חזית איש מהיר במלאכתו זה יוסף וכו'. פי' דאתיא כמ"ד ויבא יוסף לעשות מלאכתו ממש ולא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס וא"כ הואיל שלא היה במחשבתו לחטוא דלא היה מהרהר בעבירה כלל לכך לפני מלכים יתיצב כדאיתא בזוהר ויקרא פרעה אל יוסף זש"ה עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו פי' שצורפהו ובדקהו שלא עבר עבירה אפילו במחשבה ואלמלא היה מהרהר בעבירה לא היה עולה לגדולה וק"ל:

נתן לחכמים אותו השכר. פי' ע"ד דאיתא בגמרא דתענית שאין אדם רשאי להנות ממעשי נסים והואיל ונעשה לו נס ונזדמנו לו מלאכים לכך לא היה רוצה להנות מן השכר שממה שאין אדם רשאי להנות אין להקריב למזבח ע"ד שאחז"ל ממשקה ישראל ממה שמותר לישראל וק"ל:

הונא בשם ר"י הכל מסייעין וכו'. וקשה מה חיבור וסמיכות להונא בשם ר"י הכא ונ"ל דה"ק לפי שקשה להונא מנליה לד"א לדרוש חזית איש מהיר וגו' על שלמה המלך בבנין ב"ה דילמא קאי על יוסף או משה שמפורשים שהיו זריזים משא"כ בשלמה אינו מפורש דדילמא יאמרו העולם כפשוטה שבנין ביתו היה מהודר יותר לז"א הונא בשם ר"י הכל מסייעין וכו' וא"כ קשה למה היה צריך להשהות בבנינו ז' שנים מאחר שהיו לו כ"כ מסייעין הרבה ודבר שהוא ע"י סיוע מסתמא א"צ זמן רק החצי וא"כ היה מן הראוי להיות זמן בנין ב"ה רק ו' שנה ומחצה אלא ע"כ אלולי שסייעו אותו היה צריך לבנותו שני' הרבה יותר מבנין ביתו לפי שהיה מהודר ויפה יותר מביתו וע"כ היה זריז בבנין ב"ה וק"ל:

ואפילו רוחות ואפילו שדים וכו'. יש ליתן טעם למה סייעו במלאכת ב"ה ולא במעשה משכן ונ"ל לפי דאית' ותשלם כל המלאכה שנגמרה מלאכת ז' ימי בראשית שלא נשלמה מלאכת ז' ימי בראשית עד שנגמר בנין ב"ה ואיתא בב"ר שלא נבראו גופות לרוחין ושדין לפי שנבראו בע"ש בין השמשות וכשנכנס שבת נבראו ומחמת זה לא נבראו להם גופות וא"כ סברו השדים ורוחות שעכשיו בשעת בנין ב"ה יבראו להם הקב"ה גופות ע"כ היו מסייעים וק"ל:

מה אביו נמחל לו כל עוונותיו וכו'. וקשה מאי סמיכות וחיבור דבר זה לשיר השירים ונראה לי לפי דלקמן במדרש חזית איתא וז"ל ויסע משה את ישראל כשנעשו להם הנס ואמרו שירה נמחלו להן עוונותן שנאמר ויסע משה את ישראל שהסיען מעוונותיהן וזה שאמר כאן רבי סימון בשם רבי יהודה וכו' הואיל ואתה מקישו מקישו מכל צד ופירש הואיל ואתה מקישו שאמר שירה כמו אביו ע"כ נמחלו לו גם כן עוונותיו וק"ל:

וחמשה אתין וכו'. פירוש חמשה אתין יתירין עליו שהם אותיות מנצפ"ך מה שחדשו הנביאים כדאיתא בגמרא דמגלה מנצפ"ך צופים אמרום וזהו שירו של אלף פירוש מה שנשתייר מן אל"ף בי"ת וזה הוא הפי' שאמר לעיל ועל שפתיו יוסף לקח שהוסיף על דברי תורה פירוש אותן חמשה אותיות דאם קאי על שאר דברים הלא אמרו חז"ל ליכא מידי דכתיבי בנביאי ולא רמיזה בתורה אלא שקאי על אותיות מנצפ"ך שמהוי הוי אלא שלא ידעו היא באמצע תיבה וכו' ועוד אמרו בגמרא והא כתיב אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכו':

זריזות מביא וכו'. ובגמרא הגירסא תורה מביא לידי זהירות וזהירות מביא לידי זריזות פי' רש"י זריזות זריז ונזהר קודם לכן שלא תבא עבירה לידו כמו דוגמת שאמרו ונשמרת מכל רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאת קרי בלילה ולפי דמייתי הכא קרא דוכלה מכפר משמע דזריזות פירושו התמצית המעשה כמו זריזין מקדימין למצות:

נקיות מביא לידי טהרה. ובגמרא גרס נקיות מביא לידי פרישות פי' הר"ן נקיות היא במחשבה שיש לו מחשבה נקיה ומתוך כך בא לידי פרישות שגודר עצמו אף במה שמותר לו והחילוק שבין טהרה לפרישות פי' הר"ן טהרה הוא שאוכל חולין בטהרה ופרישות הוא כגון נזירות ומקשה הר"ן מה רבותי' דיראת חטא דקחשיב לבסוף וי"ל דיראת חטא לאו מיראת פורעניות רק מן החטא בעצמו מתיירא וזה נקרא מאהבה. חסידות מביא לידי ת"ה פי' שיכולים להחיות מתים ע"י התפלה וי"מ דמיירי בתח"ה של עתיד וחלופי גירסאות בגמרא ובמדרש ובירושלמי:

עשת ענוה סנדל לעקבה. וזהו רמזו חז"ל כמה שהקשו בגמרא אטו יראה מלתא זוטרתי היא ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי וקשה למה דוקא גבי משה ונ"ל לפי שהיה משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה וא"כ היה היראה כסנדל לעקבו וק"ל:

ורבנן אמרי יבמות היו. פי' שהיו זקוקות ליבום והיתה כלה וחמותה וסתם חמותה סני' לכלתה וזה היה החילוק שביניהם שהחמותה אמרה שהילד החי הוא בנה וא"כ כלתה היא זקוקה ליבום וכלתה אמרה שהילד החי בנה ופטורה מן היבום לפי שהיה קשה לרבנן על שאמרה למלך גזרו את הילד גם לי ולך לא יהיה וקשה מי פתי יסור הנה לדבר כן הלא מתחלה היתה מתקוטטת לאמר ליתן לה הילד אלא ע"כ שהיה כלה וחמותה וא"כ כשראתה שהמלך אמר להמית הילד החזיקה היא פסק המלך כדי שיהיה פטורה מן היבום וכלזמן שיהיה הילד קיים אצל חמותה יחזיקו העולם אותה ליבם ולא תשא אותה שום אדם מחמת שהיא זקוקה ליבם ע"כ הסכימה לפסק של מלך וקראן כאן יבמות ובירושלמי ובמדרש ש"ט איתא הלשון מפורש כלה וחמותה היה ודו"ק.

ר"ח אמר הדיוט מלך וכו'. עיין קהלת בפסוק אני קהלת מה שכתבתי שם: הג"ה לאהבה הכתוב בשלמה פירוש לזנות אבל לא התחתן בהם אבל לזנות מיהא אהבן וק"ל לאפוקי מפי' מ"כ:

ג' שטנים נזדווגו לו וכו'. פי' לפי דאיתא בספר גליא רזיא שכוונת שלמה היה במה שנשא נשים נכריות כדי להכניע האומות ע"י זה והראה לו הקב"ה שלא טוב עשה ואדרבה העמיד לו ג' שטנים היפך סברתו:

כגון נזם זהב וגו'. פי' טעמים מעולים לשבח כזהב וכתם ועיין לעיל בפרשת חקת ולקמן בקהלת רבה עוד יש לומר דקאי ארישא דקרא דכתיב לעיל מניה תפוחי זהב במשכיות כסף ודרשו ברבה פ' ויגש חזורין דדהב בגו דסקרין וכו' מראה פנים לכל צד וכו' ואולי פי' גם למקרא דנזם זהב מעין פי' זהב הכתוב קודם וקרא דמייתי אח"כ נזם זהב באף חזיר הוא ט"ס ועוד נראה כיון שמצינו בנזם זהב ב' משלים וטעמים והוא נזם זהב וחלי וגו' ונזם זהב באף וגו' א"כ בשאר פסוקים ג"כ יקרא ככה שיהיו ב' משלים וטעמים כן מצאתי בכ"י הגאון מהורר"ן כ"ץ ז"ל מלובלין:

צא מהן שני רעבון. ובירושלמי דקידושין איתא גבי למען יאריכון ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע וגו' כימי אבות פי' היפ"מ אף שימי אבות הם תק"ב הואיל ובן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו פי' לאחר ב' שנים משבא לשנת ג' א"כ לא קחשיב הני תרתי שנים וא"כ צריך לישב למה לא קאמר הכא ג"כ כתירוץ יפ"מ שאתיא כמ"ד בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וי"ל שטוב לאוקמי אליבא דכ"ע וק"ל: והואיל ואתא לידי דבר זה לא אחריש בדי"ו מה שחדשתי בע"ה בירושלמי זו שהסכימו עמי כל גאוני ארץ דאתי' ירושלמי זה אליבא דכ"ע ואזיל הירושלמי לשטתיה דאית' בברכות בירושלמי שעובי כל רקיע הוא מהלך חמשים שנה לפי שהשמש הולכת ומנסר בעובי רקיע חלק עשירי מן היום וזהו שעה ובכל יום שהוא עשרה שעות החמה הולכת ומקפת את כל העולם שהוא מהלך ת"ק שנים א"כ בשעה מהלכת חמשים שנה פי' היפ"מ ע"כ מוכח מה שאחז"ל שמן שמים לארץ מהלך ת"ק שנה פירושו עם העוביו של הרקיע א"כ החלל שמן הארץ לשמים מלבד עובי רקיע הוא מהלך ת"ן שנה וא"כ אליבא דמ"ד בן מ"ח שנים הכיר אברהם את בוראו וא"כ צא משנות אבות מ"ח שנים מן אברהם ועוד ב' שנים ימי הגמלה של יצחק ושני שנים ימי הגמלה של יעקב א"כ הם נ"ב שנים ונשארו משנות אבות מה שעסקו במצות הוא ת"ן שנים וראוי ליתן לבניהם שכר כמו שנים אלו וא"כ הוא שפיר בכוון ת"ן שנים כמו שנים שמן ארץ לשמים דהיינו כחלל עולם שהוא ת"ן שנים ודוק היטב:

לאדלקולאין. נראה לי שהוא טעות סופר וצריך להיות לאסקולאין ופירושו חכם אחד וכן הוא לקמן בפסוק צוארך כמגדל וה"פ כי ראיתי בפי' האלשיך על זה המדרש שהקשה איך שייך לומר שהדיבור היה מחזר על כל אחד ואחד שהוא קושי ההבנה ומתרץ כמה תירוצים ע"ש לכן נ"ל שפירושו לאסקולאין פירוש שהדיבור היה מדמה עצמו לחכם אחד ולמדו תורה וכן הוא לקמן בפסוק תורי זהב וה"ק כאן לאסקולאין כן הדימה פי' שהדיבור היה מתלבש ומדמה את עצמו לחכם אחד ולמדו לכל אחד את התורה ולכן לא גרס בפסוק תורי זהב כן הדימה כי אין לו שם שום שייכות ודוק:

שלא יהו אומרים וכו'. פי' לפי דאי' מכח שראו מלאכים בסיני שרגליהם של מ"ה ככף עגל מכח זה טעו שעשאו את העגל וא"כ ה"פ אלולי שנתגלה הקב"ה בעצמו אזי היו טועים משא"כ כשנתגלה הקב"ה בעצמו וק"ל:

אין זה עכשיו אלא לעתיד. פי' ע"ד דאי' בירושלמי והיו עיניך רואות את מוריך וכל בניך למודי ה' פי' שלעתיד יסתכלו בפני השכינה ומכח זה לא יהיה שכחה משא"כ בעוה"ז וראית אחורי ופני לא יראו וק"ל. א"נ י"ל ע"ד דאי' בגמ' דסוטה שבא גבריאל ולמד עם יוסף ע' לשון ולא נגמר עד שהוסיף לו ה' פי' שע"י שהוסיף לו ה' ואז היו כל האותיות של השם אצלו יהוסף וג' אותיות הללו הם עיקר השם כדאי' שם במהרש"א שהשם הוא רק ג' אותיות על דרך דאיתא מקום שיפול העץ שם יהו זה שם של הויה וא"כ מכח שהיו ליוסף אותיות השם לכן לא היה אצלו שכחה וכן כל הצדיקים שיהיו נקראים על שם הקב"ה וא"כ מכח זה לא יהיה שכחה לעתיד ודוק:

ואותי צוה ה'. יש דברים שאמר לי ביני לבין עצמי. וקשה מנא ליה דילמא כפשוטא דקאי אדלעיל דכתיב ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם והדר קאמר ואותי בוי"ו המדבקת וי"ל דלעיל פתח בדברים שהוא צוה את ישראל כדכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וכתיב בתריה השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יום אשר עמדת וגו' א"כ חתם בדברים ששמעו רק מפי הקב"ה אלא ע"כ דה"פ שחייבים לשמור כל מה שצום משה שא"א לספק בנבואתו שהרי עיניהם ראו ושמעו כבוד ה' מדבר עמהם ושם ראו שהיה מדבר עם משה כמ"ש ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וזה הטעם אומרו ואותי צוה וק"ל וכ"כ הרמב"ן ול"נ ע"ד דאי' בגמ' דנדרים פילפולא של תורה נתנה למשה לבדו ונהג הוא עין טובה ונתנה לישראל וא"כ ה"ק לפי שקשה היאך קאמר ואותי צוה ללמד אתכם והרי הקב"ה נתן פילפולא של תורה רק למשה אלא ה"פ ואותי צוה פי' מה שצוה לי לבדי הן הן הדברים אני מוסר לכם מטוב עין וק"ל וזה כיון רש"י ואותי צוה תורה שבע"פ:

אי מה וכו'. וקשה מהיכי תיתי להמשיל התורה לדברים שהם לגריעותא וי"ל ע"ד דאי' שמתוך שלא לשמה בא לשמה וגבי שלא לשמה יש ג' דרכים אחד ע"מ שיקרא רבי ב' ע"מ לקנתר ג' ע"מ לעשות קרדום לאכול ממנה ונגד שלשה אלה אמר אי מה כו' להורות שצריך דוקא לעסוק בתורה לשמה ולא שלא לשמה ודוק ותשכח כל הני שלא לשמה רמוזים במדרש כאן:

אי מה השמן מר מתחלתו ת"ל דבש וחלב. וקשה והא לקמן אמר שד"ת נמשלו לשמן על שם והיה ראשיתך מצער וגו' ונראה דה"פ וה"ק שהמרירות יהיה לתועלת המתיקות שיהיה לבסוף ושניהם לדבר אחד נתכוונו ומדרש זה נלקח ממדרש דלקמן וק"ל:

מה השמן הזה עליון על כל המשקים. ומזה הטעם שמעתי מפי גיסי האלוף המרומם מוהר"ר אריה ליב בן הגאון מהור"ר יצחק אב"ד בק"ק קראקא שאין לקדש קדושא רבא על משקה שקורין יין שרף לפי שאינו נקרא משקה לפי שבדוק ומנוסה שהנותן שמן לתוך יין שרף הוא יורד למטה ואינו צף למעלה וא"כ ע"כ אינו משקה דאל"כ האיך אמר מה שמן עליון על כל המשקים והלא אם תתן אותו ליין שרף אינו צף למעלה אלא משום שלא חשוב יין שרף משקה:

ושם המפורש היה חקוק עליו. נראה שרשב"י ס"ל כמ"ד בגמ' חרות א"ת חרות אלא חירות ממלאך המות על כן היו צריכים לזין ושם המפורש חקוק עליו כדי להראות למלאך המות שאין לו שליטה על ישראל כמו שמצינו במ"ר בפ' וזאת הברכה שהראה משה למ"ה מטה שלו ושם המפורשחקוק עליו וזה נ"ל הפלוגתא דפליגי בגמרא אין בין ימות המשיח לבין עוה"ז אלא שעבוד מלכיות עובדי כוכבים בלבד אבל מיתה יהיה בימות המשיח לפי דאי' בגמ' בפרק ר"ע ופדויי ה' עוד ישובון פי' אותן עטרות שנטלו מן ישראל עתיד להחזירן וא"כ ע"כ לא יהיה מיתה לימות המשיח הואיל ויחזיר להם אותן זיין עם שם המפורש ולמ"ד שפירפורן הלבישן פי' בגדי מלכיות וחירות הוא מן מלכיות עובדי כוכבים ולימות המשיח תחזור להם אותם פירפורן וא"כ לא יהיה שעבוד מלכיות עובדי כוכבי' לימות המשיח משא"כ מיתה יהיה לימות המשיח ודו"ק:

בזכות שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וצריך ליתן טעם למאמר זה ונראה דהכי פירושו מ"ט בכל הבריאות נאמר כי טוב ובבריאת אדם לא נאמר כי טוב ומשני ב' תירוצים אחד לפי שעתיד לחטוא ותירוץ ב' לפי שלא נגמרה מלאכתו שלא היה נימול ומנלן סברא זו שמה שלא נגמרה מלאכתו אין לומר עליו כי טוב שהרי ביום ב' לא נגמרה מלאכת השמים ובשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה לבני לשון שמ"ה משתמשין בו פי' שבטוחים בעצמן שלא יחטאו בוודאי וא"כ קשה מ"ט לא נאמר כי טוב בבריאת אדם ועל כן הוצרך לגלות להם מה שנברא ביום ב' וכו' שהטעם משום שלא נגמרה מלאכתו:

בך בהקב"ה וכו'. נראה דקמפלגי בפלוגתא דר"א ור"י בפ' ב' דביצה דר"א סבר או כולו לכם או כולו לה' ור"י סבר חלקהו וזה שאמר רבי אבין כאן והדר מפרש ביראתך זה רמז על חג בחג כגון הלכות סוכה ולולב ושאר מצות וזהו ביראתך ע"ד שאחז"ל ראשון לחשבון עונות והלכות פסח וכו' זה מרומז בישועתך ישועת מצרים בתורתך זה חג השבועות מתן תורה וק"ל.

מה ישיריין וכו'. נראה שדרש נוטריקון של תיבת משרים מה ישריין רחמיך מה כו':

ע"י שצרתן נקבה. וצריך טעם למה נמשלה שעבוד אחר הגאולה ללידת נקבה כאלו הגאולה נמשך ממנה השעבוד ונראה דה"פ שע"י השפע ההצלחה ירום לבבם לשכוח והוא כנקבה היולדת משפע הזכר והגאולה שלעתיד יהיה כזכר שהוא משפיע ואינו יולד כן תהיה גאולה שלימה ולא תגרום הולדה ונ"ל שזה הוא פי' הגמ' רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני וקשה למה לא מקשה כפשוטא משום דעקרה וכו' ונ"ל דה"ק לפי שפשטא דקרא הוא משום שיהיו ישראל לעתיד עקרה שאינה מולדת ולא קשה כו' רק שהגמ' הכי מקשה משום דלא ילדה פי' דהוה ליה לקרא לומר הכי רני עקרה לא תלד דמשמע דלהבא שלא יהיה יולדת ולמה אמר קרא לא ילדה על שעבר אלא על כרחך דהקרא לא אתא להורות זה ואם כן מקשה שפיר:

באיזה חטא. פי' שנתחייבו ישראל למלכיות שנאמר וישא ידו להם להפיל אותם בגוים ולזרותם בארצות מאיזה חטא ויצמדו ישראל לבעל פעור וק"ל:

ירד מיכאל. ובגמ' דשבת איתא ירד גבריאל לפי שמדת הדין חייבה לדבר זה ולפי גירס' זו ענינו שמדת הרחמים נהפך למדת הדין שגבריאל הוא שר של אש שהוא דין ומיכאל שר של שלג שהוא רחמים:

והוא היה מקומה של רומי. פי' ע"ד שכתבתי לעיל שכוונת שלמה היה במה שנשא נשים נכריות היה כדי להכניע האומות אבל באמת לא יפה עשה והורה לו הקב"ה שנבנה באותו יום רומי שאדרבה נתוסף כח לאדום ע"ד שאאז"ל אמלאה החרבה וגו':

כרמי שלי לא נטרתי וכו'. פי' כי המצות מתוארים בשם כרם כי כרם ה' צבאות הם ופירושו מי גרס לו זה שכרמי שלי לא נטרתי שלא שמרתי י"ט אחד כתיקונו וכו'. ואע"פ שלא בגלות תליא מלתא שהרי אף בא"י כל שהיו רחוקים מירושלים שלא היו השלוחים מגיעים היו עושים ב' ימים מ"מ הואיל ורוב המקומות בא"י היו עושים י"ט א' ורוב מקומות בח"ל עושים ב' ימים מוקי בגלות וקשה מתחלה מאי סברו לקבל שכר על שניהם ולבסוף מאי סברו. ונראה דקאי אדלעיל מיניה שחורה אני ונאוה פי' שאמרתי שהחורבן זה השחרות זה נאוה לי שאקבל שכר על שניהם ושוב ראיתי שאינו אלא שחרות ומעיקרא סברו הואיל ויש להם טרחא יתירה יקבלו שכר יותר ושוב ראו הואיל והוא בסיבתם לא יקבלו שכר יותר וק"ל:

טעת מדת הדין וכו'. מדרש זה תמוה מאד ואין לו שחר כלל ונראה דה"ק לפי שבשעה שהוציא הקב"ה את ישראל קיטרג מדת הדין ואמר הללו עע"ז וכו' מה נשתנו אלו מאלו וא"כ עכשיו יאמרו כטעותם מתחלה ודע שאינם ראוים לגאול רק שהוציא לשחטם במדבר וק"ל:

היפה שבנביאים. פי' ע"ד דאיתא כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה הדבר לפי שהיה הדיבור בעצמו נכנס לתוך פיו רק דאיתא בגמרא דב"ב אלא מעתה זה הדבר דראשי המטות נימא נמי שלא יהיה נוהג אלא באותו דור וכו' ואיתא צאי בעקבי הצאן אלו בנים קטנים שמתים בעון נדרים פי' ע"י שאינם הולכים לת"ח להתיר להם הנדר וא"כ מכח זה ידע שמשה יפה שבנביאים הוא ודו"ק היטב:

וכי יש שמאל למעלה וכו'. סוגיא זו אתיא כסוגיא דירושלמי דסנהדרין פ"ק וז"ל שם תנינן אל תהיה דן יחידי וכו' אלא אחד אמר ר"י ב"פ אף הקב"ה אין דן יחידי שנאמר וכל צבא שמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו וכו' פי' ריב"פ פליג אדלעיל וס"ל שאף הקב"ה אין דן יחידי והראייה שנאמר כל צבא השמים וגו' אלא שחותם יחידי ומייתי ראייה מקרא אבל אגיד לך רשום בכתב אמת ומוקי דקרא והוא באחד בחתימה לחודיה ואתיא ריב"פ כר"ע ור"מ ס"ל כת"ק וטעם פלוגתתן מבואר דלת"ק הקב"ה גוזר דין ואינו מודיע הטעם לשום נברא ואע"פ שאינו מודיע הטעם אין משיבים עליו כי יודעים שהכל בדין ולריב"פ ולר"ע מתווכח עמהם בדין כל אחד מראה פנים לפי הנראה לו ומ"מ בגמר דין אינו חושש להם ואע"פ שהם רוב לנגדו בסברא אחד מ"מ גומר הדין כפי חכמתו נמצא פליגי ר"ע ור"מ בפלוגתא דת"ק וריב"פ ודו"ק ועי' מ"כ אם יטיב לך:

זה בנין אב וכו'. והא דאיתא בב"ר פרשת וירא וה' פקד אר"י כתיב ונקתה ונזרעה זרע וגו' ונ"ל ב"ה שר"י מיישב קושיא זו דאיתא בירושלמי ה' נתן וה' לקח בטובה אינו נמלך בב"ד וברעה הוא נמלך בב"ד וא"כ הכא קשה שהיא טובה נמלך בב"ד לזה אר"י כתיב ונקתה ונזרעה וכו' פי' לפי' שפליגי ר"ע ור"י אם עקרה נפקדת או לא רק אם ילדה נקבות יולדת זכרים וא"כ הואיל ואיכא דעות מחולקות נשא ונתן הקב"ה עם ב"ד הלכה עם מי כמ"ש לעיל שכ"מ שפליגי ב' מ"ד הקב"ה נושאה ונותן עם ב"ד הלכה עם מי ודו"ק:

חותם יחידי. פי' בשעת שנושא ונותן בהלכה הוא מצרף המלאכים כדי לפסוק הלכה ברורה ע"ד שאחז"ל אליעזר בני כך אומר וכשהוא חותם פי' גזר דין שאינו תלוי בשום פלוגתא וביד הקב"ה לענוש ולגזור כרצונו אז אינו מצרף ב"ד והוא לבדו גוזר כמו שמצינו בגמרא גבי רבה בר נחמני אם בהרת קודם לשער לבן וכו':

ילבש אורים ותומים. לפי שאורים היו ראוים להיות על לב נביא שהוא עדיף ממעלת רוח הקדש ומעלות הכהן בשאלת אורים ותומים היה רק על ידי רוח הקדש ומכח ששמח בגדולת אחיו זכה שיהיו האורים ותומים על לבו ועל ידי זה היה עדיף מנביא על דרך שאמר הפסוק ולפני אלעזר יעמוד וגו':

ומלפני אין אתה מסתלק. פי' לפי שניתן למשה רמז ושים באזני יהושע ולא חש ונראה לי שמטעם זה לא חש לפי דאיתא שניתן ליהושע יו"ד מן נקבה שהיה מתחלה בשם של שרה ולכך לא היו לו בנים רק בנות ואין מושיבין בסנהדרין מי שאין לו בנים והנה בנות צלפחד טענו ממ"נ אם נחשבים אנחנו כבנים נירש ואם לאו תתייבם אמנו ואם כן היה משה מסופק אם נחשבים לזרע או לא ואם כן הבנות הם חשובים זרע ואם כן מלפני אי אתה מסתלק שכבר אמרתי שיהושע יהיה תחתיך:

אלקולאין. עיין בידי משה בפסוק ישקני מה שחדשתי שם:

הבריח ל"ב אמה היה. כאן ט"ס שהיה כתוב לפני המדפיס הבריח שתים ושלשים אמה פי' שהיה שני בריחים וכל אחד היה שלשים אמה והיה המדפיס טועה וסבר ששתים ושלשים קאי על המדה ע"כ הדפים שלשים ושתים אמה ועי' לעיל בב"ר פ' צ"ד:

מכאן שמלן בראשונה. וא"כ הואיל ונתנו ליהושע לימול ע"כ מכח ענוה גדולה שהיה בהם וע"כ משה היה אחרון מתוך שהיה עניו גדול יותר מאהרן ור' ברכיה קחשיב להו דרך גדולתן ואוקי לקרא שנית פי' פריעה וק"ל:

וירא בשכינה וירץ במלאך. נ"ל לפי דאיתא שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום רבו וא"כ קשה הואיל והיה השכינה כאן היאך השתחוה אברהם למלאכים לז"א וירא במלאכים ע"ד דאיתא במסכת ב"מ אל תעבור וגו' שביקש אברהם מן השכינה שימתין עד שיכניס אורחים וא"כ כשראה אברהם בשכינה שהמתינה א"כ ע"כ חלק ליה רבו יקרא ואז מותר להשתחות וכן משמעות רש"י בחומש שאל תעבור אמר אברהם להקדוש ברוך הוא קודם וירא וירץ ודו"ק:

ילדה אשה אחת וכו'. פי' שהכוונה שעל ידי זה ימהר ה' הקץ עד"ש במסכת עדיות במשנה מספר הדורות לפניו והוא הקץ לפי שנגזר מאת ה' כמה יהיה נפשות בדור אחד וכשישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא הוא ממהר את הקץ באופן שנשמה אחת כלולה מהרבה ע"י זה דור אחד חשוב לפעמים כדורות הרבה ועל ידי זה נשלם השעבוד של הדורות והכי איתא בכתבי האר"י ז"ל על פסוק אני ה' בעתה אחישנה זכו וכו' ורישא דקרא הצעיר יהיה לאלף וגו' מרמז לכוונה זו שע"י הנשמות הכלולות ממהר ה' את הקץ אף קודם זמנו והכי הוי במצרים:

משמטוטי א"י הביאו. שמעתי מפי הגאון האב"ד דק"ק פראג כבוד מהור"ר דוד נר"ו לפי שידוע שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בדבר מאכל לכך הביאה עלה זית ולא זית גופה שלא יאכל דבר איסור כי בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י ואיתא בא"י האילן חייב במעשר והעלין פטורים ובח"ל אף הפרי גופא פטור וא"כ ע"כ שהיה מא"י דאם היה מח"ל היה מביאה הפרי גופא ודו"ק ע"כ דפח"ח:

ויאריכו הבדים. פי' שהמשל הוא ע"ד שפי' ר"ש אלקבץ ויאריכו הבדים לא שנעשו נס שהאריכו יותר ממדתם אלא ה"פ לפי שכל זמן שהיה הארון במשכן היו צריכים הבדים להיות משני הצדדים כדי שישאו בה שהיה יוצא ונכנס עמהם משא"כ בבית העולמים דכתיב זאת מנוחתי עדי עד לא היו צריכים לשאת את הארון היו מושכין הבדים לצד אחד והנס היה שנשארו כך ולא היו עוברים לצד שני וכאלו היו קבועים במסמורת וכן משמעות לשון המדרש הכי וק"ל. וזה נ"ל טעם שקיצץ דלתות ההיכל לפי דאיתא בכלי יקר טעם שכל השערים לא היה להם פרוכת ושער ההיכל היה לו פרוכת לפי שמתוך שהאריכו הבדים והיו דוחקים ובולטים לא היה הדלת יוכל לסגור ואז היו רואים בהיכל ומסתכלין בה' לפיכך היה פרוכת וחזקיה היה מסופק אם ראוי לסמוך על נס היכא דאיכא זכותא דרבים או לא וא"כ קיצץ דלתות ההיכל ממ"נ אם ראוי לסמוך אזכות דרבים א"כ לא יהיה שינוי ואין אנו צריכים לדלתות ואם לאו אזי רשאי לדבק עצמם בכל דבר היקרה שבעולם ודו"ק היטב:

ומה הרטבה וכו'. פי' לפי שאחז"ל שיעקב נטע ארזים למשכן והיכן נטען נ"ל כשלקח אבני מקום ושם מראשותיו על מקום פנוי זה נטע והרטבה לשון רטיב שדיה פי' על אותו רטובה שהרטיב פי' על מקום שפינה ממנו האבנים הרטיב מהם קורות בתינו ארזים ושם נטע ארזים ודו"ק: