ששפטו את שופטיהם. כדאמרינן לפני זה היה אדם מישראל עובד עבודת כוכבים כו' והיה הוא בא ומלקה הדיין. ואמר עוד ואוי לדור ששופטיו היו רעים כמו שמשון שהלך אחר עיניו כדלקמן וצריכים להשפט. ומביא ראיה רק אל הראשון מקרא וגם אל שופטיהם לא שמעו אבל לזה ששופטיו היו צריכים להשפט זה לא צריך לראיה כי ידוע הוא. ובשאלתות גרס לפני שנאמר וגם אל שופטיהם וגו' אוי לדור שאין שומעין לשופטיהם וע"ז מביא הראיה מקרא. ואע"ג דזה בכלל ששפטו את שופטיהם אבל זה היה רק במתי מספר. אבל לא שמעו לשופטיהם היה ברב העם:

ברק ודבורה כו'. לדבורה לא שמעו משום שהיא אשה ואמרינן בשוח"ט חשיך דרא דאיתתא דַבֵּר יתה. וגם מפני שהיתה מתייהרת כמ"ש פ"ק דמגילה לא יאי יהירותא לנשי. ובפסחים בפ' אלו דברים ילפינן מדבורה שכל המתיהר נבואתו מסתלקת ממנו. ולברק לא שמעו מפני שהוא עשה עצמו טפל לה כדאיתא בב"ר פל"ט. והאומר שמגר ואהוד טעמו משום דלא מצינו בהם במקרא ששפטו את ישראל ורק שהושיעו אותם מאויביהם מוכיח מזה שמשפטם לא היה כתיקונו. ואע"ג דבגדעון נמי לא אשכחן ששפט את ישראל מ"מ כיון שהכתוב מרבה לספר בשבחו לא מסתבר שהיה מהירודים והשפלים:

ויעל. לא מצאתי טעם למנותה מהשופטים כיון שלא מצינו בה נבואה ושררה [ואולי צ"ל וירבעל ונפל הר' והב' אחר היו"ד. ונמצא בכתוב כי רבים קמו עליו על אשר נתץ את המזבח. ורק באחרונה בחרו בו. כי ימשלו בו]:

בשעה שבעליהון מבזין אותן. כגון חכם שיושב ודורש בצבור לא תלוה ברבית והוא מלוה ברבית לא תגזול והוא גוזל כדאמרי' בב"ר פ"ב וע"כ גם הם חוטאים ואינן חוששין לדבריו:

ועבדיה שמועה. פי' ברישא אמרו זאת למילתא בעלמא אימתי ד"ת מתבזין כו' ואתא ר' יעקב ואסמכיה אקרא כדבר הלמד מפי השמועה ודריש כי זנתה אמם זו התורה אשר היא אם לבינה נתבזה. הובישה הורתם כי המורים אותה הובישו אותה בפני העם הרואים אשר המורים עושים להיפך מאשר צותה התורה ויתפרש הורתם כמו הוראתם והמה מתביישין בשביל ההוראה אשר הם מורים:

שהיה מסכן. מפורש בפרק הנודר מן המבושל שבתחלה היה עני גדול שהיה ישן על גבי תבן והלך ללמוד תורה כ"ד שנה והביא עמו כ"ד אלף תלמידים ושוב נתעשר הרבה:

מלמד שהדיין שמקלקל הדין קרוי ה' שמות כו'. הנה נקרא עול משום לא תעשו עול במשפט. והעול הוא תועבה שנאמר כי תועבת ה' כל עושה עול. והתועבה נקרא שקץ וחרם שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו כדפי' רש"י בפ' קדושים ונקרא שנוי דכתיב ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך ודרשינן ליה במעמיד דיין שאינו הגון כדכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' סנהדרין והחזיק דבריו מהרי"ק בשרש קי"ז. ונקרא בה' שמות אלו משום דיש ה' סבות שבעבורן יקלקל הדיין את הדין. הא' מפני הכרת פנים שיחפוץ לזכות את אוהבו ולחייב את שונאו וע"ז נקרא עול וכדכתיב לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול נראה שהעול הוא בשביל שמטה את הדין בשביל נשיאת פני הנידונים. והב' מפני היראה שלא ישנאנו המתחייב ויזיקנו אם הוא גברא אלמא. וע"ז נאמר לא תגורו מפני איש ובשביל זה נקרא שנאוי היפך מחשבתו כי החונף לרשע סוף נופל בידו. והג' בגובה לבו לא יאבה לדקדק בדין עני ואביון שהוא דבר קל בעיניו ויעוות לפעמים המשפט בחפזו הפך מ"ש כקטן כגדול תשמעון וע"ז נקרא משוקץ ונבזה. להיותו מבזה ומשקץ ענות עני. הד' בשביל שוחד וע"ז נקרא חרם שבמקום שחשב להרויח ממון יחרם כל רכושו. והה' מבלי הדעת וע"ז נקרא תועבה וכדרך שאמרו בנדרים מאי תועבה תועה אתה בה. ואת כל אלה זכר המשורר באומרו עד מתי תשפטו עול כנגד הא'. ופני רשעים תשאו סלה כנגד הב'. שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו כנגד הג'. לא ידעו ולא יבינו היא הה'. בחשכה יתהלכו והיא הד' כי נטילת שוחד הוא בסתר והי' במחשך מעשהו. ולפי חטאו בשביל ה' סבות האלו לפני ה' אמר כי הקב"ה קורא עליו ה' שמות. על הא' נקרא רע. כי רוע לב הותל הטהו להטות משפט מחמת אהבת ושנאת הנידונים. ועל הב' נקרא מנאץ ונעשה שונא להקב"ה תחת אשר לא חפץ להיות שונא לרשע ולהרשיעו במשפטו. ועל הג' נקרא מפר ברית. כי הקב"ה אף שהוא גבוה מעל גבוה ישכון גם את דכא ושפל רוח. והוא לא חפץ להביט בשפלים. ועל הד' נקרא מכעיס ע"ד ושוחד בחיק חמה עזה שאמרו בפ"ק דב"ב מכאן שכל דיין המקבל שוחד מביא חמה עזה לעולם. ועל הה' נקרא ממרא דשגגת תלמוד עולה זדון והוא כזקן ממרא בטעותו בתלמודו. והה' אלה גורמים חמשה דברים לעולם. כנגד הא' מטמא את הארץ בהחניפו להכיר פנים ע"ד ולא תחניפו וגו' ולא תטמאו את הארץ. וכנגד הב' מחלל את ה' כי יירא מחמת בשר ודם ולא יירא את ה' אשר לו המשפט. וכנגד הג' מסלק את השכינה המשגחת בשפלים. וכנגד הד' מפיל ישראל בחרב כדכתיב שוחד לקחו בך למען שפך דם. וכנגד הה' מגלם מארצם ע"ד לכן גלה עמי מבלי דעת:

רע מנאץ כו'. נקרא רע דכתיב ולא תהיה אחרי רבים לרעות. וכן כתיב לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע ומוקמינן במעמיד דיין שאינו הגון שהוא כמקדיש בעל מום למזבח כדכתב מהרי"ק בשרש קי"ז שמעינן דאקרי רע ומדכתיב ובוצע ברך נאץ ה' ודרשינן בסנהדרין פ"ק כי הבוצע נקרא מנאץ וכ"ש המקלקל את הדין דמקרי מנאץ. והמנאץ נקרא מפר ברית דכתיב ונאצוני והפר את בריתי. והרע נקרא ג"כ מכעיס דכתיב ועשיתם את הרע להכעיסו. ואיקרי נמי ממרא דכתיב אך מרי יבקש רע:

במשפט בדין דומיא דלא תעשה עול במשפט קמא. דלא תימא משפט זה פירושו במשפט של מדה ומשקל שהוא לשון סדר והנהגה וכמו שמצינו פעמים רבות לשון משפט להוראה זו:

למה נאמר לא תעשו עול במשפט. במדה מלמד שהמודד נקרא דיין. כ"ה הגירסא בת"כ:

בא זדון וגו'. וקאי על עשו כדדרשינן בב"ר פס"ג:

אפשר כן שדוד כו'. ומפרש הכתוב האזכה במאזני רשע. הלא זה אי אפשר לומר ולכן ובכיס אבני מרמה כי המשתמש באבני מרמה ירד מנכסיו ולא יהיה לו ממון בכיסו:

ברכות מברכות לבעליהן כו'. כלומר היושר הוא סבת הברכה והגזל סבת הקללה. וקרי ליושר וגזל ברכה וקללה לפי שזה מבורך מהקב"ה ומהבריות וזה בהפך:

ואם עשית כן יהיה לך. כי שתי פעמים כתיב בקרא יהיה לך ושתי פעמים לא יהיה לך והאחת מיותרת לכן דריש כי פעם אחת לא יהיה לך הוא לקללה וכן פעם אחת יהיה לך הוא לברכה. וע' בויק"ר פט"ו ושם הנוסחא יותר מבוררת:

עשרה שני רעבון גרסינן. ופי' י' פעמים מוזכרים בקרא שהיו שני רעבון. אבל מלבד הנזכרים בקרא יוכל להיות שהיו עוד רבים וע' בב"ר מ"ש שם ע"ז:

עיקר אוותנטייה שלו כצ"ל. ופי' עיקר שורש הרעב ותקפו לא היה ראוי לבוא אלא בימי שאול שהרי בעבור חטאו בא רעב זה כדכתיב אל שאול ואל בית הדמים. ורק מחמת שהיה שאול גרופית של שקמה פי' חלשים וחדלי כח ולא יכלו לעמוד מפני הרעב לכן בא בימי דוד שהיו גבורים ואמיצי כח ויכלו לעמוד ברעב:

לזגג שהיתה בידו כו'. פי' אם המזגג חפץ לנסות אם יש כח בהיתד לתלות בו קופתו מנסה בראשונה את כח היתד ואח"ז כשיודע שהיתד יכול לסבול הקופה תולה עליו. כן הקב"ה לא הביא הרעב עד שידע שהדור יכול לסבול אותו (וע"ש בב"ר הגירסא יותר מבוררת) וזה שקרא עליהון ר' ברכיה נותן ליעף כח כדי שיתקיים ולא יחלש וימות. וכן כאן הביא הרעבון בגבורים שיסבלו עיפות הרעב ולא בחלשים שימותו שאינו חפץ בהשחתת העולם:

רעב של בצורת. שהגשמים נעצרים לפרקים והתבואה קצתה גדלה (וע' בויק"ר פי"ט) ושל מהומה הוא רעב הבא לא מעצירת גשמים אלא שהעיר הי' במצור ולא היו יכולין לצאת להביא מזון כלל:

מ"ב סאות היו נמכרין במנה ונעשו מ"א כי נתייקר השער. ומביא הברייתא דלא יצא אדם לחו"ל אא"כ היו סאתים לקוחות בשקל. ובמנה יש כ"ה שקלים (כי שקל וסלע אחד הוא ורק שקל הוא בלשון מקרא וסלע הוא בלשון משנה). וא"כ כדין יצאו אבימלך אם מ"א הי' במנה ויקשה למה נענש אבימלך. ואע"ג דרשב"ג חולק ע"ז. מ"מ הלכתא כת"ק בברייתא נגד רשב"ג. ומשני ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם. שע"י הליכתו מא"י נפל לבן של ישראל. ולכן היה לו לישא ולסבול לטובת הכלל ונענש על מה שלא עשה כן:

מעילת בסדקי. צ"ל עומדת בסדקי ופי' סידקי הוא המוכר תבואה על יד על יד:

וילך איש גרדום בתמיה וכי יחידי יצא דכתיב וילך איש ולא כתיב וילך אבימלך כו' דמשמע איש יחידי. ומשני משום שיצא מא"י לחו"ל לא ייחס ממונו ונחשב כאלו יצא יחידי:

לגור בשדה מואב א"ר לוי כו'. משום דק"ל הלא אין דרך לגור בשדה ולכן מייתי דר"ל כי שדה הוא הכוונה עיר: