פתח אל תרא יין וגו'. הובא הדרש הזה פה בשביל הדרש וכצפעוני יפריש דמדריש לקמן על אחשורוש לושתי:

כי יתאו לדם נדה וכו'. כי לא נוכל לפרש דמדבר בשבח היין. שיפה הוא במראהו דיקשה למה לא אמר בשבח היין כי הוא משמח את הלב ומרפא ומחכים שעי"ז יתפתה האדם יותר אל היין מיפי מראהו. לכן פי' כי יתאו לדם וגם כי יתאדם הוא טעם להמנע נפשו משתיית היין. ופי' הדברים כי ע"י היין תתעורר בו התאוה לזנות. עד שלא יפרוש גם מאשתו אשר היצה"ר איננו בוער בו אחריה. מאחר שיש לו פת בסלו:

המד"א כיס אחד יהיה וגו'. דהתם א"א לפרש כיס ממש דא"כ סותר למ"ש גורלך תפיל בתוכנו דאי כיס אחד לכולם אין גורלו של אחד מהם מיוחד מחבריו:

סוף שאשתו כו'. ויתפרש יתהלך במישרים שיתהלך כדרכו. ודבר עון לא ימנענו. וכן למאי דדריש סוף שהוא מטמא כו' פי' יתהלך במישרים בהוראותיו ולא ירגיש שטעה בדבריו:

וודאי מסמיק ליה. פי' שמיחדים פני שותהו וניכר בפניו שהוא שכור ובוז יבוזו לו:

וחנוני נותן עיניו בכיס. ולהכי כתיב בכיס וקרינן בכוס. וטעם הדבר שע"י שהוא נותן עיניו בכוס ואינו חושש לכספו. והחנוני המביט על כיסו יוציא ממנו כל ממונו והוא לא ירגיש עד שיכלה ממונו:

מה דהדין קיתונא דנחשא. פי' ל"ל הקיתון של נחושת הלא גם בקיתון של חרס אוכל לשתות. ולכן מוכרו ולוקח בדמיו במחיר אשר ישיג מן הקיתון לוקח יין. וריב"ר מוסיף כי כן ימכור גם כל כלי ביתו. עד שלבסוף ימכור את כולם ונעשה ביתו מישור:

אשקוניה ושכרוניה גרסינן. ופי' הדברים כי בניו השקוהו יין עד כי היה שכור. ואח"ז נתנוהו בחורבה אחת. ועברו בתוך כך מריקי יין בנאדיהם ושמעו קול שאון במדינה. ופרקו משאם בתוך החורבה הזאת והלכו לעיר וכאשר הקיץ זה הזקן משנתו וראה הנאד נתון למעלה מראשו ויקח את הנאד בפיו ושתה עד שנרדם שנית. ואחר שלשה ימים הלכו בניו לראות מה עמדו ומצאוהו כי הוא ישן והנאד בפיו אמרו אף כאן לא עזבך בוראך והכין לך משקה לשתות. ואחר שמן השמים הוא בעזרך אין אנו יודעים מה נעשה לך עוד:

כהדא אילפא כו'. פי' כספינה הזו השוכבת בלב ים שיורדת ועולה בסערה. וכן ינוע השכור ביינו מפה ופה וכדכתיב נוע תנוע ארץ כשכור. וכן כתרנגולת השוכבת בראש חבל שהחבל מתנועע עמה לכאן ולכאן. וכראש החובל העומד בראש התורן לתקן את עניני הספינה ומתנועע לכאן ולכאן בהתנועע הספינה ע"י הסערה. ולפ"ז דריש בראש חבל לשתי הוראות להוראת חבל ויתר. ולהוראת ספינה ומונה פה שלשה דמיונות כנגד שלשה הנזקים אשר היין מביא אל שותיו. הא' סכנת נפש. כי כמה מתו מרוב שכרותם. או יפלו באחת הפחתים וישברו אחד מאבריהם. וכנגד זה מביא התנועעות האניה בלב ים אשר היושבים בה הם בסכנת נפשות לטבוע במים. והב' הוא צער הגוף וכנגד זה מביא הצער מהתנועעת התרנגול שלא יישן על החבל כמו שיישן בעמדו על העצים. והג' הוא אבוד הדעת כאומר יחגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע וכנגד זה מביא התנועעות רב החובל שע"י צערו בתנועתו תתבלבל דעתו בהנהגת הספינה:

שתי שכרא כו'. ומפרש הלמוני בל ידעתי היינו בממונו:

למי שאינו עמל בד"ת. נראה דדריש אבוי מלשון אביון. ואין עניות אלא בד"ת. וכמ"ש בפ"ב דקדושין.

למי דינין דהיינו עונשים ולא ריבים ומחלוקת לבד שהרי ע"י היין הוא נכשל בעבירות וכדלעיל ונענש:

פטטין. ענין דבור מיותר ושיחה בטלה כמו בב"ר פ"ע אין פטטין את בעי. ופי' שהכל ידברו בו וילעגו עליו. או שבשכרותו ידבר דברי הוללות:

מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים. כלומר כי האדם חי מצד הנפש ומת מצד הגוף. ולכן כשיוצאה הנפש מהגוף הויא הפרשה בין מות לחיים:

בין אדם לחוה. ששנא אותה ע"י שהסיתתו א"נ משום שהפריש ממנה ק"ל שנם כדאיתא בפ"ב דעירובין:

אשכלות הללו הביאו מרורות לעולם כצ"ל. ולא נוכל לפרש מרורות לתאר על אשכלות. דא"כ היה לו לכתוב אשכלות מרים או מרות. כי מרורות הוא שם המפשט וכמו כי תכתוב עלי מרורות. ולא נוכל לפרש אשכלות של מרורות ויהיה שם הנסמך לשם. כי אין האשכול מקבל מרורות מאחר. וגם לא נוכל לפרש אשכלות העשויות ממרורות כי אשכול הוא פרי. ולכן דריש כי האשכלות הם הענבים אשר הביאו מרורות לעולם וזה המיתה שנקראת מרה מר ממות מר המות. ובספרי איתא ענבימו ענבי ראש בניו של אדם הראשון אתם שקנס עליכם מיתה. ונראה דדריש מן ראש על אדם הראשון שהוא ראשון לכל הדורות:

בין נח לבניו. זרע חם:

בין לוט לבנותיו. ומסתמא שנא אותן והבדילן לרעה. א"נ שהשם הפריש בין לוט שנתכוין לעבירה ובנותיו שנתכוונו לשם שמים כמו דאיתא בנזיר על פסוק כי ישרים דרכי ה' זה לוט ובנותיו וע"ע בב"ר פ"ל ובילקוט משלי:

לא מתו בני אהרן כו'. עמ"ש בזה בויק"ר:

אחר סמוך לענין של מעלה ואחרי הוא מופלג מענין של מעלה. אבל מחלקותם הוא רק במקומות שנאמרו אחרי הדברים או אחר הדברים. אבל לא במקומות שנאמרו אחר או אחרי לבד וכאשר כתבנו בזה בב"ר פמ"ד:

שכיכה שאינה שכיכה עד שנשא את אסתר כדלעיל ספ"א:

למה שעשתה כהוגן. ודרש ואת אשר עשתה הוי"ו של ואת כמו לפי וכאשר כתב רש"י על פסוק וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. וכמו כן מצינו בכ"מ שהוי"ו משמש במקום לפי. וז"ש הכתוב זכר את ושתי לפי שהיא עשתה כהוגן ואת אשר נגזר עליה לפי שנגזר עליה דבר שלא כהוגן:

לפי שלא היתה מנחת כו'. אע"ג דמקרא משמע דצרי יהודה כתבו שטנה לאחשורוש על בנין ביהמ"ק וכמ"ש בס' עזרא ובמלכות אחשורוש כתבו שטנה וגו' ועוד. מ"מ אפשר שהיא יעצה אותו לשמוע דברי שטנה שכתבו הצרים האלה. ואע"ג דגם אח"כ ראשר מתה ושתי לא הניח לבנות ביהמ"ק וכמ"ש עד חצי המלכות ולא דבר שחוצץ במלכות. י"ל שאחר שיעצתו להדיח נטה לבו לדבריהם ולא שב עוד מדעתו:

מה ראה ליעץ עצה נבערה כזו לקבץ בתולות רבות אחרי שאין לו צורך רק באחת. והיה לו לבקש רק בתולה אחת יפה וכמו שעשו לדוד. וכן הוא בפ"ק דמגילה על פסוק כל ערום יעשה בדעת זה דוד המלך דכתיב ויאמרו לו עבדיו יבקשו למלך נערה בתולה וכל מאן דהוה ליה ברתא אייתי ניהליה וכסיל יפרוש אולת זה אחשורוש כו' ופירש"י דדוד לא בקש אחת לפיכך כל אחד הראה לשלוחיו את בתו אולי תיטב בעיניהם. ואחשורוש צוה לקבץ את כולן והכל יודעין שלא ישא אלא אחת ואת כולן יבעול ומאן דהוה ליה ברתא איטמרא. ובילקוט מביא בשם המדרש כמה טרחות נתן זה בעולם כמה אנגריות של נשים באו לשושן כמה בני אדם נתנו את ממונם להטמין את בנותיהן וכו'. ומשני שמאת ה' היתה זאת להכשילם בעצה נבערה זו. משום שבנות הארץ היו מבזות את בנות ישראל שכעורות הן מצד הגלות כמ"ש בב"ר פי"ח כשעלו ישראל מן הגולה נתפחמו פני הנשים מן השמש והניחו אותן וכו' ולפיכך באו לחרפה זו. שהובלו כמה דרכים ונבעלו ושוב חזרו בחרפתן:

המספק. לשון קישור וקיבוץ כמו ספקה בחבל או בגמי דפ"ו בכלאים והוא קבוץ הנערות. או הוא ענין צרה ויגון שעליהן מספיקין כפים כמו ויספוק את כפיו:

ישראל ועובד כוכבים. איידי דמדבר מהבזיון שביזו את בנות ישראל מספר כי בזו גם את ישראל יותר משקצים ורמשים:

כך כתיב השמיעו אל בבל. כלומר כמו דשלם הקב"ה כאן כמדתם על בזותם בבני ישראל. כך מצינו שנפרע מבבל מדה כנגד מדה בחטאתם בבנות ישראל. ולהכי מייתי השמיעו אל בבל וגו' שלמו לה כפעלה ככל אשר עשתה עשו לה וגו' ומפרש היכי הוו דורכי קשת מדה כנגד מדה דהיינו מפני שלא נטלו כסף וזהב אלא נשים לענוי. ולפי שדבר ערוה א"א בתשלומין כמו שאפשר בתשלומי כסף וזהב לכן תהיה נקמתם באומה שאינה מתפייסת בכסף וזהב אלא בהריגת מחמדי בטנם. וזה כנגד מה שחנואו בענין הנשים שמהם יהיה פרי הבטן והיינו דורכי קשת כדאמר התם וקשתות נערים תרטשנה:

וכי כסף לבד נטלה שתתן כסף ובזה תפטר:

מה ת"ל מה תתן לתשלומין כצ"ל:

מחוי היה שסרסוהו בידים גידו ואשכיו שא"א לו לבעול. ולזה ממונה על נשי אנשים שכבר נבעלו (גירסתו היתה אצל הגא והיה ממונה על הנשים) אבל שומר הפילגשים שחוף היה ופירש"י בסוטה שבשרו כלה ויבש ואין בו כח ולכן היה ממונה על הבתולות לבד (וגירסתו היתה אצל שומר הפילגשים והיה ממונה על הבתולות). וז"ש ודכותיה פי' כמו שהגא שמר את הנשים ויכלו לבטוח בו כי לא יגע בהן. כן השומר פילגשים שמר את הבתולות בשביל שיכלו לבטוח בו כי לא יגע בבתולות. ומה דכתיב כאן שמסרו כל נערה בתולה אל יד שומר הנשים. דנטירותא יתרתא עביד להו השתא. ומה דכתיב בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים אל יד שעשגז שומר הפילגשים הרי שהבעולות היו נתונות אל יד שומר הפילגשים. זה היה רק לשעה קלה שנמסרו לו להוליכן מיד אל בית הנשים אשר הגא ממונה שם:

מי הגון לדבר זה מרדכי. משום דק"ל לישנא דקרא. כי איש יהודי היה וגו' משמע שהוא תחלת הספור. ולפי קשור הענינים היה צ"ל ויעש כן ויהי בהשמע דבר המלך וגו' ותלקח אסתר אשר היתה לבת למרדכי בן יאיר וגו' אשר היה בשושן הבירה. לכן אמר שענין הכתוב הוא לספר לנו שמרדכי היה הגון שיצא מביתו מצלחת למלוכה לפי שאיש יהודי היה וגו'. ונמצא שאסתר מצד יחוסה וגם מצד טוב תרבותה שנתגדלה בבית השלם הזה ראויה היתה לבוא תחת ושתי ולהעשות הנס על ידה. אשר זה הוא תכלית הספור והסבות במגילת אסתר. ודומה לזה גבי משה לפי קשור הענין היה צ"ל וידע אלהים וירא אל משה בלבת אש בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו אחר המדבר אלא שענין הכתוב לומר מי הגון לזה משה שהיה רועה. ובשביל שנבדק בצאן לכן היה ראוי לרעות את ישראל וכמ"ש בשמ"ר. ודומה לזה ויהי איש מבן ימין וגו' אין לו קשר עם מה שלפניו. אבל אחר הכתוב ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו איש לעירו היל"ל וה' גלה את אזן שמואל וגו' כעת מחר אשלח לפניך איש מבנימין ושמו שאול בן קיש. ואח"ז יספר שאופן הליכתו היתה ע"י שאבדו האתונות לאביו. אך הכתוב ספר באופן זה להגיד לנו שהוא היה ההגון למלכות מצד יחוסו ומצד עצמו. ושוב יספר האיך נתגלגלו הדברים באבידת האתונות. ודומה לזה ודוד בן איש אפרתי דמשמע שזה הוא תחלת ספור חדש. ולפי המשך הענינים היל"ל ויהי שם דוד בן איש אפרתי ויהי כשמעו את הדברים ויאמר אל האנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי וגו'. ואח"ז יספר את אופן הליכתו שמה. אלא שכוונת הכתוב להקדים היות דוד הגון לדבר והרי הוא כאלו כתב וההגון לזה הוא דוד לפי שדוד בן ישי אפרתי מבית לחם יהודה ונמצא שדוד הוא הגון לזה מצד יחוסו שהיה משבט יהודה ובן ישי הצדיק. ושוב יספר האיך נתגלגלו הדברים לבוא שמה. ור' יהושע בר אבירים מוסיף כי גם בדבורה ויפתח היה לו להתחיל ותהי אשה נביאה ושמה דבורה. וכן ביפתח ויהי איש גבור חיל ושמו יפתח. ומתחיל בלשון ודבורה אשה נביאה ויפתח הגלעדי להודיע לנו שהם היו הגונים לזה. ותכלית הדברים האלה הוא להודיע לנו כי הקב"ה אם יעשה נס ע"י אמצעי. יבחר גם את האמצעי הנאה לנס זה. אף כי הנס היה יכול להעשות על ידי איש אחר. לא רם המעלה כמו זה: