ויגר לשון יראה וכו'. פירוש לפי שראו שישראל לקחו ארץ סיחון ואף שהיא ארץ עמון ומואב מ"מ טהרו בסיחון א"כ נתייראו הואיל ומלכם בלק הוא מנסיכי מדין ולקחו אותו למלך וגם השרים של מדין היו גבם א"כ הארץ יהיה נקראת על שמם ויהיה מותר לישראל ליקח את ארצם וק"ל:

אמר הקב"ה רשע שבעולם כתיב על ישראל כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו וכו'. נ"ל דה"ק לפי שאמר בלעם הואיל והקב"ה שואל אותי ע"כ הסיר ה' השגחתו מעל ישראל ואינו מביט בם מחמת איזו חטא והוא לא ידע שמ"מ הקב"ה משגיח על ישראל כדאיתא דומה דודי לצבי מה צבי ניים בחד עינא ומשגיח בעין אחת אף כשישראל אינם צדיקים כ"כ וכו' ולכך היה נענש במדה כנגד מדה ונעשה שתום העין וק"ל:

א"ל א"כ אברכם א"ל א"צ לברכתך. פירוש ע"ד דאיתא שכל הברכות שברכם בלעם נהפך מ"מ פעם אחד לקללה כדי שלא יאמרו עובדי כוכבים שברכות שלהם נתקיימו בישראל לכך נהפכו פעם אחת לקללה וזהו כוון המדרש אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא פי' שע"י ברכתך יהפוך ע"כ פעם אחת לקללה ומסיים אומרים לה לצרעה לא מן דובשיך ולא מן עוקציך פי' שע"כ ברכתך יהיה בהם עוקץ וק"ל:

עין רעה דכתיב וישא בלעם את עיניו וגו'. פירש כמו שדרשו חז"ל שביקש להכניס בהם עין הרע:

הרשע הזה הולך וכו' ומכה את אתונו שלא תלך בשדה. פי' הוא הולך לקלל אומה שלימה ואין לך עון גדול מזה וכאן עושה עצמו צדיק ומכה את חתונו בשביל שרוצה שלא להפסיד תבואת חבירו וק"ל:

וי"א א"ל אינה שלי. פי' דקאי אדלעיל שאמר ושתק ולא השיבו כלום והתחילו שרי מואב תמהים לז"א וי"א שלא שתק אלא השיב לו משום זה לא הרגתי אותה בפה לפי שאינה שלי ומה שאמרתי לה לו יש חרב בידי לא אמרתי כן אלא כדי לאיים עליה ולא היתה כוונתו להורגה וק"ל:

וכשבא לא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת. ויש להקשות מנליה זה והלא בפסוק ויהי לי שור וחמור פי' רש"י שכן דרך שקורים לשוורים הרבה שור ונראה מדשינה התורה והקדימה בקר לצאן ע"כ לדרשה אתא שלא שיגר לו אלא אחת וק"ל ומה שאמר אפילו מעט אינם עושים קשה והלא עשה מעט שנתן לו בקר וצאן אחת ועוד יש לדקדק מה שאמר לשון שיגר וגם אח"כ במה שאמר כך שלח לי ונראה דה"פ וה"ק צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה פי' בעצמם עושים משא"כ הרשעים לא די שאינם עושים הרבה אלא אפילו מעט שעושים אינם עושים בעצמן אלא ע"י שליח לז"א דכתיב כבד אכבדך פי' בעצמי ואח"כ לא שיגר לו וכו' המעט שנתן לו שיגר לו ע"י שליח ולא בעצמו היפך אברהם שאמר מעט ועשה הרבה ע"י עצמו לזה מדייק כך שלח לי פי' המעט ששלח לי ולא ע"י עצמו וק"ל:

בלק רואה את המקומות שישראל נופלים בהם ולא היה לו סכין ובלעם היה לו סכין ולא ראה את המקום כצ"ל:

ד"א אומר מלאך היה מדבר ר"י אומר הקב"ה היה מדבר כצ"ל. ונ"ל דקמפלגי בסברא זו לפי דאיתא בזוהר שקודם שנימול אב הם דיבר עמו הקב"ה רק בלשון תרגום כמ"ש ויהי אחר הדברים ויהי דבר ה' אל אברם במחזה ואח"כ כתיב וירא ה' אל אברהם ואי' שאין מ"ה מכירין בלשון ארמי והתוספת פירשו שמכירין בלשון תרגום רק שאין נזקקים לו שמגונה הוא בעיניהם וא"כ לר"י ע"כ ס"ל שאין מ"ה מכירין כלל לשון תרגום כדפירש"י שאין מכירין בל' תרגום וא"כ בבלעם שדיבור עמו רק בלשון תרגום ע"כ היה ע"י הקב"ה בעצמו משא"כ ר"א ס"ל שפירושו אין מכירין שאינם נזקקים משא"כ כשהקב"ה מצוה למלאך ע"כ שלא בטובתו הוא נזקק ללשון תרגום וק"ל:

וכשהן חוטאים ואומר להביא עליהם קללם אינו כותב שהוא מביאה. פי' שהוא כמו ד"א וקמפלגי בפלוגתא דאיתא בירושלמי והובא לעיל ר"א ור"י חד אומר הקב"ה בעצמו היה עוקם את פיו וחד אומר מלאך וק"ל:

חטאו הורידן קמעא כצ"ל. פי' כשחוטאים הוא מורידן רק קמעא כעוף המעופף מעט מן הארץ אבל כשזכו מעלן ומרוממן עד העב שהוא תחת השמים ולא כעוף לפי שמדת טובה מרובה מפורעניות וק"ל:

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ראתה עינו וכו'. פי' ביפ"מ שיש כאן רמז וזמן וקץ הגאולה כעת שהיה מששת ימי בראשית עד זה הזמן שהיה בלעם עומד בשנת ל"ח ליציאת מצרים והוא מתחלת היצירה עד עכשיו ב' אלפים תפ"ו וכשיהיה עוד זמן כזה דהיינו ד' אלפים תתקע"ב תשוב הנבואה לישראל ועתידין ישראל לישב לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו וכו' ומקשה יפ"מ וא"ת מנליה שיהיה לפנים ממ"ה וא"ת בשביל דכתיב ליושבים לפני ה' דלמא אף מה"ש יושבים לפני ה' ונ"ל ע"ד שאחז"ל בעירובין פ"ק דאמר רב האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר"מ מאחוריה ואלמלא חזיתיה מקמיה הוה מחדדניה טפי דכתיב והי' עיניך רואות את מוריך א"כ ע"כ הואיל וישאלו מה"ש את ישראל ויהיו ישראל מחדדי טפי ע"כ מה"ש לא יראו מקמיה ולא יהיו מחודדים כמו ישראל ודוק ובזה מיושב קושית יפ"מ הנ"ל:

ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וכלי הקדש זה הציץ וכו'. והקשה א"א ז"ל בפרק הבא על יבמתו גבי ונעברינה לפני הציץ ומשני לרצון כתיב ולא לפורענות ומקשה א"ה במדין נמי אמר ר"א להם כתיב להם לרצון ולא לפורעניות ולא"ה אף לפורעניות וקשה למה לא מקשה הגמ' מכאן שהוא מוקדם בפסוק וצ"ע:

ולפי שהצניעו עצמן וכו' נקרא פי החירות. פי' לפי שהיו גדורים מעריות במצרים ועכשיו חטאו בזנות נקרא המקום פי חירות פי' מקום הפקר וחירות הוא היפך הצניעות אבל אם לא היה קודם לכן צנועים לא היה המקום נקרא חירות ודוק היטב:

הושיב להם ראשי סנהדראות. פי' לפי שאין דנים שנים ביום א' ואמר לשון להם ראשי סנהדראות פי' חלוק להם בתי דינים שלא יהיו נידונים בב"ד אחד וק"ל:

ולפי שנתעצל משה לא ידע איש קבורתו. פי' באמת היה הטעם כדי שיטול פנחס שכרו כדאי' לעיל רק שמכח שהרשעים יאמרו שגם הוא טעה ח"ו בדין ולכך העלים הקב"ה את קבורתו ובאמת היה נקבר בבית פעור כדכתיב בפ' וזאת הברכה ויקבר אותו בגיא מול בית פעור והעלים הקב"ה שלא ידעו מקום שנקבר משה כדי שלא יאמרו הרשעים שנקבר בבית פעור בשביל שטעה בדין זה ודוק. ומפי אדוני אבי ז"ל שמעתי למה שכח משה הדין זה שאי' בתרגום יונתן ז"ל כד חמי משה רתח ואיתשלי הדין בועל ארמית קנאים פוגעים בו ונתן א"מ ז"ל טעם לשבח למה כך לפי דאי' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני דלא לרתח ובזוהר אי' וז"ל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וסמך ליה לא תעשה לך פסל דא הבועל ארמית והנה בס' ב"ש איתא מ"ט בעבירה זו קנאים פוגעים בו לפי שבכל עבירות אנו מוצאים אזהרה א"כ עונש שלהם מסורה לב"ד משא"כ הבועל ארמית שאין אזהרה מפורשת בתורה ע"כ אינה מסורה לב"ד אלא כל הקודם והרגו זכה לשמים עכ"ל וא"כ ה"פ הואיל ומשה רתח ע"כ היה ס"ל שלא יהיה לך אלהים אחרים קאי על הבועל ארמית ואם כן הדין מסורה לב"ד ולא לקנאים ומכח זה שכח הדין ודו"ק:

ירד מלאך ונגף בהם. והקשה ביפה מראה אם כן למה הוצרך נס ב' וכן הקשה בעל ש"י ולי נראה שהקדוש ב"ה הוא אל אמונה ואין עול ואם היה צווח זמרי היו באים שבטו והרגו את פנחס כדין הרודף כמו שאחז"ל אלמלא היה זמרי הורג לפנחס לא היה נהרג עליו כי דוקא בשעת מעשה אמרו קנאים פוגעים בו אבל אח"כ יש לו דין רודף ונמצא אם היו מצילין את זמרי לא היה הקב"ה שולח בהם מגפה כי כדין עשו אבל אחר הנס י"א שיצאו שניהם והזכרות בתוך הנקבות היה לעיני הכל נמצא שהרג אותם בשעת מעשה ואפ"ה רצו לפגוע בו לפיכך שלח בהם הנגף כנ"ל: