ההפך עלי בלהות. משום דבעי לפרש איכה יעיב שהעביר את הצדיקים מבינינו כעבים ע"ד כעב עברה ישועתי אשר זה הוא סוף הכתוב הזה לכן מפרש גם את ראש הכתוב הזה אשר כן הוא דרך המדרש. וכ"ה כל הסימן הזה כי האחד הוא העיקר ודרך אגב מובאים גם שאר הדרשות מענין זה. ודריש הבלהות אשר אנכי הבאתי על שאר בני אדם עתה ההפך הקב"ה אותם עלי:

לחליא של עמוד. והוא מפרש ההפך עלי בלהות באלו כתיב ההפך ושמכה עלי בלהות. וביאור הדברים כי מקודם היו הבלהות כגלגל החוזר בעולם שסנחריב בלבל את כל האומות. ועתה המה יושבים בשלוה ורק על ישראל ההפך וסמך את הבלהות. ומשוה זאת לכותרת על ראש העמוד הסובבת במעגל ע"י הרוח. ואם יבוא צרור שם תעמוד ולא תנוע עוד. כן הפך הקב"ה עלי את הבלהות וסמך אותן בחמתו כי לא תסורנה ממני:

את מרדפן ברוח כדי שלא יגינו עלי. ע"ד כי מפני הרעה נאסף הצדיק וכן פגעת את שש וגו' בהם עולם ונושע:

מה אלו בכהן ונביא כו'. ששקיעת חומת יריחו היתה ע"י היקף הכהנים בתקיעת שופרות וע"י יהושע שהיה נביא. אף חורבן ירושלים היה ע"י ירמיהו שהיו כהן ונביא ונבא עליהם בשופר ובתרועה. כדכתיב תקעו שופר בארץ להרים קול בתרועה:

ר' פנחס אמר כדאמרי כצ"ל ופי' כמו שאמרתי לעיל מיניה שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה. וב' וג' הם חמשה. וד' וה' הם ט' וביחד הם י"ד:

אף אלו בנפילת חומה תחתיה. שע"י שהיה נבוזראדן ממדד בחומה היתה שוקעת טפחיים ומחצה בכל יום כדלעיל בפסוק לא האמינו. ויש ספרים דגרסי אף אלו בנפילת חומה תחתיה הבקעה העיר מה אלו ויעלו העם העירה איש נגדו אף אלו ופרצים תצאנה אשה נגדה:

דכתיב באו בעבים ובכפים. גם האי קרא בפורענות ישראל נאמר ולא שייך הכא מידי. וקרוב יותר לגרוס דכתיב הנה ה' רוכב על עב קל אף אלו בעבים דכתיב באו בעבים ובכפים. והנה מה שאסף כל אלה הדמיונות והציבם זה לעומת זה. י"ל כי ע"י חמשה דברים תגבר יד עם אחד על רעהו. הא' בהשגחת ה' אשר הוא מהעדא מלכין ומהקם מלכין משפיל אף מרומם. הד' הנותרים הם טבעיות הא' הוא אם להאחד הוא רב אונים וגבורה מאשר לרעהו. והב' אם צבאות חיל האחד רבו על השני. הג' מבצר משגב המקום. וכמ"ש הכתוב על שלשתם אלה החזק הוא הרפה. המעט הוא אם רב הבמחנים אם במבצרים. והד' התחבולה וכדכתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. ולכ"א שכמו שלא עמדו אלה לשאר העמים לא עמדו גם לישראל. ועל הא' אמר בכהן ונביא אשר דבר ה' בפיהם. ונגד הגבורה אמר בשופר ותרועה המורה על הגבורה וכדכתיב מקול פרש ורומה קשת תקעו שופר בארץ. ונגד המון רב אומר מה אלו בי"ד שאע"פ שהיו רבים נשארו מעט מהרבה. וכנגד המבצרים אמר בנפילת החומה שמבצריהם לא הועילו להם. ועל התחבולה אמר באו בעבים שנחשכו פניהם וחכמתם לא עמדה להם:

איך חייב ה' ברוגזיה כו'. ענין החיוב לרוגז הוא דמאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא כדאיתא בשלהי כתובות. ורשב"ן מפרש שע"י הכעס שחת רחמיו ויבקש לצער ולהכאיב בכל יכלתו. ורבנן מפרשי יעיב כמשמעו אלא שהוא תאר לסמוי העינים. וז"ש שיים והוא כמו סיים ופי' עור כדמתרגם בירושלמי איש עור גבר סמי ואורחת דאינשי למימר בעין העור שכסהו הענן. או פי' לשון סיום וכליון ע"ד כלה ענן וילך. ואות אמת הגיה תעיב ולא ידעתי אנה מצא גירסא זו:

טייף עליו ומיד השליכו לארץ. ולפ"ז מפרש תפארת ישראל הוא כנוי על ההיפך ע"ד לא תפאר אחריך דהיינו נטילת הפאר. או שי"ל ע"י שרמה קרנם לכן חטאו וכדכתיב וישמן ישורון ויבעט. ורם לבבך ושכחת ולכן השליך משמים ארץ תפארת ישראל שהיא גרמה להם לחטוא. ורבנן מפרשי תפארת ישראל על איקונין של יעקב:

**כך ואנכי תרגלתי וגו'.**מלשון רגלים והיינו מה שנתנו על ארכבותיו בדרך משל. ואח"כ ארכיב אפרים היינו שרוממם וגדלם ע"ד והרכבתיך על במתי ארץ. ונראה דמפרש גם רישא דקרא דכתיב ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים כמו שת"י ואנא פריקת יתכון משעבוד מצרים אעידית ניר תקוף אשריתי בית ישראל על תקוף ארעא דאמוראה כבישין קדמיהון דבית יהודה וכו' א"נ על רוממות מלכות אפרים בימי ירבעם בזמן שהיו כל ישראל בשלוה כדפי' הרד"ק. ולא יקשה היכי כתיב ארכיב אפרים מקמי ואנכי תרגלתי לאפרים שבתחלה דבר עיקר גדולתו ושוב ספר מה שהיה בתחלתו וכמ"ש שם כי נער ישראל ואוהבהו:

טרון מענין שקל מהנהו מיא טרא באפי' דסוף מסכת תמיד:

אין ה' זוכר אותו הדם. אולי היה חסר וי"ו בהדום ולכן דרשו על הדם. ודריש תפארת ישראל על אברהם כי גם אברהם נקרא שמו ישראל כדאיתא בב"ר פס"ג. ודריש ג"כ תפארת ישראל על הדם שבין רגליהם:

אלא ביהמ"ק. והא דכתיב והארץ הדום רגלי דהתם בבחינת שהיא כבושה תחת רגליו וכמו שתרגם יונתן וכאן הוא בבחינת הגלות שם כבודו ביחוד כמלך שרגליו מיוחדים בהדומו:

ויקרא באזני קול גדול וגו'. משום דבעי לפרש בלע ה' ולא חמל על הצדיקים מייתי הני קראי דמיירי בפורענות הצדיקים כדדריש ממקדשי תחלו ממקודשי ושארית ישראל אין שארית אלא צדיקים ואגב אורחיה דריש ואזיל כלהו דהכא:

עד עגליו של ירבעם כו'. וחולק על הא דאמרינן לעיל בפסוק גלתה יהודה מעוני אין לך דור ודור שאינו נוטל אונקייא אחד מענשו של עגל. וכן נמצא פלוגתא בזה בפרק חלק דחד אמר עד ירבעם וחד אמר אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה א' מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון:

ונגלה רעות שומרון. ודריש כרפאי לישראל כאשר תם עונו וענשו מעון העגל. כי רפא ה' להם. ונגלה. ונתחדש עתה עון אפרים. דהיינו עגלי ירבעם:

והלא חמש גזירות הן. וא"כ היה סגי להן חמשה. אחד לכל גזירה משום דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ולמ"ל ששה וקס"ד דאיש בתוכם לבוש הבדים הוא זולת הו'. כי זה איננו מהמשחיתים רק סופר להתוות תיו על מצחות האנשים. ומשני ר"י דגבריאל היה היותר קשה שביניהם כי הוא משמש לסופר ולספקלטור. וא"כ הוא מכלל הו' כי גם הוא עמהם בכלי מפצו לפי שהוא האספקלטור שממונה על כולם והם אינם עושים אלא במצותו:

ג' דברים היה אותו מלאך משמש. ואע"ג דאמרינן אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. אבל שאני גבריאל משאר מלאכים כדרך שאמר לקמן בפסוק חלקי ה' דמיכאל וגבריאל שרים של מעלה דכלהו מתחלפין ואינון לא מתחלפין:

וכה"ג. עי' בפ"ב דחגיגה דזבול יש בו מקדש ומזבח להקריב נשמותיהן של צדיקים אלא דהתם קאמר דמיכאל הוא שמקריבן נראה שהוא הכ"ג:

שנאמר החרימם נתנם לטבח. בפ' במה בהמה איתא דאנשים אלו הם קצף אף וחימה משחית ומשבר ומכלה. וא"ש הך ילפותא דמסתמא גבריאל הוא הנקרא קצף שהוא הקשה וראשון שבהם ומכיון דהתם כתיב וקצף לה' על כן החרימם נתנם לטבח שמעינן שע"י גבריאל דאיקרי קצף הוא שנותנים לטבח:

מאני זייניה כו'. בא לפרש ואיש כלי מפצו בידו בתלתא אנפי. הא' כלי מפצו הוא מאני זייניה וכפשטיה דקרא דאמר התם ואיש כלי משחתו בידו והיינו כלי הזיין. הב' כלי ההריסה וסתירה וכדכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות דהיינו הרוסות וכתותות. הג' מאני גלותיה וזה כלי גולה וכדכתיב מפץ אתה לי דקאי על נ"נ לפי שעל ידו גלו ונפוצו העמים כדכתיב התם ונפצתי בך גוים:

עד מקום מחיצתן. שמזבח זה היה לפני אולם העזרה שהוא מזבח העולה תחת מזבח הנחושת שעשה משה ומשם ולפנים לא היה רשות למלאכים ליכנס דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואמרינן בירושלמי פרק הוציאו לו אפילו אותן דכתיב בהון ודמות פניהם פני אדם. וז"ש עד מקום מחיצתן:

פסלו ועשאו בעלי מומין. פי' שפסל ועשה בעלי מומין כל העולות והמנחות הקריבות במזבח הנחושת. וה"ק ומזבח הנחושת יהיה לי לפסול כל הקרב עליו. וזו עבירה בידו כי הזניח המזבח הקדוש שבנה שלמה ועשה לו דוגמת מזבח דמשק אשר לעבודת כוכבים. ומפר של בקר להבדילו וכמו ולא יבקר הכהן שלא יבדיל וכן פי' הראב"ע. ופי' שהבדילו לצד אחר שלא להשתמש בו וזה ענין פסול דקאמר:

התוכין ופספס. הוראתו לשבור ולרוצץ. והתי"ו הוא סימן גם לכליה וכדאיתא בפרק במה בהמה תי"ו תמות:

**אות שנתנה בכל צד גרסינן.**ופי' שאות התי"ו משמשת במקומות הרבה בדבור לנוכח לזכר ולנקבה. ולמדבר בעדו ולנקבה נסתרת ועוד בכמה דוכתי ולפי ששימושיה רבו משאר אותיות לכן השתמש גם כאן בתי"ו. ואפשר שכיון למה שאמרו רז"ל חותמו של הקב"ה אמת וסוף חותמו הוא התי"ו וכדאיתא התם בגמ'. ופי' בכל צד שנותנת בכל מקום שניתן חותמו של הקב"ה. וגם אמר תיהי תיהי כו' וזה ענין חרדה ותמהון וכדאיתא בב"ר גבי תהו ובהו ולכן ניתן התי"ו שיש בו סימן לתמהון על הרעות שעשו וכ"ה בילקוט א"ר תוהא על כל התועבות שנעשו בתוכה:

תמה זכות אבות באותו זמן. ובשבת פרק במה בהמה יש עוד דעות בזה מתי תמה והתוס' הקשה על זה הלא גם בגלותם בהיותם בארץ אויביהם כתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' וע"ש מה שתירצו וי"ל עוד כי תמה זכות אבות רק לענין זה שלא יעשה נס להם ולא תבוא להם הצלה גמורה בזכותם אבל להצלה פורתא כי לא ימחה שמם מן הארץ תקום להם זכות אבות לעד ועמ"ש בזה בויק"ר:

מפני מה אין אתם מוכיחם. שהיו מקילים באיסורים כדאיתא התם בגמ'. ולכאורה קשה הא בכמה דוכתי איתא דטוב שלא להוכיח ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין וביבמות מ"ט ע"ב בעובדא דישעיה אמר ידענא דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה לישויה מזיד. ובדף ס"ה ע"ב כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. ור"א אמר חובה דכתיב אל תוכח לץ וגו'. ובפרק הרואה אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר ואם לאו כנס. ובחזית פסוק נופת כל מי שמוציא ד"ת ואינם עריבים על שומעיהן נוח לו שלא אמרם. ומה שתירצו התוס' דכל הנך מקומות מיירי דיודע דלא מקבלי לכן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים אבל אם הוא בספק צריך להוכיחם וכדאמרינן שם בגמ' אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. אבל קשה דהא קאמר התם דר' זירא אמר אע"פ שידוע לו דלא מקבלי מינאי צריך להוכיחם היפך ממה שנראה מהמאמר אם לפניך גלוי וכו'. וגם במס' ערכין פליגי עד כמה תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה הרי דאפילו לא מקבלי דעבדי הכאה או קללה חייב להוכיח אבל התשובה בזה דיש חילוק בין יחיד למרובין. כי רבים דפרצו ולא יקבלו אין להוכיח דכרובם הם חוטאים ומחזקים זה לזה ומכים למוכיחם. ור' זירא דצוה להוכיח אע"פ שלא יקבלו הוא ג"כ משום שיחידים היו. ומה שאמר אם לפניך גלוי כו' היינו בהמון ירושלים שהיו רבים. ומה שהביא ר"ז ראיה מירושלים היינו דכי היכי דהתם היכא דדינא להוכיח מיענשי כי לא מוכיח ה"נ הכא נענש מי שחייב להוכיח אם לא יוכיח ולעולם הא כדאיתא והא כדאיתא:

דכתיב ולאלה אשר באזני. וכתיב שם ממקדשי תחלו ומדריש ממקודשי כדבסמוך:

אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה שלמה. שהוא ית' הטוב והמטיב ואינו שמח ברעת שום נברא ואפילו ברשע כי לא חפץ רק בקיום הנמצאים ולזכות את הבריות ואם תהיה רעה לאיש אינה רק מצד המקבלים ולהכרח הדין. ומה דמצינו שהקב"ה הזכיר שמו על הנחש כשקללו. תירצו ע"ז בתנחומא כך שנו רבותינו על ג' דברים הזכיר הקב"ה אע"פ שהם לרעה על המסית זה הנחש ועל העובר על דברי חכמים דכתיב כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע אל דברי הברית הזאת ועל העושה בטחונו בבשר ודם שנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו' ומה דכתיב וישקוד ה' על הרעה וכן גבי והתוית תיו דכתיב ויאמר ה' אלי עבור כבר תירצו שלטובה היה שה' הביא הגלות מהר כדי שיהיו שם החרש והמסגר כדאיתא בסוף גיטין ועוד שגלו בקיץ וכדלעיל וכן גבי והתוית תיו אמרינן לזה לטובה שהפיג ה' חמתו מירושלים ואולי גם זה כוונת ר"א מה שמסיים אלא על הטובה פי' הוא מזכיר שמו על הטובה שיש בה אף כי יש במעשה זה גם רע. ומה שנמצא וה' המטיר על סדום יככה ה' יתנך ה' נגף וזולתם טובא י"ל כי הקב"ה לא קפיד מלהזכיר שמו אלא כשהוא במאמר וגזרת הרעה כי הכא דכתיב אמר והיכא דכתיב ויאמר אבל אם לא נזכר מאמר אין קפידא:

אמר אלהים באזני אין כתיב כאן. הא פליגא על הא דאיתא בתנחומא דחשיב הך מילתא לטובה משום דהפיג ה' חמתו מירושלים:

איזה מהן נתן נפשו על שמך. אין פירושו שמחויב למסור נפשו על תוכחה. דגם לרב שאמר עד הכאה אין פירושו מכת מות אבל פירושו שאם היו מוכיחים לעם אז בוודאי קרה אחד מהם שהומת בתוכחתו:

הוא והם יש בהם כדי שטר פי' הצדיקים עם המקדש נדרש וממקדשי בין על המקדש ובין על המקודשים:

לא אמר הקב"ה דבר טוב וחזר בו אע"פ שחטאו כמ"ש בהדיא בתנחומא פ' וירא הקב"ה אמר לעשות טובה ואע"פ שחוטאין אינו חוזר בו ועמ"ש בזה בב"ר פכ"ג:

ואין שארית אלא צדיקים י"ג עוד המד"א והיה שארית יעקב וכתיב והשארתי בך עם עני ודל:

לכך בא ואמר בלע ה' ולא חמל פי' דקשה כיון דכתיב בלע ה' בודאי לא חמל ולמה מסיים ולא חמל. לכן דורש בלע ה' לרשעים ולא חמל על הצדיקים שחפץ בתחלה לחמול עליהם:

ת"פ בתי כנסיות. עי' בפתיחתא סי' י"ב. ודרשו נאות יעקב על בתי כנסיות כמו שדרשו בפ"ק דברכות על משכנות יעקב והשתא ניחא דכתיב לא חמל בתר בלע וכמו"ש לפני זה דבלע קאי על סתם משכנות ולא חמל בהנך דהיה ראוי לחמול:

מלתי כתיב. אפשר שכן היה כתוב בספריהם חסר אף כי בספרינו כתיב מלאתי מלא וכמ"ש התוס' בשבת פרק במה בהמה גבי מעבירם כתיב כי לפעמים אשכחן מחלוקת בין ספרינו והמסורת. ודרשו מלתי על בתי כנסיות כמו ועלימו תטוף מלתו של הקב"ה שהיה בהן בית ספר ובית תלמוד:

נאותיו של יעקב הנאים כגון ר"י ור"ג שהם מעשרה הרוגי מלכות שקדשו את ה': ר"ע היה דורש דרך כוכב כו' כצ"ל כי ר"ע הוא שטעה בבן כוזיבא כדלקמן:

תוקעי קרנות ראשי גייסות. שמתקבצין בני חיילותיהן ע"י תקיעתם בקרן וכדאיתא בירושלמי שכל אחד ממונה על כמה חיילות:

דהדא תרנגולתא מתגעגע בקיטמא שתרנגולת זו מתפלשת באפר והיינו ר"א המודעי שהיה לובש שק ואפר בתפלתו:

עליל בבוביא. פי' דעלה דרך הביבין שבמדינה שהוא למטה מן החומה שמשם יוצאין שופכין שבמדינה שלא היה יכול לכנס דרך שער העיר מפני שומרי העיר:

זרוען של ישראל שהיה מעמידם בכח תפלתו. ועין ימינם כי באור תורתו היו רואים אור. ולפיכך שהיה זרוע לבני ישראל עד שנחשב להם למשיח כדלעיל וכן היה מתנהגים בפרנסתו והנהגתו שהיה להם לעינים על זה אמר שיאבד זה מישראל:

גונתאי כותי. עכנא כריכא על צואריה נחש כרוך על צוארו ונראה שהנחש הרגו. ולכן אמר אדריאנוס כי מה' היתה הריגתו שהנחש שלוח מאת ה':

והסיפו גדר לבצור הכרם מדמם וזבלן. א"נ שכשתכלה הבשר ויבשו העצמות ישארו לגדר כמין קוצים הנתונים לגדר:

אמר רב הונא יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה כצ"ל. וכ"ה בירושלמי: נ"ב שנה עשתה ביתר כו' פי' שנתקיימה אחר חורבן הבית נ"ב שנה בשביל שלא היה בה שנאת חנם אשר בעון זה נחרב בית השני כדאיתא בפ"ק דיומא. ולהכי בעי למה נחרבה:

במכתובין. פי' כמו מכתב הנזכר בפי"ג דכלים שפירש הרמב"ם חרט ממתכת קצה האחד וכתבו ויחקקו בו והקצה האחר רחב וחד כסכין ויגררו בו מה שיצטרך לגרור אצל הכתיבה והר"ש פ' גירפא בלע"ז ע"ש. ומכל מקום הוא דרך גוזמא שע"י רבוי המונם היו בטוחים שבמכתביהם לבד ינצחו את האויבים. וע"ד הדרש אפשר שהיו בטוחים שבזכות נקוד הכתובים בלבד ינצחו את אויביהם ושוב לא עמדה להם זכותם שאפילו ספרי הקדש היו נשרפים בעונם:

וקרא על עצמו עיני עוללה לנפשי וגו'. וה"פ עיני נוולה ועוללה בדמעה מפני שנפשי לבדי נשארה מכל בנות עירי ועוללה הוא מלשון ועוללתי בעפר קרני.

ונותיב בראשיהן שמעון דהא רומאי אתון כצ"ל. ופי' כי חפצו להושיב כתר של אדריאנוס על ראשיהון. וכאשר שמעו כי הרומאים באו להלחם עמהם ובצאתם למלחמה פגשו זקן אחד אשר אמר להם המקום יהיה בעזרכם. מיד אלה אמרו לו אין אנחנו צריכים לעזרתו וכן נראה מהירושלמי:

שמונים זוגי אחים כו' כצ"ל כללינהו בהדא גפנא כצ"ל ופירושו שזווגום במקום הנקרא גפנא:

בקעי בחיילותיו של נ"נ. שבגבורתם עברו בתוך חיילותיו ונמלטו מידם כי לא יכלו לתפסם עם שהיה בידם מגיני זהב ומסתמא השתדלו בכל כחם לתפשם וליקח מגיניהם:

מי נתן ביער הלבנון ישראל שהם ביער הלבנון דהיינו בית המקדש דעו כי בארץ ערב תלינו והם מבני ישמעאל:

וכי כן עבד אבוהון זה הוא קנתר אחר וכי ישמעאל כשהיה צמא לא הזמין לו ה' שהוא אביהם מים ואתם לא היה ראוי לעשות כן לבניו:

וכי מן טיבותכון אייתין לגביכון כצ"ל. ופי' האם ליהנות מטובכם באו שתדחו אותם אלא בורחים מפני חרב האויב ולכן היה לכם לרחם עליהם עד יעבור זעם:

מפני שלא היו שומרים שמיטותיהם כראוי ובעון שמיטה גלות באה כדילפינן בפ"ב דשבת מכל ימי השמה תשבות. ובעון שבת חרבה ירושלים כדילפינן בפרק כל כתבי מאם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת ומדכתיב ומשבתותי העלימו עיניהם ובעון ביטול תורה כדילפינן בפרק אלו נדרים מעל מה אבדה הארץ. והא דאמרינן בפ"ק דיומא שחורבן בית הראשון היה בשביל עבודת כוכבים ג"ע וש"ד. אין ספק דהנהו שלשה ראשי הפשעים המנויים ביומא הם העיקר ומפורשים בכתובים והנך רק טפלים הם:

הה"ד ויך באנשי בית שמש. ומכיון שהעומדים מצד זה שראו בארון ונגפו היו כל כך מרובים ראה כל יושבי העיר כמה היו:

היתה ראויה להכבש כו'. פי' מרוב חזקה היו צריכין מ' יום לתפשה וחטאם גרם להם כי הרסם ה' בשעה קלה:

חלל ממלכה אלו ישראל. כי דרך הכתוב להזכיר את הקל תחלה וכיון דחלל הממלכה מאי רבותא עוד שחלל את השרים הלא בממלכה הכל בכלל. לכן מפרש כי שריה הוא שרים של מעלה. ולפי הד"א כי חלל ממלכה זה צדקיה מלך יהודה יש לפרש כי בצדקיה לבדו שהמליכו נבוכדנאצר ולא יכול למלוך בלעדו שהרי כשמרד בו עשה עמו מה שעשה. וגם לא נכנע לדברי ירמיהו מפי ה'. ולמלך כזה י"ל שהשרים היו חשובים ממנו שהיו משורשים בשררתם. ולכן יתכן להקדים ממלכה לשריה אבל במלכות עשרת השבטים או חרבן בית שני או כבוש בן כוזיבא לא יתכן לומר כן:

עמד הקב"ה ושינה את שמותם. אפשר שסכל ה' חכמתם ונתערבו להם הדברים כי השם שהיה ראוי להשתמש בו למים חשב שהוא לאש ובכן לא יכלו לעשות דבר ע"י השמות וכאלו המלאך כשהיה נדרש מהם לעשות אותו דבר המבוקש היה עונה שכבר הוסר כחו מאותו דבר. ומביא ע"ז את הכתוב ואחלל שרי קדש דהיינו שרי מעלה כדאיתא בחזית על פסוק ישקני ע"ש:

עשר קרנות הן. נראה דדריש מדכתיב גדע בחרי אף כל קרן ישראל. ומצינו בדניאל ועל קרניא עשר די בראשה חזינן דעשר הקרנות האלה גדע מישראל ונתן לארבעה מלכין אשר יקומון מן ארעא. ודניאל ראה זאת בחזיוני'. והכוונה של עשר קרנות אלו הוא. הא' מה שיורה על יחוד המקום אשר לדעת בעל האגדה הוא מזה הענין בקרן בן שמן והוא הנזכר באברהם ועתה נחלתנו נהפכה לזרים. וארבעה מלכין אלו ירשו את ארצנו. הב' קרן השופר והוא הקרן הנזכר ביצחק שהכוונה בזה על השופר וכמ"ש בב"ר גבי נאחז בסבך בקרניו והוא לתקוע בשופר ביום מלחמה לקום נגד אויביהם ולנצחם ועתה סלה כל אבירי אדני בקרבי וחדלו מהיות לעם ונתנה לארבעה מלכין. הג' הוא מלשון זוהר ובהירות כמו כי קרן עור פני משה. ועתה חשך משחור תאר בני ישראל. ופני ארבעה מלכין יצהילו. הד' המורה על עיקר ועצמות ע"ד והקרן קיימת ומזה הוא קרנים מידו לו דכתיב גבי תורה כי היא העיקר והעצמות לבני תבל. ועתה זנח ישראל טוב ואין טוב אלא תורה ולכן אויב ירדפו ויחשבו את ישראל לטפלים ושיריים בעולם. הה' הוא מענין תוקף וגבורה וכמו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח ועתה אזלת יד ישראל ונשתה גבורתם. הו' מה שיורה על התחלה והקדימה ומזה הענין לדעת בעל אגדה קרנו תרום בכבוד ועתה נבזה ישראל ונתעב עד כי ישמח ישראל אם יבוא באחרונה. הז' מה שיורה על השמעת קול ופרסום ומזה הענין להרים קרן הנזכר בלויים בשירתם ועתה ישראל נשכח מני אדם ולא יתחשב בעמים. הח' מה שיורה על הגדולה והראשית וכמו שהקרן הוא בראש ומזה הענן הוא רמה קרני ולדעת בעל האגדה קאי על הנבואה אשר בכללה באה גם החכמה והתבונה ועתה נסתם כל חזון ממנו ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונים נסתרה. וארבעה מלכין מתפארים בחכמתם ובתבונתם. הט' מה שיורה על גובה המקום לדמיון הקרן שהוא הגבוה שבב"ח וכן שנו בספרי גבי בקרן בן שמן מה שור אין בו גבוה מקרניו אף א"י גבוה מכל הארצות ולדעת בעל האגדה יתפרש מטעם זה ומקרני רמים על ביהמ"ק ועתה ישראל בשפל ישב. הי' מה שיורה על מלכות וכמו וירם קרן לעמו או וירם קרן משיחו ועתה נטלה הממלכה מישראל ונתנה לארבעה מלכין:

שנאמר כרם היה לידידי. ודורש על אברהם דכתיב בקרן בן שמן וזה הוא משל על אברהם שהיה הגון וכשר במקום הנאה לנטיעת כרם בית ישראל (ועי' בפתיחתא דדריש מה לידידי בביתי על אברהם על שם הכתוב זרע אברהם אוהבי. וע"ע בפתיחתא דר' יוחנן קמייתא):

דכתיב קרנים מידו לו. וקאי על התורה שעליה אמר מקודם זה אלה מתימן יבוא וגו' דקאי על מתן תורה כידוע:

דכתיב קרנו תרום בכבוד. וקאי על הכהונה כי המזמור הזה מיוסד על אברהם כדאיתא במדרשות ובפ"ד דנדרים איתא שניטלה הכהונה ממלכי צדק ונתנה לאברהם [ובאמת הכהונה הכוונה עבודת ה' בין במקדש ובין בלב. וכל המזמור הזה מדבר בירא ה' וחפץ במצותיו לעבדו בכל לבבו. ושוה הוא לכהן העובד במקדש]:

רמה קרני בה'. ומיירי בנבואה כי הנבואה היא רק בראשי העם. ורמה קרני ג"כ כוונתו ראשיותו. אבל אין לומר דמוכיח זה ממה דאמרינן במגילה בפ"ק דחנה נביאה היתה דכתיב רמה קרני ולא רמה פכי כו' ע"ש מ"מ אין לשון לקרן נופל על נבואה:

שגרמו עונות כו'. משום דק"ל למה כתיב מפני אויב משמע שהאויב הכריחו להשיב ימינו אחור. וזה לא ניתן להאמר. ואם יתפרש כי עזב את האויב לעשות בישראל כרצונו והקב"ה השיב אחור ימינו ולא הושיע להם דא"כ היה לו לומר לפני אויב. ולכן מתרץ מפני שהאויב כפת ידי הגבורים לאחוריהם השיב גם הקב"ה ימינו אחור להצטער עמהם. ומפני זה אמר ר' יוחנן בפתיחתא שכדי שיכנס האויב השיב אחור ימינו ע"ש. ופי' הדברים מה שסובל הכעסת האויב הוי כאלו ידיו אסורות ולא יוכל לנקום נקמתו.

א"ל ליתן דין. פי' דניאל אמר למלאך שמא זה שאמר לך לך לקץ היינו ליתן דין וחשבון שאפי' הצדיקים מתיראין מיום הדין כדאיתא בויק"ר פכ"ו. א"ל המלאך ותנוח כי למנוחה הוא שילך. ועדיין הסתפק אם המנוחה זו היא לעוה"ב או שמא בעוה"ז ובקבר הוא דא"ל שינוח ומ"מ יתן דין וחשבון לעוה"ב. א"ל ותעמוד שיעמוד בתחיית המתים ועדיין הסתפק אם חפשי הוא מדין וחשבון בעוה"ב פן בתה"מ יעמוד לתת דין עם הרשעים דד' פעמים אדם נידון כדאיתא בפר"א והשיב לו לגורלך עם הצדיקים:

הושיעה ימינך. דמשמע שהימין עצמה צריכה תשועה מדלא כתיב בימינך או תושיעני ימינך:

כשהפורענות באה אין מרגיש בה אלא יעקב. פי' הדברים כשתבוא פורענות על ישראל אין מרגיש בה מכל אבותינו אברהם ויצחק אלא יעקב לבד. ואע"פ שגם אברהם ויצחק יודעים בצער ישראל וכדאמרינן בפרק מי שמתו על הכתוב והמתים אינם יודעים מאומה. מ"מ אין הרגש צערם שלם כי מהם יצאו עוד עמים כמו ישמעאל ועשו אשר יחיו חיי שלוה ורק יעקב אשר כל ישראל לבד המה יוצאי ירכו הוא מרגיש בצער זה וכן הוא בטובה. ואולי עוד טעם בזה משום שיעקב נצטער יותר בגידול בנים ונתן נפשו על בניו יותר משאר האבות לכן הוא מרגיש יותר במקרינו יותר משאר האבות. ויליף מקרא דכתיב ויבער יעקב יגל יעקב. ועי' בשוח"ט מזמור י"ד נראה כי פי' השני הוא העיקר:

הן לא פלשו אחר מדת הדין. עי' לעיל בפסוק היתה כאלמנה מ"ש בזה. ומה דאמר דרך קשתו אויב לא נאמר פי' שהיה לו לכתוב דרך קשתו כי הוא אויב [או יאמר דרך אויב קשתו]:

דרך קשתו כאויב זה פרעה שגזר על הזכרים להשליכם ליאור ואח"ז נצב ימינו כצר כהמן אשר בקש להרוג ולהשמיד טף ונשים. ואח"ז דרש דרך קשתו כאויב זה עשו שהאריך אפו ואמר יקרבו ימי אבל אבי וכן כתיב ונושנתם בארץ ואח"ז נצב ימינו כצר כהמן שבקש לאבדם ביום אחד וכן מהר אבודם שהקדים ב' שנים למנין ונושנתם כדאיתא בפרק המגרש:

ד' שפיכות הן לטובה כו'. באמת מצינו לשון שפיכה גם בישראל רבים מאד מארבעה כמו שפוך על עולל בחוץ. ושפכתי עליהם את רעתם אשפוך חמתי עליך לשפוך חמתי עליהם ג"פ ובחמה שפוכה אמלוך עליהם. ושפכתי עליך זעמי. שפכתי חמתי עליהם. ואשפוך חמתי עליהם על הדם. אשפוך כמים עברתי. אשפוך עליהם זעמי. וי"ל דלא חשיב שפיכה לרעה אלא היכא דכתיב אף או חימה שהם מלאכי חבלה. ועי' בשבת בפרק במה בהמה על הכתוב ואיש כלי מפצו בידו אמר רב חסדא דהיינו קצף אף וחימה וכו' ובשמ"ר פמ"א גבי מעשה העגל ד"ה מלאכי חבלה נזדמנו למשה כשנעשה העגל והיינו אף וחימה וקצף והשמד והשית ולא הזכירו לא זעם ולא עברה ולהכי לא מני הני קראי דרעה ועברה וזעם. והא דלא חשיב שפוך על עולל בחוץ משום דשם קאי השפיכה על ירמיה שאמר חמת ה' מלאתי שפוך על עולל בחוץ נראה דירמיה הוא השופך ממה שנתמלא. וכל קראי דיחזקאל שנזכרים בהם חמה לא חשיב אלא חד וכמו שאמר וביחזקאל כתיב והא דחשיב שתי שפיכות לטובה אף כי שתיהם כתובות ביואל משום דאחת קאי על כל בשר והשניה על עבדים ושפחות ושניין דא מן דא לפי הכנת המקבלים. וכוונת המאמר הזה הוא להראות לנו דהלשון שפיכה מורה על הפלגת והשלמת הפעולה בין לטובה ובין לרעה אם טובה אין טובה ממנה ואם רעה ח"ו אין רעה ממנו:

גלו ישראל י' השבטים ע"י תגלת פלאסר ושלמנאסר מלכי אשור. ומ"ש לשלשה מקומות שבוש הוא דפתח בשלשה וסיים בה'. וגם לא מביא קרא לאותם שחוץ מנהר סמבטיון. והנכון כגירסת הירושלמי דס"פ חלק ג' גליות גלו ישראל. א' לפנים מנהר סמבטיון. וא' לדפני של אנטיוכי. וא' שירד עליהם הענן וכסה אותן וכשהן חוזרין הן חוזרין מג' גליות. מה טעמא לאמר לאסורים צאו אלו שגלו לפנים מנהר סמבטיון (פי' שהם אסורים על ידי הנהר שזורק אבנים וחול כל ימי השבוע זולת בשבת. וכמ"ש רש"י בסנהדרין בפ' ד' מיתות. ובשבת לא יוכלו לעבור דאיכא טפי מתחום שבת) ולאשר בחשך הגלו אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם. על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם אלו שגלו לדפנה של אנטיוכי (פי' כי המכוסים בענן ויושבים בחשך יוסר הענן ויגלו ואור ה' עליהם יזרח. והנתונים בדפנה של אנטיוכי שהם קרובים לנו ואבדו דרכם לבוא ימצאו דרך לשוב לארצם):

**סכופים וסכיפים.**נראה דדריש תאניה ואניה בב' מלות. תאני יה ואני ים. ומפרש תאני ואני מלשון השחתה וזה שאמר סכופים וסכיפים ופי' שהם מושחתים ומבולעים מאת יה על עונותיהם:

בגגה שנחמס מעינה. פי' שהוסר כי חמס בשפת ערבית הוראתו הסרת דבר ממקומו או הוראתו כריתה וכמ"ש רש"י ז"ל וע"כ יבש והלבין ירקה כן ע"י שהסיר ה' השגחתו מישראל נשחתו ויבש פרים:

כמד"א ויגרש את האדם. ודרש כגן על גן העדן. וסוכו הוא ירושלים וכדכתיב ויהי בשלם סוכו ומפרש ויחמוס כגן כשכו. פי' כמו שגרש את האדם מגן כן גרש את ישראל מירושלים וכדאיתא בפתיחתא דר' אבהו גבי והמה כאדם עברו ברית המה כאדה"ר וחד מהני מילי שנידונו בגרושין ושלוחין כאדה"ר:

כיון שגלו ישראל שככו חמתו של הקב"ה. ולכן כל מקום שגלו שכינה עמהם כי כ"י חמתו כבר שככה.

אפשר שהקב"ה משכח כו'. פי' אף שאפשר הוא שהם ישכחו מועד ושבת מרב צרותיהם. אבל למה תלה השכחה בהקב"ה דכתיב שכח ה' כאלו כוונתו חלילה לבטל מישראל מועד ושבת. ומשני דקאי על המועדים ושבתות של ירבעם. ופי' הדברים כי המועד ושבת הם חצים לה' וחצים לאדם לענג את השבת ומועד במאכל ומשתה והמה הספכו את כל השבתות ומועדים לתענוגי בשר ואת ה' לא זכרו וכמו במועדי ירבעם בן נבט. וה' יפריע את תענוגיהם. ולא ישאר להם לענג את השבת ומועדים בהחלק לה' לבד. ולהבין את הדברים כיותר ביאור עי' בזה בעקידה על הכתוב כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם:

במד"א מלבד שבתות ה'. משום דלא מצינו בירבעם רק שבדא מועד ולא שבת. לכ"א דזה רמיזא במה דכתיב מלבד תחת הקרי עלבו לרמז על מלבד שבתות ה':

מלך זה צדקיהו שהיה צדיק ובכל זאת נאצו ה' בזעם אם ושרים זו שריה שהיה כ"ג בזמן חורבן הבית כדכתיב ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש. ובודאי מדמושלו היה צדיק ומסתמא גם שריה שהיה אחד משריו כדכתיב ושריה שר מנוחה היה ג"כ צדיק. אבל על מלכי ישראל שהרבו לפשוע ועל הכהנים שלא אמרו איה ה' ורשעים היו אין רבותא במה שנאצם ה':

לבני מדינה שערכו שלחנות כו'. בא לתרץ למה כתיב זנח ה' מזבחו ולא כתיב הרם או נתץ. לכן דרש כי לא על חורבנו הוא מקונן רק על אשר מאס בו והרחיק מפניו. כי בכל הימים אשר המזבח היה קים קוו ישראל כי על ידו יכופר עונם ולכן הרבו לחטוא. ועתה זנח ה' מזבחו כי לא תהיה להם כפרה עוד על עונם. וכמו שמביא שהעם בטחו באהבת המלך בשביל המשתאות שעשו לפניו ולכן נועזו להקל בכבודו ובשביל זה התעיב המלך את שלחנם ולא חפץ בקרבתם עוד. ובמשל צ"ל הקניטוהו וסבלן הקניטוהו וסבלן אח"כ א"ל המלך כו' וכמו לעיל גבי השליך משמים ארץ ועמ"ש שם:

וחרפו וגדפו והיינו קול נתנו בבית ה'. וגדופים היה במה שחפרו בלהב הרמחים בקרקע המקדש וכמ"ש הערוך להראות שידם רוממה ויוכלו לקעקע את מקדש ה':

מכח אותו הקול. פי' מעון אותו הקול:

כן עשתה מחרפת ומגדפת. דכתיב קול נתנו בבית ה' כיום מועד. ודריש קול נתנו בבית ה' בחרבן ראשון כיום המיועד לעתיד דהיינו חרבן שני:

אינה צריכה. פי' אינה ראויה ורבים במדרש ובירושלמי מלת צריך במקום ראוי ודריש מקול נתפשה בבל בשביל עון זה הקול נתפשה ונלכדה. וכמ"ש לעיל. וי"ג הה"ד מקול נתפשה בבל לעיל בתר מכח אותו הקול נפל בבל והכא גרסי קול שאון מעיר או מקול מפלתו וגו' וכ"ה הגירסא בילקוט אלא דל"ג מקול מפלתו:

ולמה שקולו של היכל מקטרג. כ"ה הגירסא בקצת ספרים ונכון הוא:

א"ר יוחנן לא מן דכדון גרסינן וכדרך שאמרו בב"ר פכ"ד ופי' כי המחשבה זו לא חדשה היא מעתה אבל כבר חשב כזאת מיום שנשא שלמה את בת פרעה אשר ע"ז נאמר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כדאיתא בויק"ר פי"ב. ועמ"ש שם:

יש קו לטובה כו'. פי' אף כי עיקר הוראת נטה קו הוא לבנות בנין מ"מ יש ג"כ נטית קו לרעה כמו במקום הזה ובא לפרש כי לא תטעה לפרש שחשב ה' להשחית מאז שנטה קו לבנות. אבל המחשבה היתה מימי שלמה וכמו שפירשנו לפני זה:

כההיא דא"ר הונא בריה דר"א גבי ישועה ישית חומה וחיל. ושורא ובר שורא פירש"י חומה גבוהה כנגד חומה נמוכה:

חלקו כבוד לארון. כדאיתא בשמ"ר פ"ח ובמ"ר פט"ו. וע"ע בפ"ב דשבת ובקה"ר על פסוק ושבח אני את המתים. ועמ"ש רש"י בסוטה פ"ק בענין זה:

והאבדתי חכמים מאדום. ולא כתיב חכמי אדום משמע שיש בהם חכמה במספר רב מאד:

נביאיה אלו נביאי שקר. המה הוברי שמים והחוזים בכוכבים כי אז נשתנו מערכות השמים ולא יכלו להוציא מהם משפטיהם אבל נביאי שקר באמת לא שייך עליהם לא מצאו חזון מאת ה' כי המה הגידו רק את תרמית לבם ומעולם לא היה להם חזון מאת ה'. וי"ס דגורסים נביאיה אלו נביאי אמת גם נביאיה אלו נביאי שקר. וגם זה יתפרש עפ"י דברינו כי לא לבד אשר נסתמה נבואה הבאה מאת ה'. אבל גם החזון אשר להם מאת מערכות השמים לא בא להם וכמ"ש:

אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך. פי' אל תהי מהיר להתיר נדרים ולבקש היתר להתירו. כי אנחנו רואין מה שעלו להסנהדרין במה שהתירו את הנדר לצדקיהו וכדרך שכתב הראב"ד נגד ר"ת צא וראה מה עלתה בו ובהם. וכל המעשה הזה צ"ל דגמרא גמירי להו כי אין הוכחה לזה מקראי:

הה"ד הורידו לארץ ראשן. בקשירת שעריהן בזנבי סוסיהן וקרי להון בתולות משום שהיו נאים כבתולות וכדאיתא לעיל גבי בתולותיה נוגות. ואית דגרסי מירושלים עד לו עד שנישול מהן שערן הה"ד גזי נזרך בתולות ישראל ולפ"ז בתולות הוא כמשמעו כי גם לבתולות עשו כך והורידו לארץ ראשן לאו אזקנים קאי אלא אבתולות שאירע להן כמותן:

סיקוסים נתן לעין. פי' גבול ותכלית עד היכן יוכל לבכות ואם יעבור את הגבול תכלינה עיניו וכדכתיב כלו בדמעות וי"ג בהדיא סיקוסים ניתן לעין כמה להוריד ממנה דמעות ואם מוריד יותר מכאן היא נסמית:

דמעת הסם אשר ריחו חזק. והמריח בו עיניו זולגים דמעות. וכמו שיקרה מחתיכת בצלים החריפים וצנון וחזרת ודמעת החרדל הוא כשאוכל ממנו הרבה:

בן תשחורת. בחור שהוא שחור הראש:

עד דנחת כבדיה. עד שנשפך כבדו בצערו ובא לפרש בזה את הכתוב כלו בדמעות עיני נשפך לארץ כבדי מרוב בכיי ולא הועילני כלום כי לא שמע ה' בקולי:

גלוסקין וקינטיטון. אשר בהם הורגלו מעולם. וזו היא התאניה הגדולה כי אכלו מעולם מעדנים ויבקשו את הרגלם בעת אשר יתעטפו כחלל ברחובות עיר מהרעב והצמא אשר השיגום. וזה ע"ד האוכלים למעדנים נשמו בחוצות האמונים עלי תולע חבקו אשפתות:

חד שירא וחד קדש. אצעדה מתרגמינן שירין ועגיל מתרגמינן קדשין והיינו נזמי האף:

והיא אמרה לבנה הגדול כצ"ל:

הה"ד בהתעטפם כחלל וגו'. כי על עולל ויונק כבר נאמר בעטוף עולל ויונק וגו'. ולכן דריש גם בהשתפך נפשם היינו ברא זעירא:

כמה נביאים העדתי כו'. ומפרש מה אעידך ואוכל להתרות בך עוד ע"י הנביאים. וכן מפרש מה אדמה לך עוד להגדילך אחרי כל הגדולות אשר עשיתי לך ולא הועילו:

ביד כל נביא כל חוזה נביאו כתיב כצ"ל וכ"ה בערוך ומדריש נביא בבוקר וחוזה בערב וכדכתיב בקרא השכם ושלוח ור"נ דריש מקרא עבדי הנביאים בל"ר משמע ג' בבקר וב' בערב ומה שנא נכתבה נבואתן אין קושיא כי כולם התנבאו על דבר אחד ולא היה חידוש בדבריהם:

לביזתא עריתא וכ"ה בעברית בבקר יאכל עד אז חולק עד שלל הרבה:

כמה ויעודין. ע"ש ונועדתי לך שם קרי למשכן ה' ויעודין. ועי' בזה בחזית בפסוק כמגדל דויד ומ"ש ע"ז:

הבת ירושלים הבת שיראה וכו'. משים דק"ל למה הבת בה"א הידיעה עם הסמיכות אשר זה הוא נגד הדקדוק וצ"ל בת ירושלים (ורק ע"ד הזרות נמצא כמו השכוני באהלים ויש טעם על כל אלה) לכן דרש ירושלים כמו לתואר יראה ומושלמת. ומוכיח לה איך הבת אשר היתה יראה ומושלמת נהפכה לפוחזה ושכחה את כל הטוב אשר נעשה עמדה:

לכשאשוה לך אנחמך כו'. הנה אם נקרא מה אשוה לך גם לפי הדרש בפתח יתפרש אם תמלא כל הארץ דעה את ה' הנשגב לבדו. והקב"ה ישוה כולם לאמונה זו אז אנחמך. אבל י"ל ג"כ כי לפי הדרש נקרא אשוה בסגו"ל ופירושו אם ה' ישוה ויהיה יקר לך כי תכיר שהוא לבדו הנשגב אז אנחמך:

המצוינין במילה כו'. עמ"ש בחזית בפסוק הנך יפה רעיתי סי' ב':

מי שהוא עתיד לרפאות שברו של ים שימתקו מימיו המלוחים ע"י מי המקדש שילכו שם ונתרפאו המים. כדדריש בירושלמי שקלים בפ' י"ג שופרות. או שפירושו שברו של ים הריגת שרו של ים וכדאיתא בפ' הספינה וירפא לעתיד:

מי שירפא לך נביאיך. פי' כשירפא ה' את נביאנו שלא מצאו חזון מה' ותשוב נבואתם כדכתיב אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם אז נושע מגלותנו. ומסמיכות נביאיך למי ירפא לך דריש לה:

נאמר בנביאי שומרון תפלה כו'. ויליף בגז"ש כי מ"ש חזו לך שוא ותפל אין פירושו דברי הבל וסכלות. אבל פירושו הוא עבודת כוכבים וכמו ובנביאי שומרון שהטעו את ישראל בעבודת כוכבים. ורשב"נ מוסיף כי היה ביניהם גם זנות וכמו בנביאי ירושלים כתיב ראיתי שערוריה נאוף והלוך בשקר כן היה בנביאי ישראל. ומה דאיתא במדרש ויאמר בבית ישראל נראה דט"ס הוא וצ"ל ונאמר בנביאי ישראל:

דהוון מאסיין מהתין לך על אפוי. בערוך הגירסא חף על חפוי ונראה פירושו שהיו מרפאין מכתינו בחפוי לבד ולא האמינו להביט על המכה ולרפאה אותה בשרשה ובפנים. ולכן היתה רפואתם על נקנה וכן הנביאים לא גלו על עונך להשיב אותך אל ה' ודברו עליך רק שוא ותפל:

ומדוחם כתיב. עיין לעיל בפסוק קראתי למאהבי:

שלא יצא חוץ לירושלים זה ט"ס וצ"ל שלא יחשוב בירושלים ויצר וכ"ה בש"ר:

דמך. פי' העריב מלשון דמדומי חמה וקרן הוא האיר המזרח בבקר מלשון קרן עור פניו:

לפי שהיו אומרים בפיהם כו'. והא דלא הקדים את הפ"א לעיי"ן גם באל"ף בי"ת הראשון יש לומר כי באמת אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו אנשי אמנה ממנה כדאיתא בפרק כל כתבי. להכי באלפא ביתא חדא מיהת לא הקדים פ"א לעיין וכתב כמו שהוא בסדר בכל התורה. ובעל ידי משה כתב שבהיות שאלפ"א בית"א הראשונה הוא ביחוד על העיר המהוללה לא שייך בה ע"ש ז"ל על האומה הישראלית אשר כל שאר האלפא ביתות מיוסדות עליהן. ולא נהירא כי גם באלפא ביתא זו כתיב חטא חטאה ירושלים. טומאתה בשוליה נשקד עול פשעי בידו כי פיהו מריתי כאשר עוללת לי על כל פשעי ועיין:

משעה שאמר כו'. ודרש את הכתוב עשה ה' אשר זמם האם עשה ה' עתה כאשר זמם לעשות מאז בעת דבר בתוכחה והלכתי עמכם בקרי. אבל בצע אמרתו כי עשה פשרה. ומ"ש בזע פורפירין עמ"ש לעיל בפסוק איכה ישבה. ומ"ש בטובה הוא שמח עמ"ש לעיל בפסוק בלע ה' אין ה' מיחד שמו על הרעה אל על הטובה ותבין כאן:

ארבע אשמורות ביום וארבע אשמורות בלילה כצ"ל וכ"ה בירושלמי ועי' ברש"י בפ"ק דברכות דקאי במשמורות המלאכים בענין עבודתם ושירם ע"ש:

כדי לאמרו. ופליג אמ"ד דרגע הוא אחד מכ"ד לעת דלפ"ז הוו אחד מי"ג אלפים תתכ"ד בשעה וזהו הרבה טפי מכדי לאמרו. ואפילו כדתני שמואל נראה דלא אתי דכדי לאמרו הוא זמן מועט:

כתוב אחד אומר ל"ג אלא טעמא דד' גרסינן והכי איתא בירושלמי:

מ"ד טעמיה דר' חצות לילה ומ"ד טעמיה דר"נ ראש האשמורת התיכונה מה מקיים ר"נ חצות לילה כו' כ"ה הגירסא בירושלמי:

סעודת מלכים. פי' כשמלכים אחרים היו סועדין עמו אז היה מאריך בסעודתו:

כנור היה נתון. לשון קצרה נקט הכא והכא איתא בירושלמי ומה היה דוד עושה ר"פ בשר"א ברבי מנחם היה נוטל נבל וכנור ונותנו מראשותיו ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם כדי שישמעו חברי תורה כו' ע"ש ולפ"ז הוא לבדו בניגונו העיר לכל לומדי תורה וכן משמע במדרש תהלים וגם ר' לוי סובר כן רק דהוא מפרש שהכנור היה מנגן מאליו:

כנור תלוי. עי' בזה ברש"י ותוס' וברשב"א בשם רבינו האי ז"ל:

ומה מקיים ר' טעמיה דר"נ ראש האשמורת התיכונה. כ"ה הגירסא בירושלמי:

ראשה של שניה וסופה של שלישית שמתוכות הלילה גרסי' הכא. ופירושו שמתחלת שניה עד סוף הג' מיקרי תיכונות שהן באמצע ואמר ראש התיכונה על אחד מהן וכן משמע בפ"ק דברכות ובירושלמי הגירסא סופא של שניה וראשה של שלישית הן מתוכות הלילה וע"ש ביפ"מ ביארנו הדברים:

מעשה בדואג וכו'. עי' לעיל בפסוק על אלה אני בוכיה:

כתיב ואת חמת ה' מלאתי וגו'. נראה דרמי קראי אהדדי דהתם כתיב שפוך על עולל בחוץ וגו' דמשמע שהנער בלבד היה בחוץ ולא הזקן והכא כתיב שכבו לארץ חוצות נער וזקן. ובא פה לאמר בזה כי הפורענות גדולה מייעודה:

כנגד בנים ובנות שיהיו לך יהיה החטא מאבדן. פי' שהשוין בחטא אחד לא יהיו שוין באבוד הבנים. שאם החטא ההוא גורם מיתת בן אחד והחטאים יש שיש לו כמה בנים ומהם מי שאין לו רק בן אחד לא יענש כל אחד במיתת בן אחד דא"כ לקתה מדת הדין כי זה שהיה לו כמה בנים ואבד בן אחד לא ירגיש צער כזה כמי שאין לו רק בן אחד ומת והוא נשאר ערירי. אלא לפי רבוי הבנים יהיה עונש החטא כי מי שהיה לו ב' בנים ומת לו בן אחד בעון ההוא אז כשאחר חטא בזה אשר לו ד' בנים ימותו שני בניו ודייק לה מדכתיב ורביתי ביו"ד שהוא לשון רבוי וכמו והרביתי שהוא ביו"ד שאלו היה לשון גדול וכמו רבתה גוריה מרבית ביתך היל"ל רבתי חסר יו"ד לפי דעת המדרש. וא"כ ה"ק כפי מה שטפחתי והרביתי הבנים כלה בהם האויב שמי שהיה לו בנים רבים כלה מהם במספר יותר ממי שבניו מעטים שלפי הערך אבד מהם החטא. ובעל אות אמת הגיה במקום שיהיו לך שהיית עמל בהן ומגדלן. ולא ידעתי לפי פירושו מה זה כנגד ומה דקדוק מדכתיב ורביתי ולא כתיב ורבתי דאדרבה אלו כתיב ורבתי הוה משמע טפי לשון מרבית וגדול: