גדול שהוליד בשדה מואב. וקאי על האמור לפני זה והוליד את עזא ואת אחיחד ומספר הכתוב ושחרים וזה עוזא הוליד בשדה מואב. ונקרא הגדול שחרים מהוראת מרחם משחר. ומפרש מן שלחו אותם שמנשים שהיו משבט בנימין נולדו. ונשיו היו חושים ובערא. משא"כ האחרים הוליד מאשתו חדש אשר לא היתה משבט בנימין:

ושחרים זה בועז. יען כי דב"ה לא נתנו אלא להדרש לכן דריש גם על בועז. ואע"ג דשם מדבר משבט בנימין ובועז היה מיהודה. י"ל שבועז היה מצד האם משבט בנימין וכמו"ש רש"י בפ' הספינה על בני שלה. או משום שיהודה ובנימין היו שכנים:

שהיה משוחרר מן העונות. שהיה צדיק וגבר על יצרו כדלקמן פ"ו ובהיותו מנוקה מעון לכן נזדמנה לו רות כדי שתתחדש הלכה זו על ידו. וגם רות היתה גדולה בחסידות:

מן שלחו אותם שהיה משבט יהודה. ובא הכתוב ללמדנו אע"ג שהיה משבט יהודה אשר המלכות נתנה לו כדכתיב לא יסור שבט מיהודה מ"מ לא נמנע מלישא את רות. ומה שכנהו בשם שלחו מן ואת יהודה שלח וגו' אולי משום דאיתא שם בב"ר כי שלחו לתקן בית ועד לתלמוד ולכן רמז בשם הזה ג"כ שפה נתחדשה על ידו ההלכה זו עמוני ולא עמונית:

אלא שחש כנמר כו'. בילקוט הגירסא אלא חשש בנערה וביאר את ההלכה. ופי' חשש ברות הנערה שלא תהיה אסורה עליו מפני שהיא מואבית וביאר את ההלכה במואבי ולא במואבית:

רשב"נ אמר ישמעאלי היה. דסובר שהשם הנזכר בד"ה הוא עיקר כיון דבדברי הימים מסופר יחוסי הדורות. ולכן ראה לתת טעם לשם הנקרא בנביאים הישראלי. ורבנן סברי כי דברי הנביאים הם העיקר:

זו היא ששבה משדה מואב תחלה גרסינן. ופי' כי עד היום הזה לא קבלו גם את הנקבות מבנות עמון ומואב והיא היתה הנסבה תחלה לחדש את ההלכה עמוני ולא עמונית כו':

כל מקום שנא' קציר שעורים כו'. פי' בסתם קציר שעורים וקציר חטים אבל מצינו בקרא קציר שעורים לזמן אחר לפי הענין הנאמר שם בכתוב:

קרוב. וזה כדברי ר' יהושע ולקמן פרשה ו' סי' ה' שלמון ואלימלך וטוב היו אחים. אבל לרבנן שם דסברי אלימלך ובועז אחים היו יקשה פה מה לשון מודע. ולא נוכל לפרש מודע הוא אח ממש כדכתיב הלא בועז מודעתנו ועוד מאי ממשפחת אלימלך אם היה אח ממש:

בועז נסיב לרות כו'. כי בועז היה איש גבור חיל ורות היתה אשת חיל כדכתיב בקאפי' ג' פסוק י"א והעמידו את דוד שהיה גבור חיל ולכן מספר פה הכתוב על בועז שהיה גבור חיל שע"י זה יצא דוד מהם:

יודע נגן במקרא. שנקרא בניגון ובנעימה כדאמרינן בסוף מגילה כל הקורא פסוק בלא נעימה כו' וגבור חיל במשנה. כי בעלי המשניות הם מלאים חילים בתורה. ואיש מלחמה שיודע לישא וליתן כו' פי' במדות שהתורה נדרשת בהן וכמו כל דיני ת"כ. ונבון דבר במעשה הטוב ע"ד וערום יבין לאשורו (וזה הלכה למעשה) ואיש תאר בתלמוד שמתרץ סתירת המשניות והקושיות הנופלות בהן וע"י זה נותן בהם תואר והדר:

שמאיר פנים בהלכה. בחלק הגי' שמראה פנים ופירש"י שמביא ראיה לדבריו. ולגירסת המדרש נראה שמנעים דברי חבירו ומברר דבריו. וע' בקה"ר על פסוק הכל כאשר לכל וטוב רואי שכל הרואה אותו נזכר לתלמודו. ומ"ש וה' עמו הלכה כדבריו כי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא צריכין סייעתא דשמיא. כדאמרינן בפ' הגולין:

הרשעים הן קודמין כו'. הטעם בזה לפי שהצדיקים קודם בואם לעולם נודע טיבם והעליונים שמחים בהם כמ"ש בתנחומא פ' קדושים עד שלא בראתי עולמי היו מלאכי השרת מקלסין להקב"ה בישראל ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל באגדת שמואל אמרינן בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומנצנצת בכל העולם כלו ואומר עתיד צדיק א' לעמוד ושמו שמואל כו'. אבל הרשעים לא נודע טיבם עד שיבואו לעולם. ועוד אפשר לפי שהפעולות הטובות הן לאדם מתחלת ברייתו. אבל הרעות אינן בכחו. שאין הטבע מוכן אל הרע וכמ"ש בעל העקדה בשער ה' בפ' החיבור הטבעי. שיש הפרש בין האיפשרות והבחירה שהאפשרות היתה בתחלה באדם אל הטוב ואל הרע עם קצת הכרעה אל הטוב מצד טוב מזגו. אמנם אח"כ ניתן לו השכל להיות בוחר בטוב עצתו. וא"כ כשבחר בטוב נמצא שנשתמש בכח השכל שניתן לו. אבל כשנטה אל הרע לא נשתמש בכח שכלו אבל נפל אל הכרעת האפשרות אל הרע ונמשל כבהמות וא"כ לפ"ז נאמר שהפעולות הטובות היו בכחו מצד שכלו שהוא התחלה להן. אמנם הרעות הן דבר חדוש שנתחדש לו מרוע בחינתו הפך הכנתו מצד שכלו. ולכן אמר על הצדיקים שמן קודמן כי השם הוא מורה על פעולותיהם ורוב השמות המונחים לאדם הם מה' מוסכמים לעניניהם כדאיתא לעיל על פסוק ותלכנה שתיהן. ולכן שמן ופעולותיהם הטובות קודמות לעצמותם. כי הטוב הזה ניתן להם מראש. משא"כ הרשעים הם קודמים לשמם. שהם המוציאים הרע אל הפועל מה שלא היה לפני זה בכחם רק באפשרית. ולפ"ז מתורץ למה מצינו בכמה צדיקים שמם מקודם כמו איוב שמו יאשיהו שמו. כי באמת בצדיקים אף ששמן קודם מטעם שכתבנו מ"מ לא נשלול מהם גם ההפך כי המה המוצאים הפעולות הטובות אשר היו להם בכח יוכלו להיות גם קודמין לשמן משא"כ הרשעים לא יוכלו להיות רק הן קודמים לשמן שאין להם שם קודם אפי' בכח. ומה שנמצא ושמו מיכיהו כבר תירצו רז"ל על זה:

פרדכוס. כ"ה בב"ר וכתב הערוך פרדכסוס שהי' לבן ביותר וזה מגונה. ורש"י כתב שהוא שני לדוכס מושל היה. והיה תובע דקיון הבריות ומלבין את הדין ועושה דין בין אדם לחבירו. ובמ"ר גריס איפרא דוכסיס. ומ"מ הכוונה שאין לבן שמו העצמי כי קמואל או בלעם שמו כדאיתא במדרשות אלא על שהיה מלובן בעורו או על שהיה מלבן הדין כנוהו בשמו לבן ור"ב אמר שהיה מלובן ברשע. ופי' שרשעו היה ברור כמראה הלובן שהוא ברור לכל ולכן נקרא לבן. והטעם בזה כיון שאין זה שמו העצמי כגלית ונבל לכן נשתנה לכתוב ושמו לבן כיון ששמו העצמי היה קודם לו:

והכתיב ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה כצ"ל. חזינן כי בני שמואל אשר נטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט ובכ"ז כתיב שמם קודם. ומשני כי רבנן וריב"ס פליגי בזה. ולריב"ס עשו תשובה והך מימרא רשעים קודם לשמן אתי כריב"ס ורבנן פליגי על זה. ולריב"ס יואל בן פתואל הוא בן שמואל ואע"ג דהוא ניבא בימי יאשיהו כדאיתא בס"ע אפשר שהאריך ימים הרבה. ועל אביה סובר כיון שהקישו הכתוב לאחיו יואל ע"כ עשה תשובה ג"כ וזכה ג"כ לרוה"ק:

בת מ' שנה היתה. כ"ה גם לקמן על פסוק ברוכה את לה' בפ"ו סי' ד' ר"ל אמר רות בת מ' שנה היתה. וע"כ גמרא גמירי להו. וה"ק אע"ג דאמר לכי בתי לא היתה קטנה כי עד מ' שנה נקראת בת אבל יותר ממ' שנה לא תקרא עוד בת וכ"ה בילקוט מכאן שאין קורין בת אלא לבת מ' ופי' מזה מוכח כי הזקנה מארבעים שנה לא תקרא בת ובא לאפוקי ממ"ד דסובר שבת עגלון היתה כדלעיל בפסוק וישאו להם נשים וגו' דא"כ היתה זקינה ביותר. ועמ"ש שם:

עד כדון לא אזלת כו'. פי' עדיין לא הלכה ללקט בשדה ואיך נאמר ותבוא. והנה לפי התרגום נראה דמפרש ותבוא אל השדה ללקט ולא אל חמותה. אך המדרש מאן בפי' הזה דא"כ הי"ל לכתוב ותבוא בשדה:

ג' דברים גזרו ב"ד של מטה כו'. הן להוסיף על דברי תורה אין כח ביד ב"ד של מטה אף בהסכמת ב"ד של מעלה כי לא בשמים היא. ולתקן תקנות ולעשות סייגים לד"ת אינם צריכים להסכמת ב"ד של מעלה ורבים המה התקנות והסייגים אשר תקנו ב"ד של מטה בלי הסכמת ב"ד של מעלה. אבל פה נמנו שלשה דברים אשר יש בהם טעם לבלי לתקנם. ובכל זאת תקנו ב"ד של מטה בשביל שראו צורך בהם וע"ז בעו הסכמת ב"ד של מעלה. והנה לשאול שלום בשם יש טעם שלא להזכיר שם שמים תמיד פן יבואו להוציאו לבטלה. וגם נכון הוא להזכירו ביראה ורעדה. ופן יוציאו את השם בקלות ראש. או פן יוציאו במקום בלתי טהור. אמנם ב"ד של מטה ראו שקמו אנשי בליעל אשר בקשו להשכיח שם ה' מפי ישראל. ולהציל את העם מהמתעים האלה תפסו את הרע במיעוטו ולא הביטו על הרע אשר בתקנה זו. ותקנו שחייב כל אחד לשאול בשם ה' כדי שיהיה ש"ש שגור בפיהם. וכן מגלת אסתר כבר אמרו רז"ל ע"ז כי אמרו אשר בזה תתעורר השנאה עלינו בין העמים או משום דאין נביא רשאי לחדש דבר. אבל ב"ד של מטה ראו שלא נכון הוא להשכיח הנס הזה מישראל וכמ"ש רז"ל בפ"ק דמגילה ומה משעבוד לגאולה אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש. ומעשרות סובר כר"א בירושלמי פ"ו דשביעית דמשגלו גלות ראשונה נפטרו מן המעשרות ושוב לא נתחייבו בהן מן התורה וכ"ה בתנחומא פ' ויחי בשעה שעלה מבבל כו' ע"ש היטב אלא שהם קבלו עליהם בימי עזרא וכמ"ש לקמן והיה טעם לבלי לתקנו כי כבד הוא על העם לתת מעשר תבואתם וחמדת הממון גדולה בלב כל האדם וכמו שקנתר ה' ליהושע שנתן מכשול בחרמו של יריחו וכמו שאמרו רז"ל שהקב"ה אמר ליהושע שהוא גרם בעשותו דבר אשר לא צוהו אך ב"ד של מטה ראו שנכון הוא לחדש ולהחזיק במצות התורה. ועל שלשה אלה הסכים עמהם ב"ד של מעלה:

בימי עתליהו כו'. פי' הדברים כי גם בימי בועז קמו אנשי רשע כמו בימי עתליהו ובימי חמו"ע ובימי מרדכי ואסתר ולכן תקן בועז גם בימיו. אבל זה אין סברא דבועז תקן על הקלקול שהיה בדורות אלו המאוחרין לו. וכן מ"ש ירמיה החושבים להשכיח את שמי וגו' ע"כ לא קאי על חמו"ע ומרדכי ואסתר המאוחרין לו אבל גם יתפרש כי גם בימיו פשה הנגע בין נביאי השקר כמו שהיה בימי עתליה חמו"ע ומו"א שקמו נבוכדנאצר והמן להעבירם על דת כי לא יקראו עוד בשם אלהי ישראל:

אף חרמה של יריחו. כבר כתב למעלה בזה:

על כמה היה ממונה כו'. דק"ל בקרא למה כתיב הנצב על הקוצרים. לכן מפרש דמילתא אגב אורחיה קמ"ל שהיה נצב על הקוצרים במספר אשר יכול להשגיח עליהם. ומשלמה ילפינן דמספר אשר יכול האדם להשגיח הוא מ"ב. ובא ליליף לנו דרך ארץ וכמו דאיתא באסתר רבה פסוק בהראותו שגלה הכתוב סדרי סעודה:

התחיל שואל עליה מאיזה עם היא ובת מי היא שנתגדלה בתרבות ודרך ארץ:

כיון שראה ראש הפלשתי בידו. כ"ה גם באגדת שמואל. וזה פלא כי ראש הפלשתי הביא אח"ז בשובו מהכותו. ואולי יתפרש שראה כמו שהבין. כי הבין ממנו שיביא את ראש הפלשתי בידו אחרי שראה בו אומץ הלב ואותות מלכות כדאיתא בפ' הערל על פסוק וילבש שאול אל דוד מדיו:

א"ל א"כ אדומי ולא אדומית כו'. פי' וזה אי אפשר דהא תנן מצרי ואדומי אחד אנשים ואחד נשים כדאיתא בפ' הערל:

אמר לו אנשים. למה נתרחקו כצ"ל :

להוציאך חלק אי אפשר כו'. ולהכי אמינא לך קצת טעם אבל עיקר טעמא משום רות המואביה ונעמה העמונית שעתידות לצאת מהם כדמשמע שם בגמ'. או מפני שלוט נתכוין לעבירה ולא בנותיו כדאיתא בב"ר פנ"א. א"נ עיקר טעמא לא איתגלי לן כטעם אפר פרה ועזאזל ודומיהם שהם חוקה:

לאיש נותנין שכר כו'. פי' לאיש ראוי להיות מהנותנין שכר שיש לו ממון ולא לאשה ומטעם זה נתרחקו האנשים ולא הנשים וע' בב"ר פנ"א:

רבתה רפתה לה. רבתה הוא מלשון רב ומורה ורפתה הוא מלשון רפואה ותקנה ופי' שנעמי למדה ותקנה מעשיה וגי' הילקוט חמותה מאלפה לה. והכל הוא ענין אחד:

מעט תפיס לו. ומפרש כי מעט קאי על מאז הבקר ועד עתה כי מעט לקטה כל הזמן הזה. וכ"ש שימעט לזו אשר שבתה הבית המצפה ללקט אשר תביא:

על שם לא יהיה לך וגו'. משום דק"ל כיון דכתיב אל תלכי ללקט בשדה אחר למה כתיב עוד וגם לא תעבורי מזה. לכן דריש לא תעבורי על העברת הדת. ובענין זה דריש גם כל הכתובים על שמירת הדת להתרחק מעבודת כוכבים ולהתקרב אל דרכי הצדיקים:

התשחק בו כציפור וגו'. הכתוב הזה נאמר בלויתן כי לעתיד יהרגהו לצדיקים ומעורו יעשה להם סוכה:

אלא אחר העינים כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם כצ"ל וכ"ה בחזית:

לבלתי נגעך שלא לדחוק כצ"ל. ופי' כי ישראלים מוזהרים שלא יונו ולא ילחצו את הגר כדכתיב וגר לא תונה ולכן לא תפחדי פן תהיה לבוז בעיניהם ויתקלסו בך כי צדיקים הם שומרי תורה ולא יגעו בך לרעה:

הצדיקים שקרויין כלים. הכוונה כמו כלי המלחמה מגינים בעד אנשי קרב כן הצדיקים מגינים על בני דורם:

שמשם היו שואבין רוה"ק והבטיח לה כי לא רחוקה היא מרוה"ק ככל המון בית ישראל ומביא את הכתוב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה כי מעיני הישועה הוא המקור העליון המשפיע כל טוב וגם רוח הקודש לכל הדבקים בה':