הוא היה עם דוד וגו'. עיקר הדברים הובא פה לדרוש כי בשביל מאשר ישאבון זכתה שיצא ממנה דוד דכתיב גביה וישאבו מים וגו' דמדריש בסוף הסימן בשבח דוד. ואגב זה דורש כל הכתובים הסמוכים לו:

בחקל סומקתא. פי' בשדה אדום כי גם הארץ היתה שם בשאר מקומות אדומה. ופס הוא חלק ורשב"ן מפרש שמשם פסקה המלחמה. כי היא היתה האחרונה שנלחם דוד עם הפלשתים:

ענבותן. ובירושלמי הגירסא ענבה שלהן יפה כשל שעורים. ונראה כי הב' הוא במקום פ"א ופי' ענף שלהן וכן במשנה פאה פ"ו כאלו היא ענוה של שעורים ובערוך פי' קמה והרמב"ם והר"ש פי' גרגרים:

אלא מלמד כו'. פי' דהך הצלה היא שלא אבדו את השדה אפי' ע"מ ליתן דמים כמו שחשב דוד אלא החזירוהו לבעלים. ונחשבה להצלה כיון שהשדה היה יקר בעיני הבעלים כמלא כרכום ולא חפץ במחירו. ומשום דהוראת הדין אינה מתבררת ביחיד כי אם בשלשה כדלקמן לכן כתיב ויצילוה בל"ר. ויען כי באמת היתה ההצלה ע"י אחד וזה שמה בן אגא שהכה את הפלשתים לכן כתיב בשמואל ויצילה בל"י. ואע"ג דחד קרא קאי על חלקה של עדשים וחד קרא על של שעורים מ"מ משוינן זה לזה. כי כל מה שאירע באחת אירע לשניה:

ושתי שדות היו. בא לתרץ הרומיא כתוב אחד אומר שעורים וכא"א עדשים. והרומיא של ויצילוה על ויצילה מקומה אחר אין למדין ממעשה וכ"ה בירושלמי:

פשיטא ליה לאבד וליתן דמים. פי' הדברים כי היו שתי שדות ודוד היה צריך לאבד אחת. וליתן דמים פשיטא ליה דמותר לאבד. ורק הספק היה לו לאבד בלי דמים. האם יאבד את של שעורים משום שהוא מאכל בהמה ויניח של עדשים מפני שהוא מאכל אדם. או יאבד את של עדשים ויניח את של שעורים מפני שהיא חייבת בחלה ומביאה ממנה העומר. ופשטיה ליה כי אסור גם לאבד ולשלם הדמים וכדאיתא בב"ק סו"פ הכונס אך שם הבעיא באופן אחר ע"ש:

ושתי שנים היו. בשנה אחת היתה של שעורים ובשניה של עדשים. ומקשה ולמה שאל בשנה השנית ולא פשט מהמעשה שהיה בשנה שלפניה. ומשני שאין למדין ממעשה ובירושלמי הגי' שאין למדין משנה לחברתה. ושתי הנוסחאות יתפרשו באופן אחד כי אם השנה הראשונה היתה של עדשים אין למדין על שנה שניה שהיתה של שעורים כי פן משום שחייבת בחלה ומביאה ממנה העומר חמירא. וכן להפך אם הראשונה היתה של שעורים אין למדים על עדשים שהוא מאכל אדם. וכן יתפרש אין למדין ממעשה של שעורים על של עדשים דשמא חמירא האחת מן השניה וכמו שפירשנו ואין דומה מעשה השנה הראשונה לשנה השניה:

הלכה נצרכה לו. כי מפני שתיית מים טובים לא הסתכן אנשים להביא ממחנה פלשתים. אבל הוא היה צריך להבקיע במחנה פלשתים ולבוא אל הסנהדרין לשאל הלכה. ואם שלשה יביאו את ההלכה תתברר יותר וכל ספק אשר יפול בתשובה יוכלו היטב לברר. ודוד לא חפץ לעשות מעשה בזה כדי שלא תקבע ההלכה על ידו שהוא היה הראשון אשר ע"י נתפרסמה ההלכה אבל בקש מהם כי יקבעו כן במסכת לדורות שהמלך פורץ גדר וכו'. אבל הוא לא חפץ לעשות כן:

הלכות שבויה כו'. זה הוא מה שנשנה במשנה וכל העם בוזזין ונותנין לו והוא נוטל חלק בראש. ואמרינן בסנהדרין פ"ב מחצה למלך ומחצה לעם וע"ז שאל דוד ולא חפץ לנהוג כן. ואע"ג דדין זה ילפינן בירושלמי משלל דוד אולי ר"י חולק על זה ויליף משלמה כדאיתא בבבלי:

בנין ביהמ"ק תבע. פי' ששאל באחד מדיני בנין ביהמ"ק והשיבוהו. ומ"ש ולא אבה דוד לשתותם פי' שלא עשה מעשה כדבריהם:

הוגד לי בשדה. היינו מ"ש לעיל פ"ד כל הנשים שוחחות ומלקטות וזו יושבת. ומ"ש כל אשר עשית את חמותך הוא מה שעשתה בבית:

ותעזבי אביך ואמך. בעל א"א מגיה אביך זה אביך וודאי אמך אומתך ע"כ ודרשו אמך על אומתך ולא כפשוטו. משום דאמך הוא בכלל בית אביך בכ"מ. כדאשכחן באברהם ומבית אביך וכן ה' אשר לקחני מבית אבי ולא מזכיר את האם בפרט. ומהאי טעמא דריש אביך ואמך על עבודת כוכבים:

שאלו תמול שלשום לא היית. בירושלמי פ' הערל הגירסא אלו באת אלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלין אותך ועמ"ש בזה בריש פ"ד:

א"ר חסא שלמה שלמה רמז שלמה יעמוד ממך כצ"ל :

וכנפים לשמש. בילקוט גריס הכי כנפים לשחר אשא כנפי שחר. והנה רבים שמו לב על החמשה מיני כנפים אשר מנה פה ומסיים שהצדיקים חוסים בצל כנפי מי שאמר והיה העולם ופנו אל הדרש פניהם. ולפי הפשט נראה כי חמשה כנפים המנויים פה המה המביאים תועלת לבני אדם ומרחיקים ממנו הנזק וכמו כנפים לארץ. הלא הארץ תתן מזון ותכין טרף לכל חי. וכן כנפים לשמש כי היא תביא מרפא בכנפיה וגם תבשל את תבואות הארץ וכדכתיב וממגד תבואת שמש וכן תביא חום ותציל מן הצנה. ולגירסת הילקוט כנפים לשחר זה נאמר על השתדלות האדם להביא מסחרו מארץ מרחק בימים ובמדברות וכמו"ש שם אשא כנפי שחר אשר פי' כי אם אשכים להלוך עד אחרית ים למצוא חפצי. וכנפי החיות הוא התועלת המגעת מהן לארבע היסודות וכמו"ש הרב בח"ג בדמות ארבע חיות וארבע פניהם. וכנפי הכרובים וכנפי השרפים הוא התועלת המגעת מן הנבדלים. כי הכרובים המה דוגמת מלאכי אלהים כידוע והשרפים הם שכלים נבדלים. והמה פועלים על הדעת והתבונה הנבדלות מן החומר. ואומר כי כל אלה התועליות הבאות לבני אדם מאלה חמש הכנפים גדול כח של צדיקים שהמה לא ישתמשו באלה התועליות להנאת גופם ותענוג החומרי. אבל עיניהם תמיד אל ה'. ועליו ישליכו יהבם. וכל עמלם ופעליהם הוא רק למלא את דבר ה' כי הוא לבד למו למחסה עוז ובצל כנפיו יחסיון. ויתכן לומר עוד כי השגחת ה' והשפעתו לבני אדם הוא לפעמים בהנהגה הטבעית וזה כנפים לארץ המורה על חוקי הטבע. ולפעמים הוא ע"י מערכות הגלגלים וזה כנפים לשחר הבאים מגלגל היומי וכן כנפים לשמש אשר בטבעה להביא טובה ומרפא. ולפעמים הוא ע"י עולמות העליונים ע"י מלאכיו עושי רצונו וזה החיות הכרובים והשרפים אבל הצדיקים המה מושגחים מהקב"ה בעצמו בלי ממוצע כלל. ויתכן לפרש עוד כי מציאות ה' נודעת או מהפעולות הנראית בארץ. או מהשכל המורה לאדם כי יש אלהים בארץ. או מהשגחה השוררת בארץ ומנפלאות ונסים אשר נעשו לעיני בני האדם ידעו כי יש אלהים בארץ היוצר הכל ומשגיח ומנהל את עולמו. אמנם אם טובה האמונה הבאה לאדם על ידי הראיות והמופתים האלה. אבל טובה וחזקה וישרה היא האמונה הבאה מן התורה והקבלה האלהית. וז"ש שמענו שיש כנפים לארץ המרימה את האדם בכנפיה לדעת כי יש בורא עולם ומלואה. ויש כנפים לשחר וזה גלגל היומי המניע את הכל והוא משל על השכל המורה לאדם כי יש בורא ומנהיג ומשגיח על כל הארץ. ויש כנפים לשמש כי השמים מספרים כבוד אל והשמש בתקופתו יגיד על מעשה ידי היוצר. ויש כנפים לחיות כרובים ושרפים וזה כנגד הנסים הנעשים על פי הרוב ע"י המלאכים אשר הם שלוחי השגחה ועושים המעשים כנגד הטבע אשר על ידיהם ידע האדם את אלהיו ועתה הוא כי כחן של צדיקים אשר באמונת התורה והקבלה יחיו גדול מכל אלה כי המה בצד כנפי אלהים יחסיון. וממנו ידעו את מציאותו. ולכן דבקים הם להקב"ה בלי ממוצע ובלי עזר זולתו. וכן הוא חלק של עושי צדקה וגומל חסד. יתקרבו לה' בלי ממוצע ועזר:

ודכוותה ונבח הלך וגו'. עי' ברמב"ן סוף פ' מטות:

ר' יוחנן פתר בה שית שיטין כו'. משום דק"ל למה יספר לנו הכתוב דברי בועז דאמר גשי הלום וגו' ופרט ג"כ וטבלת פתך בחומץ הלא כן דרך כל חונני דלים. וגם מה אתא לאשמועינן בזה שישבה מצד הקוצרים. וכ"ש דקשה כי לא לכבוד הוא לבועז שלא האכילה אלא דבר קל וכמו"ש לקמן אלו ידע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי וגו' עגלות מפוטומות היה מאכילה ולכן דריש ר"י כי הכתובים והספורים האלה באו לרמז דברי נבואות. ולשיטה האחרונה דמדברים מבועז אין קשה מה אתי לאשמועינן. דאתא לאשמועינן שמוציאין חומצניות לגרנות. ושנתן לה קליל וזה מעט ושרתה שם ברכה:

שנוצדה ממנו כו'. דריש מצד לשון שממה דמתרגמינן צדיא. והקוצרים רמז למלכות שהדברים נקצרים ונחתכים על פי המלך. ולכן ויצבוט לה קלי הבא מן הקציר רמז להחזרת המלכות:

דא"ר הונא כל אותן ו' חדשים כו'. עיין בפ"ק דר"ה בירושלמי שם המאמר באריכות ומוכיח מסתירות הכתובים:

מלאך ירד בדמות שלמה כו'. בב"ר פי"א ובגיטין מסופר כי נטרד ממלכותו ע"י אשמדאי:

כירומניקאה. בירושלמי גרסינן בבירומנקיאה ופי' שלשלת מונייק העשוי לצואר או לזרוע כמו אצעדה ודריש בחחים מענין חח ונזם:

וסתמו כל החלונות של מעלה. זה א"א לפרש כפשוטו אבל הכוונה הוא על זכות אבות או זכות מעשים ההולכים לפני תפלת המתפלל ועושים דרך לתפלתו כי תקרב אל ה'. ומה"ש קטרגו עליו כי לא תועיל כל זכות לקבלו בתשובה. עד שמצא הקב"ה צד המועיל והוא כדי שלא תנעול דלת בפני השבים והיינו חתירה תחת כסא הכבוד כלומר מפני כבוד ה' קבל תשובתו. או פי' החתירה שתחת כסא הכבוד שהוא מיוסד על החסד כדכתיב והוכן בחסד כסא ובמדת החסד קבל תשובתו:

כגואל הראשון כך גואל האחרון. עמ"ש בחזית פסוק דומה דודי לצבי:

אר"י את שמע מינה תרתי. פי' חדא מתרתי וע' בויק"ר כי שם הגירסא יותר מבוררת ועמ"ש שם:

שאלו היה ראובן יודע כו'. אין הכוונה שאם היו יודעים שכבודם ישגא ע"י מה שנכתבים מעשיהם בספר היו מתאמצים יותר במצוה זו. כי זה רחוק לומר אשר השלמים האלה יעשו טוב וחסד למען הכבוד. אבל הכוונה היא כי אם ידעו אשר מעשיהם יקומו למשמרת לדורות הבאים שילמדו מהם לעשות כמעשיהם אז התגברו עוד לעשות למען יתגברו גם הדורות הבאים הרואים מעשיהם כתובים בספר ויעשו כמוהם. ואף כי המעשה הטוב מצד עצמו היה יקר בעיני השלמים. מ"מ יש לפעמים סבות שונות המניעות גם את החרדים על דבר ה' לעשות הטוב בשלימותו. הא' שיקומו עליו אנשים רעים ביד רמה ויפריעהו במעשיו. ולזה מביא מראובן שלא טען את אחיו בכתפו כי פחד פן ימנעוהו אחיו. אמרם אם ידע כי הוא יקום לאות ולדוגמא לדורות אז לא בקש תחבולה להציל את יוסף אבל מסר את נפשו על הדבר הזה והטעינו על כתפו להצילו. הב' היא שיפחד פן ילעגו עליו וכמ"ש הטור או"ח בראש ספרו. ולכן להסתתר מפני הלצים יעשה הטוב באופן שלא תשלוט עליו העין וע"ז מביא מאהרן כי אם ידע אשר מעשהו יהיה לאות ולמשל לדורות הבאים לעשות כמוהו אז לא פנה אל הלצים הלועגים עליו ויצא בתופים ובמחולות אף כי בזה נתן מקום ללצים להתלוצץ. הג' היא מפני שוט לשון שיאמרו עליו כי כוונתו ליוהרא ורק להתגאות בקהל יעשה הטוב וע"ז מביא מבועז אף שהיה נתן מקום לבעלי לשון והולכי רכיל לאמר כי חפץ בנערה הזאת ולכן קרב אותה אליו בכל זאת אם ידע כי הוא יהיה דוגמא לדורות אז האכילה פטומות ולא שם לבו אל החושדים אותו בזה. תכלית הדברים כי ר"י בא ללמדנו שלעולם ישתדל אדם לעשות טוב וחסד. ואל ישים לבו למניעות שונות אשר ימנעוהו מהם:

ר' יוחנן היה מבדר כו'. היה מפזר סלעים במקום אשר ימצאם רשב"ב ויקבצם מבלי שיתבייש בעת שיקבלם בידו. וכן היה מפקיר גדישו כדי שיזכה רשב"ח מן ההפקר. ומביא פה המעשה לפרש את הכתוב וגם שול תשולו לה מן הצבתים כי צוה לנשל מן הצבתים כדי שתלקט מן האדמה ולא תבוש. וכן הוא בילקוט שעל מ"ש גם בין העמרים תלקט. א"ל אינה מקבלת א"ל וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולא תודיעוה אלא אתם רואים עומר יחידי עשו אותו שכחה:

דתנינן האיפה ג' סאין. אע"ג דמתניתין היא ומה אתא ר"י לאשמעינן. י"ל דאתא לאשמעינן כי האיפה הכתובה בתורה אחת היא עם המוזכרת במשנה:

יותר ממה שבע"ה כו'. כי מכסת הכסף אשר יתן לעני יגרום שכספו יתברך בשביל זה שבעתים. וכן העשיר הנותן לחם לעני להחיות נפשו. יצילהו העני בזכות הצדקה ממיתה כי צדקה תציל ממות. ובזה גם זה הדבר אשר העשיר יביא לעני. יביא העני להעשר רב יותר:

יען וביען הוא יען הוא עני. לפני זה דרש את המקרא וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כי אם לא תחזיק בו תביא את העניות עמך. ואם תחזיק בו אז תטיב עם נפשך וכמו שמפורש בויק"ר. ועתה דריש את הכתוב יען וביען הכתוב בתוכחה בענין שמיטה. ודריש יען הוא אותיות עני. בשביל שלא נהגת בשמיטות כדין דכתיב שם ואכלו אביוני עמך. ואתה גזלת את העניים לכן יהיה עליך יען אותיות עני. כי ירדו מנכסיהם ויגלו מן הארץ:

א"ר שילא. בויק"ר הגירסא א"ר דנוהא האביון הך מסכינא הב הונך מיניה ונראה שפי' דנוהא ממקום ששמו נוהא אבל כאן שהגי' דכוותה ופי' אהא מסכנא וכו' דדריש האביון הב הון בנוטריקון ור"ל זה העני מסבתו תתן הונך ר"ל שתאבד ממונך כשיצעק עליך אל ה':

גלגל היא שחוזר בעולם. וגם העשיר איננו בטוח שלא יבוא לידי עניות וכמו שאמר דדמי לגלגל אנטילייא דמלא מתרוקן כו' ולכן המטיב עם העני מטיב עם עצמו וכדגרסינן בשלהי שבת לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו שאם הוא לא בא בא בנו ואם בנו לא בא בא בן בנו שנאמר כי נגלל הדבר הזה תנא דבי ר"י גלגל הוא שחוזר בעולם א"ל ר"ח לדביתהו כי אתי ענייא אקדים ליה רפתא כי היכי דליקדמו לבניך דכתיב כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם. ולכן המרחם על העניים ירחמו גם על בניו או על בני בניו:

נקמתן של ישראל ביד ענייהן. פי' כי אם יחטא האדם יאריך ה' אפו אבל כאשר יקרא העני אל ה' כשיקפוץ ידו ממנו אז יתעורר עליו הדין והיה בך חטא פי' כי תקבל מהר העונש על החטא אשר בך ולא יאריך ה' עוד לך את אפו. וע"ע הגירסא בזה בויק"ר פל"ד ומ"ש שם:

דלמא כו'. פי' מעשה בר"י ור"ל שירדו לרחוץ בזה המרחץ של טבריא ופגשו בעני. ויאמר להם תנו לי צדקה. ואמרו לו כאשר נצא מן המרחץ אז ניתן לך. וכאשר יצאו מצאו שמת. אמרו יען כי לא עשינו עמדו חסד בחייו נתעסק במותו. וכאשר החלו לטהר את בשרו במים מצאו אצלו כיס מלא דינרין. ואמרו יפה א"ר אבהו צריכין אנו להחזיק טובה כו'. ומה שבאמת לא נתנו לו כאשר בקש מהם אולי לא היה בידם. וחשבו כי בצאתם מן המרחץ ילכו לביתם ויתנו לו:

מיד היה נענש למיתה. אבל השתא דשכיחי רמאין איכא התנצלות אם אינו נותנו בשביל שצריך לדקדק אחריו ומה דכתיב והיה בך חטא מיירי אם יודע שאינו רמאי:

והאשה עשתה אותו קרוב בתמיהא דכיון דגדול הדור היה הי' לה לומר אנו קרובין לו דהם טפלים אליו ולא הוא להן. ותשובת התמיה חסרה ובילקוט גריס בוא וראה כמה כחה של צדקה בועז גדול הדור היה ואת אמרת האיש טפל לה קרוב לנו האיש. ופי' בשביל כח הצדקה שיותר ממה שבע"ה עושה עם העני. העני עושה עם בעה"ב כדלעיל ולכן נעשה בועז טפל אליה:

בוודאי מואביה היא. כלומר לכן יכנה אותה פה בשם מואביה מפני רוע דיבורה שאמרה עם הנערים ושנתה את דברי בועז שאמר עם נערותי וגירסת הילקוט וודאי מואביה היא שהוציאה עילה על אותו צדיק הוא אמר וכה תדבקין כו':

שלשה חדשים להודיעך זכות בועז שהניחה ג' חדשים ללקט בתוך שדהו:

מטנופת עבודת כוכבים שלך. פי' פן יש לך כלים אשר עליהם חקוקה צורת חמה ולבנה תסירי מעליך:

ויזדווג לי גרסינן ופי' אם אתקשט ברחיצה וסיכה ומלבוש שמא יפגע בי אחד מן הפריצים ויחשבני לזונה ופי' אלי מענין אלי תבוא ולפי שהוא רמז לגנאי. לכן הוא קרי ולא כתיב. ואעפ"כ אמרה אלי ליישב הדברים והיינו שלא תתקשט תחלה אלא מתחלה תרד הגורן ואח"כ תתקשט וכמ"ש בפ' אלו קשרים על הפסוק תן לחכם ויחכם עוד ע"ש. וגירסת הילקוט אעפ"כ כל אשר תאמרי אלי אעשה אלי יסורו הדברים. ופי' אע"פ שהיא מסתכנת בזה בכל זאת היא מקבלת כל דברי נעמי:

במואב כתיב אני ידעתי נאם ה' וגו'. ע' בזה הגירסא בב"ר פ' נ"א ובמ"ש שם:

מאי וייטב לבו כצ"ל והשאלה היא דלא נוכל לפרש כמו כטוב לב המלך ביין דלא מסתבר שבועז ישתה וישכר לכן מפרש שברך על מזונו ובילקוט הגירסא שבירך כו' הטוב והמטיב ודריש וייטב לבו על הטוב והמטיב וזה קשה דהטוב והמטיב תקנו על הרוגי ביתר ימים רבים אחר בועז. וכוונת המדרש יש לפרש ע"פ מ"ש התרגום. ואוטיב לביה ובריך שמא דה' דקביל צלותיה ואעדי כפנא מן ארעא דישראל. וז"ש הכתוב וייטב לבו ששמח שהקב"ה קבל תפלתו וסר הרעבון:

שהיה מבקש אשה. ואשמעינן שמה' יצא הדבר שנזדמנה לו רות בעת שהיה מבקש אשה. וכמו דאמרינן לעיל פ"ג מי כמוך חסין יה שמוציא הדברים בעונתן. ופי' וייטב לבו שלבו מצא את הטוב אשר בקש:

לפי שהיה אותו הדור שטופים בזמה. אולי סובר שאיוב היה בימי שפוט השופטים כדאיתא בפ"ק דב"ב ושמה ילפינן דדורו של איוב היה שטוף בזמה ויליף מקרא הן אתם כלכם חזיתם ע"ש:

ואין דרכן של צדיקים לעשות כן כו'. פי' כי הדור היה פרוץ בזמה וזה אין דרך הצדיקים רק מעשה הרשעים הוא ולכן פחד בועז פן יגנבו מגרנו לתת אתנן כי החשוד על הזנות חשוד ג"כ על הגניבה. ולפי שהצדיקים רחוקים מן הגזל וממונם חביב עליהם. לכן שמר בועז לבדו את הגורן ולא האמין בעבדיו אשר חשד אותם פן גם הם פרוצים בזמה. וחשודים הם ג"כ על הגניבה: