שלשה נתנבאו בלשון איכה כו'. משום שמלת איכה נמצאת בהוראות שונות. לפעמים לתמהון על הדבר שאי אפשר אשר יקרה כזאת. כמו איכה אשא לבדי. איכה ירדוף אחד אלף. ולפעמים לשאלה לברר הדבר וכמו דברו איכה נהיתה הרעה הזאת. ולפעמים לתמיהא ולהשתוממות כמו איכה היתה לזונה. איכה תאמרו חכמים אנחנו. ולפי שהוראות האלה לא יצדק כאן. כי המעשה כבר נעשה ולא שייך להתפלא על זה שהוא מן הנמנע ושאי אפשר להעשות. וגם לא שייך לשאלה על בירור הדבר. כי הלא החורבן לעינינו הוא. וגם לא לתמיה כי כבר קרה כן אשר עיר רבתי עם נשארה בדד עזובה וגלמודה. או מחרב אויב או ברעב ובדבר וכיוצא בו. ולכן מביא את המשל משלשה שושבינין ומשה אשר ראה את ישראל בשלותם שאל בלשון איכה לתמהון שאי אפשר לאחד לשאת כל המשא אשר בעם הרב הזה. וישעיה אשר ראה את ישראל בפחזותם ובשבבותם שאל בלשון איכה לתמוה על ההתהפכות אשר בקרב ישראל כי קריה נאמנה היתה לזונה. וירמיה שראה את ישראל בהריסותם אמר בלשון איכה על הקינה או לתוכחה וכדלקמן. וגם י"ל שבא להודיע לנו אף שלשון שלשה הנביאים אלה שוה הוא מ"מ נפרדים הם בהוראותיהם:

עד שכפרו ביחידו של עולם שהוא העיקר הראשון ובמילה שהיא אות על השגחת ה' כדכתיב והיה לאות ברית וגו' ובי' הדברות ובה' חומשי תורה שזה תורה מן השמים אשר שלשה אלה המה יסודי הדת וכאשר הרסו את היסוד לכן נענשו בגלות. ואע"ג דהכופר ביחידו של עולם כופר ג"כ בהשגחתו ובתורה מן השמים כי לא יצויר האחרונים בלי הראשון. י"ל שכתות כתות היו ביניהם. יש אשר כפרו ביחידו של עולם. ויש אשר כפרו במילה. ויש אשר כפרו בעשרת הדברות. ויש אשר כפרו בכל התורה. ולכן א"ש מה שמונה י' הדברות וה' חומשי תורה בשתי כפירות אף כי י' הדברות בכלל התורה היא:

מנין איכה. ודריש בשביל איכה. ישבה העיר בדד. ור"ל דריש בשביל מנין איכה וזה לו' ובשביל בדד וזה י' ישבה העיר רבתי עם בגלות:

בגדי בדד. י"מ סמרטוטין וי"מ בגדים מטונפין כבגדי העוסקין בבית הבד. ועי' בזה בחזית על פסוק נפת תטופנה ומ"ש שם. וטעם הדרש הזה כי על העיר לא שייך הלשון בדד רק שוממה וחריבה ורק על יושבי העיר קאי כי המה הולכים בבלויי סחבות וע"ד הכתוב עיר הומיה קריה עליזה וזה רבתי עם. ואולי הכוונה על רעו המדות של יושביה כי ישוו להלובשים בגדי מגואל:

קרא הקב"ה למה"ש כו'. ודריש איכה ישבה בדד על השכינה וכדמסיים ישב בדד וידום. ומה שתלה הדבר במה"ש לומר שכל הדברים הללו ראוים להיות בפרסום. ואע"ג דאין עצבון לפני הקב"ה. ודרך משל נאמר עליו במסתרים תבכה נפשי. וזה רק בסתר בבתי גוואי ולא בבתי בראי בגלוי. אבל בחורבן ביהמ"ק קרא גם למה"ש שיהיו גם הם בוכים ע"ז. והנה בודאי לא שייך בהקב"ה עניני אבילות כמו כפיית המטה ואיסור נעילת הסנדל שמנה פה כמו שלא שייך גביה איסור רחיצה וסיכה ותגלחת. ורק דרך משל דברו. וכוונת המשלים הוא לרמוז על הנזקים והאבידות הרבות אשר אבדה הארץ מחורבן הבית אשר בשביל זה יתיחס הצער אל הקב"ה. הא' מה שיסוגו רבים להדבק באלהי ישראל. כי כאשר קם הבית על תלו אז ראו רבים את כבוד אלהי ישראל והלכו לאורו. ועתה יאמרו כי קצרה ידו מהושיע וירחקו ממנו. וז"ש תולה שק על פתחו לסגור בעד הנגשים אליו. כי עתה ישובו אחור. והב' קצור השפעות כי אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו וזה כבוי הנרות ואור ההצלחות. והג' חלול כבוד ה' כדכתיב באמור עם ה' אלה וגו' וזהו כפיית המטה המורה על הכנעה ושפלות. והד' צער הגלות והטלטול ועז"א הולך יחף שהוא אחד מחמשה העינויין כדאיתא בפרק בתרא דיומא. והה' קצור החכמה ועז"א מבזע פורפירא שהדר הלבוש מעיד על החכמה ע"ד צדק לבשתי ואמרו בפ' חבית ת"ח שכבבל מצויינין כו'. והו' קצור הנבואה ועז"א יושב ודומם. והז' קצור החיים בהריגות ושמדות אשר החלו אחר החרבן ועז"א יושב ובוכה שעיקרו על המתים. והח' יציאת רבים מישראל מעדתם וכמו שקרה באשכנז ופורטגאל וספרד וכדומה ע"י הגירושין ועז"א ישב בדד כי נשאר כמעט בדד מעמו ורבים מהם סרו מאחריו:

הפנסין. אבוקות:

היינו אומרים כן כו'. ודריש איכה כמו בשתי מיות אי כה פי' אם היה לך פה כה היינו אומרים:

אלא לשון תוכחה. ופי' איכה על קושי הדבר ומוכיחם איכה הביאו עליהם במעלליהם הרעים כי ישבה בדד העיר רבתי עם:

בימי יהויקים. כדי להוכיח והוא מ"ש וירמיהו לקח מגלה אחרת וגו' כדלעיל בפתיחה. וזכר כל הרעות העתידות בלשון עבר כאלו באו כדי להוכיחם כדרך יעודי הנביאות. אבל ר"נ ס"ל דאיכה לשון קינה לא שייך ע"ז לשון עבר וכמו דמקשה וכי בוכין על המת עד שלא ימות. ובירוש מי דואלו מגלחין איתא נמי שהקב"ה התאבל על עולמו שבעה ימים קודם המבול. ופריך וכי מתאבלין על המת קודם שימות ומשני הקב"ה שיודע העתיד מתאבל על העתיד ומגלת קינות הלא מפי ה' נאמר והוא שנשא קינה על ישראל כדלעיל בפתיחא ה'. מ"מ עיקר הקינה לישראל על עצמן:

הרי פתרונו איכה ישבה בדד בלשון עבר וכמ"ש לפני זה:

כ"ד פלטיות אולי בחרו לעשות במספר כ"ד נגד כ"ד ספרי הקדש:

היתה מוציאה כפלים כו'. בכ"ד בתים א"א שישכנו עם רב כזה ואולי תחת בתים צ"ל בתי אבות דהיינו משפחות אבל קרוב יותר לומר כי המספר לאו דוקא הוא:

לוקטא לוקטא. י"מ שהוא שם מדה:

דירתא דאיטם. פי' חצר בעליה:

כיצד היו ישראל פרין ורבין. משום דק"ל הלא בחורבן בית הראשון נתמעט העם מאד וכדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה ויקשה איך פרו ורבו למרבה במשך ימי בית השני. וזה שמתרץ. ובמדרש שהביא הילקוט איתא רבתי עם עיר שמתכוונים לפרות ולרבות בתורה ומסיים בה כיצד תינוק בן י"ב משיאין לו אשה בת כ' שנה וכו':

לא פלשו אחר מדת הדין. לשון פלש הוא גמר והשלמה וכמו נקב מפולש שפי' נקב גמור מעבר לעבר. וכן יתפרש ג"כ כאן כיון שהם לא העמיקו לחטוא להתחייב בדין גמור לכן גם העונש לא היה גמור [וע"ע בזה לקמן על פסוק דרך קשתו כאויב]:

כי פרה סוררה אכ"כ וכמו צאן אובדות היו עמי שה פזורה ישראל דבא בלי כ"ף הדמיון כן היה יכול לומר פרה סוררה בלי כ"ף הדמיון:

אלא כאלמנה. ודריש אבל לא אלמנה מהקב"ה כדלקמן:

שהיתה תובעת מזונותיה. דג' חדשים הראשונים היא ניזונית משל בעלה ואחר ג' חדשים ניזונית משל יבם כדאיתא בפרק החולץ ולהכי מצי תבעה מזונותיה אבל לא את כתובתה עד שתחלוץ דאי בעי מיבם. ולהכי חשיבא כאלמנה דמצי תבעי מזונות כאלמנה ולא אלמנה כי לא תוכל לתבוע כתובתה כאלמנה ולהנשא לאחר. וכן הוא בישראל כאלמנה לתבוע מהקב"ה טרף וישועה אבל להנשא לאחר לא יוכלו כדכתיב והעולה על רוחכם היה לא תהיה:

אלמנה מי' השבטים שגלו ולא חזרו עדיין. ואע"ג שי' השבטים לא היו מושבם בירושלים מכל מקום כיון שעלו לרגלים ולמשא ומתן לכן בהגלותם נחשבת ירושלים. לאלמנה:

רבתי בדעות. ומתאונן איך דעתה וחכמתה לא עמדה לה להנצל מאויביה:

הא תלתא מפני שמספר שלשה מורה על קיום הדבר וכמו בתלת זמני הוי חזקה. וכ"ה בריש חזית כל ממשי שלמה היו משולשין. ואולי הטעם מפני שיש סכנה בזוגות ולכן גם כאשר חלק את הפריגין ראה שיהיו האנשים עם הפריגין שלשה שלשה. שני אנשים ופריגי אחד. שני פריגין ואיש אחד:

הדין אילפא. כי גוף התרנגולת דומה לספינה:

לית הוא בריה דאבוה והכיר זאת ברשמי פניו כדאיתא בזוהר על פ' ואתה תחזה. או ברשמי הידים כמ"ש גבי ביד כל אדם יחתום ובילקוט איתא שהכירו ברגליו שהיו דומים לרגלי מוניים ואמר אמו זנתה עם רקד שהיה זמר ולא הבינותי מה מוניים [ואולי זה שם אומה]:

איצטמטינן. היינו דחוקין לבשר שלא נמצא:

א"ל חייט לי הדין מדוכה תבירא. הנה הוא להרגיזו הראה לו המדוכה השבורה כי אין תקוה לה עוד לתקנה. ובזה רמז לו כי בני ישראל נשברו כשבר נבל יוצרים ואין תקוה להם עוד. ובתשובתו עם החול רמז לו כי אם יהיו ישראל אחודים כחוטי התפירה אז יחבוש ה' שברם:

לא כן כתיב ויהי כאשר פתר לנו. כבר ביארנו כל הדברים האלה בבראשית רבה פרשת מקץ והחפץ לעמוד עליהם יעיין שם:

על תנאי שקבלו מסיני דכתיב אם שמוע תשמעו בקולי. אם בחוקותי תלכו וגו' וכדומה:

א"ר עוקבא. מסכים למה שאמר ר"י שעברו על תנאי סיני. מייתי לה שכפרו גם במילה שהיא שרש כל התורה ושקולה ככל המצות וכן מייתי לענין זה מ"ש המגילה בא"ב:

נכנס אברהם שנקרא ע"י ירמיה לבוא שם לבכי ולמספד כדלעיל בפתיחתא דר"י:

והוה מטייל בו. זה תאר להשתעשעות בתעלומות חכמה זה למעלה מזה. וכדרך זה מ"ש בת"כ אטייל עמכם בג"ע:

לא היו בהם צדיקים עי' בפ' כל המנחות בתוספת דברים.

ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם כו'. כי אם היה שלום ביניהם אז ראויה היתה האהבה אשר בינותם כי יסלח לעונם וע"ד חבור עצבים אפרים הנח לו. אבל כי שמחים במפלתם אלו על אלו אין דבר אשר יוכל להגן עליהם:

כתיב היתה לי דמעתי וגו'. כל הסימן הזה מקומו כסימן שאח"ז אחר ישעיה אמר והביאותים אל הר קדשי. ועמ"ש שם:

כשם שהלחם תדיר. שאפילו בשעה שאינו אוכל הוא ניזון מהלחם שבמעיו וכההיא דאמרו באסתר רבה פ"ו גבי עושה צדקה בכל עת:

וכך א"ל הקב"ה ליחזקאל כו'. דריש דמעתי לשון דמוע וערבוב וכדמסיים שהיו הצרורות מדובקות בעיסתן:

חמת ושטיח וקערה. בפרק אין בין המודר אמרו נר וקערה ושטיח דנר צריך טפי מחמת והכא נקט חמת דמשמש לב' דברים מה שאין כן נר:

יוסיף ה' שנית ידו. הרי יד כנגד יד:

סולו סולו המסלה. וזה רמז להתנשאות ורוממות וזה הפך סלה כל אבירי דהיינו הכנעה ומרמס:

נחמו נחמו עמי. הנה על פרשה ציון בידיה הביא הכתוב המאוחר אנכי אנכי הוא מנחמכם ועל שמעו כי נאנחה אני הביא נחמו נחמו עמי הקודם. וזה נראה כי פרשה ציון בידיה היא תתאונן על נפשה כי היא התרחקה נפשה מכל עד כי אין מנחם לה. וע"ז יכון הכתוב אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותיראי מאנוש ימות הפך סביביו צריו המזיקים לה. וגבי שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי זה מפני שמחת האויב על רעתה ולהכי התנחומין בזה נחמו נחמו עמי שעליונים ותחתונים ינחמוה הפך מה שאין לה מנחם. וכאן שייך הדרש של היתה לי דמעתי וכמ"ש למעלה ובא לתרץ למה תבכה דוקא בלילה ולא ביום ומביא את הקרא היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך אשר רק ע"ז שתה לבה וכדמסיים. ועל חרפת האויב ביום תבכה בלילה:

אזכרה נגינתי בלילה. גם אגדה זו בא לתרץ למה בכה תבכה דוקא בלילה. ודורש כי בלילה הוא לילן של מלכות ולריב"ס האי בלילה על לילות של שירה. כי בכה תבכה עתה בגלותה בזכרה את הלילות אשר שרה לה' על חסדו כי היה עמדה תמיד:

בלילן של מלכיות. צרת המלכיות יכנה בלילה ע"ד שומר מה מלילה וכדפי' בירושלמי דסוכה.

שירין ששרו לפניך בלילות כו'. והא דמזכיר את השירה ולא את הגאולה עצמה משום דזמנין שה' עושה נסים ע"י השירה כדאמרינן לקמן בפסוק לא האמינו בענין יהושפט לה"ק אף שאין בידי זכות זוכרת אני השירים שבזכותם נגאלתי לפנים וכן היה אפשר עכשיו להגאל ע"י השירה מיהת. ועוד שהשירה מוחלת על עונות כמו דאיתא בש"ר פכ"ד ואחשוב שראיתי באגדה אחת שבזכות השירה שהיו עתידין לומר נגאלו במצרים. א"נ משום דחביב לפני הקב"ה מה שזוכין לומר שירה ע"י רוח הקדש מעצם הגאולה:

קרי ביה. ושוב עי' בשמ"ר פמ"ה ותמצא מה שהכריחם לקרי הזה:

לך שוב לדרכך. שלפי שהיה אליהו מקטרג על ישראל א"ל עד שעתה מקטרג את ישראל לך וקטרג את דמשק שהיה בה שס"ה בתי עבודות כוכבים כדאיתא בחזית בפ' אל תראוני אלמא שהיה רומז לו שיניח כעסו מישראל:

לשון יוני הוא. שהוא לשון הנחה ועזיבה וכן בילקוט לשון יוני הוא אפס הניח והא דלא פירשו כמו אפס כסף וכדומה מלשון אפיסה. שלשון זה איננו שייך רק בדבר הנמנה במנין. אבל במדת החסד לא יצדק אלא לשון שנוי או קצור או בטול. ועוד מה צ"ל לנצח דודאי הדבר הכלה הוא לעולם שאין לו עוד מציאות. ומביא לראיה ממה דכתיב ואמר אפס שיתפרש שישאלהו העוד עמך להציל מהמתים ישיב ויאמר הנח להם:

השכח חנות אל השכח חנותיך אל כצ"ל. וזכר את החניות יען כי אז שכן ה' אתם גם בתוך טומאותם אף כי פסל מיכה היה עמהם. ולמה עתה נתרחקת ממנו בחטאינו. ובילקוט גריס תו השכחת חנותך אהל מועד גלגל נוב וגבעון ובית עולמים שנים. ולפ"ז הכוונה שכמו שאז אף שפעמים נסתלקה שכינתו מעלינו ונחרב הבית כענין שילה ובית א'. מ"מ שוב היה שב עלינו לטובה. ולמה לא יעשה כן עכשיו:

אע"ג דהוא כעיס כו'. ודורש אם קפץ אע"פ שקפץ מאתני ברחמיו מ"מ מהר יקרב אלינו:

שלא חלינו פניך. ודריש חלותי כמו חלו נא פני אל וכדומה מלשון תפלה. ודריש פה הפיעל של חלותי מלשון הסרת התפלה וכאשר ימצא לפעמים הבנין הזה שמהפך הוראת הפעל וכמו שרש דשן וכדומה. וכן דריש שנות ימין עליון כי תחת אשר מעולם ימין ה' תרעץ אויב השיב עתה ימינו אחור:

נתחללה אותה שבועה. וי"ג נתחלה וא"כ הוא מלשון לא יחל דברו. ועי' בזה ברד"ק:

ונשתנית הימין. היינו שבועתו כדרך נשבע ה' בימינו ובילקוט גריס ונשבעת בימין:

גלגל המה. גירסת הילקוט גלגל חמה חולה ואינו יכול לעלות לבנה חולה ואינה יכולה לעלות. ופי' הדברים כי ממדת טובו היא שלא להסיר השגחתו מגלגל חמה ולכן אינם נרפים מעבורתם אף כי יש תועים העובדים אליהם ומכ"ש שלא יסיר השגחתו מבני אדם בשביל החטאים אשר ביניהם:

ולפניו יש חליין. והיינו ואומר חלותי היא מגזרת אשר חלה ה' בה וכנוי חלותי אפשר שהוא תיקון סופרים ע"ד ואל אראה ברעתי וזולתם. אם יורה על הפועל שלהיות העון גורם זה תלה החולי בישראל:

אבל הקב"ה אינו כן כו'. ופי' הכתוב ואומר חלותי היא אם נאמר ליחם חולשא וחולי בו ית' אפילו באמירה בעלמא כדרך הגבור האומר כן דרך תואנה זה א"א כי אין לתלות שנוי בשום צד בימין עליון:

אם חליים הן אית סבר כו'. ומפרש את הכתוב ואומר חלותי היא דמספקא ליה אם חולי הוא או אם שנוי ימין עליון. שהכוונה בזה שאם אין החטא גדול כ"כ רק שכעס ה' ענינו יש תקוה שירפא בתשובה ויסורין כחולי שיש תקוה כי רוב חולים לחיים. אבל אם גבר החטא מאד עד שנדמו למתים לגמרי ומאס ה' בם אין תקוה וכמ"ש ריב"ל:

ואם קציפה היא אית סבר. ודריש את הכתוב כי אם מאוס אז אין תקוה לנו עוד ומאסתנו. אבל אם קצפת עלינו אפילו שהקצף הוא עד מאד יש תקוה כי השיבנו ה' אליך ונשובה ובתשובה תחדש ימינו כקדם:

של תפלות של גנאי שבכו בחנם. ודריש בכה בשביל הבכיה של תפלות תבכה עתה בכיה של ממש:

א"ר זעירא חיצה כתיב. עמ"ש בזה בב"ר פנ"ו:

את מוצא בשעה שנכנסו כו'. משום דק"ל מה שייך ידו פרש צר אל כי ראתה גוים וגו'. לכן מפרש ידו פרש צר על עמון ומואב שפרשו ידיהם על התורה שהיא מחמדי בני ישראל וכדכתיב הנחמדים מזהב וחפצו לעקור מה שכתוב בה שלא יבואו בקהל. וזה אין קושיא למה לא באו גם העמלקים לעקור מה דכתיב תמחה את זכר עמלק. כי המה לא היו עם מחריבי ביהמ"ק. ולא מצינו בחורבן א' וב' רק את אדום:

לפי שאין קול הולך וכו'. פי' מה שאמר בכה תבכה בלילה לא בא למעט את היום אנא לפי שהקול נשמע יותר בנילה ואז תתפרסם בכייתה. לכן מזכיר את בכייתה בלילה:

לילה מושך עמו קינה. ובילקוט מובא שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי הרקיע נושאין עמו קינה. כלומר כאלו אפילו כותלי הבית והמזלות מסייעין אותו:

בן תשחורת בתיר ורך בשנים:

על כהניה כמד"א ונתן לכהן וגו'. ופי' על מה שנפסק מזונן וכדאמר לקמן כהניה נאנחים שאין להם מי שיתן אותם מתנות כהונה. א"נ על אבוד הכהנים שהם חשובי ישראל וכן גבוריה ושופטיה. ויתכן לפרש שפירש על כהניה שבסבת כהניה באה הפורענות וכן על גבוריה וכו' ע"ד הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה היינו גבוריה כדכתיב והרועים פשעו בי וכנגד בעלי זרוע העושקים וחומסים בכחם אמר על בחוריה:

כ"מ שנאמר אין הוה לה. כי מלת לא הוא שלילה החלטית ומלת אין לא תשלול רק בזמן ההיא [ועי' בזה בכיר ל"ח כי שם הארכנו בזה]:

זה מיכאל וגבריאל. ובילקונו גרסינן זה מיכאל וגבריאל שהיו עלמדין עליהם זכות א"ל הקב"ה מי חביב עליכם אמרו לפניו ישראל ואחר ישראל מי חביב אמרו לפניו ביהמ"ק א"ל נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם עציתם בו האור מיד נטלו מיכאל וגבריאל ב' לפידי אש והציתו אש בהיכל כו'. ומשמע דדרש כל רעיה אלה אשר דברו טוב עליה ולמדו עליה זכות בגדו בה והציתו אש בהיכל. וע"ש עוד:

עובדי כוכבים אינם גולים. מדקאמר גלתה יהודה ולא אמר גלתה סתם כמו בכה תבכה והיתה כאלמנה וכל הנ"ל דקאי על העיר ולא זכר את יהודה. ומשני לפי שיהודה מרגשת בגלות יותר. וכחה יחלש כנקבה. לכן להגדיל השבר מזכיר את שם יהודה:

באספקטיות. עי' בערוך (ומובא במ"כ) ורש"י כתב בפ' כי אעבור בסך עגלות צב שהיו מחופות כמין סוכה ולקמן בלשון אגדה סקפסטיאות ואיסקופיטי:

תשש כחן. והא דכתיב ויגל יהודה בל"ז. משום דמיירי בתחלת הגלות לכן נקט לשון זכר דאכתי לא תשש כחן:

על שאכלו חמץ כו' וכפרו בגאולת מצרים לכן נענשו בגלות. ודריש כן משום דק"ל מה דכתיב מעוני הלא היו ביניהם עשירים רבים. וכן בסי' כ"ט דרש מרוב עבודה בשביל שנשתעבדו בעבד עברי ג"כ הטעם דק"ל הלא לא היה עליהם עול כבד כשגלו. לכן דרש כי הממי"ם אלו הוא מ"ם הסבה בשביל שהשתעבדו בעבדים לכן נענשו כחטאם ונכנעו בגלות. וזה הוא הטעם גם בדרשות על שחבלו משכוני עני או שעשקו שכר שכיר וגזלו מתנות עני ואכילת מעשר עני. יתפרש המי"ם של מעוני למ"ם הסבה וענשם היה בשביל גזל עניים. לכן גלו והלכו בשבי כעניים מרודים. והאומר מפני עבודת כוכבים טעמו כדאיתא בב"ר פ"ז הואיל ואתם רוצים בעבודת כוכבים אף אני אגלה אתכם כו':

קול קילוס. הוא קול זמרה ושבח:

שאינו נוטל מחלקו של עגל. כדכתיב וביום פקדי ופקדתי ודוקא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כמו שדרשו על פסוק פוקד עון אבות על בנים:

אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. פי' בחפצה וברצונה דהא כתיב ביחזקאל אשר אתם אומרים להיות וגו' לא תהיה וגו' כי בחמה שפוכה אמלוך עליכם:

ובמצרניו והיינו גבולי השדות ושם יש גדרי אבנים והתחבאו שמה מהאויבים ועמ"ש רש"י על כתוב זה. ויש לפרש כי לא מצאו מפלט בממלכה אחרת ולהמלט מאויביהם אשר בממלכה זו כי אויביהם השיגום על הגבול:

סוגיא דטיהרא. בפרק ערבי פסחים גבי תרי קטבי הוו כו' הוא דלא כדברי המדרש כאן. וע"ע במ"ר בענין זה דהנוסחא משונה היא:

הכל מבקשין תפקידם טבעם אשר הורגלו בו וכמו בצבא השמים שאינם משנים תפקידם אשר הטבעו בו. ומביא המעשה מכלבה כופרית שיראה מפני אנשים ועלתה בראש הסלע אשר אין דרכה לעלות שם רק לבקש את תפקידה במקום שאין אנשים:

אפילו עובים גרסינן. וזה קורות ארזים כדאמר בפרק מרובה והעובים אלו המרישות [ועי' ביחזקאל מ"א כ"ו וצלעות הבית והעובים]:

בורגנין. סוכות ואהלים של שומרי פירות בשדות ובערוך גרס בורכסין והם בני אדם הדרים בבורגנין. ולכן כתיב בעי מועד ולא מבלי בורגנין משום דשממות הדרכים היא בשביל חסרון עולי רגלים הנועדים לבוא שם תמיד:

נעשו כדונג. פי' ירוקות המראה כדונג תחת שהיו נאים לפני זה:

שהגו את מכתה. הוא כאב ודאבון וכמ"ש כי ה' הוגה הדאיבם:

נעשה ראש. בעונות ישראל כדי שיצר להם תמיד והתוס' בפרק הניזקין פירשו שזהו לכבוד ישראל שלא יהיו כפופין אלא לגדולים:

את מוצא עד שלא חרבה כו'. מילתא אחריתי לומר דהיו צריה לראש לאו לגופה אתא אלא לדיוקא דמקמי הכי לא היה ראשיות בצרינו דהיינו מדינה חשובה כקסרין ודומיהן שלא נתחדשו אלא מחורבנה של ירושלים וכדאמרינן בפ"ק דמגילה על הפסוק אמלאה החרבה:

מפשוטיה. מקביעות עתותיו לתורה וכפי חשבון הפרקים שלמד ידע כמה שעות היו מהיום והלילה:

מית נידון. זה חולה על מה דאיתא בגיטין שברח ונתגייר:

הורגין את הנחש ושוברין את החבית. פי' אע"פ שעומד לשבור את החבית ע"י הריגת הנחש אין ראוי למנוע מזה:

מן דכבשה כו'. מכאן נראה דאספסיאנוס כבש את ירושלים והחריב את בית ה' ובגיטין וכן בכמה מקומות איתא שטיטוס עשה כל זה:

חושבנא דאצבע. זה הוא חשבון הידוע על האצבעות לדעת כפל כל מספר מן ששה עד ט':

יכול על מגן. לכאורה מי יחשוב כן וחלילה לקוב"ה דיעביד דינא בלא דינא אבל הכוונה בזה משום דק"ל למה אמר הכתוב על רוב פשעיה מי לא ידע דפשעיהם גרמו כן. ובא המדרש לתרץ דלא נטעה לומר מה שהיו צריה לראש הוא על מגן ולא החטא גרם רק שהגיע זמנם להתנשא לראש. וכמ"ש לעיל משחרבה ירושלים נעשית קסרין וכו'. וכ"ה בכל קורות ימי העולם כי גלגל הוא החוזר בעולם גם בין העמים. כי זה ישפל וזה ירום. לכן בא הכתוב להגיד לנו כי מה שהיו צריה לראש הוא ג"כ בשביל שה' הוגה על רוב פשעיה. ולולי זאת לא גברו אויביהם והצליחו כל כך ואולי מפרשי כי ה' הוגה על רוב פשעיה הוא דבק עם עולליה הלכו שבי לפני צר וכמ"ש הראב"ע וע"ז ס"ד כי העוללים הלא הם נקיים מעון ורק מכבוש הארץ נמשך שהמה הלכו שבי לפני צר. לכן אמר כי גם זה היה בעון אבותיהם:

גלתה סנהדרין. ודריש כל שעריה שוממין כי זקני העיר היושבים בשער הלכו בגולה. וכהניה נאנחים הוא על גלות המשמורות וזה כהונה ולויה. ומזה מוכיח כי המה גלו לפני העוללים:

מן בת ציון כתיב ודריש כאלו כתיב מנת בת ציון:

כל הדרה זו סנהדרין כו'. ודריש ועוז על סנהדרין כדכתיב ועוז מלך משפט אהב והם הדרין הלא עושים משפט ובידיהם העוז והמה נקראים עוז והדר:

אמר רבי יהודה כו' נראה דל"ג זה הכא:

הופכין פניהם אלו תחת אלו. בילקוט הגירסא למולן:

ואני עושה לכם כן. שיהפוך פניו מהם:

מוסיפים כח כו'. זה ד"מ שלהיות השי"ת הוא הטוב ומעיב ודרכו להיטיב תמיד לכן כשעושים רצונו של מקום ומכינים עצמם לקבל הטובה וע"י מתגבר חסדו בעולם לכן המה כמוסיפים כח בגבורתו. ובהיפך ע"י שמקצרים מהשפע להשפיע כדרכו הו"ל כמתישים כחו. וזה ג"כ הכוונה במ"ש בפרק כיצד מברכין שהנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה שמונע חקו ממנו:

באלהים נעשה חיל. עי' כי אנחנו מוסיפים חיל באלהים ועי"ז והוא יבוס צרינו. וגם פה יתפרש כי ע"י זה מה שעושין רצונו יאבה ה' לעשות חיל ולבוס את צרינו:

כמד"א ועתה יגדל נא וגו'. הנה הכתוב הזה נאמר במרגלים בשעה שלא עשו רצונו של מקום. ומרע"ה במדת החסד בקש ממנו כדכתיב בתריה ה' ארך אפים ורב חסד. אמנם בשבת פרק ר' עקיבא איתא בשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה שהיה קושר קשרים לאותיות כו' מיד א"ל ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת נראה שלא נתחדש מאמר זה בשעת המרגלים אלא בפעם אחרת נאמר זה:

והולכין גם הם בלא כח לפני רודף. ואין משען להם גם מאת ה':

ברודף מלא. שכל רודף שבמקרא הוא חסר וזה מלא שנרדפו רדיפה שלימה וכ"כ רש"י ז"ל וכן מה שנגאלים גאולה שלימה פירושו שלא יהיה אחריה שעבוד. ומ"ש אלא בגואל מלא נראה לכאורה כי בכ"מ כתיב גואל חסר. ואע"ג דמצינו והנה הגואל עובר מלא. י"ל דגם שם נרמז על הגואל העתיד שיולד מאותו הזוג כידוע:

בימי עניותה זכרה מרדין כו'. ודריש זכרה ירושלים בימי עניה את מרודיה. וחסר הבי"ת אצל ימי עניה וכמו כי ששת ימים דמתפרש בששת ימים. והוי"ו של ומרודיה הוא נוסף כוי"ו של ואיה וענה וכדומה. וכן זכרה וכל מחמדיה וחסר הוי"ו של כל מחמדיה כמו שמש ירח ראובן שמעון.

נפל תורא סגין טבחי. ומפרש בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה לכן אין לה עוזר יען כי נפל עמה ואיתרע מזלה וכדרך המשלים שהביא:

כד תספון כלה. כמו תשפון וביאורו טורח ועמל וכמו שיפה ובעיטה בחטים דפ' ואלו מנחות ופי' כאשר הכלה עמל וטורח אז תזכור את שבעת ימי המשתה שהיתה בשלוה והשקט וכן הוא במשל השני:

כמד"א זכור את יום השבת. עי' בזה ברש"י בפירוש המקרא בשם מדרש אגדה:

אבל ישראל חטאו ולקו וזה על דרך רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה לכן אפקוד עליכם עונותיכם:

אחור מן הכהונה אחור מן המלכות משום דבשני אלה מצינו קריבת הלום כדדרשינן בשמ"ר גבי אל תקרב הלום שביקש כהונה ומלכות וכן גבי גושי הלום לכן מפרש ותשב אחור מכהונה ומלכות:

כל אותן הכהנים. דריש בשוליה רמז לכהנים מרמז על שולי המעיל וטומאתה על הערלה ע"ד ערל וטמא:

קשה לפני הקב"ה כו'. יש רוצים ליתן יחס לקושי זה בהיקש אל קושי התוכחות וחורבן ביהמ"ק לפי שביד ה' לסלק את התוכחות ולבנות את ביהמ"ק כשירצה אבל העמדת הצדיקים איננה בידו דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומוהר"ר אליהו בן חיים נר"ו אמר שהכוונה בזה שאין שכחה לדאגת סילוקין וזה ענין הפלאים שנזכר פה שדרך דבר המתמיה להזכר תמיד כמ"ש פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי. ולפי שהצרות תשכחנה אם מפני שובע שמחות הבא אחריהן ואם מפני צרות אחרונות שמשכחות את הראשונות לכן אמר שהרי הם חמורים מק' תוכחות וכו' ואי אפשר צרות גדולות מאלו. וא"כ אנה ימצאו צרות גדולות משלוקן של צדיקים שיספיקו להשכיחו. והם חמורים מחורבן ביהמ"ק ומאחר שאין שום שמחה מספקת להשכיח חורבן ביהמ"ק כאומר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי כ"ש סלוקן של צדיקים. וי"ל עוד כי התוכחות וחרבן ביהמ"ק אף שהם דברים מפליאים מ"מ יש למצוא טעם בהם כי המה באו להכניע את לב בני ישראל אשר פשעו. ואם ישובו בתשובה הלא תוסרנה התוכחות מיד וביהמ"ק יבנה. וגם המה באו שלא יוסיף ה' עוד להצית חרונו על ישראל וכדאיתא בתנחומא גבי אתם נצבים היסורים מעמידים אתכם וכן איתא בחזית בפסוק אשכול על חורבן ביהמ"ק כי הוא בא להתמשכן עלינו. אבל סלוקן של צדיקים אף כי גם המה באו לכפר על עון הדור מ"מ נפלא הוא והוא כחוק בלי טעם. כי ע"י סילוקן של צדיקים לא יכנע הלב ואדרבה לפעמים מתעה עוד את הרואים וכמ"ש הכתוב פגעת את שש ועושה צדק וגו' הן אתה קצפת ונחטא. וכן מצינו באלישע אחר שמפני שראה אחרית צדיקים הרעה יצא לתרבות רעה וכדאיתא ברות על פסוק ליני הלילה. ולא מצינו בדעתנו טעה נכון אל סילוק הצדיקים כדי לכפר על עון הדור. ולכן אמרו רבים מה שאמרו רז"ל למה נסמכה מיתת מרים לאפר פרה לומר לך מה אפר פרה מכפר אף מיתת הצדיקים שהכוונה שמיתת הצדיקים מכפרת כחוק בלי טעם כמו שאפר פרה שמטהר כחוק בלי טעם. וכן א"א לתקן מיתת צדיקים מיד גם אם ישוב הדור בתשובה עד תחיית המתים וכדאיתא בשוח"ט גבי נתנו את נבלת עבדיך אמר הקב"ה מה עשו שמו את ירושלים לעיים אני מחדשה שנאמר תחת הנחשת אביא זהב אמר לפניו רבש"ע הרי אתה מחדש את אלו בניך שהרגו מה תעשה. על כן אומר קשה סלוקן של צדיקים שזה הוא הפלא ופלא אשר לא נוכל למצוא טעם על זה משא"כ בתוכחות ובחורבן ביהמ"ק:

וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו. ויהיה הוי"ו של ואבדה כמו מפני שאבדה חכמת חכמיו לכו תהיה המכה הפלא ופלא. ומצינו כמה פעמים שמוש הוי"ו במקום מפני וכמ"ש רש"י גבי וה' אמר אלי לא תעבור לפי שה' אמר אלי לא תעבור וכן לא ירבה לו נשים ולא יסור את לבבו יתפרש מפני שלא יסור את לבבו:

כרו לי זדים שיחות. בא לפרש כי הגדילל אויב שהגדיל להרע יותר ממה שצוה ה'. ולזה מייתי דרשת האי קרא לפרש מה הם הדברים שעשו האויבים שלא כתורה. ור"ב דריש כי הגדיל אויב בענין הקבורה שהגדיל להרע על מה שנעשה במצרים:

וכאן אף אלהים עלה בהם. זה לא גרסינן הכא דהאי קרא במדבר מיירי במכת בשר תאוה ומאי שייך הכא כרו לי זדים שיחות ועוד בתי כנסיות מאי שייכי הכא אנא ויהרג בחוריהם בחרב בבית מקדשם ולא חמל גרסינן וכ"ה הגירסא בילקוט:

וכאן נהרגו בן ואם ביום אחד. אין בזה הוספה על דברי ר' אבא בר כהנא. ובילקוט גרסינן וכאן להשמיד להרוג ולאבד את כל וגו' ביום אחד. וכן צריך לגרוס גם כאן:

אוניתו. שטר מקנתו כדי להיות בן חורין:

אלא רעות כנגדן. ושלמו רעה כנגד הטובה. כי וישלח מלאכים לאבדן מן העולם הפך מה שהציל אברהם את לוט מהפיכת סדום. ואע"ג דהמה שלחו את בלעם להציל את נפשם וכדכתיב ויגר מואב ויקץ מואב וגו' מ"מ המה לא פחדו פן ישראל ישמידם רק פן יכניעם ויהיו להם למס עובד וכמ"ש הרמב"ן על הכתוב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. וע"ע מ"ש בב"ר בזה הענין:

לבני יהודה והמה השרים. ועם הארץ הוא המון העם. ומה דכתיב כל עמה נאנחים היינו בין גדולים ובין קטנים:

היו משלשלין להם. וזה נתנו מחמדיהם באוכל:

אם מי שיתן ולא לקח. פירוש אם הכתוב חייב להחיות נפש עני בחיים בלי כסף והמעלים עינו מהעני הלא נענש עליו כדכתיב שם והיה בך חטא. ומכ"ש שעון הלוקח ואינו נותן שהוא גדול מנשוא ובא לפרש את הכתוב נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש. והמה הזילוה ולא נתנו להם אוכל וז"ש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה מלשון מאוס וזלזול ולכן נכון הוא כי יענשו על חטאם וינקום ה' את נקמתי:

אומרת לעובדי כוכבים כו'. והא דכתיב תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי. וי"ל דהתם אמרו כן להעמים אשר הרעו להם ושלחו ידם במו אבל לשאר העמים אמרו לא אליכם וגו':

יום אחד היה. משום דקשה ליה למה אמר ביום חרון אפו והלא ג' שנים ומחצה צר נ"נ על ירושלים ונמשך מכאובם ימים רבים. לכן מפרש כי ה' חפץ לצערם רק יום אחד כדי שישובו בתשובה ואם שבו מיד השיב ה' חרון אפו מהם:

מהו זה שכתב וצדקתך אלהים עד מרום. ויקשה הלא חסדי ה' הוא גבוהים הם מהשמים וכדכתיב כי גדול מעל שמים חסדך [וכאן לא שייך התירוץ מה שמתרץ בפ' מקום שנהגו כאן לעושים לשמה וכאן בעושים שלא לשמה] ולכן משני כי פירושו כי הצדקה אשר צוה ה' נצרכת גם בעליונים אשר במרום. ועד מרום הוא עד ועד בכלל וראב"כ מפרש כי הצדקה הנעשה בארץ מעמדת העליונים והתחתונים:

ומלאך אמר לכרוב. ואע"ג דבוא אל בינות לגלגל ע"כ מאמר ה' למלאך צ"ל דויאמר ב' בלתי דבק עם בוא אל בינות לגלגל. אלא ה"פ ויאמר ה' אל האיש לבוש הבדים והאיש אמר לכרוב והדר מפרש שמאמר ה' למלאך היה בוא אל בינות לגלגל:

שלא אכוה. אע"פ שגבריאל שרו של אש ולבוש הבדים הוא גבריאל. אש שלמעלה שאני. אבל באמת הדברים האלה יש להם סוד. ונראה שזה חולק אדר"י בפ' יוהכ"פ דאמר א"ל אי לא עבדת לא עבדת אי עבדת איבעי לך למיעבד כדפקדוך. וכאן משמע שהיה מוכרח לעשות כן:

בעלי צדקה שעושין אלו עם אלו. ולכן אין לזרקן בחמה אלא בנחת:

היה מדבר עמה בפרהסיא. בויק"ר הגירסא יותר מתוקנת וכ"ה עד שהכיר בה שהיא יהודית היה מדבר עמה ע"י תורגמן ומשהכיר בה [והיינו שנודע לו שהיא מזרע המלוכה] היה מדבר עמה ממש. וה"ק מתחלה היה אומר ע"י מתורגמן אבל השתא ויאמר לאסתר ממש:

לפי שבעוה"ז כו'. כדי לסיים האגדה בדבר ישועה קאמר הכא וכדרך המדרש והתנחומא. ומ"ש שאין מיתה לעתיד לבוא עי' בב"ר פנ"ו ומ"ש שם:

אלו שני המאורות. שניתנו להאיר על הארץ והוי צדקה וחסד לעולם שניתנו מתנה לעולם. ועוד דצדקה עשה ה' עם העולם שלא נתנם ברקיע הא' שאלו היו נתונים ברקיע הא' לא היתה בריה יכולה לעמוד מחמתו כדאיתא בב"ר פ"ו. ופי' עד מרום אפילו במאורות שבמרום צדקתך נוהגת בעולם: שאתה כובש על מדה"ד. להאריך אפו לחוטא וה"ק בענין אלהים דהיינו מדה"ד מי כמוך כובש:

באותה שעה קפצה. נראה שיש כאן דילוג סופר וצ"ל ד"א וצדקתך אלהים עד מרום שעשה דין במרום שכשנגזר להחריב ביהמ"ק באותה שעה קפצה. ומפרש וצדקתך אלהים לשון דין ומשפנו שאפילו ע"י המרום עושה דין בעולם:

מה כתיב ממרום שלח אש בעצמותי. וקרא לביהמ"ק עצמותי משום שהוא כחן של ישראל:

אריא קטילא קטלת. זה כנגד הריגת גבורי ישראל. וקמחא טחינת טחנת כנגד הריסת החומות והמגדלים. וקרתא יקידתא כנגד שריפת ביהמ"ק ובתי ירושלים ולא חש הכתוב לרמוז אלא להריסה שהוא יותר מפורסם וכולל:

אם ראית ספסלין עד והיה זה שלום עי' בחזית בפסוק אם חומה היא ומ"ש שם. ומ"ש אחור מן הכהונה ומן המלכות פירשנו לעיל בפסוק ותשב אחור:

שקודה הייתי. לפי ענינו הוראתו נואשת ולא מצאתי לו חבר. ופי' נשקד עול פשעי אחרי היאוש מעול פשעי בידו והיינו שקרע בידו שטר חובי וחשבתי שימחול לי על כל עונותי נשתרגו ועלו על צוארי ואנולוגין הוא שט"ח בל"י הנקרא מולוגו. ומהי היתה זאת העת היינו כשנתרצה הקב"ה לישראל על עון העגל ומרגלים ואמר סלחתי כדברך ומ"מ לא נמחה העון לגמרי אלא נצטרף שוב עם שאר העונות ע"ד וביום פקדי ופקדתי. וכדלעיל בפסוק גלתה יהודה מעוני.

ד"א נשקד שי"ן כתיב. ולכן מדריש כמו בשי"ן ימנית ומהוראת שקד וכמו לשקוד על דלתותי יום יום שפירושו כי ישים על לבו:

ואפילו אין העלה נבל וטוב לצל. והיינו דכתיב אסוף אסיפם נאם ה' אין ענביה בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל כלומר אם אסיפם בתקופת טבת הלא אין תאנים וענבים ואין צל. וה' חפץ להגלותם בזמן שיש כל אלה:

ד"א נשקד שקודה הייתי. גם הוא דריש כמו הדורש הראשון אך הראשון אמר כי חשב אשר הקב"ה נשא להם עונם אחרי אשר נקרע שטר חוב שלהם והוא דריש באשר לא נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה חשבו שהעביר על עונם אבל לא כן היה כי קלע וסרג את העונש מכמה עמים קשים ורפויים שמתדבקים יותר בחוזק להביאם על הארץ ביחד. ואם הביאם מעט מעט אז היה טוב להם:

ארבעה דברים מתישין כו'. ונ"מ לאזדהורי מינייהו ולמיבעי רחמי למי שנכשל בהם והמה ד' אבות נזיקין המקרה. הטבע. השתדלות אנושי והשגחה אלהית. והנה הדרך הוא המקרה אם מקור וחום ואם מטורח הדרך ואם מחיה רעה ולסטים וקוצים וברקנים. והתענית הוא הטבע כי כאשר יפקד המזון יחלש הגוף ע"פ הטבע. והעון הוא השגחה אלהית להענישו על פשעו. והמלכות הוא סבה אנושית. ומייתי ליה הכא לפרש מה דכתיב הכשיל כחי הוא מפני פשעי הנזכרים לפני זה. נשקד עול פשעי בידו לכן הכשיל כחי:

וכתובתה מרובה ולא מצי מגרשה. ובפרק הבא על יבמתו מביא עוד כתובים והכל הם רק דרך אסמכתא:

עשאו עבד מכודן. עמ"ש בזה בב"ר. ומ"ש היא דעתיה דר"ח כי ר"ח מפרש את הכתוב נתנני ה' תחת עול כבד לעמול וליגע כל יום וליל עד אשר לא אמצא מנוח לעמלי ולא אוכל קום ואולי דריש בידי כאלו כתיב הבי"ת בשו"א היו"ד בקמ"ץ והדלי"ת בפת"ח. ור"ל כי ניתן אנכי בידי ובעמלי לעבד לנפשי אשר לא אוכל קום:

עבדי סאתי קומיהון. בעל או"א מחק כל זה ונעלם ממנו מ"ש הערוך בערך סח במגילת איכה אראב"כ בבורגיא צווחין לסחותא סולתא. ובערך סרק כתב במגלת איכה סלה כל אבירי ה' סרקון אר"ל בערביא צווחין למסרקא מסלסלא וא"כ במקום סרקי גר' סרקון. ונראה שפי' סחותא מלשון סחי ומאוס וכן ולחומם כגללים תרגם המתרגם כסיחתא כמו שהביא שם הערוך. ויראה לפ"ז סלה כל אבירי שעשו עניני מיאוס ולכלוך לפני גדוליהם כלומר שנתבזו כ"כ אבירי שמפניהם לא חשכו רוק ומיאוס. ולפי מ"ש סרקון יראה שפי' סלה כל אבירי שסרקן ונפצן כפשתן הנפוץ ונסרק במסרק. וכן התיש ה' כח הגבורים. ולפי ספרינו יש לגרוס כן עבדי סתי קומיהון כו' צווחין לסאתא סלה. וה"פ העבדים סתתו והשמידו את אדוניהם וסתי הוא מענין המסתת והמכה בפטיש וכן מפרש סלה כל אבירי כי העבדים פרצו והשמידו את אדוניהם וכמו שהיה בחורבן בית שני וזה שמבאר ראב"כ כי בבר גמזא קורין אל הסתת סלה:

שסילוקן של בחורים קשה כחורבן ביהמ"ק. י"א שהקושי הוא מה שיבואו לפקפק בהשגחה אלהית ממה שיכלו הרשעים להחריב בית ה' וכן יפקפקו במות הבחורים בלי חטא. ויש לפרש עוד לפי שביהמ"ק נתמשכן על עונות ישראל וכדאיתא בחזית בפסוק אשכול הכופר ובכמה דוכתי וכן הבחורים נתפסין על עון הדור כדאיתא בפ"ק דכתובות גבי על בחוריו לא ישמח ה' חשיב את לאתפוסי אדרא לכן שנים אלו קשים לפני ה' שהנקי יסבול ג"כ מפני החוטאים וע"ע בחזית על פסוק הדודאים נתנו ריח עתידים בחורי ישראל שלא טעמו טעם מיתה שיתנו ריח כלבנון:

דכתיב גת דרך ה'. וזה ביהמ"ק שנדרך כגת וכדאיתא לעיל בפתיחתא עשיתי ביתי גתי ומפרש לבתולת בת יהודה בשביל חטאת בתולת בת יהודה:

אם משליכים אנו עצמנו לים כו'. כלומר שהיו מסופקים אם נקראים באופן זה מאבדים עצמם לדעת שאובדים את עולמם וה' נתן בינה בלבם כי באופן זה לא יאבדו את עולמם:

עמדה כת ראשונה ואמרה אם שכחנו וגו'. עיקר כוונתם היה על מה דכתיב לפני זה כי דכיתנו במקום תנים וגו' אם שכחנו שם אלהינו. וכאלו כתיב האם שכחנו. וחסר ה"א התמיה וכמו ארדוף אחרי הגדוד הוא כמו הארדוף אם יחרוש בבקרים הוא כמו האם יחרוש וכדומה:

הושיב שלש משמרות. כשכבש את ביתר וכדלקמן בפסוק בלע ועשה זה כדי שלא יברחו היהודים למלט על נפשם:

שאול מחזרה מיתין גרסינן ופירושו עד שאתם שואלים להחזיר המסים התפללו שלא יוקחו אלו שהם בחיים ופירושא דמצרים קראו אשור הלכו הוא שהיו מבקשים עזרה מצר דהיינו מצרים שהרעו להם ואשור שהגלם. וזה כמבקש להחזיר המתים והם אותם שכבר גלו ואין תקוה כאלו מתים והיה להם לבקש על הנשארים שהם בחיים עדיין שלא יגלם ג"כ והלואי שיועיל להם ולא שיבקשו עזר מהם בחשבם שיחזרו לאהבה לישראל וישיבו נדחיהם. ואיידי דמייתי האי קרא מפרש ליה לומר דה"נ היו פתאים כאן בחשבם שאדריאנוס יחנם במתנות. והיה להם לראות כי הלואי שלא יוסיף להרע להם על מה שכבר עשה:

לסרדיוט. בערוך פי' שר העושה דין בהדיוטות ובפ"ב דשבת משמע שהוא משרת לפני השופט:

מעשה במרים בת בייתוס כו'. מעשה זו וכן המעשה במרים בתו של נקדימון והמעשה של מרים בת הנחתום לא הובאו כאן לדרוש את הפסוק על אלה אני בוכיה שאין טעם לזה אשר בשביל אשה אחת וכ"ש על שתים האחרונות דלא הוו בהון מיתה שידבר הכתוב מהן. אבל קאי על הפסוק גת דרך ה' לבתולת בת יהודה כי נשים החשובות אשר דרכן לשבת פנימה תהיינה לבוז ולמדרך כף רגל כגת. וג' מעשיות אלו מקומן הוא לפני הפסוק על אלה אני בוכיה:

שקדשה יהושע בן גמלא. זה היה קודם שנעשה כה"ג ולכן היה יכול לקדשה כי היא היתה אלמנה ובגמרא איתא שהיא נתנה כסף רב להמלך ונתמנה ע"י זה להיות כה"ג:

כך תתנו לבנותיכם כ"ה בירושלמי וכצ"ל. דאי תפסקון לא הי"ל לענות אמן אחריה. אע"פ שיש עושר מ"מ קללה היא שיתאלמנו או שיהיה קטטה ביניהם שיצטרכו לפסוק בב"ד אלא בנתינת נדוניא קאמר: אם לא תדעי לך. פירש"י אם לא תתני לב כנ"י לשמור את התורה סופך לצאת בעקבי הצאן ולרעות גדיותיך:

שכתוב בתורה כי לא תשתחוה לאל אחר. בהנזקין קאמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ובשביעי לא מייתי אלא את ה' האמרת היום. ומה שמייתי במדרש בששי את הכתוב כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא קשה דהכתוב הזה לא מיירי כלל באיסור עבודת כוכבים. רק מרוממות האל ועוזו אשר רבים הם הכתובים בתורה לענין זה. ואולי היתה תשובתו כי מפני שאל גדול ונורא הוא לכן מוראו מפני ה' חזק ואמיץ הוא ולא ישים לבו אל מורא בו"ד. אמנם מה שהביא כל אחד פסוק אחר ולא הביאו כולם מקרא אחד. י"ל כי להפליג בדבר באו לומר כיון שיש כמה אזהרות כנגד זה לכן לא ישמעו בקולו. ומה שהביא השלישי את הכתוב לא תשתחוה לאל אחר הכתוב בתשא ולא הביא את הכתוב בעשרת הדברות לא תשתחוה להם ולא תעבדם י"ל דלא תימא כי רק העבודה אסורה אבל בהשתחואה לחוד אין איסור לכן מביא הכתוב הזה כי בהשתחואה לבד אסור וכדאיתא בפרק ד' מיתות. אבל יותר נראה כי כל אחד בא לבטל אחת מהטענות אשר בהן חפץ להתעותן. ואף שהמדרש לא הזכיר את טענותיו אבל מובנות הנה מתשובותם. והנה אחר שהשיב לו הראשון מהכתוב אנכי ה' אלהיך בעשרת הדברות טען כי זה רק ליוצאי מצרים כדכתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא הנולדים אח"כ לכן השיב לו השני מן לא יהיה לך אלהים אחרים הנאמר סתמא לכל ישראל כי גם המה נחשבו כיוצאי מצרים וכמ"ש ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו'. וכבר נאמר במכילתא במה דכתיב על פני לומר לך מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים אף אתה לא בנך ולא בן בנך וכו' עד סוף כל הדורות. והשלישי בא לבטל כי גם השתחואה בלי עבודה אסורה וכמ"ש לעיל. והרביעי בא לבטל טענתו אשר בה חפץ להתעותו כי לעבוד את הכוכבים וליראה גם את אלהי שמים וארץ אין איסור וכמ"ש גבי כותים את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים לכן הביא את הכתוב זובח לאלהים יחרם דכתיב אח"ז בלתי לה' לבדו וכן איתא במכילתא על כתוב זה ע"ש. והחמישי בא לבטל טענת קצת הטועים לומר כי כ"י תש כחו ח"ו וכמאמר המן שאלהיהם הזקין כדאיתא באסתר רבתי לכן הביא את הכתוב שמע ישראל וגו' ה' אחד שאין בו שינוי ועי' קה"ר על פסוק יש אחד ואין שני לו ותמצא ראיה לזה. והששי בא לבטל טענתו כי אונס רחמנא פטריה. וחי בהם כתיב ולא שימות בהם לכן הביא את הכתוב אל גדול ונורא וכתיב שם לא תערוץ מפניהם כי אין לנו לחוש מפני מורא בו"ד וכמ"ש לעיל. והשביעי בא לבטל הטענה שלא יאמר כי החוב לעבוד את אלהי ישראל הוא רק בא"י ולא בחו"ל דשם מותר לעבוד לצבא השמים לכן הביא את הכתוב כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:

ראה אחיך הרוגים לפניך ואלהיך לא הושיעם ולמה תבטח בו. וגם אין חפצי רק להרים את הטבעת.

אם יש בו כל המדות הללו. שאחר שהוא יודע ומשיג גם בפרטים ומבחין בין צדיק לרשע ויכול לעשות כרצונו היפך הטבע למה הוא מונע הצלחתכם מידי. ומ"ש כמו שהציל לחמו"ע לא שהאמין בזה דא"כ לא הסתפק ביכלתו ית'. אבל לשחוק אמר כן כי הוא לא האמין בנס זה:

ונבוכדנאצר מלך הגון היה. פי' הגון יותר ממנו שהיה בו חכמה וג"ח והגדיל את דניאל וגם הכיר את ה'. ולא כמו זה אשר כחש גם בה'. ואין בו מדה טובה כלל. אבל באמת גם נ"נ היה רשע עריץ ואכזר:

הרגני תחלה. ואף שאסור למסור עצמו למיתה ברצון טוב. ובפרט לפי מה דאיתא בפרק הניזקין שאף היא עלתה לגג ומתה שנראה ששלחה ידה בנפשה. י"ל מפני שחייה מר לה ממותה הותר לה להמית את עצמה [וחלילה לפסוק כן לדינא. והיא אמרה הרגני רק בלשון גוזמא כי בחרה יותר במות מראות מות בנה האחרון אבל עוד קותה נפשה כי לא יתאכזר עוד להרוג גם אותה. וגם בגמ' גיטין אולי אחזתה רוח רעה מרב צערה ויגונה וכמשתגעת עלתה לגג ונפלה. וכמ"ש לקמן ונשתטית וכן יתפרשו דברי הגמ' ולא כהמ"כ ובפרט כי אין למדין דין מדברי אגדה. אבל דרך כלל הוא כי אסור לאדם לשלוח ידו בנפשו גם אם ישתה וימוץ כוץ היגונים עד הקבעת. וה' הטוב יעשה כחכמתו עם יצוריו]:

ונמצא בן ב' שנים כו'. אע"פ שהדבר תימה שתינוק קטן כזה יחכם להשיב דברי חכמה כאלה. מ"מ אין להוציא הדברים מפשוטן ולפרש כי היה נקי מעון כתינוק וע"ד בן שנה שאול במלכו. כיון דדקדקו גם בחדשיו ובשעות וגם אמרו שהניקתו חלב ע"כ הדברים כפשוטן:

מעשה בדואג כו'. עי' ביומא פרק הממונה וברש"י שם:

זה זכריה בן יהוידע כדאיתא בד"ה והיה נביא דכתיב ורוח לבשם את זכריה בן יהוידע והעון הזה היה נשמר לך כמה דורות כדלעיל בפתיחתא :

על סילוק דעת כו'. כי בתר יאבד לב המלך כתיב דרכך ומעלליך עשו אלה לך ומסיים ביה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך והיינו סילוק שכינה כדאמר לעיל בפתיחא כי נגע עד לבך זה הקב"ה:

ולא הי"ל דעת להטיח ראשו. ואע"ג דאסור לחבול בעצמו מ"מ כדי שלא יתעללו בו הכשדים מותר וכענין שאול שנפל על חרבו כדי שלא יתעוללו בו וקאמר בב"ר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא החונק עצמו יכול כשאול ת"ל אך:

אלו אהרן ודוד. שנמשחו בשמן המשחה ואהרן תובע ומבקש רחמים לפני ה' על כהונתו שנטלה בעת החורבן שתחזור למקומה:

על ביטול תורה. כי זה גרם הגלות כדלעיל בפתיחא סי' ב' וכן האומר בשביל עבודת כוכבים שזו גרמה הגלות כדלעיל בפסוק גלתה יהודה מעוני. וכן האומר בשביל ביטול הקרבנות כי כל זמן שהקריבו קרבנות לא שלטו בהם האויבים כדאיתא במרובה גבי מצור בית חשמונאי ובירושלמי פרק תפלת השחר. וכן האומר על ביטול המשמורות הוא ג"כ הטעם שלצורך הקרבנות היו:

אין מתענין על שני דברים דלאו אורח ארעא למיבעי רחמיה ברישא אלא במלתא פורתא כדרך הכותי שאמרו בויק"ר פ"ה. א"נ משום דמשמע דאית להו זכותא טובא ומיפקד דינא עלייהו :

על עצירת גשמים וגובאי כצ"ל וכ"ה בירושלמי וטעמא כיון דתרווייהו על התבואה קאתי הו"ל כחדא מילתא וה"נ הצלת נפלים ויונקי שדים חדא מילתא היא דהיינו הצלת התינוקות :

מפני כבוד השבת. זה קאי על ערב שבת ועל מוצאי שבת יש בגמרא טעמים אחרים:

עיני תבכה על עיני. בא לישב בקרא הכופל של עיני עיני:

מה שמו של מלך המשיח כו'. עיקר הכוונה לדרוש כי רחק ממני מנחם זה הוא משיח אשר שמו הוא מנחם ואגב זה הביא כל הדעות משם של משיח:

עובדא הוה בחד בר נש. מייתי הך עובדא דמינה ילפינן דמנחם שמו ובירושלמי איתא ר' יודן בריה דר' איבו אמר מנחם שמו כו' ודא מסייעא להו דמר ר' יודן בריה דר' איבו מובדא הוה וכו':

מן געייתא דתורך. הערבי היה בקי בזה כמו שמצינו בפרק השולח אתא יונה קא קריא א"ל עיליש ברח וביק"ר פל"ב חכמת טייארין דהיינו שבקיאין בצפצופי העופות:

שנאמר עד כי יבא שילה. והא דנפסקה מלכות בית דוד זה כמה שנים כבר תירצו ע"ז בסנהדרין פ"ק ועי' ברמב"ן:

לפני שמש קודם שנבראת השמש כי קודם שנברא העולם נברא שמו כדאיתא בב"ר פ"א :

אי מתייא הוא דוד שמיה. משום דאיכא פלוגתא אם עולם המשיח קודם זמן תחיית המתים וכדעת האומרים אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות או אם הוא אחר תה"מ כדמשמע בפ"ק דיומא גבי כיצד מלבישן. לה"ק אי מחייא הוא דהיינו מאותן הנמצאים בחיים אז וזה כדעת האומר שהתחיה אחר זמן ימות המשיח. אי ממותייא הוא שיהיה מהקמים בתחיה עם הדור ההוא וזה כדעת האומרים שימות המשיח הם אחר תחיית המתים:

בהדא אפתא דקרא. מפרש לכן היו בני שוממין בשביל שגבר האויב וכמו הדלעת שכל זמן שהיא מתגדלת העיקר שבקרקע מתקמט ונקטן. ופי' של אפתא הוא כמו אופיא דמתפרש תכונה וטבע. וי"ג כהדא גומתא דקריאן כל מה דקריאן קשיין גומתא קטנה. ויתפרש כמו שהגומא מתקצרת בשביל שמתקטן בתוכה העיקר כן ישראל יקטן אם יגבר כח מתקוממיהם כי כשזה קם זה נופל. וכן יתפרש במשל של ריב"ם:

כתיב מי יתן ראשי מים. נראה דמפרש פרשה ציון בידיה שמפרשת מה שהיה לה קודם בידיה בטרם הצליחה ואומרת הלואי שאשוב לקדמותי וכמו שדרש כענין זה על הקב"ה והרועה:

אפשר לו שלא לאכול כו'. ואיך אמר ואבכה יומם ולילה:

יקוו לי המים. בשרן שעוד יש להם תקוה שיכסו את הארץ כמו שהיה לפנים כשיחטאו דור המבול. ובא לגלויי בזה שאין ענין המבול התחדשות רצון אצלו. אבל מתחלה התנה כך וכמ"ש בב"ר פ"ה תנאין התנה הקב"ה עם הים. ועמ"ש בזה בב"ר:

ומה היו אומרים אדיר במרום ה'. עי' בשוח"ט גבי מקולות מיים רבים ומ"ש בזה בב"ר:

עמדו דור אנוש כו'. כדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' והוא לשון מרד כדאיתא בב"ר פכ"ג. וס"ל דבדור אנוש ודור הפלגה ג"כ לקה העולם במים כדכתיב הקורא למי הים וישפכם כדאיתא במקום הנ"ל. והא דמביא את המקרא ויהי הגשם על הארץ דכתיב בדור המבול ולא הביא את הכתוב הקורא למי הים דמדריש ג"כ על דור אנוש. היינו טעמא דחפץ להביא ראיה על מ"ש יקוו המים יקוו לי המים שזה היה מתנאו מראש וכמ"ש לעיל לכן מביא ממה דכתיב ויהי הגשם בה"א הידיעה משמע הגשם המוכן מכבר וכ"כ רש"י ויהי הגשם הוא הגשם שהיה מששת ימי בראשית.

יחזור העולם לכמות שהיה. והיינו מי יתן ראשי מים פי' מה שהיה בראשונה שהיה העולם כלו מים.

כתיב אלה אזכרה וגו'. ודריש פרשה ציון בידיה שהיתה מפרשת בקינתה מקומותיה שהיתה שמחה בעליתה לרגל. ובידיה הוא המקומות כמו מציב לו יד והב' של בידיה נוספת וכמו שפירש ג"כ הראב"ע:

ואילנות מסככות על ראשי. השתא דריש בסך על זמן ביהמ"ק וכ"ה בסמוך דדריש בסך לשון סיכוך וכן עולה בצלו כו':

הושיב שומרים. כדי לתפוס את עולי רגלים והמה התנכרו לאמר שהם מאנשי אספסיאנוס או טרכינוס או אפריאנוס נמצא שהם עולין בצלן של מלכיות כי שמם נקרא עליהם:

עולה וסלי בכורים על ראשי נראה דמפרש כי אעבור בסך מלשון סכום ומנין כי לפי מנין הבאים עם הבכורים היו יוצאין מירושלים לקראתם כדאיתא בפ"ג דבכורים הפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתם לפי הנכנסין היו יוצאין ופי' הגמרא אם מרובים מרובים ואם מעטים מעטים. וע"ש במשנה ובירושלמי דבכורים הגירסא משונה קצת:

הללו אל בקדשו. כי שם המקום מקודש ביותר ובעזרה אמרו כל הנשמה תהלל יה כי שם הכל מהללים לה':

**ועכשיו בכיה.**והיינו היתה לי דמעתי לחם יומם דלעיל מיניה.

כהדין געגעא. שם מקום שלא היו פוסקים משם עוברי דרכים שהיה מקום שווקים וכיוצא:

ופשט אצבעותיו לפניו שמת או נתעלף. וי"ג דפשט עשרה אצבעותיו קדמוי וא"ל כולא קדמך מחי כל מה דהני לך.

לריחוק היתה. כמו שהדוה בנדתה מרוחקת וזה שאמר לנדה:

יאשיהו אמרו. כדמסיים שאמר כן בשעת מותו וירמיה שמע ממנו וכתב זה במגילת קינה משום דקשה סלוקן של צדיקים יותר מחורבן ביהמ"ק כדלעיל בפ' ותרד פלאים. ובמותו נפלו רבים מישראל והיינו דכתיב בתריה בתולותי ובחורי הלכו בשבי וע"ש בתרגום:

בקרקסיון. פי' יד הנהר:

זה לשון עבודת כוכבים. ולא כאלהים קמא כי אלהים אשר עמי לא יאמר נכה עליו כי אין ה' ודאי אלא רחוק מכליותיו:

וחרב לא תעבור בארצכם והיינו אפילו חרב של שלום וכדאיתא בפ"ב דתעניות. וכיון דאמר הקב"ה שלא יעברו הלא הם עוברים על דברי ה' לכן אלך ואלחם עמהם. וע"ש עוד בגמרא ובתוס' בכל הענין:

פתר קריא בנביאי השקר. פשטא דקרא מיירי בבעלי בריתם שרמו אותם וכמו שתרגם המתרגם או בישמעאל מיירי שעשו עצמן מרחמין עליהן והוציאו להם נאדות נפוחין וכמ"ש רש"י ז"ל. אבל מדכתיב מאהבי דריש כי לא לבד בעלי בריתי רימוני. אלא גם תרמית נביאי שקר התעני וכאלו כתיב גם המה רמוני. כי כולם רמוני:

מדוחם כתיב כצ"ל. ופי' גלותם מלשון אם יהיה נדחך כלומר שהגלות היתה בסבתם:

שהיו מרמין בי כו'. אין פירושו שאמרו כי תרומה ומעשרות נוהגות גם בבבל דזה נגד דין תורה ואסור לשמוע להם ורק כדי שלא תשתכח תורת תרומה ומעשרות הנהיגו כי מדרבנן יהא נוהג בבבל וכמו שמביא הציבי לך ציונים הצייני במצות כו'. ולהחזיק המצוה זו אמרו כי שכרה מרובה כמו במעשרות ותרומות בא"י. ואנכי קראתי למאהבי פי' כי זכות המצוה זו יעמוד לי אבל המה רמוני כי זכותה מעטה היא:

ראו באלו דרכים הלכתם. כלומר תסתכלו ברעה אשר מצאתכם בגלות שגליתם מא"י בעונותיכם ותנו לב לשוב בתשובה ותזכו לשוב לעריכם:

מורות מורות. י"מ לשון מרירות. ויותר נראה לפרש מלשון תולעים הנמצאים בבני מעים הנקראים מורנא בפ' אלו טרפות. וגם גושין גושין נראה דמפרש מלשון נחמרו בני מעיה שהתקבצו במקום אחד: זה

שאמר משה כו'. פי' מה שאמר הכתוב בבית כמות ולא אמר מות משום דקאי על אימת מות. וע"ד כי עלה מות בחלונינו:

את מוצא בשעה שמת אהרן כו'. וקאי הכתוב זה על מה שנאמר שם בקרא כל אויבי שמעו רעתי ששו כי המה שמחים מעולם לאידי וגם במות אהרן שמעו אנחותי ויקומו עלי להלחם בי:

שכל מקום שבקשו לברוח כו'. כאן לא מוזכר רק צפון מזרח ומערב. ונראה כי מצד דרום לא היה להם מקום לברוח. אבל רש"י בפי' עמוס הביא בשם אגדת האזינו דמד' רוחות היו תופסים אותם עזה מצד דרום וצור מצד צפון ודמשק מצד מזרח והערביים מצד מערב. ואע"ג שדמשק כבר הגלה סנחריב כדכתיב במלכים מ"מ נשארו קצת מהם בארצם והמה תפסו את פליטי ישראל:

ולא כמוני ברווחה. משום דק"ל דכבר אמר ועולל למו כאשר עוללת לי ולמה אמר עוד ויהיו כמוני לכן אמר כי זה בא לדיוקא דאמר הבאת יום קראת כי קראת עלי מועד להרע לי בזה לבד יהיו כמוני אבל התקוה והרווחה המיועדת לי כי תביא אל יהי להם חלק בתקוה זו. כי רעתם לא תסור מהם עוד:

אייתי עליהון מה דאייתית עלי. מפרש ועולל מהוראת פעולה שתעשה להם. ומ"ש דקדק עליהון מה דדקדקת עלי מפרש ועולל למוו מלשון להתעולל עליהם עלילות ברשע. ודריש נמי מלשון כריתת הזמורות.

את מוצא שבדבר שחטא כו'. משום דכתיב כי רבות אנחותי לכן בא לפרש כי סבלה ולקתה בכל האברים. וכדי לסיים בנחמה אמר בי גם באברים אלו אשר הוכו יתנחמו. וטעם הדברים ללמד לנו כי משפטי ה' אמת ובאבר שיחטא בו ילקה ולכן טוב לגבר לשוב מחטאו והי' זה גמולו. כי באבר זה ימצא נוחם לצרותיו:

חטאו בכפלים. פי' כי יש חטא אחד אשר הוא כפול כי יחטא בזה לה' ולאנשים וכמו הגוזל רוצח ונואף. ולכן עשה ה' בצדק ומשפט כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה כי העונש היה כפול כפי כפילת החטא. ואם ישובו לה' אז כפי מכתם ינוחמו בכפלים כדכתיב נחמו נחמו עמי: