זה שבטו של יששבר. לפי ששבט של יששכר היה מוחזק טפי בחכמה מחכמי מדי ופרס. מפני בקיאותם בתקופות ומולדות אשר ע"ז נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכמ"ש רז"ל בשבת פ' כלל גדול לבו הגיש משפטו לפניהם. ובעל דרך אמונה כתב שהיה להם לחוק לבלי להעניש לחוטא אם הוברי שמים הגידו כי בשביל מזלו שנולד בו היה הוא מוכרח לחטוא. ולפ"ז א"ש טפי למה הקריב משפטו לפני שבט זה אשר היו בקיאים בתקופות ומזלות. וי"ל עוד שהקריב משפטו לבני ישראל משום שהם רחוקים משני הצדדים. כי חכמיו קרוב הדבר שקרובים המה או למלך או למלכה. אך בני ישראל לא חפצו להתערב במשפט הזה משום שושתי היתה בת של בלשאצר ונ"נ אשר החריבו את ביהמ"ק. וגם מפני שהיא עכבה את בנין ביהמ"ק כדאיתא לקמן בפסוק זכר את ושתי לכן פחדו פן יאמרו כי באיבה הדפו אותה:

ר"ת אמר לקירסין עד כהלמ"מ. עמ"ש בזה בחזית על פסוק יפה את רעיתי כתרצה.

היינו שואלין באורים ותומים. זה רק דחיה כי אין שואלין באו"ת רק בצרכי צבור ובעניני מלחמה ולא בדבר המשפט:

אמרין ליה קריביהון. פי' קרובי עמון ומואב אבל הם בעצמם ליכא דכבר בא סנחריב ובלבל את כל העולם. והמקרא שהביא והקרוב אליו הוא רק דרך אסמכתא כי אין רמז כלל לעמון ומואב בפסוק זה:

צדיק מצרה נחלץ וגו'. הביא פה ארבעה כתובים לדרש אחד. ואין הכרח לדרש זה גם באחד מן הכתובים. אבל הכוונה בזה כי בשביל ארבע סבות היה להם לישראל להזדקק לדין וה. והמה התרחקו מהמשפט בשביל הטעמים המרומזים בכתובים אלה. והנה הסבה הראשונה היא כי שמחה לצדיק עשות משפט וכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם ולפ"ז היה להם לשמוח ולהטפל בדין זה. וע"ז מביא הכתוב צדיק מצרה נחלן כי במקום צרה גם הצדיק השמח לעשות משפט ישמיט נפשו ממנו ויחלץ. ופה היתה צרה אם להצדיקה מפני חמת המלך ושריו. או להרשיעה כאשר תעבור ממנו חמתו. והסבה השניה כי אבותיה החריבו את ביהמ"ק והיא גם היא עכבה את בנינו כדאיתא לקמן בפ' זכר את ושתי. וטוב היה להם לנקום את נקמת בית ה' ולהגדיל רשעתה לפני המלך כדי שתהיה ידו בה. אבל זה מחזי כערמה. כי יפולו בפה חנף על המטה להרג. וז"ש בפה חנף ישחית רעהו וגו'. כי הצדיקים יזהרו בדעתם להשתמש בפה חנף גם במקום אשר לבם יטה אותם לזה. הסבה השלישית היא כי זכות הוא לאיש לדון דין אמת ושכרו גדול מאד. וכמ"ש רז"ל כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל במקום אשר השגגה קרובה טוב להשמט מזה וכמ"ש ז"ל באבות החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא וכ"ש בדיני נפשות דחמירא סכנתא. וז"ש חכם ירא וסר מרע. ולכן טוב למנוע מהדין הזה כי פן ילכד ברע. והסבה הרביעית כדי שיקנו לב המלך ויאהבם בראותו כי המה יתעסקו בעסקו וידאגו לעניניו ויכלו לקוות רב טוב מזה. ולזה מביא את הכתוב ערום ראה רעה ונסתר כי הערום והחכם רואים את הנולד. ואולי יתחרט מזה ותוצץ רעה עליהם לכן בחרו יותר להסתר מדין הזה:

שתר שהיה ממונה על היין. [דברי היפ"ע בזה הוא כדברי המ"כ. אך טוב יותר דדריש שתר כמו תירוש בהפך אתוון]:

אטנם שבארץ. פי' דברי ריבות שבארץ כי התרגום של כי קנאה חמת גבר הוא דטננא חמתיה דגברא ופי' שהוא היה השופט בכל ריב וקטטה. ובארמית אטון הוא חבל ומזה במשלי אטון מצרים חבלים הנארגים. וכמו שהוראת חבל בעברית הוא ג"כ על פלך הארץ כן הוא בארמית ודריש אדמתא על חבל ידוע שבארץ:

ממונה על הבית. ודריש תרשיש שר החוזק דשיש הוא מלשון נתאוששו בידו כדאיתא בב"ר פע"ח. ופי' בית הוא המלכות:

איספקסיטין. לשון סיפוק שהיה מספיק להם כל צרכם. ודריש ממוכן מלשון הכנה:

מי מקריב לפניך כר בן שנה כצ"ל. ודריש והקרוב אליו מלשון קרבנות וע' בפ"ק דמגילה וברש"י שם. ומדריש כל זה בושתי שיעצה לבלי לבנות את ביהמ"ק וכמ"ש לקמן. ולכן דרשו השמות אלו כי אם תתקיים ושתי אז אין תקוה עוד לביהמ"ק להבנות. ולקרבנות כי יקריבו:

מרס מי ממרס לפניך את הדם כצ"ל. ופי' כדי שיהיה ראוי לזריקה. ומירוס הסלתות הוא לבללן עם השמן למנחות:

ממוכן מי מכין לפניך את המזבח. [אע"ג דכבר הזכיר אדמתא מי בונה לפניך המזבח י"ל דיתפרש מי מכין לפניך צרכי המזבח ועבודתו. וקאי על קבלת הדם וזריקתו ושאר עבודות שבמזבח אשר המה מלבד בנין המזבח בעצמו]:

בוזק אני בכירה שלהם ומשירם מי העולם כצ"ל. ודרך הכירה להבעירה בגפת כדאיתא בב"ר פ"נ כזה שהוא בוזק גפת בכירה. ופי' שיבעיר אש בכירתם לבערם מן העולם. ודריש כרשנא כר מלשון כירה. ושנא לשון אבוד כמו זרעים שצמחו ושנו:

שתר משקה אני להם כו'. ודריש שתר נוטריקון שתיית תרעלה.

וכי היכן היתה איסקוזות כו'. דריש ממוכן שהוא מוכן ומתוקן מכבר. ולהכי בעי היכן הוא מוכן. ומשני מהמקרא הכינו לבניו מטבח וגו' וסובר ששבעת השרים היו מבבל וכשמואל דאמר לקמן במלכות בלשצר הכתוב מדבר. ושם בכתוב כתיב והכרתי לבבל שם ושאר שכולל כל שרי בבל. וגם י"ל דהתם קאמר הכתוב על נ"נ אשר היה אבי זקן של ושתי ובהריגתה כלה זרעו של ג"נ:

במלכות בלשצר. משמע ליה מלישנא היושבים ראשונה במלכות מכבר לפני אחשורוש:

כיצד היה כל אותן השנים. ופי' דקס"ד דבלשצר מלך שנים רבות ולכן מקשה איך חיו כל שבעה השרים עד אחשורוש ולא מת אחד מהם. ומשני דבלשצר מלך רק ג' שנים כיון שנקטל ביה בלילא:

וכי יש משפט לעצים. פי' כיון שלא הוקם המשכן עדנה איך שייך לומר כמשפטו דמשמע שכבר הם מסודרים להקים כן מכבר. ומשני דהכוונה של כמשפטו הוא בשם אשר כבר זכה להקרא להיות או בצפון או בדרום. ויען כי צד הדרום קדוש יותר כי שם המנורה מקום שהשכינה שורה לכן הנקרא בשמו להיות בדרום לא ידחה לעולם ממקומו. וה"נ אין לשנות משפט האנשים אשר זכו לכנס מקודם יכנסו תמיד מקודם:

בעון דימנון מאיכן. פי' ששאלו איך ס"ד שבשביל שהתחתן לרבי ידחה ר' הושעיא מכבודו וריב"פ ילך עתה מתחלה. ומשני כי ר"ס מן דרומא פסק כן מהקרא יהודה יעלה בתחלה ולכן כיון שהתחתן במשפחת רבי שהיה משבט יהודה כדאיתא בב"ר פל"ג. לו המשפט לעלות בתחלה. ומקשה הלא שם מיירי הקרא במלחמה. ומה זו הוכחה לכנס בתחלה בבית אשר שלום בו. ומשני בשביל זה זכו ליכנס תחלה משום שהם רואים פניו תמיד:

לחזירתא כדת. פי' דמקשה איך בקש מהם לעשות כדת בושתי אחרי שהוא לא נהג כדת גבי ישראל וצוה להשמיד ולהרוג את כל היהודים. ולא התבונן שזה הוא שלא כדת. ומשני כי זה נאמר להחמיר עליה ולנהג עמה במשפט כאלו לא היתה מלכה ושתי. וז"ש אלא באכזריות ידונו דינה. ודורש את הכתוב כדת מה לעשות עמדה במלכה ושתי אם לא היתה המלכה ושתי. כי דת הוא כולל על כל איש ואיש:

מה ראה ממוכן כו'. מאחר שהוא הקטן שבכולם כיון דנמנה לבסוף ומשני מפני שהדיוט קופץ בראש:

ודיני נפשות מתחילין מן הצד. פי' מן הקטן. ולפ"ז למ"ד דינינו כדיניהם אין אנו מוכרחים לומר דקפץ בראש משום דהיה הדיוט אך מן הדין היה לו להגיד דעתו בראשונה. ולמ"ד אין דינינו כדיניהם וביניהם מתחילין גם מדיני נפשות מן הגדול מוכרחים אנו לומר דקפץ בראש משום דהיה הדיוט:

מה מקיים ויאמר יהודה ויאמר ממוכן נראין דברי יהודה נראין דברי ממוכן כצ"ל. ופי' הדברים דמקשה למ"ד כי בבני נח אין דיניהם כדינינו ומתחילין מן הגדול. למה מהר יהודה נאמר הוציאה ותשרף ולא המתין עד שיגזור אביו המשפט בראשונה. וכן למה אמר ממוכן בראשונה. ומשני דפי' ויאמר יהודה הוא כי נראים דברי יהודה שקיימו את דבריו. אף שאמר דבריו באחרונה. וכן ויאמר ממוכן שנראים דבריו יקבלו משפטו ולעולם דבר באחרונה. וה"ה דהוה מצי לתרץ גבי ממוכן בשביל שההדיוט קופץ בראש. ורק משום יהודה דלא שייך שם התירוץ הזה. אמר כי ויאמר פירושו נראים דבריו:

מ"ד ע"י שהיתה משטרתו כו'. ע"כ לא נוכל לפרש את הכתוב לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי אם על כל השרים וגו' במה שהיתה מסטרתו על פניו. דא"כ היה פוסל את עצמו לדין וראו הכל כי באיבה ידבר. אבל פי' הכתוב כן הוא. כי ממוכן בא להרשיעה אשר בזדון ובמרד עותה על העלך. כי כן דרכה להתנהג עם כל השרים להבזותם ולהכותם. ומ"ש עוד כי יצא דבר המלכה על כל הנשים הוא טעם אחר להגדיל החימה ולהרשיע אותה במשפט:

ומ"ד ע"י שלא הזמינה כו' שאמר כי יצא דבר המלכה וגו' [אולי דרש זה מהכתיב והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה וגו'. ולא הוגד מה תאמרנה. וכבר כתב הא"ע כי י"מ אשר השרות תאמרנה מה שנקרה ביום הזה. ולדעת המדרש תאמרנה נשי פרס ומדי לכל שרי המלך כי הנה שולטות כחפצן בכל מעשיהן ואין להם להביט על בעליהן. אחרי כי גם ושתי לא הוקירה את אשת השר היושב ראשונה במלכות אף כי המלך יוקירהו וזה אשר שמעו את דבר המלכה כי שלטה בנפשה ולא הביטה על בעלה להוקיר את אשר יוקיר הוא. ואם היא תוסר ממלכותה אז כל הנשים יתנו יקר לבעליהן. וידעו כי עליה להביט על רצון בעלה. ולא חפצו לפרש כי חטאה במה שלא באה לפניו ערומה להראות את יפיה. כי בזה יש להצדיקה. וז"ש ר' שמואל בלא דדין הות צריכה. כי פחד פן יתבונן וישים על לבו כי העון הוא בו אשר הרבה לבקש ממנה דבר לא נאות. ויקציף עליו שיעצו להעביר את מלכותה ממנה. לכן אמר כי יצא דבר המלכה שיש בה חטאים רבים גם בלעדי זאת]:

כדי הבזיון הזה של מלך שנתבזה במה שלא נעשה מאמרו אל הקציפה הזאת שאמר ויקצוף המלך מאד כלומר שהבזיון גדול הוא כ"כ שראוי לקצוף עליו עד מאד. ושמואל אמר כדי הקצפון הזה שהקציפה ושתי אל המלך בעברה על מאמרו לבזיון הזה שיתבזה בעולם בהשמע הדבר ולהבזות בעליהן בעיניהן ולשניהם הכוונה אחת היא להגדיל החמה אך זה יעריכנה כנגד החטא שחטאה למלך. והשני מעריכה אל הבזיון הנמשך מהפשע:

דבר אתה מוציא מפיך כו'. פי' שבא להסיר הפחד ממנו פן יקומו נגדו אוהביה ויפרו את מעשיו לכן אמר לו כי אתה תוציא מפיך רק דבר הגזירה ואני אכניס ראשה להרגה:

כתיב כי הוא יכאיב וגו'. משום דק"ל למה אמר ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. הלא המלך לא שאל רק מה לעשות בושתי המלכה. ועצה זו אין כאן מקימה. לכן מביא את הפסוק כי הוא יכאיב ויתבש כי רוח ה' נוססה בדבריו אשר בלשון הזה שבא הכאב לשאול בלשון הזה חבש ה' את מחץ מכתו ובאה המלוכה לאסתר אשר היתה בת בנו:

פתגם גדול אנו עתידים לשמוע כו'. גם פה יתפרש כי רוח ה' נוססה בדבריו להודיע את העתיד להיות וכמ"ש גבי ומלכותה יתן המלך לרעותה. וטעם הדרש הוא מדכתיב ונשמע בנפעל ולא כתיב וישמעו פתגם המלך בקל. משמע ליה שפתגם המלך יהיה עוד סבה לפתגם אחר אשר ממנו יצא. והוא יהיה הפועל לפתגם הנפעל ממנו:

חדא מלכותא רבתא להדא חטיתא. פי' כיון שהמלכות רבה היא ויגיע הנזק לאנשים רבים לכן לא נוכל לשאת את העון הזה. והשני אומר כי רבה קאי על החטאת כי גדולה כבדה ורבה היא לכן לא נוכל לשאת את פשעה. ולדברי שניהם כוונה אחת היא כי לא יבקש עוד להצילה מעונש:

וייטב הדבר בעיני המלך וגו'. משום דק"ל מה דכתיב ויעש המלך כדבר ממוכן ולא אמר בקצרה ויעש כן. אבל בא ללמד לנו כי טובה היתה עצת ממוכן בעיניו. אפס לא שת לבו אל הפחד אשר ממוכן אמר לו פן יקומו נגדו אוהביה. וממוכן חפץ לבדו להכניס ראשה בדיסקוס. אבל הוא עשה כדבר ממוכן כי גזר והכניס ראשה בדיסקוס. אבל לא הרשה לו כי הוא יכניס את ראשה. כי הפחד היה חרפה לפניו:

ולא עוד אלא שנעשה שחוק כו'. אבל על הראשון לא נעשה שחוק שכבר אפשר שהאשה תדחוק עצמה לאכול מה שרוצה בעלה ולא מה שהיא רוצה. אבל לדבר בלשון בעלה אם היא לא תבין את הלשון הזאת זה הוא שחוק כי הוא דבר נמנע:

אבל הקב"ה דבר עם ישראל בלשון חיים שלו בלשון שלמדו כצ"ל. ופי' הדברים אף כי הקב"ה דבר עמהם בלשון חיים וזה בלה"ק. מ"מ דבר עמהם ג"כ בלשון שלמדו דהיינו בלשון מצריח. ולכן בחר בלשון אנכי שהוא ג"כ בשפת מצרית. ולא אמר בלשון אני שאין בשפת מצרית כמוהו:

לשון יחנך לשון אנוך גרסינן. ועיקר הדבר הוא במכילתא פ' יתרו [צ"ל בפסיקתא דרב כהנא פסקא י"ב] על פסוק אנכי ה' אלהיך ע"ש:

פרסי לאילייא. בירושלמי גרסינן סורסי וכתב רש"י בסוטה בסופו ל' סורסי קרוב הוא ללשון ארמי ואו' שזה ל' תלמוד ירושלמי. ובערוך כתב שהוא ל' סוריא מהארצות שכבשם דוד. וע"ע מ"ש התוס' בזה בשלהי מרובה:

רומים לקרב. פי' לקרב את הלב לאהבה שהוא לשון פיוס ורצוי:

יש להם כתב ואין לה דבור. פי' הריטב"א יש לה כתב משלהם אבל לא לשון אלא משל אחרים. א"נ ה"ק כתב שלנו יש להם. אבל לא לשון שלנו וזה כדרך שפירש"י בע"ז על פסוק בזוי אתה מאד שאין להם לא כתב ולא לשון וע"ש בתוס' שפי' באופן אחר ויש לפרש גם המאמר הזה ע"פ פירוש התוס' וע' היטב:

וטפרה די נחש. שפי' שהקולמס היה משל נחושת. וכמו שנקרא העט בלה"ק בשם צפורן וכמו בעט ברזל בצפורן שמיר כן נקרא בלשון ארמי בשם טופרא שזה הצפורן:

לשנות פרשיות. שפעמים עי"כ יבין ויתחדש לו מה שלא הבין מתחלה. ואע"ג דבמשה ודניאל א"א לומר כן. דודאי מתחלה ידעו מה שכתבו בשניה כתבו כן ללמד לעולם שישנו למודם. כי בשניה יתחדש להם מה שלא נודע מתחלה: