא רהיט (בספר הבהיר). קרקע עולם. כל כבודה כו'. וכן רוח בגלגול והארץ לעולם כו' וזרח השמש כו' סובב כו'.

[עד כאן הליקוט] וידוע שסוד מ"ם וסמ"ך הן בינה ותבונה. בינה ס', ותבונה מ"ם סתימא, רביעא על בנין. והן מ"ם וסמ"ך שבלוחות. ובשעתא דרביע על ישראל נקרא מ"ם, ובשעתא דסתימא נקרא סמ"ך. והן שיתין מקורין דיסוד דמקבל מאימא עילאה. נמצא כי יסוד ארון הוא בסוד סמ"ך וישראל בסוד מ"ם. וזהו הפיכת הנו"ן לאחור בא"ב מסמ"ך למ"ם:

והענין כי בגלות נקרא סמ"ך סומך ה' לכל הנופלים, ולכן נ' כפופה אהדר אנפי לקבלי דסמ"ך, שהנ' הוא סימן הגלות. וז"ש (ברכות ד, ב) אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים. ועיין בפרשת בראשית דף ג' ע"א (ח"א ג, א) עאלת אות סמך אמרה קמיה ריבון עלמין כו' עד אות מ"ם, עיין שם ובפירוש האר"י ז"ל. אבל בקימתה אז אהדר אנפי למ"ם שהיא רביעא על בנין כנ"ל. והנופלים הן יסוד ומלכות, דת"ת אסתלק לעילא בגלותא כידוע, והן נ' כפופה וו' כנ"ל. וזהו סוד "מי יעלה לנ"ו השמימה", ר"ל מי יעלה לנ' כפופה ווא"ו השמימה אל הת"ת, וראשי תיבות מילה כידוע סוד הצדיק, והוא גימטריא פ"ה כידוע. פה כמ"ש בזוהר ויקהל על פסוק מה לך פה אליהו, והוא ה' חסדים שבו שהן ה' פעמים טו"ב כידוע, וזהו סוד פ"ה אותיות של ויהי בנסוע (שבת קטו, ב) וכמ"ש (שם קט"ז ע"א) שספר בפני עצמו הוא כו' שבעה ספרים, וכמ"ש רש"י שם שספר במדבר נחלק לג' ספרים, עי"ש. ג' ספרים הראשונים הן נגד חג"ת, במדבר נגד נה"י, וידוע שהן נכללין בא' שלכן נכללין כאן בספר אחד. ויסוד הוא באמצע בין נ"ה לכן "ויהי בנסוע" באמצע. ונוני"ן כפופין סובבין את הספר בסוד נקבה תסובב גבר, שהנ' כפופה הוא סוד יסוד דנוקבא סובבת יסוד דדכורא. ולמאן דאמר להפסיק בין פורעניות ראשונה כו' כי בירכי' אחיזה לסטרא אחרא בסוד הני ברכי דשלהי מינייהו (ברכות ו, א) ויגע בכף ירכו, ולכן הוא באמצע להפסיק בסוד שקרא קאי אחד כרעא (שבת קד, א), וסובר שהכל הוא ספר אחד כנ"ל:

וכאן הוא סוד כל התפלה, כי ג' משריין בתפלה והשכינה נוסעת דרך ג' ימים בי"ע, בקרבנות ובזמירות ובברכות ק"ש. וזהו "וארון ברית נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" בתפלת י"ח [ומצאן מנוחה אשה בית אישה. רמ"ש] כידוע בשים שלום שם נייחא דכולא, ואז "קומה ה' כו'" כנ"ל, ואז קמים בתפלה לקדם מלכא כידוע, ואז וינוסו משנאיך מפניך. והוא כמ"ש בזוהר דבשעתא דאתתקנת נוקבא לאתתקנא אנפין באנפין לזווגא במלכא מכרזין צאינה וראינה פוקו וחזו ביקרא דמלכא, וסטרא אחרא אינו רוצה ובורח השדה, כי לא יחפוץ הכסיל בתבונה כו'. ואז יעקב יורש מקומו ומקבל הברכות בסוד ויצא עשו השדה לצוד כו'. וזהו וינוסו משנאיך מפניך — שאז אתתקנת אנפין באנפין בסוד הפיכת וקימת הנו"ן: