ר' חמא בר חנינא פתח כו'. בא לתרץ למה כתיב הא"ב הזה משולש בא"ב לכן מייתי הא דר' חמא ורב כהנא אמר כהמה הוא אני הגבר ותחת ששרף יהייקים ג' האלפאי ביתות הוסיף עוד אלפא ביתא זו כנגדן. וזה המאמר הוא פתיחתא למגילת קינות וכדלעיל בפתיחות סי' כ"ט. ועמ"ש שם:

דברים משולשים. שהתורה משולשת כדאיתא בפ' ר"ע בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי דהיינו תורה נביאים וכתובים ובתנחומא פ' יתרו הלא כתבתי לך שלישים התורה משולשת תורה נביאים וכתובים ואותיותיה משולשות אב"ג. א"נ שפעמים מצוה אחת משולשת בג' מקומות כדכתב רש"י בריש מגילה גבי הלא כתבת לך שלישים בג' מקומות יש לנו להזכיר כו' ע"ש א"נ מה שכופל מלה אחת ג' פעמים כגון קדוש קדוש קדוש. ארץ ארץ ארץ. עוה עוה עוה. ועמ"ש בריש חזית גבי כל מעשה שלמה משולשין.

שלישים גבורים. הענין קצר כאן דלא מפרש מה היא הגבורה ובילקוט גרס דברי תורה נמשלו בזיין מה זיין הזה מתקיים לבעלים אף ד"ת מתקיימים למי שהוא עמל בהן כל צרכן א"ר אחא גבורים הם ד"ת לפרוע ממי שאינו עמל בהן כל צרכן. שלישים אני הגבר דהוא מתלתא תלתא פסוקים ע"כ. ופי' דעל זה שנכתב ג' ג' פסוקים קאמר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת כי בכוונה שכלית נכתב כן דטעמא רבא איכא במילתא:

אנא הוא דיליפנא יסורין. משום דק"ל למה כתיב אני הגבר ראה עני ולא אמר סתמא אני ראה עני לכן דרש אני הגבר שרגיל ומלומד ביסירין ואיננו חדוש אצלי:

אהני עלי מה דאהני לך. לפי נוסחת המדרש הוא דרשא אחריני על אני הגבר ופירושו אני הגבר שראויים לי היסורים במה שקבלתי תורתך. ותחת שהיה לך להיטיב לי הרעות לי ואלו לא קבלתי את התורה אז הייתי חפשי ולא קבלתי היסורים על מה שלא קיימתי אותה. ובדרך צחות אמר אהני עלי מה דאהני לך פי' זה הנאה שאנכי ראה את עני ראויה לי במה דאהני לך לקבל את התורה וכמו שמפרש ואזל:

וצמצמה פניה. בערוך פירש הסתירה פניה. ויש לפרש וצמצמה פניה כי לא עמדה לפניו ממש אלא אחר העמוד היתה והוציאה פניה חוץ לעמוד בצמצום שלא יראה לפניו. וליפות את המשל אמר כן:

נעשה ונשמע. בילקוט גרס בתר הכי כמה טובות עשיתי לפניך קדשתי את שמך על הים אמרתי לך שירה קבלתי תורתך בשמחה מה שלא קבלו האומות אז ואמר כל השבח הזה אני הגבר וגו'::

אנא הוא איוב. יש לפרש שמפני שאיוב הוטלו עליו היסורין להיותו כדאי להציל את אברהם וזרעו מהם כדאיתא בב"ר פנ"ו שאברהם נתיירא מן היסורין א"ל הקב"ה אין את צריך כבר נולד מי שיקבלם לכ"א שאני כמו איוב שיראה שניתנו עלי היסורין להיות כפרה לכל העולם. ומהור"ר יחיאל משולם נ"ע שמעתי שהכא קאמר שיש להתנחם כמו איוב שלבסוף השיב ה' את כל אשר לו למשנה וכן ציון שלבסוף ישוב ה' עליהם לטוב וז"ש בפתיחתא שאליהו פגע באימא ציון א"ל נחמני א"ל מכת אויב הכיתיך התנערי מעפר וכו' ופירושו שמכתה מכת אויב דהיינו איוב שזה מתחלף לזה כמ"ש בפ"ק דב"ב. שמא נתחלף לך בין איוב לאויב ולכן התנחמי שלבסוף התנערי מעפר כמוהו והוא פירוש צח. וע"ע בילקוט שמשוה יסורי איוב ליסורי ירמיה:

כיון שראה אותי עניה מן המצות כו'. זה לא מצי קאי על חורבן הבית כי' הבית ראשון חרב בשביל שהיה בהם שלשה ראשי הפשעים עבודת כוכבים גלוי עריות שפיכות דמים ובית השני בשביל שנאת חנם ולעיל בפ' איכה איתא לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה. ואיך יאמר על הזמן הזה שראה אותי רק עניה מן המצות וממע"ט. אבל קאי על שאר הזמנים דבעידן ריתחי' ענשי אעשה. וזה שאמר בשבט עברתו כי שראה אותי עניה מן המצות בערה בי חמתו ועברתו. ופי' מן המצות הוא המצות המפורשות בתורה כגון שופר סוכה ולולב. ומעשים טובים הוא הכנסת אורחים וביקור חולים ודומיהם ודרכי מוסר ודרך ארץ:

גברתני בכולן. ואמר זה דרך תלונה למה נתן בי ה' הכח והגבורה לעמוד באלו היסורין אחרי שהם מתחדשים לבקרים ולא יחדלו וע"ד הכתוב ויואל אלה וידכאני יתר ידו ויבצעני וכן ברך אלהים ומות ובתנחומא איתא דזה לשבח נאמר ע"ש:

אותי נהג בעוה"ז וכו'. ולכן אמר ויולך חשך ולא אור אשר הוא כפל לשון אבל הוא מתאונן אף כי יש בעוה"ז אור הצלחה ג"כ מ"מ אותי נהג חשך ולא האיר עלי הצלחתו כלל:

מלמד משהקב"ה מתיאש מן הצדיקים בעוה"ז חוזר ומרחם עליהם כצ"ל כדלקמן בפסוק ואומר אבד נצחי ובפסוק כי אם הוגה ורחם. ודריש אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום אף כי הרבה ליסרני ויהפוך ידי עלי כל היום מ"מ עוד ישוב לרחם עלי וכמו שהיה כתוב ישוב עלי לטובה:

חופין על ישראל להיות להם למחסה ולמסתור בזכותם מהרעות אשר בתבל:

עיצומי. דריש עצמותי עיצומי בני אדם העצומים שבבני והיינו החכמים והצדיקים:

ראש זה נבוכדנאצר. כתוב רש"י בפי' הכתוב ראש זה נ"נ לגלות יהויכין ותלאה זה נבוזראדן שגמר המכה בימי צדקיהו והלאני. וה"נ י"ל באספסיינוס וטרכינוס. דאספסיינוס היה תחלה לגלות בית שני שהוא צר על ירושלים קודם טיטוס וטרכינוס גמר המכה והלאני שהרבה חללי ישראל במצרים כדלעיל בתחלת מדרש אסתר וזה היה זמן מרובה אחר חורבן הבית:

ארבעה חשובין כמת. משום דמפרש במחשכים הושיבני שהכה אותי בסנורים ולכן נחשבתי כמתי עולם כי הסומא חשוב כמת. ומה שאמר על אלו שחשובין כמת נ"מ למיבעי רחמי עליהם וכמו שכתבו התוס' בנדרים:

ומי שאין לו בנים. כי אין שמחה לו ולית ליה חוטרא לידיה ומרא לקבורה וע"ע באגדת שמואל על הכתוב אם ראה תראה וגו' שנראה שם כיון שהאדם נולד לפרות ולרבות ומי שאין לו בנים לידתו וחייו לא נחשבים למאומה. ובתשובת שאלה להר' אברהם חדיד"ה ראיתי שכתב שם כי ר' יחיאל בן הרא"ש ז"ל מת בלא בנים ובא בחלום לאביו לאחר מותו וא"ל ראוי הייתי להיות מבני עלייה אלא שדחפוני מפני שלא היו לי בנים. ואולי זה טעם להקים שם אחיו על נחלתו בתת לו אחיו זרע:

ומי שירד מנכסיו. בגמ' מסכת נדרים ופ"ק דעבודת כוכבים ושמ"ר פ"ה איתא ועני משמע גם העני מעולם אבל בב"ר פע"א הגירסא כמו הכא ומי שירד מנכסיו דהוא מרגיש יותר בצער עניו לכן נחשב כמת ועמ"ש שם:

בסגר שם מקום בערביא וקסטריא שם מקום בפרי. ומטלית שם מקום שכותיים שם. ונראה שצ"ל מפלה של כותיים כי הר גריזים אשר שם היתה טעותם נקרא ניפולין של כותים בד"ר פ"ג. ויען כי הגולים שמה לא היו מניחין לצאת מהם לכן אמר ע"ז גדר בעדי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי שכל אחד זכר המקום הנודע לו. וי"מ קסטורה קצין ומטלית הוא חתיכה ורצועה מא"י:

בשביל עני זה איני מקבלה כצ"ל ופי' שאע"פ שמתנתו מעוטה לא תדחה בשביל זה העטרה שעשו הרבים אלא יקובל גם חלק העני בתוכם ומדמה התפלה לעטרה בשביל מה דאיתא בשמ"ר פכ"א ע"ש. ודריש גם כי אזעק ואשוע ביחידות סתום תפלתי אמנם אם תפלתי היתה בצבור היתה נשמעת:

תסתם חביתו שהביא דורון למלך חבית יין או שמן. וכיון שנתעצל והביא באחרונה לכן לא תעלה לרצון לפני הקב"ה:

בנות לוד היו לשות. זה ראיה למ"ש כאן נתיבותי עוה אצדי שהיו בהן מחילות אשר בהן מהרו לבוא לירושלים וכמו שמביא המעשיות על זה ועכשיו לא נודעו עוד:

עובדא הוי בחד בר נש. לפי גירסת הירושלמי המעשה כן היה כי איש אחד חרש בפרתו בא"י וברחה ממנו וירץ אחריה לבקשה וימצא אותה בבבל. וישאלוהו מתי יצא מבבל ויען להם זה מקרוב. וכאשר שאלוהו להראות להם הדרך הקרובה הזו לא מצא עוד כי הפרה אשר ברחה ממנו הלכה בדרד נעלמה והוא רץ אחריה בלי ידיעה ושוב נעלמה ממנו:

דוב אורב הוא לי זה נ"נ. פירושו שע"י שהקב"ה שהביא עלי את נ"נ היה לי כדוב וע"י שהביא נבוזראדן היה לי ה' כאריה. ויען שהדוב אין לו דריסה ואינו מזיק כולי האי לכן מדמה תחלת הרעה אשר באה ע"י נ"נ לדוב. וגמר הרעה אשר בא ע"י נבוזראדן מדמה לארי שהוא קשה מהדוב ועי' לעיל ס' ר' וכן מדמה הענין הזה בחורבן בית שני ע"י אספסיאנוס וטרכינוס וכדאיתא לעיל:

כבורמא לאספריסא. בורמי הוא מין כלי כמו בורמי דגללי דפרק כל שעה. ולאספריסא נראה לפי הענין שזה הוא יריה. ופירושו כמו שנותנים כלי קטן לפני היורים ולראות אם יכוונו למטרה היטב. וזה נקרא מטרה לחץ:

בני אוכייפי ובני אומיירי כצ"ל וכ"ה באסתר רבתא פ' א'. ונראה דדרש בני אשפתו בנים שהיו נכנעים לי ונבזים כאשפה הגבירם עלי:

כתיב ישיחו בי יושבי שער. עיין לעיל בפתיחתא דר' אבהו סי' י"ח ומ"ש שם:

השביעני במרורים. עי' בפתיחתא דר' אבין סי' י"ט ושם פירשתי:

מעשה בבנו של ר' חנניה בן תרדיון. נראה שהמעשה הזה הובא כאן לפרש ויגרס בחצץ שני כמו ואחר ימלא פיהו חצץ שמפרש על מיתה משונה ע"י האויבים הממלאים עוד את פי ההרוגים בחצץ לבזותם. ולא כמו שמפרש בפ' בכה תבכה דמיירי במה שהיו לשין עיסתן בגומא וצרורות נדבקות בהן ע"ש. וע"ע בזה פתיחתא שניה דר' יצחק:

ולא הניחן. דכשם שנפרעין מן המתים כן נפרעין מן הספדנין כשמרבין בשבחן כדאיתא בסוף ברכות. ורק הוא להצדיק עליו הדין או לבזוייה כדי דתיהוי לי כפרה פתח ואמר לא שמעתי לקול מורי:

תנן כל שהוא. אין זו משנה בשום מקום רק ברייתא היא בפ"ד דתענית ת"ר כל שהוא משום ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ כו' ע"ש מה שכתבו הר"ן והתוס':

חמש מאות מיני פת מקמח חטה. ולקמן צ"ל חטים דלא מנים חטים דמנין וכ"ה בערוך ופירושו כמו בילמדנו פ' עקב מה חטי מניתא שהיתה אשה מונה חטה חטה שהיו גסות:

אמר ובמה קרן לה נפשא. הר"ן הביא הגירסא א"ל לא כן אמרית אכלית ופסקית א"ל ולמה קרן לה נפשא וכו':

היא נפישה. גדלה ומתרחבת לקבל כל מה שנותנים לה:

זו רחיצת ידים ורגלים אחר המרחץ בצונן שמחזק את הגיף. וכדאיתא בשבת פרק כירה רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל כו' ע"ש ברש"י ובפ"ב דשבת איתא הדרש נשיתי טובה באופן אחר:

משהקב"ה מתיאש מן הצדיקים כו'. כבר הובא המאמר הזה לעיל בפסוק אך בי ישוב ומובא פה עוד הפעם לדרוש את הכתוב הזה ואומר אבד נצחי גם אם אמרתי כי נצחי אבד והקב"ה התיאש ממני מ"מ עוד תוחלתי מה' כי יחזור וירחם עלי:

ומרודי שמרדתי בך. ויהיה מלשון מרד ולא מלשון הכנעה וכמו ועניים מרודים ולא מלשון נאקה ואנחה וכמו אריד בשיחי. ואמר אחר עינויין שעוניתי. ובכל זאת לא שבתי אל ה' וזה נקרא מרד לכן הכוני ביסורין קשים והרוני לענה ורוש. ועכ"ז יצאו אלו באלו וישוב וירחמני:

משל למלך כו'. כוונת המשל כי המלחמה שהוא מקום סכנה צריך האדם ליזהר ביותר מפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה כדאיתא בירושלמי בפ"ב דשבת. ובכ"ז המה הרעו לעשות ולכן חזר ה' מאחריהם. ועכ"ז אחר כך היה תאב להם ואפילו שיקניטוהו:

מי יתן עמי מראש. כוונת הכתוב הוא מי יתנני כמו במדבר אף שחטאו כנגדי וינסו אותי עשר פעמים מ"מ יכולתי לסבול והעברתי על הפשעים האלה. אבל בקרבם נמצאו פשעים גדולים מאלו כמו שפיכות דמים וגלוי עריות וכדכתיב בקרא כלם מנאפים עצרת בוגדים וכן ביחזקאל כתיב ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ. ועונות כאלה לא יכולתי לסבול והייתי מוכרח לעזוב את עמי ולגרשם מעל האדמה:

כשהיה במדבר. בילקוט גריס תו אמר הקב"ה הלואי יהוון בני עמי כמו שהיו במדבר מלינים עליו ודכוותיה בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה אמר הקב"ה הלואי יהוון בני עמי בית ישראל בארץ אע"פ שמטמאין אותה:

והדין זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. דריש נפשי על הקב"ה ע"ד נפשי אויתיך בלילה ור"ל עלי שאיני עמו משתוחח:

שאתה זוכר. מה שעשו עובדי כוכבים להפרע עהם ותזכור לנוכח ה' והתי"ו כתי"ו הכנוי לנקבה נסתרת וא"ו דותשוח כמו אבל וכמו הוי"ו דוה' שמים עשה:

עד דשמינא עביד כו'. גירסת הילקוט עד דשמינא כחיש נפשיה דכחשא נפקת. ופי' עד השמן ירזה והוא הרשע העשיר שיורש וירד מכבודו כתקות העני הצדיק נפשו יוצאה ואינו רואה ברעתו כתאותו:

ומיחדים שמו ב' פעמים כו'. דריש על כן אוחיל לו שבא בהפעיל שאני גורם מסבב כי רבים ייחלו ויקוו לו ובמה. בזה שאני מפרסם שמו ומיחדו ב' פעמים ביום:

על שאתה מחדשנו בבקר. כלומר מפני שאתה מחדשנו בכל בקר שאנו מפקידים נשמותינו בידך בלילות כשהן עיפות מעמל היום ואתה מחזיר לנו חזקות כאלו הן חדשות וע"ז אנחנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים כמו שאמרו רז"ל כי השינה הוא טעם מיתה. ומזה אנחנו יודעים אמיתות האמונה מתחיית המתים כי גם זה הוא מעין תחה"מ:

בבקרן של מלכיות. פי' בראשית צמיחת המלכות הבולעת את אשר לפניה כמדי לבבל. ויון למדי ואדום ליון והם נבלעו זה בזה אבל ישראל לעולם בעמדם יעמודו ולא יכלו. ומוה אנחנו יודעין שרבה אמונתך לגאלנו. אחר שהוא עמנו תמיד. ולא לחנם ישמור אותנו מכליון אם לא להיות לפליטה גדולה בארץ. ועל יתר דברי הסימן הזה עיין בב"ר שם הגירסא משונה קצת וע"ש מה שכתבנו בביאור הדברים:

ת"ל לנפש תדרשנו. עמ"ש בביאור הדברים בויק"ר פ' י"ז. וכאן נוסיף מה שכתב הר"י בן שועיב ז"ל בפי' איכה. וז"ל זה המאמר מהם מורה שאין במין האנושי טוב רק הטוב השכלי וכפי מה שיש בו מזה הטוב נקרא שלם ומאושר ובהפך. ואפשר לומר בהכפלו כי רמז ראשונה שהטובות נמצאות בשלימות לברי לבב. ב' רמז שההצלה מן הרעות ימצא לבעל השכל כי יש להם עוז גדול ולא יתפעלו כלל. ג' רמז כי השגת הדברים המבוקשים באמצעות המעשים טובים או התפלה או התאוה והרצון הטוב לבד לא ימצא רק בשלם בשכל הזה ר"ל העיוני ע"כ:

שלבם ברור עליהם. ובויק"ר גרסינן שלבם בריא במצות ופי' שעושים המצות לשם שמים ולא לתקות שכר או פניה אחרת. וכן יש לפרש כאן שלבם ברור עליהם כי כוונתם היתה לשם שמים. ואין בידם העון שהכוונה לא היה שלמה. והמצוה מעורבת בעבירה:

עול תורה כו'. מונה כאן שלשה עולים אשר שלשתם דבוקים זה בזה. כי עול תורה הוא העיקר ולצרכה צריך לקחת אשה כדי שילמוד בטהרה וכדאיתא בפ"ק דקדושין נושא אשה ואח"כ לומד תורה ע"ש. ולצרכה צריך לאקדומי מלאכה כמ"ש בסוטה הכן בחוץ מלאכתך ואח"כ ובנית ביתך זו אשה וגם כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכל אלו עולים צריכים לשאת מנעוריו כי על עול תורה איתא הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה כו' גם האשה טובה מנעוריו כמ"ש בפ"ק דקדושין האי דעדיפנא מחבריא משום דנסיבנא כו' וענין המלאכה מובן מאליו שהמרגיל במלאכה מנעוריו יצליח:

קרא הקב"ה למה"ש כו'. לעיל בפסוק איכה ישבה בדד ושם מבואר. ורק כאן כתוב לובש שחורים ומכסה ראשו בשק ושם כתיב תולה שק על פתחו. משום דאלביש שמים קדרות דמייתי א"ש לההיא נוסחא. וצ"ל כי הלבשת השמים קדרות אשר שם הוא כסאו כדכתיב השמים כסאי הוא רמז על לובש שחורים:

פשיט קרייה. עמ"ש בויק"ר פ' אמור בביאור הדברים:

ח"ו לא שבק ולא שביק. לעיל בפסוק בכה תבכה ע"ש:

בשני מקומות פעלו ישראל כו'. עי' בזה בחזית בפסוק זאת קומתך בביאור הדברים:

זה נ"נ שדכא תחת רגליו כל אשר בארץ כדכתיב והשלטך בכלהון. והכתוב דבק עם מה שלפניו דכתיב ויגה בני איש שהביא עליהם איש שהגה את מכת ישראל דהיינו נ"נ שכל שת תחת רגליו. ועם מ"ש אחריו מי זה אמר ותהי אדני לא צוה ופירוש הכתובים כי נ"נ דכא תחת רגליו והטה משפט גבר ועות אדם בריבו. אל תאמרו כי מלבו עשה כזאת כי מי זה אמר ותהי אדני לא צוה. אבל פי ה' הוא שצוה ליסר את ישראל על חטאתם:

המן צוה וה' לא צוה. כ"ה גם באסתר רבתי ועמ"ש שם.

משעה שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך וגו'. ויהי המשך הכתובים. כי לעות אדם בריבו לא נוכל לומר על ה' כי ה' לא ראה כזאת אשר יעות אדם בריבו. ומי זה אמר ותהי הרעה אחרי אשר אדני לא צוה כי מפי עליון לא תצא הרעות לטובים והטוב לרעים אלא לכל אחד כפי מעשיו. ולכן מה יתאונן אדם חי אם תפגעהו הרעה רק גבר על חטאיו. כי חטאו הביא לו הרעה כי הוא ישלם לעושי הרעה כרעתם. ואע"ג דחזינן צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. יש לומר או כי הצדיק הוא רק צדיק למראה עין וה' הבוחן לבבות יודע כי הוא איננו צדיק. וכן הרשע בעינינו אם באמת טוב לו איננו רשע רק כראות עיני גבר אשר עיני בשר לו ולא רשע הוא בעיני ה' היודע כל תעלומות לב. או כי הרע המגיע לצדיק איננו רע רק בעיני בני איש וכן הטוב המגיע לרשע הוא רק טוב לפי מחשבות אנוש אבל ה' היודע אחרית דבר מראשיתו יודע כי רעת הצדיק טובה היא בתכליתו וכן טובת הרשע רעה היא בתכלית. ויש לפרש עוד המאמר זה על פי מה דאיתא בתנחומא ראה אנכי זש"ה מפי העליון לא תצא הרעות והטוב א"ר אבין בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני נתן להם הקב"ה את התורה באותה שעה כל מי שחטא הקב"ה פורע ממנו לשעבר כל מי שחוטא היה הדור משלם חטאו בדור המבול הרבה כשרים היו כגון נח ונמחו עם הדור בדור הפלגה היו חוטאין אפי' התינוקות משלמין וכו' עד אין הדור לוקה על אחד. ולפ"ז מפי עליון לא תצא הרעות לצדיקים מפני עון הרשעים ולא טוב לרשעים בזכות הצדיקים אלא לכל אחד כפי מעשיו ואפשר שזאת היא ג"כ כוונת ר' אלעזר הכא:

דיו שהוא חי. דאל"כ מאי קאמר אדם חי וכי משמת מתאונן דאצטריך לומר חי וכדמקשה בילמדנו. ומ"ש די שהוא חי אע"פ שצרות רבות באות עליו שכפי עונותיו גם חייו היו ראויים להנטל:

חיותך בידי וחי. וז"ש מה יתאונן אדם חי בעוד שהוא חי אחרי שחיותך ביד ה' ואתה חי התפלל אליו והוא יתן לך רחמים ותסור תאניתך:

אם מבקש הוא להתאונן גבר על חטאיו. שהן גרמו והיינו אולת אדם תסלף דרכו וגו' וכן הוא בילמדנו:

להמליך את בניו במצרים. עי' בב"ר פצ"א ומ"ש שם:

גוסא ודוליירא. עי' בילקוט גרס גוטא תחת גוסא והוא חולי פודגר"א בלע"ז:

אף ציון כן. עי' בילקוט מה שמוסיף דברים על זה:

נפקין לתעניתא. יצאו לתפלת התענית כדאיתא בפ"ב דתענית שיוצאין לרחובה של עיר כגולין או להתבזות:

אפשר דליביה דבר נש כו'. פי' וכי אפשר שלב האדם יוקח ממנו ויחזור אליו דקאמר נשא לבבינו אל כפים. ומפרש נשוי לבינן לגבי ידינן פי' נשים לב מה שבכף ידינו דהיינו לשוב מן החמס אשר בכפינו:

נתענו אכ"כ אלא כי נכנעו. אלמא לא תענית גורם אלא הכנעת הלב לתשובה וכמ"ש בפ' סדר תעניות לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה:

מבגין דאית הכא. פי' מפני שיש כאן איש שאמר עלי לשון הרע אצל ר' יוחנן. אלא כל העם יעמדו לדין לפני ה' כלומר ולכן ראוי להם לבקש מחילה על חטאתם וע"ז אמר נקשט עצמן כי החכמים שיוכיחו אחרים צריך שהם ישובו תחלה. ואמר שהיה שם ר"ח ור"א ור"י וקמו והלכו משם שהקפידו עליו שהיה מקנתרן בדברים אלו כי הם היו אותם שדברו עליו:

אית כרנבי מרירן. פי' כי יש כרוב המרים. ויש בסימא דסימא אשר טעמם כחומץ. ויש אשר רק מעט חמץ בהם. וכן יש בחטאים מרים וקשים וקלים קצת ולכן כפל הכתוב פשענו ומרינו:

אית דעובדיהון בישין ומריהון קשין כצ"ל כלומר שמעשיהם רעים ובעליהם רעים ופירושו שהם רעים לשמים ולבריות כדאמר בספ"ק דקדושין גבי אוי לרשע רע ומריהון בישין היינו שהם קשים במדותיהן ועסקם עם הבריות והיינו כפל פשענו ומרינו חד לשמים וחד לבריות:

ואתה לא סלחת והחרבת מקדשך כצ"ל ודריש יתורא דאתה לומר אפילו לעצמך הפסדת במה שלא סלחת שהחרבת מקדשך:

מהו דין דכתיב סכותה בענן לך מעבור תפלה. פי' למה נעל ה' דלת בפני התפלה הלא הוא שומע תפלה וקרוב ה' לכל קוראיו. ומשני דשערי תפלה בלי תשובה פעמים נעולים והכא מיירי בתפלה בלא תשובה:

שלא ירד ענן והקיף אלא כדי שלא תשמע תפלתו. זהו סימנא בעלמא שאין תפלתו נשמעת כאלו ענן מפסיק בד"מ. וכדרך זה פי' רבינו האי גאון ז"ל בהא דגרסינן בפ' אין עומדן רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום דכתיב סכותה בענן לך מעבור תפלה שהכתוב שמו סימן רע לענן ודריש את הכתוב כאלו כתיב סכותה בענן מעבור לך תפלה ע"ד כל תשא עון כמו כל עון תשא וכיוצא מהכתובים המסורסים:

הקדים פה לעין. עמ"ש לעיל באלפא ביתא בזה הענין:

בשלשה מקומות כו'. משום דק"ל בקרא דאמר עד ישקיף וירא ה' וחסר העיקר ויאמר עוד ויגאלני וכמו ראה עניי וחלצני. לכן מביא כי רוה"ק סמוך הוא לגאולה ודריש עד שישקיף ה' וירא ויערה עלינו רוח משמים וכיון דמזכיר רוה"ק גם הגאולה בכלל. כי לפני בוא הגאולה ישפוך ה' את רוחו על כל בשר לאות ולעד כי מהר תבוא הגאולה:

אר"ג ת"ק בתי סופרים וכו'. עי' לעיל בפסוק בלע ה' ומ"ש שם:

זה יוסף זה ירמיה זה דניאל שהושמו בבור. אמנם הכתוב הזה לא מיירי בהם ממש דבסתם ישראל קמיירי ולדוגמא נקט אלו. ומפרש צוד צדוני כצפור אויבי חנם כי ארבו עלי לצדוני וכהוראת אשר לא צדה וכן תרגם המתרגם כמנא כמנו לי ור"ל שהעלילו עלינו עלילות אשר לא היו וארבו להכשילנו חנם בלי עון ואשמה ומביא למשל מיוסף שניתן בעלילת אשת אדוניו אף כי הוא היה חף ונקי מפשע וכן על ירמיה העלילו עליו שאמר מה שלא שמע מפי ה' ולכן השליכוהו בבור. וכן דניאל שהושלך בבור בעלילת התפלה שהערימו לעשות כדי לצודו בה. וצמתו בבור חיי וכן וידו אבן בי קאי על כלל ישראל שמתו בבור והשליכו אבנים עליהם:

זה יוסף כו'. הכא מיירי ביוסף ירמיה ודניאל ממש מדכתיב קולי שמעת וגו' קרבת וגו' רבת וגו' כי כן היה שנשמע קולם לפני ה' ונגאלו משם. ולכן הוא מתפלל אל תעלם אזנך וגו' לשמוע גם קולי ויחלצנו מן המיצר:

ואתון בעיין מלכי יתי. כלומר התחפצו ליעצני איך להרוג בשונאי. כי חפצי רק לבקש תואנה ולהרגם וז"ש הכתוב ראה ה' עותתי כי היש לך עוות גדולה מזה כי שניהם יענשו בטענות הפוכות:

אנא זמריהון. כתרגומו מלשון ניגון כי הם שמחים לאידי. לאפוקי ממ"ש בשמ"ר פ' י"ח שהוא לשון שבר:

תשיב להם גמול. כמעשה ידיהם בלבד אמר ירמיה. ואסף אמר והשב לשכנינו שבעתים הלא הגדיל גמולם. ומשני כי אסף קללם על מה שעשו בביהמ"ק ובמילתם אשר בזו בזה את התורה והמקדש ע"ז בקש אסף כי יגמלו שבעתים וירמיה שאמר על מעשה ידיהם בלבד הוא כנגד מה שעשה לנו:

ופרע בהם וכו' וכתיב וישסף שמואל וכו'. והיינו שסירסו וכדר' יצחק ואיידי דבעי לאתויי דר"י מייתי נמי דר' אבא ודרבנן על וישסף שמואל:

מחתך בכשרו. ומפרש וישסף חתוך לחתיכות רבות וכן ת"י ויפשח מלשון ויפשחני. ובלשון רז"ל מפשח ויהיה לן אלותא שפי' מחתך העץ לחתיכות רבות ונותן לנו ענפיו ואורחא דמילתא שזורקין הבשר הנחתך באופן זה לעופות ולכ"א ומאכיל לנעימות. [ואולי דרש וישסף נוטריקון וישסע עוף וחסרון הע' רבות מאד ומדריש כי שסע הבשר לתת לעופות]:

יאכל ברי עורו. מביא לראיה ממקרא זה כי נישול האברים לחתיכות היא מיתה מרה אכל הכתוב הזה לא מדריש על עמלק. ורבנן אמרי ד' קונדסין כצ"ל וכן הוא באגדת שמואל ובתנחומא וסוברים כי מיתה משונה זו בחרו לו לרבע את גופו לד' חלקים:

הה"ד כאשר שכלה נשים חרבך. כי ע"י שחתכו מילותיהן שכלו גם את נשותיהם כי נשארו שכולות מבעליהן:

אשר מגן צריך. הוא מלשון שבר כדלעיל בפסוק בכה תבכה:

ירמיה אמר תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'. ומשה אמר מתחת השמים. ולתרץ את זה מביא מראש את דברי המכילתא בפי' של מתחת השמים. ובזה יתורץ ג"כ למה אמר ירמיה מתחת שמי ה' וכמו שנבאר וכאן הלשון מעורב והכא איתא שם כי מחה אמחה מחה בעוה"ז אמחה לעוה"ב זכר זה המן עמלק כמשמעו. ד"א מחה לו וכל תולדותיו ולכל דורותיו אמחה לו ולכל משפחתו דברי ר' יהושע. ר"א המודעי אומר זכר זה אגג עמלק כמשמעו מחה לו ולכל דורותיו אמחה לו ולכל הדור ההוא מתחת השמים שלא יהא נין ונכד לעמלק תחת השמים ר' יהושע אומר כשבא להזיק את ישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים אמר רבש"ע הרי רשע זה בא לאבד את בניך מתחת כנפיך ס"ת שנתת להם מי יקרא בו. ר"א אומר כשבא עמלק להזיק להם לישראל מתחת כנפי אביהם שבשמים אמר משה לפני המקום רבש"ע בניך שאתה עתיד לפזרן לארבע רוחות השמים שנאמר כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם רשע זה בא לאבד אותם מתחת כנפיך ס"ת שנתת לבניך מי יקרא בו. רא"א רבש"ע אימתי יאבד שמם של אלו בשעה שתעקר עבודת כוכבים ועובדיה יהיה המקום יחיד בעולם ותהא מלכותו לעולם ולעולמי עולמים באותה שעה ויצא ה' ונלחם וגו' והיה ה' למלך ואומר תרדוף באף ותשמידם ר' נתן אומר לא בא המן אלא זכר לדורות שנאמר וימי הפורים האלה וגו' ע"כ. ולכן אמר משה מתחת השמים שפירושו מפני התורה שאמרת מתחת השמים. וירמיה אמר מתחת שמי ה' שפי' שאז יקראו שמו ה' כי ה' לבדו ימלוך בארץ ונשגב שמו בעולם:

לא בא המן אלא לזכר ישראל. פי' כדי שעל ידו יזכר לדורות גם מחיית עמלק שימי הפורים לא יעברו ולא תעבור גם מחיית עמלק וע"ע במכילתא שם:

ר' שמואל אמר. איך שינה דהבא כד"א כל סתום לא עממוך ורבנן אמרי איך עמה דהבא דתני ר' חייא וכו' כצ"ל. ופי' שינה שנשתנה ונחלף בדבר אחר פחות וגרוע ומביא לראיה מן כל סתום לא עממוך שענינו הסתר והעלם דבר וכן כאן נסתם הדבר ובא אחר גרוע תחתיו. ופי' של עמה שכהה וכבה והחשיך מראהו וכמו גחלים עוממות שפי' כהות וכבויות הפך של לוחשות: