חצות לילה אקום להודות לך גו'. משום דק"ל למה יספר הכתוב ויחרד האיש וילפת. לא היל"ל רק מה שמצא אשה שוכבת מרגלותיו. לכן דרש דבא לספר חסדי ה' כי אף שחרד חרדה גדולה והיה לו לבועז לקללה ולגרשה מעל פניו ואז לא נולד דוד. וה' נתן בלבו לברך את רות וקרב אותה אליו:

כנור ונבל היו נתונים כו'. עי' בזה בברכות פ"ק:

משפטים שהבאת על פרעה כו'. משום דמשפט וצדקה המה שני דברים הפוכים. כי במקום שיש משפט אין צדקה וכמו שהוקשה לרז"ל בפ"ק דסנהדרין על הפסוק ויהי דוד עושה משפט וצדקה. ואיך אמר פה הכתוב על משפטי צדקך. לכן מביא מעשה ה' במקום אשר היה משפט לאחד וצדקה לשני. ודריש ג"כ חצות לילה כי אז הוא עת רצון כדאיתא בריש אורח חיים. והביאו המעשים האלה שהיו בחצות לילה בעת רצון. מפני שהן מחרידות את האדם. פי' שהן בורחות למקומות השוממים ובהרים וביערות ולב אדם חרד ללכת אחריהן מפני הסכנה וקרא עליו המקרא דרך מליצה חרדת אדם אשר יחרד האדם בלכתו לצוד יתן מוקש והוא הפח הניתן על הארץ לצודן. ואיידי דהביא האי קרא דריש ליה ג"כ לפי' האמיתי שמי שנכון לבו בטוח בה' לא יפחד מן המוקש אשר תביא החרדה. וכמו ביצחק ובועז [ואולי דריש חרדת אדם זה האץ ומהיר ברגליו לעשות בלי התבוננות וזה יתן מוקש. ומצינו השרש חרד על הוראת פחז ומהירות וכמו יחרדו כצפור ממצרים ועוד רבים כאשר תמצא בשרשים אבל ובוטח בה' גם אם ימהר ויאיץ במלאכתו ישוגב. וזה שמביא מיעקב ורות ששניהם מהירים היו במעשיהם. ביעקב מפורש שאמר לו יצחק מה זה מהרת למצוא וגו' וכן רות מהרה לבוא אליו בחצי הלילה ולא אמרה לו מזה מקודם. הלא זה פחזות ומהירות היא מאד ובכל זאת באשר בטחו בה' במעשיהם נשגבו גם בפחזותם. ואולי בשביל זה מביא את המשל מצפור ואמר מפני שמחרידות את האדם פי' שצריך למהר לנוס אחריהם. ולא רחוק לאמר דדריש גם ויחרד הכתוב ביצחק ובבועז לא מהוראת פחד ורעדה. כי צדיקים כאלה לא ידעו פחד. אבל הוא מהוראת תמהון על המעשה הבא פתאום. ולא עלה על לבם מזה לפני זה מאומה]:

לפתתו כחזזית. אחזתו כחזזית הנאחז ודבק באדם. ודריש וילפת לשתי הוראת. מהוראת אחיזה וכמו וילפת שמשון שהוא לשון אחיזה ומלשון או גרב או ילפת:

התחיל ממשמש בשערה. דריש מלשון והנה אשה ולא כתיב כי אשה משמע שאחר שחרד ונסתפק ונתמה וילפת נתחדש לו שהיא אשה וכן דריש מלשון והנה שנתחדש לו שהיא אשה טהורה:

שנאמר ויאמר מי את ל"ג. ופה מתחיל דרשה אחרת מס"ד ופרשת כנפיך וגו' אר"ב ארורים הרשעים וכו':

בועז היה בן פ' שנה ולא נפקד. ולפ"ז סובר שאבצן איננו בועז דהא לאבצן היו ל' בנים ומתו כמ"ש בגמ'. ור"ל דאמר שהברכה היתה לרות יוכל לסבור שאבצן הוא בועז:

בת ארבעים שנה כו'. כדלעיל בפסוק ותאמר רות המואביה אל נעמי:

כיון שנשאת למחלון. זה הוא למותר וכן בילקוט ליתא:

שלמון ואלימלך וטוב היו אחים. וזה צ"ע דא"כ איך נאמר בקרא ממשפחת אלימלך ושמו בועז הלא אחיו היה:

היו אחים וטוב ובועז בני שלמון היו. ולפי שטוב הבכור קאמר כי יש גואל קרוב ממני. ורש"י בפי' המקרא הביא תוספתא דתני אריב"ל שלמון ואלימלך וטוב אחים היו. ובירושל' קרוב ממני שהוא אח ואני בן אח:

לדודו אחיו. כדקאמר אברהם ללוט כי אנשים אחים אנחנו להיותו בן אחיו. וה"ה בן האח לדודו להיותו אחי אביו:

שהוא קונה סחורה בנערותו כו'. כי לפי הטבע המסחר שעושה אדם בנערותו הוא יותר טוב מבזקנותו. כי בנערותו ידיו חרוצים ומלאות עבודה משא"כ בזקנותו שהוא מתרפה במלאכתו. וכן במעשים טובים ובלמוד טובים בנערותו מבזקנותו וכמו דאיתא באבות הלומד ילד למה הוא דומה כו'. מ"מ לפעמים ימי הזקנה מועילים יותר למסחר ולתורה. ולכן אל יתיאש אדם מן הרחמים:

כשהוא טוב מראשיתו. פי' אם גם בראשיתו היתה מחשבתו לטובה אז טוב גם אחרית הדבר ולאפוקי מאלישע שתחלת מחשבתו בלמודו היתה שלא לשם שמים. לכן לא היה אחריתו טוב:

א"ל עד כאן תחום שבת. אע"ג דהוא לא היה חושש לזה אפשר דלא חפץ לצער לר"מ או דחפץ להראות לו חכמתו:

ועד כדון מקבלין. פי' האם מקבלים גם בעת הזאת אשר אין בכחו עוד להיטיב מעשיו ואין בידו עוד להרע:

ופירש טליתו עליה. פי' כי לקח את המת ברשותו וע"ד שנאמר בבגדו בה ודרשינן כיון שפירש טליתו עליה ועי"ז זכותו תגין עליו:

ואל יהי חונן ליתומיו. דאע"ג דלא יומתו אבות על בנים. כשהפליגו ברשע גם זרעם נדחה וכדמייתי בפ"ב דחגיגה לא נין לו ולא נכד בעמו:

כך העמיד. היינו ר"מ שלמד תורה לכל ישראל:

ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה. מה שאמר כל אחד ואחד משום דאמרינן בפ"ב דסנהדרין תקפו של יוסף ענוותנותו של בועז ופירש"י דבר גדול של יוסף כדבר קטן וקל שבבועז. ומזה ידענו כי לא הושוו כולם כי יש בהם מדרגות ולכן אומר כל אחד ואחד פי' כל אחד לפי ערכו ומדרגתו. כ"כ בעל שרש ישי ונכון הוא. ומה שהיו צריכים לשבועה כי לכל אחד היה היתר בדבר מיצרו כדאמרינן לקמן בבועז שהיה יצרו מקטרגו וכו' וכן דוד היה לו צד היתר לפגוע בשאול משום הבא להורגך השכם להורגו. לכן קפצו ונשבעו כדי שיפרשו מפני השבועה. וכן ביוסף כדי שלא להסית עליו חמת אשת אדוניו היה יכול להתיר את עצמו להיות עמה בקירוב בשר ולהפיס דעתה כדאיתא לכן חזק את עצמו בשבועה שלא לבקש עוד היתר לנפשו:

יוסף ודוד ובועז. מה שהקדים דוד לבועז כתב בעל שרש ישי דמונה מתורה ונביאים וכתובים כסדר הזה א"נ שדרך המדרש למשבק ענינא דקאי עליה לבסוף והכא עליה דבועז קאי:

וחטאתי לה' אכ"כ כו'. הנה הוא מפרש לאלהים הוא נפרד מן וחטאתי והוא לשון שבועה. ומוכיח כי אם תפרש כי יחטא לאלהים היה לו לומר וחטאתי לה' אשר בזה ידעה גם היא כי לה' אלהי ישראל יחטא. אבל לאלהים הלא היא תכחישהו ותאמר כי זה לא נחשב לחטא לאלהים. כי היא לא תבדיל בין קודש לחול:

ויאמר דוד חי ה' וגו'. דק"ל למה כתיב עוד ויאמר דוד פה הלא נזכר לפני זה ויאמר דוד אל אבישי ולכן דריש כי ויאמר דוד הוא שאמר דוד ליצרו חי ה' בשבועה כדי שלא יסיתהו עוד להרגו וכמ"ש לפ"ז או כי ויאמר דוד קאי ג"כ על אבישי ששנה באולתו לדבר על לב דוד שישלח בו יד (שרש ישי):

ר' יהודה ור' חוניא כו'. פלוגתתם היא בזה דלר"י כבר היה יצרו מקטרגו ולכן קפץ בשבועה. ולר"ח עוד יצרו לא הסיתו לזה ורק בועז בחכמתו שראה את הנולד ופחד פן יסיתהו יצרו לכן קפץ ונשבע. ומביא ע"ז הכתוב גבר חכם בעוז בועז ואיזהו חכם הרואה את הנולד. לכן היה לאיש דעת אשר יאמץ כחו להנצל ע"י השבועה שנשבע: