זש"ה ע"י שלמה כו'. מה שדקדק לומר ע"י שלמה כי פשטיה דקרא הוא ללמד לאדם כי יהיה מהיר במלאכתו וכמו שלמדה לנו תורה דרך החיים בכמה מקומות. ופה בא המדרש לדרשו על יוסף ומשה לכן אמר מראש כי הכתוב נאמר ע"י שלמה אשר כל דבריו היו במשל ומליצה ומוכרחים אנחנו למצוא בו רמז זולת הפשט. וגם נוכל לומר יען דדריש לקמן את הכתוב על שלמה. ויפלא בעינינו איך יהלל שלמה את נפשו לכן הקדים לומר זש"ה ע"י שלמה כי הכתוב הנאמר ברוה"ק ידבר ע"י שלמה ולכן לא יפלא בעינינו לראות כי שלמה ידבר בשבחו:

חזית איש מהיר במלאכתו וגו'. נראה דדורש שיר השירים מלשון השראת השכינה ששרתה עליו רוה"ק ומייתי האי קרא לפני מלכים יתיצב לסמך כי שרתה עליו רוח ה' וברוח ה' דבר שלשה ספריו וכדמפרש לקמן. ואגב דורש מראש שאר הדרשות וכדרך המדרש:

דכתיב ביה וכו'. לעשות מלאכתו וכיון דהיה יום איד ושמחה וכדמפרש ואזיל הלא כל איש שבת ממלאכה ובכל זאת בא יוסף לעשות מלאכתו מזה מוכח כי היה מהיר במלאכתו:

ר"י ור"ג. עיין בב"ר פ' פ"ז:

יום נבול וזבול היה. [כבר אמרו רז"ל בירושלמי ר"ה פ"א על חדש כסליו כי נקרא ירח בול יען כי אז העולם נובל מהגשם והארץ תמס. וגם בפרוץ יאור הנילוס תמס ארץ מצרים והוא יביא זבל ואשפה לדשן את השדות לזריעה. ולכן נקרא יום שטף הנילוס נבול וזבול] ורש"י ז"ל כתב כי הוא ללשון גנאי לפי שאז זבחו זבח ליאור ועיין בפ"ק דע"ז:

טיאטרין. הוא שמחה וגיל צחוק ורקוד. וכל זה היה במצרים בפרוץ הנילוס בארץ וכולם הלכו לשמוח אלי גיל. ויוסף אף כי הותר לו לשמוח אז בשמחתם. כי לא היתה שמחת חג לאלילים של המצרים בכ"ז בחר יותר לעשות מלאכתו ולחשוב חשבונות בית אדוניו כי הוא היה מהיר במלאכתו:

כל שהוא משמש כו'. פי' אע"פ שע"פ דין היה לו לעבוד עד היובל. וכמו ביוסף דגופו היה נמכר ע"פ דין לעבד בשביל שקרא לאחיו בני השפחות וכדאיתא בב"ר. בכ"ז צדקתו ואמונתו בעבודת רבו תקדים לו זמן החירות ויצא לחירות אחרי ימים במספר:

שההשיך הקב"ה עיניו וסירסו. כי הסירוס מבלבל ומחשיך את הדעת כמו"ש בעל העקדה וזה הכוונה שהחשיך עינו פי' עין בחינתו. [ובאמת גם מראה פני הסריס נשתנה ויחשך. ועיין בבכורות מ"ד ע"ב רחב"א כל שמראיו חשוכין. ויש לפרש בזה דלא כרש"י ע"ש]:

זה משה. פה חסר ולפי השמ"ר פ' י"א צ"ל כן. חזית איש מהיר זה משה שהיה מהיר במלאכת המשכן לפיכך לפני מלכים יתיצב. רי"א חזית איש מהיר זה משה שהיה זריז להביא המכות על פרעה לפני מלכים יתיצב והתיצב לפני פרעה. בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו כו'. והת"ק מפרש לפני מלכים זה השכינה כי מיד כשהוקם המשכן כתיב ויקרא ה' אל משה. ובל יתיצב לפני חשיכים זה שנפרד מעדת ישראל אשר היו חשוכים לגבי השכינה או לפי שהיו מוקפים בענן. ור"י דמפרש שהיה זריז להביא המכות על פרעה כי השכים בבקר בזריזות לבוא אל פרעה. ומפרש במלאכתו כמו במלאכותו ובשליחותו וקרא ליתרו חשוכים לפי שהיה שפל והדיוט כדאיתא בב"ר פ"א:

זה ממ"ה הקב"ה. וקמ"ל אף כי כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כדאיתא בשבת פ' שואל משום לא יגורך רע כי העושה רע לא יגור עם הקב"ה בכ"ז זכות זריזותו להביא המכות על מצרים. ולהציל את ישראל הקריבו לפני הקב"ה. וזה שאמר הכתוב לפני מלכים יתיצב ומפרש למה זכה להתיצב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה משום בל יתיצב לפני חשוכים שלא נשא פני פרעה אף כי נתגדל בביתו:

במלאכתו של הקב"ה. ויען כי האדם יולד לעמל התורה כדאיתא בפרק חלק לכן אמר חזית איש היודע את יעודו ותכליתו בארץ וזה מלאכת השמים כי הוא מהיר במלאכתו ועושה מלאכת השמים באמונה הוא יתיצב לפני יועצי עצה בתורה כי סוד ה' ליראיו ועיניו תביטנה נפלאות בתורת ה' בל יתיצב לפני חשוכים ולא ילכד מעולם לבוא בין מתי שוא ולהתלמד ממעשיהם. וקורא את הרשעים חשוכים. הא' כי מעשיהם הוא במחשך. וכדבר הכתוב והיה במחשך מעשיהם. והב' כי אחריתם הוא חשך ואפילה וכדבר הכתוב יהי דרכם חשך:

זה ר' חנינא. כי היה מהיר במלאכתו לסתת את האבן ולהסיעה לירושלים וזכה בשביל זה לעמוד לפני מלאכים כאשר יסופר. ולא התיצב לפני הפועלים החשוכים אשר כחשוכים נחשבו לפני המלאכים. ולתכלית זו מספר פה כי חפץ לשכור פועלים אשר אין לו ענין אל הנס רק ללמד לנו מי המה החשוכים:

ראה אנשי עירו כו'. ואע"ג דאין שיעור לעולת ראיה וסגי בכל דהו ולמה לא קנה גם הוא ב' תורים או ב' בני יונה בעד החמשה סלעים אשר היו בידו לשלם להפועלים. אבל כיון שראה שבני עירו מביאים עולות ושלמים בקר וצאן. דברים חשובים. והוא יביא עולת עוף יחשדנו הרואים בצרות עין. והוא חפץ להעלות דבר חשוב. לכן סתת והחליק את האבן להעלותה לירושלים וזה דבר חשוב ונכבד:

וסידקה. פי' כי בקע ותיקן אותה. וי"ג וסירקה וזה מלשון צבע וסרק וכמו כרכמה:

הרי עלי להעלותה כו'. זה אין קושיא איך נדר בדבר אשר אין בידו ושמא לא ימצא פועלים להעלותה כי הוא נדר בשביל שהיה בטוח במנהג העולם כי ימצא פועלים ובטח בה' כי יהיה לו לישועה להקים הנדר אשר נדר בדבר מצוה ליפות את ירושלים באבנים מסותתות או לבנות בית הכנכת או ביהמ"ד חדש בעיר ה':

בא המעשה ללשכת הגזית. כי לא ידע אם מלאכים עשו את מעשיו או פן קפצה לו הדרך כי הוא היה מלומד בנסים כדאיתא בתענית. ויושבי הלשכה פתרו לו שהיו מלאכים כיון שלא באו על שכרם או כי הוא לא חפץ להלין שכר השכירים בידו לכן נתן לחכמים יושבי הלשכה לשמור את הכסף בידיהם עד כי יבואו הפועלים לבקש את שכרם:

והכתוב אומר ואת ביתו בנה שלמה וגו'. אע"ג דהוא כתוב הסמוך אל הכתוב ויבנהו שבע שנים ולמה אמר והכתוב אומר. משום די"מ כי שלש עשרה שנה קאי למלכותו ונמצא שבנה רק בשתי שנים כי בשנה הרביעית למלכותו החל לבנות את בית ה' ונמשך הבנין שבע שנים ויהי י"א למלכותו. ואז החל לבנות את ביתו עד שלש עשרה שנה למלכותו וזה ב' שנים וכן הביא הרד"ק הפי' הזה בשם י"מ. לכן אמר והכתוב אומר ללמד לנו כמו ויבנהו שבע שנים הכוונה שבע שנות הבנין כן בכתוב הסמוך שלש עשרה שנה הן שנות הבנין:

נמצא מיופה כו'. וזה אי אפשר שיהדר את ביתו ויתעסק בו יותר מבנין הבית לה' לכן דרשו כי ארכו שנות בנין ביתו לא בשביל רב המלאכה וההידור. רק בשביל שהיה מתרפה ומתעצל במלאכתו. ובבנין בית המקדש אף כי גדול היה כבוד בנינו ומלאכתו רבה מאד בכל זאת בנה רק שבע שנים כי היה זריז במלאכתו:

הכל מסייעין את המלך וכו'. עד בכבודו של הקב"ה תמצאנו במ"ר פי"ד:

לפני מלכי תורה יתיצב. כלומר עם המלכים שומרי תורה יהיה חלקו ולא עם חבורת רשעים שאין להם חלק לעוה"ב:

ראש לשלשה יוחסין צ"ל לשלשלת יוחסין. כי לכן הזכיר ורחבעם בן שלמה אף שכבר נזכר בן מי הוא רק ללמד לנו שנמנה בין יחוסי מלכי יהודה. וזה שאמר לפני מלכים יתיצב. וכן מה שאמר ששרתה עליו רוה"ק מדריש מן לפני מלכים כי רוה"ק איקרי מלכות כדדרשינן במגילה על ותלבש אסתר מלכות:

תחת אבותיך יהיו בניך. משום דבעי למדרש כי שרתה עליו רוה"ק וכתב ג' ספרים ונדמה לאביו בכל מעלותיו ונוסף עליו ששרתה עליו רוה"ק ולכן לא הזכיר פה אשר לשלמה בן דוד וכדמסיים לכן דריש את הכתוב תחת אבותיך וגו':

את מוצא צדיק מוליד צדיק כו' פי' אף כי ע"פ הטבע ישוה הבן לאביו לצור אשר ממנו חוצב בכל זאת מצינו לפעמים גם ההפך כי צדיק מוליד רשע ורשע מוליד צדיק:

צדיק מוליד צדיק. יש לו מקרא דכתיב תחת אבותיך וגו' הלא מוכח מזה כי הדורות שיקומו ממנו אחריו ישוו לאבותיהם. ויש לו משל סרכא דאקים תאניתא. פי' סרכא אדם גדול מקים בן דתני ומתני כמוהו. וי"ג סדנא דאקים תאניתא ופירושו כי גם אם נקצץ העץ ונשאר רק השרש בארץ מ"מ התאנה תקים תאנה ותוליד בדומה לה:

משל כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. אף כי כתוב הדר הוא. קרי ליה משל משום דפשט המקרא הוא אשר מרשעים תצא רעה. ולא מוכח כי יוליד גם בנים רשעים. אבל שגור הוא בפי האנשים להשים הכוונה בפי הכתוב כי מרשעים יולדו רשעים:

חיפושיתא פי' תולעת השחורה:

קרוצי בישי מינה. ממנה יצאו זבובים רעים:

מקרא תחת חטה יצא חוח. ודריש את הכתובים אם על אדמתי תזעק וגו' כי אם היה כופה את אשתו לתשמיש וכן אם כחה אכלתי בלי כסף אם לא נזהרת באונאתה אז יהיה ענשי כי תחת חטה תחת בני מעלי יצא חוח יולדו לי בנים פושעים ומורדים. וכן המקרא תחת הנעצוץ יעלה ברוש מדריש אלמעלה דכתיב יעזוב רשע דרכו ואל יתיאש לאמר אם אבי היה רשע איך אצדק. כי גם מהנעצוץ וחוח יעלה לפעמים ברוש:

אבל שלמה מלך בן מלך. וז"ש הכתוב תחת אבותיך יהיו בניך. ואע"ג דלא אמר הכתוב לשלמה בן דוד מ"מ היה דומה לאביו בצדקתו ומת בכבודו כמו אביו ולאפוקי ממ"ד דהיה מלך והדיוט:

דוד בנה את היסודות שחפר ליסדם עד התהום כדאיתא בפ' החליל וזה שקול כבנין העליונות שבנה שלמה בנו:

אביו מלך מסוף העולם ועד סופו. פי' שמלך בחכמתו ונתפשטה בכל העולם וכמ"ש בש"ר פ' מ"ח ויצא שם דוד בכל הארצות ששמו הטוב יצא מסוף העולם ועד סופו:

דוד אמר הבלים. לההביל עניני עוה"ז:

דוד אמר דברים. פי' דברים רמים ומחוכמים בתורה וכן משלים היא משלי מוסר וחכמה:

דוד בנה מזבח בגורן ארנון ושלמה כשבנה ביהמ"ק:

נכתב על שמו. פי' אע"פ שיש בתהלים דברי עשרה קנים כדאיתא בפ"ק דב"ב מ"מ נקרא הספר על שמו יען שרוב הדברים כתובים ומחודשים ממנו ועי' לקמן פרשה ד' פסוק כמגדל דויד:

ולא עוד אלא ששרתה כו' פי' כי בזה גדול כח הבן מן האב כי כתב שלשה ספרים שלמים ברוה"ק ודוד כתב רק ספר תהלים. וגם הוא לא כלו מדוד הוא וכמ"ש. וכן במשלים לא כתב ספר כלל. ומה שאמר לא נאמרו ברוה"ק:

זש"ה לב חכם ישכיל פיהו כו'. מביא את הפסוק הזה. למדרש שיר השירים ששרתה עליו רוה"ק לאמר שלשה הספרים:

פומיה מחכים עלוי. ומפרש לב חכם לא לבו של חכם רק לב אשר בו חכמה ודעת ישכונו. מי יורה לנו את האצור בו. ומי יגיד לנו כי הוא מלא חכמה. ומשיב ישכיל פיהו כי מהפה אשר יפיק דברי חכמה יסתכלו ויחזו מה שבלב:

מוסיף על לקחה של תורה. שבשכר טרחו להוציא הדברים בפיו יזכה להוסיף בתורתו:

לקח שהוסיף על דברי תורה כו'. ודריש את הכתוב ועל שפתיו יוסיף לקח. ועל כמו הוקם על ונתעלה כי בשפתיו יוסיף לקח שלמד תורה מרבים ועי"ז הוסיף תורה על תורתו:

להעשות תייר בחכמה. לבקשה בכל המקומות כתייר המחפש מקום מנוחה. וכל איש שהיה קורא ושונה כהוגן היה מביאו אצלו ללמוד ממנו:

כד עביד אלפא ביתא. שירים ופיוטים על דרך הא"ב: ויהי שירו על אלף חמשה גרסינן:

אלא על כל אשר נעשה כו'. וחסר וי"ו במקרא וכאלו כתיב לדרוש ולתור בחכמה ועל כל אשר נעשה תחת השמים. וזה הוא באמת ענין רע להתיגע במעשה התבל החולף. אבל להתעסק בחכמה לא שייך לומר כי הוא ענין רע:

זש"ה ויותר שהיה קהלת חכם. משום דבעי לפרש שיר השירים על מה ששרתה עליו רוה"ק לומר ג' ספרים כדכתיבא לעיל מייתי האי קרא ללמדך שכל מי שאומר ד"ת ברבים זוכה שתשרה עליו רוה"ק ומייתי ראיה משלמה:

היית צריך לכוף אזנך. ולפ"ז הוא דבק למה שאמר מקודם וזכור את בוראיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה וגו' והדברים האלה נאמנים ונכונים לשמוע אם אמר איזה איש מן השוק וע"ז אמר ויותר ראוי לשמוע בשביל שאמר זאת קהלת. ויותר שאמרן ברוה"ק כי קהלת מרומז רוה"ק וכדדריש במדרש קהלת על הכתוב אמרה קהלת:

ואזן ד"ת כו'. כי הכל קאי ונמשך על דעת העם אשר זה הוא ד"ת ומדריש עוד למד דעת את העם ואזן דעת העם וחקר דעת העם:

עשה אזנים לתורה. כי לא נוכל לפרש ואזן שהנוה אזנו לד"ת היה לו לומר והאזין או אזן בקל ומדכתיב אזן בפיעל דהוא יוצא לפעמים לשלישי כידוע לכן דרש שעשה אזנים לתורה:

רב נחמן אמר תרתין כו' ר"נ בא לפרש ולמד דעת כי הוא השכיל והכין הדברים אשר על ידיהם יוכל האדם להבין ולדעת. ור"י ור' שילא מפרשי את אזן כי עשה אזנים כמו אזן הקופה והקיתון. ור"ח מפרש את תקן משלים הרבה כי ע"י המשלים תקן לדלות עצה ודעת מבאר החכמה אשר היא עמוקה מאד. והנה להבין מה הוסיף אחד על רעהו י"ל ע"ד שכתב המורה בח"א פל"ד כי יש חמשה דברים המונעים את בני אדם להבין ולדעת. הא' הוא קוצר המשיג כי דעת אנוש קצרה להבין ולרדת במעמקי החכמה. הב' הוא עומק המושג כי החכמה עמוקה הוא מאד ומי ימצאנה. הג' הוא צרכי הגופות כי צרכי בני אדם רבים הם. והדאגה על צרכיו תמנעהו לרדוף אחרי החכמה. הד' הוא רוע ההכנות. כי יצר לב האדם רע מנעוריו ויחפוץ ללכת חפשי ולא להשתעבד נפשו אל החכמה. והה' הוא ארך ההצעות. כי הקדמות הרבות הנדרשות לחכמה ולמדעים תיגענה את האדם ולא יבקש להתעמל בהם למרבה. ונגד אלה החמשה באו פה אלה המשלים מהשלמים האלה. לענין קוצר המשיג ולא ידעו הפתח לבוא בקרבה ראה שלמה להקל על החפצים בחכמה ומביא את המשל מהפקעת הנתלה על הדרך כי ידעו הכל מהפקעת לכנס ולבוא בפתח. כן עמד שלמה וע"י התחילו הכל סוברין תורה. ועל עומק המושג הביא המשל מהחורשא הסגורה ומסוגרה מבוא אליה ושלמה עשה דרך לבוא אל החכמה. וכנגד צרכי הגופות מביא ר"י המשל מקופה גדולה המלאה פירות אשר בשביל כובדה וחסרון אזניה לא יטלטלנה האדם ממקומה והוא עשה לה אזנים ובזה תהיה מיטלטלת. וכנגד רוע ההכנות מביא רבי שילא המשל מקיתון גדול שהוא מלא רותחין וזה כרתיחת הבחרות וחמימות הדם ושלמה מצא תקנה גם לזה. וכנגד ארך ההצעות מביא את המשל מבאר עמוק וע"י המשלים אשר תקן שלמה הקל את ארך ההצעות והיה באפשרי להבין את החכמה:

לא היה אדם יכול להשכיל וכו' פי' כי לפני שלמה ידעו כל דבר רק מה שקבלו איש מפי איש ולא יכלו להוציא דבר מתוך דבר מדעתם. ושלמה ברוח חכמתו אשר נתן בתורה החלו להבין קצת מד"ת מדעתם ע"י המשלים והדמיון דבר לדבר:

דכתיב משלי שלמה. וכתיב בתריה לדעת חכמה ומוסר וגו':

משל למלך שאבד זהוב כו'. וגם ד"ת נמסרו בסיני כל מה שהחכמים עתידים לחדש וע"י משלי שלמה מצאו את אשר נמסרו אז בסיני:

ללמדך שכל מי שהוא אומר כו'. ומפרש למד דעת את העם ע"י שלמד תורה ברבים זכה שאזן וחקר ותקן משלים הרבה הנאמרים ברוה"ק:

אם אתה מחפש אחר ד"ת כמטמונים. הא דלא אמר אם אתה מבקש ד"ת ככסף כרישא דקרא שבו פתח. וגם מאי אתי ר"פ לאשמעינן שאין הקב"ה מקפח שכרו מהיכי תיתי שיקפח ה' שכרו וגם שכרו הלא מפורש בקרא דכתיב אז תבין יראת ה'. אבל ר"פ קרא קשה ליה דמדבר מחכמה ותבונה ואמר אם תבקשנה החכמה והתבונה ככסף וכמטמונים תחפשנה והיה לו לסיים אז תבין חכמה ותבונה שהן המבוקשות וכדמסיים ג"כ כי ה' יתן חכמה וגו'. וזה אשר מתרץ כי יתפרש הכתוב אם תבקשנה ככסף ומפרש לא ככסף אשר האדם רגיל לרוץ אחריו כדרכו. אך כמטמונים ככסף הנאבד ונעלם מן העין תחפשנה. וע"ז מתעמל האדם רב יותר אז יהיה שכרו. מלבד אשר ישיג החכמה והתבונה אשר אותם הוא מבקש. לא יקפח ה' גם שכר עמלו אשר טרח לבקשם כי אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא הכוונה שיזכה לרוח הקדש ג"כ:

אנחנו לא נזבלים כו'. פי' הדברים כי הכתוב אומר לבקשה כדבר יקר וחשוב כמו כסף ומטמון הדורש זריזות גדולה. ואנחנו גם כתבן וזבל אשר יבוקש למשא ומתן ונמצאים בקל לא נזדרז בבקשתה כי הם השכימו למלאכתם טרם השכמתי לבית המדרש:

מכאן תנינא. כל זה הוא בירושלמי פ"ק דשבת ומובא לדרוש אז תבין יראת ה' שיזכה לרוה"ק וכדמסיים:

הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל. שלמה לא בא בהערמה לבקש דבר מועט המחזיק את המרובה דא"כ מה אמר לו הקב"ה ולא שאלת עושר ונכסים הלא המה נכללים בחכמה אבל פירושו והכל בכלל דהחכמה חשובה מהכל. ועושר ונכסים נגד החכמה לא נחשבו בעיני למאומה. ולפ"ז החכמה כוללת הכל. וכן איתא בילקוט הריני שואל דבר שכל הדברים טפלים לו הכסף והזהב טפלים לו. ויש לפרש עוד כי הוא לא שאל כסף וזהב למרבה יען שלא היו חשובים רק שאל חכמה והחכמה הלא בלי כסף כדי ספוקו לא תתקיים. ולכן אמר כי אנכי אשאל חכמה וה' הלא יתן די צרכי לקיים החכמה בקרבי ונמצא הכל בכלל:

חלום היה עומד על כנו כו'. פי' כשהיה בהקיץ ועמד על רגלו נראים לו דברים אשר רק בחלום יתראו. וכמו חמור נוהק והוא ידע מה נוהק כי היה מבין בחכמה נהקתו. וכן צפור מצפצף. ודרש כל זה מדכתיב וייקץ והנה חלום. והחלום הלא הוא רק בשינה אם לא למדריש כי גם בהקיץ ראה מראה חלום ואע"ג דגם גבי פרעה כתיב וייקץ פרעה והנה חלום. אבל שם פירש"י ז"ל והנה נשלם החלום וע"ע שם ברמב"ן פירוש אחר ע"ז אשר הכתוב גבי שלמה לא יתפרש כזה וע':

לגמרה של תורה. כשגומרים קריאת התורה כמו שאנו עושים בשמחת תורה וכן בסיום איזה מסכתא וכמו שעשה שלמה משתה לכל עבדיו כאשר זכה לחכמה:

שיר חד כו'. ומפרש שיר והשירים אשר לשלמה. ולדידיה השיר האחד הוא מתחלתו עד אני ישנה דמדבר מגלות מצרים וגאולתם. והשירים תרי. הא' הוא מאני ישנה עד לכה דודי נצא השדה דמדבר מגלות בבל וגאולתו. והב' הוא מן לכה דודי עד סופו דמדבר מגלות אדום עד הגאולה ע"י משיח צדקנו וכמ"ש התרגום. וזה הוא ג' שירים על ג' זמנים מתחלפים. והאומר כוליה חד סובר דכל שיר השירים מדבר בענין אחד:

ואלין תרתין אחריניאתא כו'. כי האומר כולה חד מפרש שיר המשובח מהשירים וזה לכל הפחות משני שירים אחרים ופריך מה הנה. ואע"ג דכתיב ויהי שירו חמשה ואלף אבל הנהו לאו ברוה"ק נאמרו כיון דלא נכתבו כמו ג' ספריו. ולכן ליכא למימר דמשבח זה השיר הנאמר ברוה"ק על שירי חול אשר אמר:

סברין מימר דוד אמרו. ואינו כן אלא שלמה אמר ותולה בדוד שנאמר כמגדל דוד צוארך מה שיר השירים שלמה אמר ותולה בדוד אף מזמור שיר חנוכת שלמה אמר ותלה בדוד כצ"ל ה"פ כי הוא מבקש שני שירים אשר אמר שלמה ושיר הזה הוא נשגב משני השירים האלה. ומצא שיר אחד שיר המעלות לשלמה. ושיר השני לא נמצא בתהלים בלשון שיר רק מזמור שיר חנוכת הבית אשר שלמה חנכו. ולא תאמר כי דוד אמרו ברוה"ק על שם העתיד אבל שלמה לבדו אמרו והא דכתיב לדוד משום דתלה את בית המקדש בדוד. וכמו שקרא לבית המקדש כמגדל דוד ולא אמר כמגדל שלמה אף שהוא בנאו. רק לחלק כבוד לאביו אמר כמגדל דוד. וכ"ה גם במזמור שיר חנוכת הבית לדוד שלמה אמר ותלה בדוד. ועל שני שירים אלה משבח את השיר הזה של ישקני כי הוא נעלה ונשגב משני אלה:

משולשין היו. כי בתלת זמני הוי חזקה וכל מעשיו היו מוחזקין וקיימים ולא כדרך המקרה וגם מה שעבר ג' עבירות הוא להראות כי לא ע"ד המקרה עבר אבל היה מוחזק בהן:

במעלה הראשונה. כתיב ושלמה היה מושל וגו' במעלה שניה כתיב כי הוא רודה וגו' כצ"ל. כי הכתוב כי הוא רודה כתיב אחר הכתוב היה מושל וגם רודה גדולה בהוראתו ממושל ועי' בסנהדרין פרק שני:

זה דינן של זונות. ומוכיח כי דן בלא עדים והתראה ממה שאמר היא אמו והוכיח ממה שאמרה תנו לה ונכמרו רחמיה על הילד. ובאמת עדיין יש לטעון על זה פן בערמה דברה והשניה היתה פתיה ולא ידעה מה. אבל הוא דן בדעתו וסמך עליה כאלו היתה מפי הגבורה ואע"ג דלפי סדר הכתובים נראה כי משפט הזונות היה בטרם שמשל בכל הממלכות מ"מ אין מוקדם ומאוחר בתורה:

מי היו כו'. משום דאין דרך נשים זונות לדאוג על בניהם ומכ"ש שלא יבקשו לקחת בנים זרים בבתיהם לכן אמר כי רוחות היו ונקראו זונות משום שהן מתעות את הבריות דזונה מתרגמינן מטעיא. ורבנן אמרי יבמות היו וכדי להפטר מן החליצה והיבום בקשו להן בן ונקראו זונות שזנו מיבמיהן וחפצו להפרד מהם וריב"ל אמר זונות ממש ואפ"ה מקרה היה לשתים אלה כי לא מאסו בבניהן:

ולא היה מלך אלא על ירושלים. פי' אף כי מלך על כל ארץ ישראל. כי בימיו לא היה מלך אחר בישראל. אבל דבריו לא היו נשמעים כמלך רק בירושלים לבד ובאחרונה גם בירושלים לא הקשיבו בקולו ופקודתו לא היתה נשמעת רק בביתו. ומביא לראיה כי סר פחדו ומוראו גם מאת אנשי העיר כי ירא ללון בלילה בלי שומרים אחוזי חרב סביב מטתו:

חכם טפש וחכם. ומוכיח כי אבד את חכמתו מדאמר אני קהלת הייתי מלך וגו' ולא היו מאמינים בו כדאיתא במי שאחזו ובמדרש קהלת ומזה מוכח כי לא עמד טעמו בו. ולא יכלו להאמין כי זה המלך שלמה החכם מכל אדם:

הדיוט מלך והדיוט. הדיוט קודם שמלך ואחר שמלך ונטרד ממלכותו לא שב עוד לכסאו ונשאר הדיוט:

ברם כען לית אנא. כיון דקהלת אמר בסוף ימיו ואמר אני קהלת הייתי נראה כי נשאר הדיוט:

ג' עבירות כו'. עי' בירושלמי סנהדרין פ' ב':

וכתיב ויהי שטן לישראל. לא קאי על רזון בן אלידע הנזכר לפני זה אך על ירבעם בן נבט כי גם הוא היה שטן לישראל:

שלשה משלות. כלומר ג' ספרי משלות אלא ששוב נכתבו כלם כאחת. ואע"ג דאמר ג"כ שלשת אלפים משל אבל המה לא נאמרו כרוה"ק ולא קחשיב:

הבל חד כו'. ואע"ג דבסיפא דקרא איתא עוד הבל הבלים אבל סוף הכתוב הוא רק פורט ומפרש לרישא ונראה דג' הבלים אלה הוא על שלשה זמני האדם. ימי העליה וימי העמידה וימי הירידה ע"ד כי השחרות והילדות הבל:

ג' שמות נקראו לו. עי' במדבר רבה פ"י:

איזה מהם כתב תחלה. והנ"מ לסדרן וכמו דאיתא בפרק קמא דבתרא דסדרן משלי קהלת שיר השירים. ולאידך סדרן משלי שיר השירים קהלת:

משל זה ספר משלי. ואע"ג דלית ביה רק תתי"ו פסוקים. היה מתרץ רשב"ן לקמן שאין פסוק שאין בו ב' וג' טעמים:

וקהלת בסוף אמרו. ולכן לא מזכיר בפסוק זה אשר נכתב באמצע ימיו בעת אשר הגיד רק משלי ושיר השירים:

דברי זמר. אע"ג דסודות רבים וגדולים צפונים בשיר השירים מ"מ מדקרי ליה שיר וזמר מוכיח כי אמרו בבחרותו:

דברי הבלים. כלומר לההביל ולבזות את כל עניני העולם:

הכל מודים כו'. פי' אלה האומרים דכל חד וחד כתב בפ"ע. ואע"ג דיש סוברים דקהלת אינה מטמאה את הידים. וכבר שרתה עליו רוה"ק במשלי ושיר השירים. מ"מ סובר שקהלת אמר בלא רוה"ק:

אלא תתקי"ה פסוקים. ולא רצה לומר דנאבדו השאר בגלות דספרי שלמה נתפשטו בכל העולם ולא יתכן שיאבדו. וגם כיון שנאמרו בר ה"ק לא ישלוט עליהם הכליון:

שנים או ג' טעמים כו'. והטעמים הם המשלים ומביא לראיה מהמקרא נזם זהב וגו' דמסיים בשני נמשלים אשה יפה וסרת טעם וזה נאמר על ת"ח המתעב את תורתו וגם טעמו ניטל ממנו כמ"ש במדרש נמצא דגם המשל כולל שני דברים והוו כאלו הם שני משלים. ואע"ג דבשיר השירים ליכא רק מאה ושבעה עשר פסוקים ומה יועילו לנו ב' וג' טעמים. מצי לתרוצי דבכל חד יש כמה טעמים:

שכל הכתובים. פי' תהלים ומשלי. ודומיהם מחלק הכתובים המה קודש ושיה"ש ק"ק לפי שיש בו קילוס ושבח של הקב"ה וישראל ונקרא ק"ק בשביל צירוף הקדושות. כי הקב"ה מקדש את ישראל וישראל מקדשים את הקב"ה:

בדברי בן עזאי. שגם קהלת מטמאה את הידים:

המשובח שבשירים המעולה כו'. המסולסל כו'. בשלשה דברים יודע השיר כי נשגב הוא. הא' כי תוכנו ופנימיותו הוא צדק משפט ומישרים. הב' כי גם חומר השיר הוא מוסר השכל חכמה ודעת. והג' כי לשונו צחה נקיה ונעימה. ולענין תוכן השיר אמר כי הוא משובח בתוכנו יותר מכל השירים. וכנגד חומר השיר אמר כי גם בזה הוא מעולה משאר השירים. וכנגד צחות לשונו וטעמו הנחמד אמר כי הוא מסולסל המורה על יופי וקישוט:

שעשאנו שיורים בעולם. שלא מאס ולא געל אותנו לכלותנו כמו שעשה בשאר אומות הקדמונים אבל אנחנו קיימים ונשארים גם היום הזה:

בכל השירים או הוא מקלסן כו'. ודריש שיר המשובח משני השירים וזה שירת הים ושירת משה:

שיר כפול. ולכן כתיב שיר שהוא כפול ונארג משני שירים. מתהלת ישראל להקב"ה ותהלת הקב"ה לישראל:

כפול ומכופל. כי מלבד הכופל שאמר ר"ש הוא מכופל ביופי אשר לו ובתוכנו המלא קדושה וכמ"ש למעלה:

במלך סתם בהקב"ה כו'. וכמו הביאני המלך חדריו הכוונה שהקב"ה הביאני בחדרי חכמתו. וכן מדריש לקמן מלך אסור ברהטים על הקב"ה:

במלך שהשלום שלו דאפריון עשה לו המלך שלמה קאי על המשכן שנעשה לשכינה. וכן מדריש לקמן במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו על הקב"ה:

איכן נאמרה כו'. כי השירה הזאת הנאמרה על טוב ישראל והצלחתם לא נאמרה על מקרי פרטי בקורות העם הזה. אך על עיקר ויסוד אשר מהם יסתעפו כל הצלחתם וטוב העם. והמה שואלים איזה ואיה הוא העיקר. ר"ח סובר כי העיקר הוא בים אשר שם שקע ה' צרינו בתוכו ואנחנו קמנו לעם. וסובר כי הצלחת הגוף הוא העיקר. ור"י בר' סימון אמר בסיני נאמרה וזה מתן תורה אשר תתן לנו הצלחת הנפש ודריש זה משיר השירים וכמו שנבאר בסמוך. ור' נתן ור' גמליאל גם הם סוברים כי בסיני נאמרה. והוכחתם לא בשביל מ"ת רק משום דאז ירד הקב"ה ברבותים אלפי שנאן בפעם ראשון ונגלה כבודו לעם. וזו תפארת והצלחת ישראל לכן אמר כי הקב"ה או מלאכיו אמרו. ור"י מוכיח כי בסיני נאמרה מדכתיב ישקני וגו' וסיפא דקרא כי טובים דודיך מיין הנאמרים על ד"ת ולא מן הכתוב שיר השירים כר"י בר סימון ור"מ ורבנן סברי כי הצלחת העם מוסדה על שני עמודים על טובת הנפש וטובת הגוף או קשר העם ושני עמודים האלה היו באוה"מ ובבית עולמים. כי הקב"ה השפיע להם רוב טוב על ידיהם וגם האיר את נפשם בזיו אלוה:

המד"א לסוסתי וגו'. וזה היה על הים כדכתיב סוס ורוכבו וגו' ובילקוט גריס הכי קדמו שרים אחר נוגנים ודריש שיר השירים כמו השרים שישראל שרו על הים תחלה ואחריהם מלאכי השרת כדאיתא בשמ"ר פכ"ג:

קדמו שרים וזה היה בסיני כדכתיב לעיל מיניה ראו הליכותיך אלהים. ולעיל מיני' כתיב עלית למרום שבית שבי ופי' קדמו שרים זה ישראל שהודו לה'. אמנם לא מצינו שאמרו שירה בסיני ובילקוט גריס בסיני נאמר שיר השירים שנא' יצפון לישרים תושיה ודריש שיר השירים שיר הישרים. ולפ"ז הא דכתיב בנוסח דידן שיר שאמרו אותו השירים השוררים צריך לגרוס בדברי ר' חנינא בר פפא דאמר בים נאמרה. ובעל אות אמת גריס הכא הכי ר' יצחק אמר בים נאמרה שיר השירים השיר שאמרו אותה הישרים השוררים על הים. ודרש שר ים:

זו העולה. ע' לקמן על פסוק עורי צפון. ובבמ"ר פי"ג ור"מ מוקי ליה באוה"מ משום שקדים לבית עולמים. ורבנן מוקי בבית עולמים שהוא מכון לשבתו עולמים:

ורבנן אמרי כלהון חורי כו'. פי' רבנן אחריני אמרי דכל קראי אחריני מיירי בבית עולמים בר מעורי צפון משמע ליה דמיירי במשכן כדר"מ. ור' אחא אמר דאפיריון וקרא דבתריה מיירי בב"ה כיון דכתיב שעשה שלמה מעצי לבנון ואוה"מ היה מעצי שיטים ומשה בנהו. ורבנן דעבדי את הכתוב אפיריון לפתיחה לויהי ביום כלות משה סוברים ג"כ כי אפיריון ראי על אוה"מ וכמו דאיתא במ"ר פ' י"ג והני רבנן אחריני נינהו:

יוריד לנו האש כו'. ודריש ישקני מלשון ואש נשקה ביעקב ומנשיקות פיהו הוא מאש שמים היורד במאמרו:

יוציא לנו נשיקות מתוך פיהו כלומר שיצונו מצותיו כי אנחנו מוכנים לעשות ולשמוע בקולו:

מלאך הי' מוציא הדבור כו'. וסובר ר"י כרבנן לקמן דדבר אתה עמנו ונשמעה נאמרה אחר כל הדברות ושמעו כל הדברות מפי הקב"ה וז"ש על כל דבור ודבור אפס לא התנשאו למעלה מחוקם לשמוע מפי הקב"ה בלי ממוצע אבל המלאך היה הממוצע בינם לביו קונם:

מקבל אתה עליך. אע"ג שאמרו כבר נעשה ונשמע. מ"מ הודיעם העונשים פי יחזרו בשמעם את העונשים. ואע"ג דכפה עליהם הר כגיגית לקבל את התורה ואם לאו שם תהא קבורתכם וכתב התנחומא פ' נח כי ההכרח היה רק על תורה שבע"פ ולא על תורה שבכתב וא"כ הכי דמיירי מפרטי המצות אשר זה נקרא תורה שבע"פ למה שאל המלאך את כל אחד ואחד מקבל אתה עליך וכו'. אבל הקב"ה חפץ כי יעשו את המצות למען המצות ולא לתקוה על שכר המצות וזה ששאל את כל אחד ואחד האם תקבל את הדבור לא מיראה ולא ע"מ לקבל פרס. רק מאהבת ה' ותורתו וכן באינך וע"ד הפשט י"ל כי הכפי' היתה רק על שאר המצוות מהתרי"ג. אבל עשרת הדברים ופרטיהם קבלו מדעתם:

כך וכך עונשים. יש עונשעל המזיד בעדים והתראה ויש עונש אחר בלי עדים והתראה ויש עונש כשהוא בשוגג ויש עונש בעוה"ז ויש עונש בעוה"ב:

וכך גזירות דרבנן שעשו משמרת למשמרתה של תורה:

וכך מצות שבכל דבור כלולות כמה מצות:

היה נושקו על פיו. ומפרש ישקני מנשיקות פיהו המלאך אשר הוא פי ה' נשקני:

אתה הראית ולא כתיב אתה ראית או ה' הראך וכתיב הראת משמע שהראך ע"י שליח וע"י המלאך נראה חליך:

והוא אומר הן הן. גם פה צריך לגרוס כמו לפני זה והוא אומר הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקב"ה והוא אומר הן הן:

לאדקולאין בן הדיסה לא גריס ליה:

ה"ג ד"א פן תשכח את הדברים ריב"ל ורבנן. ר"י אומר שני דבורים שמעו ישראל מפי הקב"ה ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה ר"י דסכנין אמר טעמון דרבנן כו':

אלא לאחר ב' עי' בביאורי לש"ר פל"ג שם תירצתי הכל:

מימינו של הקב"ה וכו'. כיון דישראל עמדו כנגד הקב"ה היה ימין של הקב"ה כנגד שמאל ישראל ושמאלו כנגד ימינם. ולהבין את הדברים קצת ע"ד האפשרי. כי באמת כמו שאין שמאל להקב"ה כן אין לפניו ימין כי אין לו משיגי הגוף. אבל מחלקותם הוא בזה כי באמת בני ישראל אשר ישבו במצרים וראו את תועבותיהם לא יכלו להתנשאות ולשמוע את דבר ה' אשר רק הנביא בקדושתו ובטהרתו יוכל לזכות לזה. ורק ה' בקולו הטהור צירף וזיכך אותם ויכלו להקשיב אמריו. והנה ימין מקרי על דרך העברה הרוחני הפשוטה. ושמאל הוא הגופני אשר הוא רק מכסה אל הרוח. וזה שאמר רשב"י כי הדבור יצא מימינו של הקב"ה וזה מאל אלהי הרוחות ופגש בשמאל של ישראל העטופים ומכוסים בגוף וחוזר ועוקף את המחנה לזככם ולטהרם והפך את גופם לרוחני עד כי בא לימין של ישראל כי המה נהפכו לרוחני ואז יכלו להשיג את הדבור מאת ה' כי נתגשם גם הוא קצת וז"ש לשמאלו של הקב"ה. אבל דבקותם בה' לא היתה מצד חלקם החמרי רק מצד שכלם הרוחני וזה הוא הכוונה והקב"ה מקבלו בימינו והדבור הרוחני בעצמו היה נחקק על הלוח בדרך נס כמו חבור הנשמה אל הגוף. ורבנן סברי כי אין שמאל והתגשמות כלל למעלה. ורק הכל היה רוחני טהורה כי גם מישראל סרה הגשמיות ויהפכו לרוחני וגם הדבור היה רוחני. וז"ש מימינן לימין של הקב"ה:

הדבור עצמו היה נחקק כו'. כיון דכתיב קול ה' חוצב וגו' ולא כתיב ה' חוצב בקולו משמע כי הקול לבדו הי' חוצב. וטעם הדברים כי הדבור שיצא מפי הקב"ה היה לו מציאות קיים בעצמו. רוחני כמו מלאך וזהו ודבריו חיים וקיימים ולז"א שהדבור בעצמו היה פועל פעולת החקיקה:

פתר קרייה דישקני מנשיקות פיהו בישראל ומפרש ישקני מלשון משיקות אשה אל אחותה מלשון דבוק וחבור וכדלקמן. ומביא למשל מהאשה אשר לא האמינה בדברי השליח כי המלך יחפוץ להדבק בה. אף שהיא מיוחסת אבל מצד עצמה איננה ראויה. לכן בקשה לשמוע מפי המלך וכן גם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב כבד להם מצד עצמם להאמין כי ה' חפץ בם שיהיה לו לעם סגולה. ולכן בקשו לשמוע מפי הקב"ה וזה שדרש ישקני מנשיקות פיהו כי ישראל חפצו אשר ההתדבקות לה' ע"י תורתו ישמע להם מפי הקב"ה וזה דכתיב ויענו כל אשר דבר ה' נעשה ולא ענו לאמר כל אשר דברת נעשה. משום שהמה חפצו לשמוע מפי ה':

כך תבעו. ע' שמ"ר פמ"א בשינוי לשון קצת:

נתקע ת"ת וכו' והיו למדים ולא משכחים פי' מה שלמדו מהקב"ה לא היו משכחים לעולם ומה שלמדו מפי משה נשכח מלבם ברוב ימים ומ"ש באו אצל משה כו' אין הכוונה שמיד באו אל משה כי אז לא היה להם זמן בכדי שידעו אשר תורת ה' לא ישכח. אבל הכוונה כי בשביל שבאו למשה ללמוד מפיו זה גרם להם שבאה שכחה להם:

ומה הנייה יש באבדה שלנו כו'. לא יתפרש ועתה למה נמות כי בוודאי נמות דא"כ איך בקשו שנית למשה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה. הלא הוצרכו לשמוע מפי משה כדי שיחיו ולא ימותו. אבל פירושו ועתה למה נמות למה לנו לבוא בסכנת מיתה כי פן נמות. לכן דבר אתה עמנו ונהיה בטוח בחיים. ולכן בהרגישם את השכחה בתורת משה בקשו שנית לבוא במקום סכנה. כי פן יחיו ולא תשלוט עליהם השכחה המאבדת בוודאי כל תורתיהם:

אין זו עכשיו כו'. פי' עכשיו אין הדור עדנה ראוי לכך לשמוע כל הדברים מפי הגבורה ורק מפי משה וכמ"ש היטיבו את אשר דברו אבל לעתיד אחרי המירוק והזיכוך מרוב לחץ ודחק בימי הגליות אז כאשר יכרות ה' ברית חדשה לישראל וכדכתיב וכרתי ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות וגו' נתתי את תורתי בקרבם וגו' עד כי אסלח לעונם אז יהיה הלמוד מפי ה' באופן שלא תהיה שכחה אבל עכשיו לא. וכן מ"ש בסמוך אין זו עכשיו אבל לע"ל יכלה היצר הרע כדכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם וזה היצה"ר כדאיתא בפרק החליל:

מיד חזר היצה"ר למקומו כו' לוואי יגלה לנו כו'. ואע"ג דבלי היצה"ר לא יכול העולם לקיים כי מי יבנה בית וישא אשה וישא ויתן בעולם וכדאיתא בב"ר פ"ט והנה טוב מאד זה יצה"ר. י"ל דבקשו על יצה"ר של עבודת כוכבים שיסור מהם עד כלה. וגם י"ל דבקשו שיהיו בעלי בחירה ויפעלו הטוב בנטית יצר הטוב ולא יתאוו עוד אל החטא וכמו שהיה אדה"ר לפני החטא מעץ הדעת:

משל למלך שהיו לו מרתף כו'. דרש ישקני מנשיקות פיהו מלשון משקה. ואע"ג דהשרש ישקני הוא נשק (מגזרת חסרי פ"נ) ומשקה הוא משרש שקה (מנל"ה) אבל גזרות החסרים והנחים מתחלפים זה בזה:

יצחק חנכה לח'. פי' ע"י יצחק נתחנכה המצוה אשר צוה הקב"ה לאברהם. ובא בזה להשוות אל המשל אשר כבד לכל אחד מאוהביו מהמרתף. ומה שנאמר לאברהם ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף הלא נתחנכה המצוה בכל ילידי ביתו. אפשר שאז לא היו לפניו ילדים בני שמונה ימים. ויצחק היה הראשון אשר בו נתחנכה המצוה:

אפסניות. זהו מזון חיל המלך ודריש ישקני מלשון ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מ״א:מ׳) מנשיקות פיו כי על פי הקב"ה ועל ידו יהיה מזוני נתון לי ולא ע"י אמצעי וכבן המלך הלוקח חלקו מיד המלך. ור' יצחק במשלו מוסיף לפרש מנשיקות פיהו ממאכלו אשר הוא לבדו יאכל. ולפ"ז ע"כ לא ידבר ממזון גשמי רק ממזון רוחני. ולרבנן אין הפרש במין המאכל רק בידי הנותן כי לאחרים יתנו משרתיו עושי רצונו ולבנו יתן הוא לבדו. אבל החתיכה אחת היא. ולהי"א שגמעה מפיו גם המאכל שונה הוא שהוא מן האוכל הבא בפי המלך ויבדל ביניהם גם בנמשל באופן דקות וזכות הלמוד וסודות התורה אשר יתקבל מאת ה' המורה לצדקה:

משוקיותהון עלי כמו ועלי תשוקתו. ודריש ישקני מלשון תשוקה אע"פ שהשרשים שונים כי תשוקה הוא מנע"ו וכמו דכתיבין למעלה. ופירוש הכתוב כי יבקשו אשר הקב"ה יתן לי תשוקה מהעוסקים בהלכה ע"י נשיקות פיהו כלומר מאמרי פיו אע"פ שכל אחד סותר את דברי חבירו. ואחד עומד כנגד רעהו במחלוקת [ואולי דריש מנשיקות פיהו מלשון נשק ומלחמה ופי' ממחלוקת היוצאת על אמרי פיהו]:

אפילו הבל היוצא מפיו. ואין שום טעם במאמרו מ"מ כיון שטרח כפי כחו חביב הוא להקב"ה וישלם לו שכרו [ודריש מנשיקות פיהו כמו מנקישות פיהו כלומר אפי' במה שנקש ונכשל בלשונו ודבר דברים חסרי טעם מ"מ חביב הוא להקב"ה שע"י זה הוא עומד על אמתה של תורה וכדאמרינן בגיטין בפ' כל הגט והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם תחלה]:

נפשיהון של אלו. לאו דוקא על העוסקים בהלכה קאי רק על כל הצדיקים כדלקמן. והטעם כי בשביל שנפשם דבקה תמיד בה'. לכן בבוא להם יום האחרון תפרד כלה מהחומר ותעלה מעלה לבדה מבלי פעולת מלאך המות המנתק את הנפש מהחומר. וז"ש כי טובים דודיך מיין. טוב להדבק בה' מהמשך אחר תענוגי הגוף והחומר הנדמים ליין:

ויעל אהרן הכהן וגו'. ונמשך לפי דרשתם על פי ה' אל ויעל כי בפי ה' עלה ומת:

אם עסקת וכו'. זהו דרשא אחריתי ודריש ישקני הכל ישקני על פי מנשיקות פיהו ע"י אשר שפתי היו מנושקות באמרי פי של התורה כי שפתים ישק משיב דברים נכוחים בתורה:

יזיינני יטהרני ידבקני כו'. כל אלה דריש בהוראת ישקני. ומ"ש לקמן ד"א ישקני יטהרני כו' ד"א ישקני ידביקני כו'. ד"א ישקני יוצא לי קול בכולן הלשון ד"א הוא ט"ס וצריך למחוק. ודריש ישקני על ישראל מנשיקות פיהו בשביל התורה שקבלתי מפי הקב"ה. ונקראת התורה נשיקות כדלעיל סי' ב':

מתקיים לבעליו כו'. פי' הזיין יתן עוז לאדם לקום נגד לוחמיו. וגם התורה תגן על האדם נגד מתקוממיו:

מה החרב שהיא אוכלת מב' צדדיה. ותגרש את אויביו מימינו ומשמאלו כן התורה תגן על האדם בעוה"ז ובעוה"ב מכל צר ומסטין:

בפה אחת זה. פה של הקב"ה נאמרה בפיות הרבה זה פיות העוסקים בתורה. והכוונה בשביל הקדושה שבקרבה שיצאה מפי הקב"ה. לכן תגן לכל פה ההוגה בקרבה. או פירושו פיות הרבה הוא פי הנביאים שהמה לא הותירו ולא חדשו דבר. רק דבר ה' בפי תורתו היה גם בפיהם. ואפשר לפרש פה אחת הוא הרב הלומר לתלמידיו ונאמרו שמועותיו והלכותיו אח"ז בפיות תלמידיו הרבים וע"י זה שפתותיו דובבות בקבר:

שהן גוזרין כו'. ופירושו פי שבקרבו היות פיות לצוות על העליונים כמו ביהושע שצוה על השמש לעמוד. וכן אליהו בהורידו אש משמים ורבים מהצדיקים אשר הורידו מטר ועל התחתונים זה בני אדם או על כל דבר הטבעיים:

שרי קודש כו'. התארים האלה קאי על בני אלעזר ואיתמר. אך נקראו שרי קודש בשביל ממשלתם על העליונים שרפי קודש. ושרי האלהים יקראו בשביל שלטונם על ישראל:

באדם שהוא משיק ב' גבין זא"ז והוא מטהרן גרסינן. והתנן במסכת בצה פ' שני שמשיקין את המים ומביא את הפסוק כמשק גבים לענין ממון עשרת השבטים שנטהר לחזקיה ע"י שנתערב בממונו של סנחריב כדאיתא בפ' חלק. ולדרש זה מפרש את הכתוב ישקני יטהרני ע"י התורה שהיא נתונה מנשיקות פי של הקב"ה וכדאמר לקמן מה המים מטהרין את האדם כו':

ידביקני ע"י ד"ת כי גם הנדבק בת"ח כתיב ובו תדבק ואתם הדבקים בה' מכ"ש הת"ח עצמם הם מדובקים בה':

יוציא לי קול נשיקות. פי' שנשיקותיו יהיו מפורסמות ונשמעות לכל. והנה ארבע הוראות אלו בכתוב ישקני. שלש הן כנגד נפש רוח ונשמה אשר באדם וכנגד הנפש אשר בה הבחירה והסתכלות במעשיו לבד אמר יזיינני כי התורה תעזרהו בבחירתו ובהליכות דרכיו כמו הזיין בידי הגבור. וכנגד הרוח אשר בה מקור השכל גם בענינים הנשגבים מן הארץ יאמר יטהרני כי התורה תנקהו מכל החמריות. וכנגד המדרגה הגבוהה על שתי מדרגות אלו הנקרא נשמה אמר ידביקני כי אז תדבק בקונה. ואחרי אשר תדבק בקונה אז תבוא הנפש למדרגת הנבואה אשר היא חלק יחידי סגולה אמר יוציא לי קול מתוך נשיקות פיהו:

תמן תנינן כו'. הוא בפרק שני דע"ז והמותר הוא בירושלמי שם:

בלבי צפנתי. משמע דהצפין ולא גלה בחוץ והכתיב בשפתי ספרתי הלא גלה תורתו בחוץ. ומשני כי לפני מיתת עירא היאירי אשר היה רבו של דוד צפן בלבו משום דאסור להורות בפני רבו ולאחר מיתתו ספר בשפתו וגלה בחוץ:

דומין זה לזה. ודריש דודיך כמו דדיך וכמו שהשדים שוים זה לזה כן מדמין ד"ת זל"ז וילפינן מצד הדמיון וההיקש ומוסיף עוד דודין זה לזה דילפינן סתום מן המפורש וזה כדודים אשר האחד מסייע לחבירו במה שיחסר לו. וכן אמר קרובים זל"ז כי לפעמים ילפינן מצד סמיכותם וקרבותם במקום זה לזה. ומביא לראיה דילפינן דמעיין בור ומקוה מכשירים מסמיכות אך מעין ובור לוכי יותן מים על זרע:

מהטעם וחכך כיין הטוב. וחכך הוא תורה שבע"פ וד"ם שבאו בע"פ ויין הטוב הוא תורה שבכתב וכדכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב ונאמר עלד"ת. ועל שניהם הוא אומר הולך לדודי למישרים. כי המה דודים זה לזה ושוים זה לזה כי שכר אחד הוא לעוסק בד"ס כמו שעוסק בד"ת וכן עונש אחד למבטלן:

שנאמר כי טובים דודיך מיין. ודודיך הם ד"ס שהם דוד לד"ת ויין הוא ד"ת כמבואר. ואת הכתוב וחכך כיין הטוב דריש על חמו"ע כדלקמן וכן הדורש וחכך על ד"ס מפרש כי טובים דודיך על ישראל כדלקמן:

האומר אין תפילין מה"ת. מתניתן היא בפרק הנחנקין ומזה מוכח כי ד"ס חמורין מד"ת:

וחמורים מד"ת ונבואה. והא דלא אמר בלשון חביבין כמו שאמר לפני זה. כי בא להשמיע לנו אשר הסופרים יכולין להכריע את הענין אפי' כנגד פשט ד"ת אשר הנביא לא יכול לעשות זה כי הנביא אשר ידבר דבר נגד ד"ת לא נשמע לו כי לא בשמים היא וכן גזר הקב"ה אף כי מעלת הנביא גבוהה מאד. ולא כן הוא בד"ס אשר הקב"ה נתן להם הכח לפסוק הדין אע"פ שנראה לנו שאמרו על ימין שהוא שמאל מחוייבים אנחנו לשמוע להם:

אל תטיפו יטופון. חזינן דמנע הקב"ה מהם דברי הנביאים ולא מנע מהם דברי החכמים המורים להם הלכה ש"מ דדברי סופרים חמורים שאין למנעם בשום צד:

נמשלו ד"ת במים ביין כו'. בפ"ק דתענית איתא למה נמשלו ד"ת במים ביין ובחלב לומר לך מה ג' משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כך ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו ד"א מה ג' משקין הללו נפסלין בהיסח הדעת אף ד"ת משתכחין בהיסח הדעת. והטעמים האלו לא שייכי רק על ג' משקין אלו אבל שמן ודבש מתקיימים גם בכלי מתכות ואינן נפסלין בהיסח הדעת דאפילו נופל לתוכן דברי מאוס מתוך שהן עבין הפסולת צפה למעלה ואפשר ליטלו ולזרקו לחוץ והתחתון בר ונקי. ולכן מובא בגמ' רק הטעמים האלה. והנה המשלים והדמיונות אשר מנה המדרש פה הכל הולכים אל מקום אחד לרומם מעלות התורה ולהגיד יתרונה על נמוסי בני אדם. והנה ידענו כי יש נמוסים ומנהגים בין בני אדם הנאים למקום אחד ומגונים ונתעבים במקום אחר כמו שנמצא עד היום בארץ כוש אנשים ההולכים ערום ויחף ויאכלו בשר אנשים ולא יתבוששו. ולא כן תורת אלהים היא נאמנה ויפה בכל קצוי תבל. וזה שאמר על יתרון התורה כי היא הולכת כמים מסוף העולם ועד סופו. והנה כל טוב הארץ ודברים יקרים יושג רק במחיר רב. ולא כן המים אשר בלעדיהם לא יחיה האדם ימצאו בלא מחיר וכסף. וגם היתרון הזה הוא בד"ת כי הם מוכנים ומזומנים בכל מקום ע"ד כי קרוב אליך הדבר מאד. ונאמר עליהם לכו שברו ואכלו וגו' בלא כסף ובלא מחיר. וגם יתרונה בעצמותה כי מן השמים היא. ומה הוא הטוב אשר ידמה לה. ולחזק את אמתתה ולהסיר כל ספק ממנה אומר כי נתנה בקולי קולות. ולא מראש בסתר דבר ה' את דברו אך נגד ששים רבוא במדבר גלוי לכל העמים כי הכל יכלו לבוא ולשמוע את דבר ה' וזה הוא ראיה ברורה כי התורה היא מהשמים. ואמת ונאמנה היא גם עוד יש יתרון לה על כל נמוסי בני אדם כי תתן שארית לנפש ואחרית ותקוה טובה בעוה"ב וע"ז אמר כי התורה משיבת נפש משא"כ הנמוסים מבני אדם יביאו רק שלוה ומנוחה פה בארץ בעוה"ז. והיתרון אשר להתורה כי תטהר את השכל משגיאות ומחשבות הבל מביא לדמיון מה המים מטהרים את האדם כו' כך תורה מנוהרת כו'. וגם התורה מטהרת את הגוף ממדות רעות וממעשים רעים ולענין זה אמר מה המים מטהרים את הגוף כו' כך תורה מטהרה את הגוף. ונוסף ע"ז תתן התורה עוז ותושיה לבני אדם כי לא יראה בהם ערות דבר וכמו שמביא מה מים מכסין ערותו של ים וכו':

והנה שמונה אלה המה היתרונות במעלות התורה. ועתה מונה הדמיונות והמשלים אשר בקניות התורה. הן ידענו כי הקובץ את התורה על יד לאט לאט ירבה. והאוסף יחד למרבה ימעט וישכח את אשר למד וזה שאמר מה מים יורדים טיפים טיפים ונעשות נחלים נחלים כן הוא בתורה לא יהיה למעין נובע רק אם ילמוד היום ב' הלכות וישנה וישלש וכן למחר. וגם לא יקנה התורה רק איש הצמא ומשתוקק לדבריה. וכן רק באנשים שפלי ברך ונכאי רוח. ולא יבושו להקשיב לקח גם מפי אנשים הצעירים ממנו לימים ולחכמה. וגם שימוש חכמים מוכרח הוא לקנית התורה. כי בזה יודע לו כל דין ודין לפסק הלכה ואם לאו גם אם ירבה ללמוד ישגה לפעמים בהוראה וזה הוא שמדמה קנין התורה למים כי כשאין אדם יודע לשוט בהם הוא מתבלע בכל אלה המשלים ימצא דמיון בין מים לתורה לענין קנייתה:

מה המים נמשכין כו'. יכול אף ד"ת כן ת"ל כו' וזו היא שאלה נגד מה שאמר מה מים מסוף העולם ועד סופו כו' כי אין מקום המגביל לד"ת יכול כי יוכל הלומד להתפשט בתורתו גם במקומות המאוסים. ומביא לנגד זה את הפסוק כי ישרים דרכי ה':

כך ד"ת מעדנים הראש והגוף. שנא' נר לרגלי דבריך צ"ל ת"ל ושקוי לעצמותיך מזה מוכח שמעדן את הגוף אבל אין טעם להביא ראיה משמן הדולק בנר על עידון הראש והגוף:

אי מה השמן מר כו'. יש גורסים מה שמן זה מר מתחלתה וסופו מתוק כך ד"ת אדם מצטער בתחלתו אי מה שמן אינו מתוק בפה ת"ל דבש:

קצרים צ"ל קסמים:

אלו ישראל. ודריש ישקני כי מלאכי השרת אמרו יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו וכדלעיל וקאמר טעמא משום דחשיבי ודודים לפניו:

כל השירים שאמרו לפניך האבות כו'. שירים לאו דוקא דהא אמרינן בשמ"ר פכ"ג מיום שנברא העולם לא היה אדם שאמר שירה עד ישראל בים אבל הכוונה תהלות ותשבחות וסובר שיר השירים נאמר על הים ופירושו כי לפני זה הודו והללו לה' רק על נפלאותיו בבריאת השמים והארן והנהגתו והשגחתו הנאמנה וזה רק כריח שמן טוב והשיר הזה נאמר על הנסים הפרטיים אשר ראו ישראל במצרים ועל הים וזה כמריק כל השמן מכלי אל כלי שהעבירו אז כל תהלות ה' הנודעות לעליונים לעולם השפל שהכל יכירום וידעום. וכן הכוונה מה שאמר כל המצות שעשו לפניך ריחות היו כי העולם לא היה כדאי עדנה לקבל התורה בשלימותה אבל עתה שנתנו לנו התורה בשלימותה נשגב שמך כשמן תורק המורק הכל מכלי אל כלי:

אלא כמריח באתרוג. ומפרש לריח שמניך טובים. כי המושגים לאנשים בד"ת אינם רק כריח שמן הטוב אשר השמן לא יחסר. אבל יש אנשי מעלה אשר תתדבק בהם התורה בגופם ולהם יהיה כשמן תורק אשר ע"י הרקה מכלי אל כלי מתדבקות טפות קטנות בגוף הכלי:

פעם אחת שהה ר"ע כו'. בא לספר בשבח ר' אליעזר דאע"ג כשבא שאלה לפניהם לא פסקו בלי ר"ע בכ"ז כאשר בא ר"ע ישב לפני רגלי של ר"א והשוה את מקום מושבו להר סיני. ואת גופו של ר"א לארון הברית אשר כל התורה כולה כלולה בו:

שני שמנים הם. דמשמן המשחה שעשה משה נמשחו המלכים והכהנים. ולכן כתיב שמניך בל"ר. וכן האומרים כי קאי על ב' תורות באו להורות כי שתיהם כאחת טובות:

שמך מתגדל כו'. פי' כי העוסק בתורה יתגדל שמו או דשם של הקב"ה מתגדל בעולם ע"י לומדי תורה ומביא ראי' מחזקיה דנתגדל שמו וגם שם של הקב"ה נתגדל אז ע"י הנס שנעשה לו בזכות תורתו:

מה השמן הזה מר מתחלתו כו'. אם נפרש הדברים על התורה אז יתפרש כי בתחלה לפני השקידה והעיון בה אין ד"ת חשובין ללומדיה כמו אחרי העיון והשקידה. אבל פשט הדברים מורה כי על ישראל קאי אשר לפעמים המה מדוכאין ביסורין ועוני אבל מזה תצמח להם הטובה לעתיד לבוא וכמו שמביא את הפסוק והיה ראשיתך מצער מלשון צער או מלשון שפלות ואחריתך ישגא מאד:

מה השמן הזה אין משתבח כו'. ע' בשמ"ר פל"ג:

כוס מלא אינו מזרזיף כו'. פי' כיון דהשמן אינו מתערב ואם יוצק שמן בכוס מלא משקה אז השמן העומד מלמעלה הוא הנוטף מהכלי והמשקה ישאר בכלי. משא"כ היוצק שאר משקים בכלי מלא משקה אז יתערבו המשקין אהדדי ויצא מן הכלי המשקה הרוב אשר היה לפני זה בכלי. כך ד"ת הנמשלים לשמן אם יבואו בלב מלא ליצנות והוללות רע אז יצאו ד"ת והליצנות ישארו בלב. ומ"ש לקמן כי דבר תורה הנכנס בלב יצא כנגדו דבר של ליצנות התם מיירי שאינו מלא ליצנות ואז התורה תחזירנו למוטב. אבל אם הוא מלא כמו הכופרים אז כל באיה לא ישובון:

כוס מלא שמן כו'. ומדמה כמו שיש הורקה לשמן. אם השמן הוא המריק אז יצאו המים ואם השמן הוא המורק אז ישארו המים כך בדברי תורה אם המה המוריקים אז יצאו הליצנות ואם המה המורקים אז יצאו ד"ת וישארו הליצנות:

אין להם בת קול בעוה"ז דכתיב ושפלת מארץ תדברי אבל לעוה"ב כתיב המה ישאו קולם ירונו כצ"ל:

פתר קרייא באברהם. ומפרש הכתוב לריח שמניך טובים. יען כי לשמניך יש ריח טוב לכן צריך אתה להתנהג כמו שמן תורק כדי שיתגדל שמך. וזה כמו השמן המורק מכלי אל כלי אז ריחו נודף כן שמך יתגדל רק אם תנוד ממקום למקום. ומה דאמרו בב"ר פל"ט דהדרך גורמת למעט השם. זה מיירי מגדולת השם של עושר וכבוד. אבל גדולת השם בחכמה ומעשים טובים אם ישמיע חכמתו בכל מקום שהוא הולך וגם הרחוקים יראו את צדקתו. ובענין זה יתגדל יותר שמו אם ילך ממקום למקום מאשר ישב במקום אחד:

הא לך עלמות הרבה. פי' עוד שכר טוב יהי' לך כי רבים ידבקו בך וילכו אחריך:

לכך נאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. כתיב עשו בל"ר דקאי על אברהם ושרה ור"ח מפרש הדברים יותר ומסיים לתרץ מה דכתיב אשר עשו הכוונה כי כל המכניס בריה כו':

בראו ויצרו וריקמו. בראו קאי על הגוף כי המכניסו תחת האמונה מזכהו לארך ימים. יצרו קאי על צורתו שהשלמת השכל תאיר פני איש משכיל. וריקמו קאי על האיברים שיושלמו ע"י המצות הנעשות בהם:

ממה שאתה מביא אורה כו'. ודריש לריח שמניך טובים לשמע ישועתיך נסיך הנפלאים. ומקיש הישועה לשמן כי היא תאיר את העינים כשמן. ויען כי ישראל נושע בשם ה'. לכן מוסיף עוד כי שמך אשר זה הוא ישועתנו אם יהיה כשמן תורק. אז על כן במשפט ובצדק עלמות אהבוך נשמע מקרוב ומרחוק כי רבים יאהבוך וידבקו בך:

בזת מצרים וקרי לנכסים עלמות מענין העלם שמעלימים אותם ומצפינים אותם במסתרים:

על שהעלמת מהם יום המיתה. וקרי ליום המיתה וליום הנחמה והגאולה שמן כי אז יאירו הצדיקים כאור נוגה. ואם ידעו בני אדם את עתותם מתי ימותו ומתי ינוחמו אז אם רחוקות היו לא היו דואגים לתשובתם כי אמרו מוד העת רב. ואם קרובות היו אז יתיאשו מן הרחמים ובנחמה אמרו כי אינם צריכים לרחמים. ועתה שלא ידעו צריכים לשוב בכל יום שמא ימותו פתאום ע"ד ושוב יום אחד לפני מיתתך:

אלו בעלי תשובה. ומקרי עלמות מלשון עלומים ונעורים כי הם כקטן שנולד דמי כדאיתא בויק"ר פ"ט על פסוק ועם נברא. ומדמי אותם לשמן כי כמו שהשמן אינו משתבח אלא ע"י כתישה וכדאיתא לעיל. כן תבוא התשובה רק אחרי יסורין וכן אידך דרשות של כת השלישית ודורו של שמד ג"כ משוה אותם לשמן בשביל היסורין. ויבדלו רק בדרשותם של עלמות כי המה דורשים כמו על מות שמסרו נפשם למות בעד קדושת השם. או שסבלו יסורים קשים כמות:

אלו ישראל. ונקראו עלמות בשביל זריזותם במצות ורישא דקרא מתפרש ג"כ על יסורין והכתוב אומר כי על ידי היסורים דבקים ישראל בהקב"ה ולא יבעטו בו וז"ש על כן על היסורים עלמות אהבוך יאהבוך ישראל ומביא את הכתוב כי מאהבת ה' אתכם ויתפרש כמו עמכם משום שאתם אוהבים אותו לכן יאהב גם אתכם:

על שהעלמת מהן מתן שכרן כו'. לכן הם עושים המצוה מאהבה ולא ע"מ לקבל פרס ומפרש את הכתוב על קבלת תרי"ג מצות כדאיתא לעיל. או דמפרש ג"כ כאינך על יסורין ופי' אף כי ישראל מדוכאים הם ביסורים מ"מ יאהבוך כי תקותם היא על השכר הנעלם בעוה"ב:

ראש חולה כו'. כבר ביארנו הדברים בויקרא רבה סוף פ' י"א ע"ש ופה נוסיף איך דריש את המקרא שיתו לבכם לחילה וגו' הנאמר על ירושלים וידרשהו על ג"ע כי לירושלים קרי ג"ע ע"ד הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן. וגם י"ל אף דפשט הכתוב קאי על ירושלים מרומז ג"כ בתיבת חולה על ג"ע והפשט והרמז שניהם נכללים במאמר אחד:

עולם שאין בו מות. יתכן שבא פה לרמז על חמש הרעות המתרגשות לבוא על העוסקים בתורה. הא' כי ירבו עליו אויבים כדאיתא בסוף פ' אלו עוברין וגם ישנאוהו אם יוכיחום במילי דשמיא. והב' כי התורה מתשת כחו של אדם וישיגהו רפיון ותולשה. ולהסיר את שתי הרעות האלה אמר בעלמות ובזריזות ונראה מירושלמי דסוף מו"ק כי שני מילי נינהו ועלמות הוא מלשון הסתר כי משוט לשון יחבא וה' יסתירהו כי לא ישלטו עליו אויביו וזה נגד רעה הא'. ונגד רעה הב' אמר בזריזות כי ה' יוסיף לו אומץ ויחדש כחו. והרעה הג' היא כי השכחה מצויה מעת שחטאו בעגל כדלעיל. ונגד זה אמר עלמות כאלין עולימתא פי' כי נעוריו ועלומיו יתחדשו והנעורים לא ימהרו לשכוח כידוע וכמו דאיתא באבות הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש דלא ימחה מהר. הרעה הד' כי עומק העיון ממהר את המות על האדם וכמאמר הכתוב ואל תתחכם יותר למה תשומם. ומצינו בחגיגה בן עזאי הציץ ומת. ונגד הרעה הזאת אמר עולם שאין בו מות. והרעה החמישית הוא העדר התענוג כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ונגד הרעה הזאת אמר בשני עולמות ינהגנו כי יזכה לשתי שולחנות בעולם הזה ובעולם הבא:

אלעיקי. ענינו בלי בטחון. ודריש לפ"ז משכני מלשון משכון וערבות כיון שהבנים המה המשכונות והערבות מטעם זה אחריך נרוצה לקבל התורה ולקיימה:

אבותינו ערבים לנו. פי' אחרי כי הצור אשר ממנו חוצבנו קדוש וטהור הוא זה יהיה לנו לבטחון וערבות כי אנחנו לא נעזוב את ארחות אבותינו ונשמע בקול ה'. וכאשר השיב למו כי גם באבות נמצא שמץ עון אמרו כי הנביאים אשר יקומו בכל דור ויוכיחו אותנו על שמירת התורה יהיו לנו לבטחון וערבות כי נשמור את התורה. וענה להם כי גם בין הנביאים נמצאו אנשים אשר פשעו בה'. ואמרו הרי בנינו עורבים אותנו כי נחנכם מנעוריהם בדרך התורה וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה. וברא מזכי אבא ויתחשב כאשר האבות ישמרו ג"כ את דרכי ה'. ועוד י"ל כיון דהקב"ה יתפוש את הבנים בעון אבותם הלא יפחדו האבות לסור מדרך התורה:

מי יאמר בשירה לפני ברכו כצ"ל וקאי על מה שדרשו במקהלות ברכו אלהים ממקור ישראל דאפי' עוברין שבמעי אמן אמרו שירה. ולגי' מי יאמר בתורה לפני יתפרש דה"ה במתן תורה אחר שהכירו את ה' מסתמא אמרו ג"כ ברכו כמו שאמרו על הים אבל לא יתפרש מי יאמר בתורה ברכו על הקריאה בתורה דא"כ טוב היה לו לומר מי יקרא בתורה:

כביכול אף אני בשכחה. מי יאמר ברכו את ה' המבורך כצ"ל ולפני ל"ג הכא:

לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה כו'. כדי שזכות למודו תגן עליו שלא ישא עון האב. כיון שזכות התורה מגינה על החוטא פשיטא שתגן על הערב ומביא מן המקרא כי בי ירבו ימיך שהתורה אומרת וכדכתיב לעיל מיניה הלא חכמה תקרא וגו':

ממה שהכנסתיו כו'. ויפרש המקרא משכני משמשכתני והכנסתני לא"י ויש לנו ספוק צרכנו בארץ לכן אחריך נרוצה לעבדך ולעשות רצונך ול"ג בדברי ר"י לארעא טבתא דאיתקריאת משכנותא (כן היה לפניו הגירסא בסמ"ך) דזה הוא דברי ריב"ל. ובילקוט גריס הכא דמתיקרי משכנתא ואפשר שמפרש שדירתה יקרה וטובה:

וריב"ל כו' דאיתקריאת מסכנותא. קרוב יותר לגרוס דאתעריאת מסכנותא ופירושו כי שובר ומבטל את המסכנות וכמאמר הכתוב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם:

תדע לך כו'. שלא תאמר כי בשכון השכינה ביניהם תשלוט בהם מדת הדין יותר כשיחטאו וכמאמר הכתוב כי לא אעלה בקרבך פן אכלך לכן מביא כי על זה התאבלו וכן אמר ריב"ל להוטים היו ישראל אחר השכינה:

זין שניתן להם. ע' בשמ"ר פ' מ"ה:

לגנונו לחופתו. כי משנגמר המשכן בכ"ה בכסליו עד ר"ח ניסן היו ישראל מבקשים מתי תבוא השכינה כדאיתא במדבר רבה פי"ג:

לקיים מה שנא' כו'. פי' כי הקב"ה לא יענוש לפושעים רק אם אין לו עוד שום פתחון פה להצדיק נפשו ולכן הראה להם את גדלו כדי שלא יהיה להם עוד פ"פ:

על שנהגת עם שכנותי כו'. ובמה שנהגת עמדי במדת הרחמים ולא בצדקתי וביושר לבבי עשית עמדי החסד הלא הראית לי את חיבתך הגדולה לכן אחריך נרוצה:

רק רע כל היום. ורק הוא מיעוטא דמשמע ביום לבד ולא בלילה ופליג על מה דאמר בב"ר פכ"ו גם בלילה לא שכב לבו קאי על דור המבול:

והנה נותרה בה פליטה. אע"ג דהאי קרא בירושלים כתיב מ"מ מייתי דמצינו שהקב"ה יציל האבות בזכות הצדיקים שיצאו מהם. וכן הציל בזכות זה גם את היו"ד שבטים. ודריש המוצאים בנים ובנות כי הבנים ובנות הצדיקים אשר יצאו מהם בזכותם תנוחמו גם על ארבעת השפטים אשר שלחתי אל ירושלים:

גוי שחייב כרת. הכתוב מיירי בפלשתים דנקראו כרתים כמ"ש ואל נגב הכרתי. אך דורש משום דכתיב שם בקרא כנען ארן פלשתים וע"פ מ"ש והכרתי את כרתים בשביל לשון נופל על לשון. ולכן דורש בכ"מ שנקראו הפלשתים כרתים הוא בשביל לשון כרת:

ובזכות מי ניצל כו'. אע"ג דכתיב שם והאבדתיך מאין יושב. ע"כ הנבואה הזאת נאמרה על עתים רחוקים. ואמר בשביל צדיק אחד כו' זה דורש מהמקרא שם דכתיב והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון ומפרש כי חבל וחלק מהם יהיה לשארית ופליטה. ועל השארית ופליטה הזאת ירעון בית יהודה:

סתר ליה לשבח כו' ומפרש והאבדתיך. אף כי בחטאתם ראויים היו להאבידם מאין יושב ורק בשביל הברית שכרת אבימלך מלך פלשתים עם אברהם תשאר להם פליטה:

עון בית ישראל ויהודה וכו'. בב"ר גרסינן גם הכא ואותן לא נשתייר מהן פליטה ואלו נשתייר מהן פליטה:

לא חלתה יד ליד. פי' משום דסדום לא נגע לעשות מצות לכן לא נשארה להם פלטה. אבל ציון דידיהון נגעו במצות לכן עמדו להם זכות המצות להשאר פלטה. ואע"ג דאמרינן אין עבירה מכבה מצוה וכן אמרו בשוח"ט מז' ס"ב ובשאר מקומות כי הקב"ה לא יקח שוחד מצות לפטור מעונש העבירות ולא יחליף זכות בחובה וחוב בזכות. והיה להם לכלותם ולפרוע להכי המצות לעוה"ב או בחייהם י"ל משום ששכר המצוה הוא נצחי ועונש העבירה הוא זמני. ולכן לטובת האדם לא יחליף מצוה בעבירה וכן להיפך אבל כשהעבירה מחייבת כליה טוב לו לאדם כי ינכה ה' על עבירה זו אחת ממצותיו. ולא תבוא כליה עליו ואפשר לומר עוד כי עיקר עונש סדום היה משום שכפרו בעיקר ובזו מצות ה'. אבל ציון לא כפרה בעיקר ולכן פשטה ידיה לעשות מצות. וחטאתה היתה רק משום תאות היצר לכן לא נענשה בכליה:

שיהיה לברות לו על שבר בת עמי. פי' שבשלו ילדיהן כדי לגמול חסד ולהברות את האבלים. וזה נחשב להם לרחמים ולחסד וע' באיכה רבתי על פסוק ידי נשים רחמניות כו' הבא לא הניחו אותי לפשט ידי בעולמי כיצד היה לאחת ככר אחד וכו' ובמה שכתבנו שם:

מסכינני. לשון סכנה ופי' מתוך שהביאני במקום סכנה ובהיותי בצרה אחריך נרוצה לבקש ישועה. ולעיל דריש מלשון ריש ועוני וכמו"ש שם:

צריך יהודאה לחרובא כו'. עיקר מאמר זה הוא בויק"ר פי"ג ופל"ג על פסוק חרב תאכלו דדריש חרובין תאכלו כדי שתשובו לה' כי בצר לויקרא את ה' ופה מובא להשוות למאמר ר"ע יאה היא מסכנותא:

כערקא סומקא כו'. כרצועה אדומה בצואר סוס הלבן. אשר שתי תועליות יוצאות ממנה. הא' כי תשמור את הסוס שלא יברח ולא ימרוד באדונו. והב' כי תתן לו הוד והדר. כן הצרות לישראל תשמרם שלא יבעטו בה'. וגם כאשר יפדם ה' מכל צרותם תוסיף להם תפארת וגדולה כי על ידם תודע השגחת ה' בארץ. וגם תפארת הוא להם כי המה ישאו ויסבלו את צרותם ובכל זאת דבקים הם בד' אלהים חיים:

ממשכין גדול כו'. זה ע"ד דאמרינן לקמן על פסוק כפלח הרמון בחרבונה העמידה לי צדיקים ובישובה העמידה רשעים. וז"ש הכתוב משכני כאשר תמשכנני ותחריב את ביתך אז אחריך נרוצה. ומפרש חבל חבלנו לך מהוראת לא יחבול ריחים וגו':

הסיע מחטאו של ים. ומפרש משכני על משה כי כאשר הסיעם משה מהים לבוא אל הר סיני לקבל את התורה. ומנה להם את המסעות אשר להם ללכת עד בואם אל המקום הזה. אמרו לו אין אנחנו שמים לב על המסעות האלה כי אחריך נרוצה ונכונים אנחנו ללכת אחריך באיזה מקום שתוליכנו:

אם למקרא למקרא. ומפרש משכני בעניני התורה כי ימשכני אם למקרא אם למשנה כו' נכון אנכי לרוץ אחריך ולא אשים לבי אל הטורח והעמל:

ארבעה נכנסו לפרדס. הכוונה שבאו לה להציץ בהיכלות דעילאה ולהבין במעשה מרכבה. וע"ז צריכין זהירות יתירה. כי לא יטה מני אורח האמונה הישרה. ולא יקל חלילה בכבוד ה' ובן עזאי הציץ וחשב כמו שמטייל בפרדס וזה גרם לו המיתה ועלין נאמר בקרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. פי' אף כי קשה בעיני ה' המותה לחסידיו וב"ע הי' צעיר לימים אבל לא יכול לחיות עוד כי הציץ בכבוד ה' ולא יראני האדם וחי אמר הכתוב. ובן זומא הציץ ונפגע פי' שנטרפה דעתו מהמראות המבהילות אשר ראו עיניו ומביא עליו את הכתוב דבש מצאת וגו' כי גם הדבש מתוק לחיך ובכ"ז המרבה לאכול ממנו ישחית האיסטומכא שלו ויקיא כן החכמה הגבוהה והנשגבה אם יפרוץ את גבוליה יאבד גם את אשר בקרבו ויקיאנו:

אמר עלייהון מיליא. שהיה מסיתם לעזוב את התורה ולעסוק בדרך ארץ שטוב להם לקנות עושר מהתורה:

נכנס בשלום. פי' שהציץ כהוגן וצפה כראוי וחשב הכל בדעת נכונה ובני בהלה ויצא בשלום:

מעשיך יקרבוך. ומפני מעשיו הישרים זכוהו מן השמים כי כל יקר ראתה עינו ולא נבהל ולא ניזק:

אלא מהחדש הזה לכם. עיין בזה בדברנו ביפה תאר בראשית רבה פ"א שם ביארנו הכל:

ויגד לכם את ספרבראשית. מדלא כתיב ויגד לכם את ספר הברית. וכתיב ויגד לכם את הברית ועל הברית לא יפול שרש הגדה. לכן מפרש כמו ויגד לכם את בריאתו. וקאי על מעשה בראשית:

וכי מנין יבוא אליהוא וכו'. שאלו לא נאמרו מסיני מנין היה יכול אליהוא ויחזקאל להגיד תעלומות חכמה אלו אפי' בנבואה. שכל הנביאים קבלו מסיני מה שעתידים להנבא כדאיתא בש"ר פכ"ח אלא שהביאני המלך חדריו בסיני שהגיד תעלומות החכמה מפני חבתן של ישראל ומשם זכו להגלות הדברים לדורות ע"י הנביאים בזמניהם:

ביו"ד לשונות של שמחה נקרא ישראל. נקרא מלשון קריאי מועד ופי' שהוכנו והוזמנו ביו"ד לשונות אלו של שמחה:

כהדא חפיתא. מין דג שמדלגת ושמחה:

כשם שנזדווגתם כו'. אף כי מוכרח היה לגרשה כדי להוליד בנים מ"מ אם הוא היה חפץ לקחת אשה אחרת עליה להוליד בנים והיא נתרצתה לחיות עם צרתה בבית הגירושין לא היה מוכרח לגרשה. ולכן חפץ שתקח חפץ יקר מביתו ולשוב לבית אביה כי לא ידע שתתרצה לחיות בביתו עם אשה אחרת ותסכים אל הגירושין ברצונה. ובמה שלקחה את אישה לבית אביה גלתה דעתה כי הגירושין הוא שלא ברצונה לכן התפלל עליה רשב"י והוא בטח ברחמי ה' שישמע את תפלתו לפקדם כדי שלא יפרדו רעים אהובים כאלו:

והרי דברים ק"ו כו'. אם היא נפקדה מפני חבתה לבעלה כ"ש שישראל יפקדו בשביל שדבקו באהבת ה':

אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה. פי' כי הישועה אשר עליה אנחנו מחכים. איננה בשביל אהבת הממשלה. רק בשביל אהבת המנוחה להתבונן בנפלאות ה' ולאהבהו. וז"ש הכתוב נגילה ונשמחה בך. כי חפצנו הוא רק שנגיל ונשמח בך ולא לתכלית אחרת:

למטרונה שהלך המלך בעלה כו'. במשל הזה בא להגיד לנו כי הישועה אשר עליה אנחנו מצפים לא תבוא בשביל הצלחות מדומיות כי אם להכיר את שמו הגדול וכמ"ש לפני זה:

מאי איכפת לי. אין הכוונה כי לא תשמח כלל בבניה וחתניה. רק כי השמחה לא תהיה שלמה כי אם בבוא בעלה. וכן ציון אף כי תשמח בבניה וכמו שדרשו באגדת שמואל על הפסוק אם הבנים שמחה. וכן תקנו הברכה משמח ציון בבניה. אבל זו לא תהיה חדוה שלמה. ובילקוט גרס בניך מרחוק יבואו והיא אומרת ישמח הר ציון. ובנותיך על צד תאמנה והיא אומרת תגלנה בנות יהודה. ופי' הדברים כי בשמחה זו לא ישמח המקום וערי הפרזי שיתישבו ברבוי הבנים והבנות. אבל ירושלים עצמה שהיא כנסת ישראל לא תשמח כ"כ בזה ולא תשמח רק באמור לה הנה מלכך יבוא לך וזה קאי על מלך הקב"ה. וסוף הפסוק צדיק ונושע ל"ג כי זה נאמר על משיח צדקנו. ומביא את ראש הכתוב הנה מלכך יבוא לך רק לצחות הלשון כי משמעות הכתוב איננו על מלך ה' צבאות:

אם ביום אם בהקב"ה כו'. פי' הדברים אם תבוא השמחה מצד המעשים הנעשים ביום הזה כי המה טובים וישרים. ויען כי כל דברי ה' טוב וישר הוא לכן ישמחו במעשים האלה. ויתפרש לפ"ז הכתוב זה היום עשה ה' לגלות לנו את יושר המצות אשר עשינו לכן נגילה ונשמחה ביום הזה. או כי שמחתם תהיה מצד העבודה שיעבדו את ה' וישמרו את פקודותיו מבלי השקפה על המעשים הטובים. ולפ"ז יתפרש הכתוב זה היום בשביל שעשה ה' לכן נגילה ונשמחה בו כלומר בה' כי אנחנו עבדיו. ובאמת שתי הבחינות האלה טובות הנה. ובכתוב הזה איננו מפורש איזה בחינה טובה מהשניה. ושלמה באמרו נגילה ונשמחה בך פי' לנו כי טובה הבחינה השניה לשמוח באשר אנחנו עבדי ה' ושמרנו מצותיו. מהבחינה הראשונה לשמוח בהמעשים הטובים באשר הם טובים. אף כי היא גם היא בעצמה טובה ויקרה היא עד מאד. ויען כי בין בני אדם יש דעות שונות. יש העובדים את ה' באשר הוא אלהי הארץ. ועליהם אמר כי יאמרו נגילה ונשמחה בך בהקב"ה. ויש העובדים את ה' לתקותי שכר. והמה יאמרו בl בישועתl ובגמולך הyוב אשר תגמול לנו. ויש השומרים מצות ה' באשר הם ישרים ונכונים והמה יאמרו בך בתורתך התמימה והישרה. ויש אשר ישמרו את מצות ה' מפני היראה. פן יחרה אף ה' בהם. והמה יאמרו בך ביראתך כי באמת כל הארבע דרכים האלה טובים וישרים המה אף כי מדרגות מדרגות יש ביניהם:

מיינה של תורה כגון הלכות פסח כו'. כי התורה נמשלה ליין וכדאמר לעיל על פסוק כי טובים דודיך. וז"ש בשביל שאנו דורשים הלכות פסח בפסח אז נזכירה דודיך לזכור את הנפלאות אשר עשית בפסח. וכן בעצרת נחזה את חיבתך ואהבתך אלינו וכן הוא בחג. ומה דאמר כאן הלכות פסח בפסח באמת דיני הפסח והמועדים ללמד לבני ישראל את הדינים הנוהגים בהם צריכים שלשים יום קודם לפסח. וכדאיתא בפסחים פרק ראשון. אבל פה הפירוש במילי דאגדתא בענין הנס וטעם המצוה זה הוא בפסח ובחג דוקא. ויתכן דהכי קאי בקריאת סדר הפרשיות ועמ"ש לקמן על פסוק נאוו לחייך סי' ג':

מיין של אבות. ופי' מן האבות ומקריהם ונסיונותיהם נחזה כמה הם חביבים לפניך. ואת זכותם נזכיר כי יעמוד גם לבניהם אחריהם:

מישרות גדולות. פי' כל מה שעשו היו ביושר לבב ולא הרהרו מעולם אחר מדותיו של הקב"ה וכדאיתא במדרשים:

היה מפסיד כל הראשונים. לכן תלה הדבר בנסיון זה. משא"כ אם לא עמד בנסיונות שלפני זה נח היה מפסיד את השאר. ואין פירושו כי היה מפסיד כל הראשונים ולא נחשבו לו כלל. כי זה לא ניתן להאמר כי המעשים הטובים נחשבים לכל אחד ואחד אף כי באחרונה ירשע אבל פירושו כי היה מפסיד ומאביד בעיני בני אדם את מעלת הנסיונות הראשונות. ורק בנסיון הזה נתפרסמה תכלית אהבתו לה' וכדאיתא בב"ר על פסוק כי עתה ידעתי:

שחורה אני במעשי כו'. בש"ר פ' מ"ט גרסינן אם שחורה למה נאוה וכי יש שחורה נאוה אלא אמרה כנ"י שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי. ופי' הדברים כי לא נמצא שחרות אשר תהיה נאוה בזמן אחד ובענין אחד. ולכן מפרש כי השחרות הוא מצדי והיופי הוא מצד אבותי. שחורה אני בפני עצמי כי בענותנותה ממעטת את עצמה וכמ"ש בפ' כסוי הדם על הפסוק כי אתם המעט מכל העמים ומטעם זה אנכי נאוה וחשוב בעיני הקב"ה:

ד"א שחורה אני במצרים כו'. ולפ"ז בא להגיד כי במקום אשר עותו וחטאו שמה תקנו את המעות. וכן הוא באידך:

בדמייך חיי. נראה דדריש מדכתיב שתי פעמים בדמייך חיי דחד קאי לדם פסח וחד קאי לדם מילה שעל ידן נגאלו. אבל בפר"א איתא מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים בדמיך חיי אמר הקב"ה בזכות דם פסח ודם מילה נגאלו ממצרים ובזכותם אתם עתידים להגאל בסוף מלכות רביעית משמע דדריש כפל הלשון חד למצרים וחד לעתיד. ואולי דריש דם פסח ודם מילה מדכתיב בדמייך בלשון רבים:

ונאוה אני במדבר בהקמת המשכן. הנה באמת הקמת המשכן היתה לפני המראותם במדבר. ואיך יהיה זה לתקון על זה. ונראה דכן צ"ל ונאוה אני במדבר דכתיב מי זאת עולה מן המדבר שחורה אני במשכן שנאמר בטמאם את משכני ונאוה אני בהקמת המשכן. ופירוש הדברים כי כנגד כמה ימרוהו במדבר שכולל חטאים רבים שהיו במדבר. הביא מי זאת עולה מן המדבר כדאמר לקמן עלויה מן המדבר. תורה מן המדבר משכן מן המדבר סנהדרין מן המדבר כהונה מן המדבר כו' וכל מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל זכו בשביל לכתם אחרי במדבר בארץ לא זרועה. וכנגד טומאת המשכן הביא הקמת המשכן וע' בש"ר פמ"ט שאמרו שחורה אני במשכן שנאמר בטמאם את משכני:

שחורה אני במרגלים כו'. ולפ"ז השחרות והיופי הוא גם בזמן אחד. ופירושו כי השחרות איננה מתפשטת בישראל בכל מקום ובכל צד אבל עוד יש מקום וצד אשר היופי שם:

אם בשחורים שלי כך כו'. זה צ"ל אחר מה דמייתי מאחאב ויהורם כי עליהם קאי:

בנביאים שלי עאכו"כ. זה דריש מן בנות ירושלים דנביאים נמשלו לנשים כדלקמן גבי היפה בנשים:

מדבר באחאב. שאע"פ שהרבה לחטוא מ"מ בסוף עשה תשובה ונכנע ונקרא נאוה:

כמה נתענה כו'. בא להודיע לנו כי אע"ג דתשובה קלה היתה מ"מ גדול הוא כח התשובה ומקרי נאוה. ומ"ש אוכל בשש אולי דורש ממה דכתיב ויצום מלא וי"ו שצם עד סוף שעה הששית ביום:

שחורה אני. בי' השבטים שגלו למרחוק ואינם נמצאים פה עמנו היום. ונאוה אני ביהודה ובנימין הנמצאין עמנו:

אלא בנות ירושלים כו'. ודריש בנות מלשון בינה:

ולהמשיך בנהר אליה כו'. זה דריש ממה דכתיב הנני נוטה אליה כנהר שלום כבוד גוים. שלכבודה ימשכו כולם אליה כנהר לשאול בשלומה:

לא מן פרניך. פי' כי התנאי זה שיהיה ירושלים מטרפולין לא היה בין הקב"ה לישראל ורק הוא מתנה ותוספת שלו. ובתנחומא איתא ולא מבריתך לא מפטרמוניא שלך לא נתתים לאברהם בברית בין הבתרים:

שלא ילדה בנים לגיהנם. ולפ"ז נמשך רני עקרה על הכתוב שלפניו ולפושעים יפגיע. ורני עקרה עומד במקום שנים. א' רני עקרה שלא ילדה פושעים אשר בהם יפגיע עונש הגיהנם. ועוד תשמח ותרנן שנראה שלא חלה וילדה ועתה רבים הם בני שוממה ויודע כי חלה ציון וילדה בנים רבים:

נמשלו ישראל כנקבה. בא לתרץ למה כתיב שחורה בל"נ:

מפאת קדים עד פאת ימה דהיינו ממזרח העולם עד מערבו של עולם ועי' בספרי על פסוק ה' בדד ינחנו:

טוענת ופורקת כו'. השעבוד נמשל לעבור שהוא טורח ומשא. והגאולה דומה ללידה:

שצרתן צרת נקבה. כי גם אחרי הפדות תמצא צרה כמו שהנקבה תתעבר אחרי הלידה. ולכן אמר שירה בל"נ ואע"ג דהשירה נאמרת על התשועה ולא על הצרה. אך לרמז שתבוא עוד צרה נאמרה שירה בל"נ. ובמכילתא איתא כל השירות כלן קרואות בלשון נקבה כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו היו אחריהן שעבוד. אבל התשועה העתידה שאין אחריה שעבוד לכך קרואה בל"ז. ולפ"ז התשועה עצמה נמשלת לנקבה. וכ"מ בירושלמי דשביעית פרק ששי:

כך ת"ח. ובנות ירושלים המה הת"ח כדדרשינן על פסוק בנות ישראל אל שאול בכינה:

אין להם תכבוסת. כצ"ל וכ"ה בש"ר. ומ"ש יכול אף ישראל כך אין הכוונ' דלישראל ג"כ לא תועיל התשובה והתכבוסת. כי מפורש הוא בתורה ובנביאים אשר התשובה מועלת ותטהרם מעון אבל הכוונה יכול אף ישראל כן שישארו תמיד בשחרותם ולא ישובו עוד לכן אמר כיריעות שלמה דמלתא דפסיקתא היא שישראל יטהרו ובני תשובה נינהו וכן הוא בש"ר כך ישראל אע"פ שהם חוטאין הם שבים ומייתי הכתוב כי ביום הזה יכפר כי ביוה"כ הכל מתוודין על עוונם ושבים לה':

ת"ל כיריעות שלמה. זה הוא אחד מל"ב נתיבות שהאגדה נדרשת בהן. מדבר שהוקש לב' מדות אתה נותן לו כח היפה שבשתיהן. ודריש כיריעות שלמה כמו שמלה ושלמה:

מה יוסף נמכר לאהלי קדר כו'. ודריש כאהלי קדר כנמכר לאהלי קדר. וקנה את קוניו כי קנה את אדמת מצרים ואת בעליהם והמצריים הלא קנו אותו לבסוף מאת המדינים:

אמרה כנ"י לנביאים כו'. ודריש בנות ישראל על הנביאים וכנ"י אומרת אף כי שחורה אני בכל זאת אל תראוני (בפתח התי"ו) שאני שחרחורת ולא תקטרגו עלי. אבל תכסו עלי פשעי ותליצו טובה עלי:

אין לך שמח בבני כו'. כי משה היה עניו מכל האדם. וכן ישעיהו בדורו נתן גוו למכים ולא התעצב ועי' בויק"ר פ"י:

וע"י שאמר שמעו נא המורים כו'. כי בשביל שלא האמנתם בי להקדישני נגזר עליהם שלא יביאו את הקהל אל הארץ. אבל לכנס בו כהדיוט שבקש משה כדאיתא בד"ר פ"ט זה גרם לו בשביל שאמר שמעו נא המורים:

רצוץ פה. כלומר יסכר פי הדובר דלטוריא:

ואת מה איכפת לך. פי' אף כי טוב הוא לקנא ולהוכיח את החוטאים. אבל לא לדבר דלטוריא בפני ה' ואם הוא רואה עון ולא יתבונן למה איכפת לך. וענה כי ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה לכן אני מוסר דין עליהם. ואגב זה מזכיר גם קנאתו שעזבו את בריתו:

ששזפתני השמש. כיון שפירש אל תראוני וגו' שאל תדברו דלטוריא עלי תאמר עתה מה הוא הדלטוריא ששזפתני השמש שעבדתי לשמש והשתחויתי לה:

את מוצא בשעה כו'. ומפרש את הכתובים שחורה אני בשטים ונאוה אני בשטים כדלעיל. ומכלל התנאותן היה שפחמו את פניהן. שלא יכשלו בהן. והאשה המפוחמת תאמר אל תראוני שאני שחרחורת למה תבזוני ותשימוני לשחרחורת. וישראל השיבו לה ששזפתני השמש כי בעון אשר נלכדנו בשטים הבאנו עלינו ששזפתנו השמש והוקע אותנו לנגד השמש:

ר' איבו באיזה חטא כו'. וסובר כי לא בשביל הזנות נענשו רק בשביל כי נצמדו לבעל פעור כי בתהלים לא נזכר רק העון הזה:

אלו הן דתן ואבירם. לפי שיטתו יתפרש הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת מלשון הרע שזה גרם לי שעבוד מצרים. כי החטא הזה לא דבק בכלל האומה בלתי בקצת מהם וזה בני אמי נחרו בי והמה דתן ואבירם שהמה בלשונם הרע סבבו את בריחת משה וגרמו רעה לכל האומה. אבל באומה בכללה לא היה בה חטא הזה. וכן הוא הכוונה בשאר המימרות רק להראות כי החטא אשר גרם להם לא היה בכלל האומה רק באנשים מעט:

מלאו הדיין זה ה' השופט כל הארץ:

א"ר לוי יום שנתחתן כו'. לפי שאמר לקמן יום שהעמיד ירבעם בן נבט ב' עגלי זהב נבנו ב' צריפין ברומי כו' ודריש לפ"ז שמוני נוטרה את הכרמים שבסבתו הלכתי בגולה ועזבתי את ארצי. לכן מביא כל המעשה מעם רומי אשר היא הדיחנו מארצנו בחורבן בית השני:

בנין להון ואינון נפלין. אין לזה מבוא בהיקש השכלי כי למה יתחזק הבנין במי פרת. ואולי בא לרמז למו כי פרת הוא המקיף את א"י והבנין הזה לא ישאר אמיץ וחזק רק בעת שיכניעו להם את ארץ ישראל:

עביד גרמיה שפיי דחמר. עשה עצמו מריק יין וטוען בנאדות ממקום למקום:

ומלך אין באדום נצב מלך. פי' כי המלך אשר נצב באדום קם ביום אשר נסתלק אליהו ולפניו לא היה שם מלך והיה נכנע תחת יהודה עד ימי יהורם אז פשע. ויען כי הקמת המלך היה ביום אשר נסתלק אליהו וזה היה פתח למרידתם לכן נמנה המרד מן הסתלקות אליהו ובלי ספק באה להם כל זה בקבלה:

שהיה מפטם לפשחור בן מלכיה כו'. מן המדרש נראה כי פשחור וחבריו היו מנביאי השקר אבל מן הכתובים לא מוכח רק כי מאנו לשמוע בנבואת ירמיה אשר רפה את ידי אנשי המלחמה. וישטמוהו בשביל זה וימררוהו:

על שכרמי שלי לא נטרתי. קיצור לשון יש כאן וה"ג בירושלמי מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים על שכרמי שלי לא נטרתי מי גרם לי להיות משמרת ב' ימים בסוריא כו' ויתפרש בני אמי המה הרשעים אשר בבני אומתי שגרמו חורבן ביהמ"ק המה גרמו לי שמירת ב' חלות או ב' ימים טובים:

קרי עליהון גם אני נתתי וגו'. כי חלילה לקרוא את חקי ה' כי לא טובים המה ומשפטים אשר נאמר בהם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם איך יאמר עליהם לא יחיו בהם. לכן מפרש את הכתוב על הסייגים והגדרים אשר התורה צותה לחכמי הדור לעשותם. ומהם המה הסייגים אשר נעשו לקיום המצות בא"י. בכל זאת לענין קיום המצות בארץ המה לא טובים ולא ישיגו מהם ארחות חיים כי טובים וחיים הם אם ישמרם בארץ ישראל:

כל הדברים יכולין להעשות. פי' לעשות המופתים והאותות בפרעה ונגד כל ישראל אשר הם נסים לפרקים זה יוכל להעשות. אבל לפרנס עם רב כזה במדבר במשך זמן רב זה דורש נס תמידי בלי הפסק לא האמין משה בנפשו אם יוכל למשול עליהם ולנהלם באופן כזה:

אומה שאהבה נפשי כי ראה בסבלותם ובכה כדאיתא בש"ר פ"א. ונתתי נפשי עליה בהריגת המצרי כדי להציל העשוק מידו:

המד"א ועל שפם יעטה. צ"ל ולא תעטה על שפם מקרא הוא ביחזקאל וממנו ילפינן עטיפת הראש באבל:

ובקעוה ועטה את בגדו. ויוצא ואין מעכב בידו ואינו מפחד מהם להמנע מעטיפת בגדו כן נ"נ יעטה כל שאר מצרים ויבוא בשלום ואין מכלים ומעכב בידו:

מה אני משיבן. דאע"ג דהוא לא גרם רעתם כסיפא ליה מלתא שנאבדו בהיותם במשמרתו:

איכה תרעה בימי מלכיות כו'. פירוש הדברים כי אם משה הכניסם לא"י לא היו גולין כדאיתא בתנחומא פ' ואתחנן ועתה כיון שהגיע ימי למות ואחר יביאם אל הארץ הלא יבוא יום כי יגלו. לכן הגידה לי מי ירעם ומי יוציאם ומי יוביאם אז בגלות:

שלא אהיה כלמה. למה הוא דבר תוהו והבל. וכעוטיה יתפרש מלשון גערה והכלמה וז"ש הלא לתהו והבל אהיה מגערת והכלמת האבות על שלא בקשתי על צרכיהם:

טעת מדת הדין. ודריש כעוטיה כמו כטועה בחלוף אתוון. ופירושו שיאמרו כי לא בחטאם נענשו אלא בקוצר כח ה':

אם לא ידעת סופך שיש לך לידע. ודריש התיבת ידעת כאלו היא כפולה. וזה אם לא ידעת מי המה הרועים אשר יקומו אחריך ידעת הלא תדע. וכדאיתא בספרי על פסוק ויראהו ה' את כל הארץ שהראהו פרנסי כל הדורות:

ד"א אם לא תדעי לך היפה בנשים כו'. יש מוחקים הך ד"א כי לפני זה לא דריש כלל על פסוק היפה בנשים. ויש לקיים הגירסא כי לפי הדרשות הראשונות קאי על משה ונקרא בלשון נקבה בשביל תשישות כחו. ולד"א יכנהו בשם נקבה לשבח כי הוא היפה והיקר בין הנביאים:

מחררה שנטלו בידם כי משה שאל איכה תרעה ותפרנס לישראל לעמוד. וענהו ה' צאי לך בעקבי הצאן ראי פרנסתם במדבר מחררה זו שנטלו ממצרים ומזה תדע שתגדל עוד עליהם השגחת האלהית ופרנסתם לעתיד. ורבנן אמרי כי הקב"ה אמר למשה להוכיח זאת מהמן כי זה התמיד להם יותר מהחררה ור"ע אומר דעל ענני כבוד מיירי שנראו להם מיד בצאתם ממצרים דכתיב וה' הולך לפניהם יומם וזה שאמר לו צאי לך מיד בצאתך תראה ותוכח השגחתי עליהם גם לעתיד:

יהי פסת בר בארץ. וזה קאי על לעתיד כדאיתא בפ"ב דשבת עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כו':

סוף כל הצאן לצאת. כי כאשר שאל משה במה יפרנסם אמר לו ה' צאי לך ואז תראה נפלאותי במדבר ואל תאמר כי ישראל לא יאמינו בך ולא יאבו לצאת. לכן אמר לו סוף כל הצאן לצאת ויבטחו בי. וע"ד הכתוב לכתך אחרי במדבר וגו':

סוף כל הדור למות כו'. ובא לצערו למה ישאל איך יפרנס ולא בטח בה'. וכ"מ בש"ר פ"א. ומה שמקשה מהיכן היה לו הדבר. פירושו כיון דכוונתו היתה לטובה לדאג על עמו לא היה ראוי לזה:

הרי ו' ימים. תמול שלשום מאז הם שלשה ושלשה גמין מרבים עוד שלשה ימים:

כל ז' ימי אדר כו'. ובסוף א"ל כי לא תעבור את הירדן הזה. זה אינו מדוקדק כי תפלתו היתה אחר אשר כבש סיחון ועוג ואז אמר לו ה' כי לא תעבור וגו' וכן הוא בספרי. וכן הוא מוכח דא"א אשר באדר התפלל וביום השביעי וזה היה יום מותו אמר לו ה' כי לא תעבור. דא"כ כל התוכחות והמצות שמספר אחר ואתחנן עד סוף הספר והבדלת ערי מקלט וכתיבת ס"ת ושימת שירת האזינו באזני העם הכל היה ביום אחד וזה לא נתן להאמר. ומוכרח הוא לאמר כדעת הספר בי גזירת לא תעבור היה ימים רבים לפני זה. אבל כאשר בא יום מותו הוסיף משה לבקש רחמים עוד הפעם וכדאיתא בד"ר שבעת מותו הרבה לשפוך שיחו לפני ה' ובתפלה זו מיירי הכא רשב"ן ומה שמביא פה את הפסוק כי לא תעבור את הירדן הוא רק לישנא דהאי קרא נקט וכוונתו על מה שאמר לו ביום מותו עלה אל הר העברים:

על ארעהון של רעים וקשים בה זה סיחון ועוג כצ"ל ודריש הרועים כמו הרעים. אבל אין פירושם רוע לב. כי גם מלכי כנען היו רעים וחטאים אבל פירושו קשים וחזקים אמיצי לב וגבורים וכמ"ש במ"ר ורעים מגזרת תרועם בשבט ברזל:

דריש ר' פפיס מאי דכתיב והוא באחד. איידי דבעי לאתויי פלוגתא דר"פ ור"ע בלסוסתי לקמן מייתי נמי פלוגתייהו הכא ובהן האדם ובוימירו את כבודם:

א"ל ר"ע דייך פפוס כו'. כי פפוס מפרש יען כי הוא דן יחידי ואין מתיעץ עם אחר לכן מי ישיבנו. וזה כעין הטחת דברים כלפי מעלה ע"ד מי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו. ולכן מביא ר"ע את הכתוב מוכל צבא השמים עומדים עליו שהוא ובית דינו דנין הכל. והכתוב והוא באחד הוא רק כעין צדוק הדין לפי שהוא יחידי בעולמו ויודע משפטן של כל בריות לכן כל מעשיו הכל באמת והכל במשפט:

שכן כתיב ראיתי את ה' יושב על כסאו גרסי' ומקרא הוא במלכים א' כ"ב וסיפיה דקרא הוא וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו וזה כסא הדין שמפריש בין מיתה לחיים וכדמפרש אבל הכתוב בישעיה ו' יושב על כסא רם ונשא מיירי בכסא הוד מלכותו:

והלא הכל ימין. עיין לעיל בפסוק ישקני:

דכתיב וה' אלהים אמת מהו אמת א"ר איבון שהוא אלהים חיים ומלך עולם. כל המאמר הזה אין כאן מקומו והוא שייך בתר מימרא דר' ביבי בשם ר' ראובן. וב"ה בירושלמי ריש סנהדרין. ופי' דמהו אלהים אמת מייתי דר' ביבי דחותמו אמת. והדר בעי מ"ט דמילתא ומשני ר' אבון דקרא מפרש טעמא שהוא אלהים חיים ומלך עולם ופי של אמת היא ענין קיום ולכן נקרא אמת שהוא קיים לעולם. ולכן הוא ג"כ חותם יחידי ולבדו משום שכל ההוים נפסדים ולא יוכלו לקיים דברים לעד אבל הקב"ה שהוא קיים לעד בידו לבד לקיים כל דבר. ומ"ש אחר דברי ר' ביבי שנאמר אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת זה הוא ראיה אחרת מקרא דחותמו הוא אמת וה"ג ועוד שנאמר אבל אגיד וכו':

כל מקום שנאמר וה'. עי' בב"ר פ' נ"א וביפה תאר שם:

אני ראשון שלא קבלתי מלכותי כו'. כי זה הוא משלשה עקרי האמונה. הא' קדמותו. הב' נצחיותו. והג' אחדותו. וע' בעקרים מאמר ב' פרק כ"ה:

כיחידו של עולם. ומפרש כאחד ממנו כמיוחד אשר בינותינו. או דמפרש כזה שממנו הנקרא אחד וכמו דכתיב שמע ישראל ה' אחד וכן משמע בב"ר כ"א. ור"ע ימאן בפי' זה כי מי ידמה ומי ישוה להקב"ה וגם היה לו לומר הן האדם היה כמוני. לכן מפרש דעל המלאכים אשר עמהם דבר ה' ורבנן מפרשי כאחד ממנו על הדרכים. ופירוש הכתוב כן הוא. הן היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כי לפניו היו שני דרכים הדרך הטוב והחיים והדרך הרע והמות ועתה כאשר בחר בדרך הרע והמות פן יאכל מעץ החיים וחי לעולם ותהיה גם רעתו נצחית:

עשו להם כשפים. ונדחה בזה הוכחת ר"פ מדכתיב אוכל עשב ע"כ טעו בשור של מטה. כי גם אם טעו בשור של מעלה היה נראה להם כאוכל עשב בכשפיהם:

כשם שששתי כו'. והא דאמרי' במגילה פ"ק שאין הקב"ה חדי במפלתן של רשעים. היינו דלא חדי כמתנקם מאויבו השמח ברעתו. אבל הוא שמח ברעתו שמסולקת מהארץ:

מה הסוס זכר הזה הורג כו'. פי' למה לי הסוס הזה שהורג את בעליו ע"י שמדלג ומקפץ:

הה"ד לסוסתי ברכבי פרעה. כלומר שנדמיתי בעיני פרעה כרוכב על סוסה כמותו. וזה שאמר דמיתיך רעיתי פי' כי למענך רעיתי דמיתי ונשתוויתי כסוסה של פרעה:

סוסין סגיין גרסינן. ופי' סוסים רבים:

הביא נפט. לשרפן באש ומביא שגם הקב"ה כן מדכתיב וגחלי אש:

שנאמר וה' נתן קולות וברד ל"ג. אלא ברד וגחלי אש:

נטל סגניות. בש"ט גרסי' מנגינות והכל הוראה אחת חכמה ותחבולה:

לבלב בקולו. כלומר הרים קולו:

יש לך רוח יש לך כרוב וכו'. כמו שיש להקב"ה דכתיב וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח:

מבין גלגלי המרכבה שמטן. דבה נמצא רוח כדכתיב וארא והנה רוח סערה וכן אשכחן בה כרוב דכתיב פני האחד פני הכרוב וכן כתיב וד' כנפים לאחת להם. והנה כל המאמר הזה ע"כ דרך משל ומליצה וביאורו כי פרעה אשר כחש בה' האמין רק בכח וגבורה. ובחר בסוסים ובכלי זיין שונים והאמין כי בהם יעשה חיל. וכאשר גבורתו לא עמדה לו. וראה כי ימין ה' לבד נאדרי בכח אז הבין בהשתלשלות הנמצאים כי הכל בא מלמעלה ומבין גלגלי המרכבה תצא הסבה הראשונה הפועלת על הארץ:

טוען את רכובו. פי' כי הוא מעונו של עולם ואין העולם מעונו וכדאיתא בב"ר פס"ח. ופירושו שכל הנמצאים נתלים בו. ומ"ש ורוכב על דבר שאין בו ממש בא להוציא מדעת הקדום באנשי הצאבה שהביא המורה ח"א פ"ע שהוא רוח הגלגל וכח בו לכן אמר שאין מציאותו נתלה אלא בעצמותו והוא השליט באפס המוחלט להוציא הכל מהאין ואין מציאותו נתלה בדבר נברא ח"ו:

דמיתיך רעיתי אר"א משל כו'. ומפרש לסוסתי בעת שעשיתי לך נסים בים בסוסתי וכדלעיל אז השתקתיך ודמיתיך רעיתי אשר חפצת להכנע שנית תחת יד מצרים מפחדך פן לא ימצא און לי להצילך:

לסוסים זכרים מזוהמים. בילקוט גרס והחמום במקום מזוהמים. ופירושו מבואר בשביל שראו כדמות סוסים נקבות נתחממו ורצו אחריהם:

אלא גלי הים נדמו כו'. ויתפרש דמיתיך דמיתי את גלי הים לסוסים נקבות בשבילך להצילך. ובעיקר המאמר עיין בש"ר:

ראה מה בים. ודריש רמה נוטריקון ראה מה. ואיפתיסים ענינו דין ומשפט קרוב לאסופוסין:

והסוס למעלה ממנו. ולא יכול להנצל ולצאת לכן נטבע בים:

מפרנסתי הן שירעו אותי כו'. כי הקרבנות המה הברית בין האדם לה' ועל ידיהם יתדבקו בהקב"ה ולפ"ז הקרבנות המה מזון לנפש להתדבק בשכינה כמו המזון המדביק את הגוף בנפש. כי ע"י הקרבנות יזדככו מחשבותיהן ויסורו מחלק הבהמיות. וז"ש כי ע"י שירעו אותי בב' תמידין בכל יום ובשביל זה נקו נפשם מעון לכן המה מפרנסתי כי יכינו מזון לרוח:

רעייתי דעולמי. פי' כמו בן משק הבית. כי העולם הוא של הקב"ה וע"י התורה היתה סוכנת הבית:

בתורות הרבה כו'. סובר כמאן דאמר בשמות רבה פרשה ל"ז כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה שנאמר משה ואהרן בכהניו ולכן אמר כי בתורת הקרבנות הנאמר הרבה פעמים שם זאת תורת. נאוו היו שני האחים:

בתורים בב' תארים. ולפי זה נאוו לחייך על ישראל ובתורים קאי על משה ואהרן:

הוא יהיה לך לפה לתורגמן. ואתה תהיה לו לאלהים וכי עבדא נעשה אהרן למשה כצ"ל ומפרש אלהים מלשון מושל ושליט:

וראך ושמח בלבו. פי' וראך בגדולתך וישמח לבו ולא יתקנא בך אף ע"פ שהוא גדול ממך. וזה שמביא על זה את דברי רבי שמעון בן יוחאי:

אלו שבעים סנהדרין. ומכנה אותם בשם צואר על שם מעלתם ורוממותם וכן דרשו על פסוק כמגדל דויד צוארך מה מגדל זה נתון בגבהו של עולם:

סופרים ומשנים דמלמדי תינוקות באמונה גרסינן:

אלו התינוקות. ונקראים צוארך שהם הדרת האומה:

בשעה שמייללין הלכה. יש מפרשים מלשון התרים דמתרגמינן מאללייא ופירושו בשעה שהם מבקשים ומחפשים אחר ההלכה. וי"ג שממללין מלשון מלל ודבור ואפשר לגרוס דמהללין ופירושו שמנעימים זה לזה בהלכה:

שהם חורזים מד"ת לד"ת גרסינן. ופי' מקשרים ומדבקים זה בזה כחורז מרגליות זו עם זו אשר יתאחזו בפתיל המחרוזה:

והאש מתלהטת. אף דהדברים יכונו גם ע"פ פשוטם מ"מ יש לתת עוד כוונה בזה המאמר. כי דבריהם היו ברורים ומאירים כאש לוהט מהמון הראיות אשר הביאו מד"ת לנביאים ומנביאים לכתובים כו'. והיו מוסכמות מכל צד שמחים ומאירים כנתינתן מסיני שיצאו ברורות צרופות ונכוחות. ולקמן גבי בן עזאי שאל לו ר"ע שמא בחדרי מרכבה היית עסוק. ולכן לא יכלו לשאול על דבריו כי המה לא נתפסים בשכל. ומי יוכל להקשות עליהם וא"ל כי היה יושב ועוסק בד"ת. ויכלו להקשות ולשאול עליהם. אבל המה יצאו מזוקקות שבעתים מצורפות מכל סיג ספק והיו מאירות ונקיות כאלו נתנו באש:

שמא איני חורז בד"ת כתקנן. ולכן לא ערב שיחו על העם ונתנמנמו. ומה שמסיים ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא איננו מדברי ר' אבהו אך הוא מדברי ר' לוי:

בתורים בשעה שקורין בד"ת בתוריהן. ודריש בתורים לשתי הוראות. הא' לד"ת. והב' לזמן. והמה נאוים בזמניהם ע"ד דבר בעתו מה טוב וכמו שדרשו לעיל על הפסוק נזכירה דודיך מיין. והנראה דדרשו על מה שקורין בתורה מענינא דפסח ועצרת וחג. ומזה הענין דריש צוארך בחרוזים אלו פרשיותיהם של תורה. כלומר אע"ג דבתורה המה חרוזים לפי עניניהם אל הסמוכים לפניהם ולאחריהם ולא כתובים על סדר המועדים מ"מ יפים ונאוים הם אם כל פרשה יקרא במועדו:

מדינן את מסתלק. כי משה הקריב משפטן לפני ה' שלא חפץ ליטול גדולה לעצמו וכדאיתא במ"ר וזה שאמר לו אף כי מדינן הסתלקת מגדולתך אבל מלפני הקב"ה גדולתך לא תסתלק כי כבודך יתגדל בעוה"ב ורמז לו במה שאמר עלה אל הר העברים וגו' כאשר נאסף אהרן אחיך וראית את כבודו:

הה"ד צו את בני ישראל. בא לתת טעם איך נמשך הפרשה של צו את בני ישראל אל מיתת משה:

שלמד אלקולאין כו'. זה שם חכם שנתגלה לו סתרי התורה. ובמתן תורה נגלו לכל אחד ואחד מישראל הטעמים והסודות האלה. ור"א בר כהנא דדרש אלו האותיות כוונתו כי מלבד עצם התורה יש סתרים ורמזים בתמונת כל אות ואות וכמו שדרשו רז"ל בכמה מקומות את תמונת האותיות. ור' אחא סובר כי הרמזים הנמצאים בתמונת האותיות אין להם יחס וערך כלל עם חכמת שאר התורה אפי' בערך הכסף לגבי זהב. אבל סודות התיבות אשר הם שמותיו של הקב"ה שפיר ישוו לעצם התורה אשר היא תערך בזהב ולנגדה התיבות בכסף:

הסורגל. ואתי לאשמעינן שהשרטוט הלכה ויריעה שאינה מסורגלת פסולה:

ר' ברכיה פתר קריא בארון. ולא ניחא ליה לפרש על החשוקי כסף במשכן כי המה לא נתקיימו. משא"כ העמודים אשר בתוך הארון והעמודים שכבו לארכו של ארון והלוחות היו ביניהם וכדאיתא בפ"ק דב"ב וזה שאמר כמין איצטווין פי' אצטבע כי הוי"ו והבי"ת מתחלפים כי כמין איצטבא נעשה שם אשר הלוחות שכבו שם:

מלה חתומה. פי' רשומה וכמו באיוב בתים חתמו למו. ומלה מסיימה הוא דבר מסויים וטוב ודריש נקודות הכהף על דבר הרשום ומסויים בקדושתו בין הכתובים וזה שיר השירים שכל הכתובים הם קדש ושיר השירים הוא קדש קדשים:

עד שממ"ה הקב"ה במסבו ברקיע נתנו ישראל ריח רע כו'. פי' בטרם שהשרה ה' שכינתו בישראל שזה במשכן אז טעו בעגל. אבל צרור המור דודי לי באמונתי בדודי נתתי ריח טוב בין שדי ילין משהלין שכינתו במשכן ובכ"ז לא הוטב הדרש בעיני ר"י כי בשיר השירים אין לדרוש הכתובים בגנות ישראל. ולכן אמר נתנו ריח טוב. שאע"פ שלא ירד ה' עדנה לסיני ולא ראו את כבודו ואת גדלו כבר דבקו בה' לומר נעשה ונשמע:

היא דעתיה דר"מ למימר סיריי כו'. בתמיה האם יפרש ר"מ נרדי על סרחון וריח רע הלא נרד הוא מבשמים הטובים. ומשני אלא מסכת או מסורת עלתה בידם מן הגולה ושנו בה שקפץ להם מעשה העגל והקדים להם מעשה המשכן. ופי' הקרא תחת סרחון העגל נתן נרד המשכן את ריחו ולפ"ז מרומז בקרא חטא העגל לדברי ר"מ. ונרדי מתפרש על בשמים טובים:

כבר הר סיני מתמר באור. דבריו מבוארים ע"פ דאיתא במכילתא כתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני בא הכתוב השלישי והכריע מן השמים השמיעך את קולו ועל הראץ הראך את אשו הגדולה כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ. וז"ש עד שהמלך מ"ה הקב"ה במסבו ברקיע. והיה כבודו בשמים. הר סיני מתמר באור והיה מדבר מתוך האש וכדכתיב בקרא וההר בוער באש וידבר ה' אליכם מתוך האש מבלי זכר ירידת ה'. משמע שכבודו היה בשמים ודבר מתוך האש. ור"ע אזיל לטעמיה דסובר התם שהרכין ה' השמים התחתונים ושמי השמים העליונים על ראש ההר כדכתיב ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו והציע ע"ג הר סיני כאדם שמציע את הכר ע"ג המטה כו' ולהכי קאמר הכא עד שממ"ה במסיבו ברקיע כבר וישכון כבוד ה' על הר סיני שעם היות כבודו בשמים נמצא שוכן בהר סיני שהשמים כמצע עליו. ויתכן עוד כי ר"ע סובר בפ"ק דיומא וישכון כבוד ה' על הר סיני מר"ח וז"ש כבר מר"ח וישכון כבוד ה' וגו':

עד שמשה במסבו ברקיע כו'. אף כי משה היה למטה בעת הדברות וכנראה מהכתובים מ"מ היה יותר קרוב למעלה אצל השכינה שהיה בערפל אשר שם האלהים:

ירד מיכאל כו'. ודריש נרדי על מיכאל העומד על ישראל להגן עליהם ולכן קרא ליה נרדי. ויתפרש הכתוב עד שהמלך במסבו. כי החוטאים בחטאם העלוהו עד הרקיע הז' ולא התחיל לירד אלא ע"י אברהם כדאיתא בב"ר פי"ט לכן לא הוריד בעצמו להציל את אברהם אך שלח את מלאכו:

שנאמר אני ה' וגו' מאור כשדים. ודריש כמו מאש כשדים וכדלקמן על פסוק אחות לנו קטנה:

עד שיעקב אבינו וכו'. ודורש עד שהמלך זה יעקב שנאמר עליו יעבדוך עמים היה במסבו ומסב במטתו אז נגלה לו שהקב"ה ישרה שכינתו בישראל:

הבריח ל"ב אמה. וסובר כי לכל צד היה בריח תיכון ולא כדתני בפ' הזורק כי בריח התיכון בנס היה עומד. ולא היה רק בריח אחד ע"ש. ואע"ג דרוח הדרומי והצפוני לא היה רק ל' אמה. ולמה בעינן הבריח מן לב' אמה. ויתכן כי הבריח היה נתחב גם בעובי הקרשים שבקצה כותל דרומי וצפוני. ועובי הקרשים היה אמה אחת. לכן צריכין עוד אמה לעובי הקרשים האלה ועוד אמה אחת היתה בולטת כדי שנוכל לתפוס את הבריח כשיפרקו המשכן:

אשר נמצא בידו עצי שטים אין כתיב כאן כצ"ל:

והיו נוהגין בהם איסור כו'. כי מעצי השיטים האלה לקחו למשכן ושאלו לרב חנניא אם יש לאסור מדינא כל הארזים שגדלים שם משום שנטעו אותם לצורך הקודש או מנהג קדושה בעלמא נהגו בהם. והשיב להם אע"ג דמדינא מותר מ"מ כיון שנהגו לאסור אל תשנו ממנהג אבותיכם כי אל תטוש תורת אמך כתיב וכדאיתא בפרק מקום שנהגו:

במסבו ברקיע. מלת ברקיע הוא ט"ס וכן בילקוט ליתא. כי מסבו קאי על הר סיני שהוא ההר אשר חמד אלהים לשבתו. ופי' עד שבא למסבו להר הזה כבר הקדים להקיץ את ישראל. והלך לפניהם עד שבא להר סיני:

עד שחזקיה וסייעתו כו'. ופי' הכתוב עד שהמלך במסבו כאשר אכל חזקיה את הפסח בהסיבה אז עשה לו הקב"ה ויצא שמו בגוים וזה נרדי נתן ריחו. ועי' בש"ר פי"ח דמפלת סנחריב היתה בליל פסח:

היא דעתיה דר"א. בתמיה האם דעת ר"א לפרש נרדי הוא ריח רע אשר יצא מן הפגרים. ומשני מלמד שהיה ריחו של אותו הדם קשה והופיע להסריח טוב מבשומי ג"ע כו' פי' כי ויהי בחצי הלילה קאי על דם המתים אבל נרדי נתן ריחו קאי על ריח ג"ע:

והיתה נבשם קוהא. פי' אותם שלא מלו נצערו והתאוו לאכול כי המה לא עשו את הפסח בשביל שלא מלו. והפרישו מקודם את בני נכר ולא הועיל להם ואח"ז מלו את עבדיהם מקנת כספם ולא הואיל להם עד שמלו את עצמם:

אברהם ראש לכל הצדיקים. ובדברים רבה פ' א' אמר דמשה היה גדול מאברהם. אבל אברהם היה ראשון לכולם בזמן. ואע"ג דנח ומתושלח וחנוך קדמוהו. אבל פסקה הצדקות מזרעם. משא"כ אברהם לא פסקו עוד צדיקים מזרעו אחריו:

מותאם בין שכינה כו': ודריש שדיכמו שדי השי"ן בפתח והד' בדגש וזה השכינה. ומדכתיב שני השי"ן בקמץ מדריש על המלאכים אשר המה המשפיעים מידי הקב"ה לעולם:

שמכפר עונותיהן של ישראל. כדאיתא בב"ר בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עברות תהא נזכר להם אותה העקדה ומתמלא עליהם רחמים:

אדם גדול שיש בי כצ"ל:

ונטלו הברכות באברהם כתיב והיה ברכה. ביצחק כתיב ויברך אלהים את יצחק בנו. ויעקב נתברך מאת יצחק ומאת ה':

בזכות התנאים שהתנית כו'. ודריש עין גדי על אברהם כמו שדרשו בב"ר גבי עין משפט משום שהוא עינו של עולם. ובכרמי קאי על התנאים דדרש אותו מלשון נוטריקון בכח רמי. ורמי הוא התנאים שנתקיימו בברית ושבועה מע:ין וירם ידו וישבע:

הרהורי דברים היו שם. ומפרש אחר הדברים אחר הרהורי דברים:

מנח לא העמדתי מגינים וצדיקים שיגינו על הדור. לכן נדחה בריתו מפני בריתך. וממך כיון שיעמדו מגינים וצדיקים על הדור. לכן לא יוכלו עוד הצדיקים הבאים אחריך לדחות את בריתך מפני בריתם. ואע"ג דגם מנח קם שם ועבר. אבל לפני אברהם לא הגינו על הדור. כי אברהם היה הראשון אשר הקב"ה הבטיח לו בחסד אנכי מגן לך:

איש שהכל בו. פי' כי לו העוז והגבורה ע"ד ה' איש מלחמה. וכמו ביהושפט אשר אלהים עזרו ונצח:

ישראל באים מכחו של אברהם כו'. צ"ל שעיר באים מכחו של אברהם שהוא בן בנו ובכל זאת כאשר נלחם עם עמון ומואב נפל בידו ולא עמד לו זכות אברהם משום שכפר באו"ה. ויהושפט עזרו אלהיו ונצח:

הנך יפה במצות כו'. בא לדרוש כפל הלשון של הנך יפה על השנות המצות המתחלפות בכמה בחינות. אם בבחינת התכלית וזה הנך יפה במצות והיינו סתם מצות שהן בין אדם למקום אשר תכליתן היא לעשות רצון המקום לבד. והנך יפה בג"ח אשר מלבד זה התכלית לעשות רצון הקב"ה יש בהן עוד תכלית נוסף להיטיב לבריות. ואם בבחינת הקושי להקימן וע"ז אמר הנך יפה במ"ע אשר אין בהן רק טורח המעשה. והנך יפה במל"ת אשר יכבד מאד על האדם להכניע את יצרו המתאוה להן. ואם בבחינת הוצאת הממון אשר אין קשה לאדם כמו חסרון כיס וע"ז אמר הנך יפה במצות הבית בחלוק תרומה ומעשרות אשר יש קצבה להן כמה יתן. והנך יפה עוד במצות השדה כמו לקט שכחה ופאה שאין להם קצבה ובכל זאת הנך יפה גם בהם לתת בלבב נדבה. ואם בבחינת התחלפותם. כי דבר אחד לפעמים הוא אסור כמו כלאים ולפעמים הוא מצוה כמו כלאים בציצית וע"ז אמר הנך יפה להתרחק מהדבר במקום עבירה והנך יפה לשמור זה הדבר בעצמו במקום מצוה. ואם בבחינת למשול ברוחו ולהנזר מהדבר אשר הוא עמל בו. וזה הנך יפה בנטיעה לעמול ולנטוע עצים לקיום העולם אשר בזה יחפוץ ה'. והנך יפה להנזר מהם בשלש שני הערלה. והנך יפה בנטע רבעי לחללו מקודם ולאכול אח"ז את הפירות. ואם בבחינת ריבוי הצער וזה הנך יפה במילה. אשר הוא כאב לילד והנך עוד יפה בפריעה אשר צער הפריעה גדול עוד מהמילה. ואם בבחינת התחלפות סבתן כי תפלה וק"ש שתיהן הן מצות ה'. אך תפלה הוא בקשת צרכי החיים והנך יפה בהם לבקש צרכיך מאת ה'. והנך יפה עוד בק"ש אשר היא קבלת עול מלכות שמים ועול מצות שהם חיי הנפש. ואם בבחינת ההודעה והפרסום להודיע לכל כי הוא עבד ה' במאודו ובנפשו ובלבבו וע"ז אמר הנך יפה במזוזה אשר בביתו האוסף את כל רכושו והנך יפה עוד בתפילין אשר הם מורים כי משעבד לה' גם את לבבו ואת נפשו. ואם בבחינת הרבות המצות בזמן אחד כמו סוכה ולולב. ויען כי הסוכה מתחלת בלילה אמר הנך יפה בסוכה. והנך יפה נוסף ע"ז כי למחר הנך יפה גם בלולב ואם בבחינת התחלפות הסבות המעוררות הדברים לזה. וזה הנך יפה בתשובה הבאה לתקן את הנפש החוטאת. והנך יפה עוד נוסף ע"ז במעשים טובים הבאים עם התשובה להשקיע בזה את החטאים במצולות ים. וכדאיתא בויקרא רבה פ' כ"א אם עשית חבילות עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. ואם בבחינת המעשה והשכר. וע"ז אמר הנך יפה בעוה"ז אשר הוא עולם המעשה. והנך עוד יפה נוסף ע"ז בעוה"ב אשר הוא עולם הגמול:

בחלוק תרומה ומעשרות. לקמן גרסינן בחלה תרומה ומעשרות:

הן סנהדרין. ואתא למימר שהם נאים ותמימים כעיני היונים:

מה היונה הזה תמה כך ישראל תמימים להקב"ה בסיני [שלא אמרו די לנו עשרים מצות או שלשים אבל קבלו כולם]: מה היונה הזו נאה בהלוכה כך ישראל נאים בהילוכן כשהן עולין לפעמי רגלים. כצ"ל וכן הוא בילקוט:

דוגמא דידך. דריש עיניך מלשון כעין נחשת קלל. כעין הקרח הנורא. דהוראתם מעין ודוגמא וכן דרשו בב"ר פע"א את הכתוב לא יגרע מצדיק עיניו דוגמא דידיה [ואולי דרשו פה הכ"ף מן עיניך שעומד במקום שנים וכאלו כתיב עיניך כיונים]:

ומהיכן הביאה אותו. כיון דהכל נימוחו אפי' אצטרבולין של רחים מכ"ש שלא נשאר גם אילן. ומשני משבטוטי א"י כצ"ל. ושבטוטי הוא חלק כלומר בחלק א"י ובב"ר גרסינן משבשושין ושבישין הוא לשון זמורות:

א"י לא לקה במוי דמבולא. והא דהיה צריך נח לתיבה ולא נמלט לא"י. הטעם כי שם מתו מכל אשר בחרבה מהבלא. כדאיתא בזבחים בפ' פרת חטאת ולא יכול למצוא מפלט לו שם:

אלו מג"ע הביאה אותו כו'. בא לדחות דברי ר"ט שאמר שערי ג"ע כו'. ובעל המדרש מהדר לתרץ דברי ר"ט. כי לעולם מג"ע הביאה אותו והא דבחרה בזית לרמז לו מר מזה כי טוב להתכלכל גם מדבר המר מזה אך מתחת ידו של הקב"ה. מהתכלכל במתוק הבא מידך:

הוא קילסה בלשון כפול כו'. בתמיה אם הוא כפל אליה את קילוסו למה היא לא כפלה את קילוסה אליו. ואע"ג דאסר לומר שתי פעמים דבר אחד לפני הקב"ה כדאיתא האומר שמע שמע מודים מודים משתקין אותו ואיך תאמר פעמים הנך יפה. מ"מ היה לה לומר הנך יפה ונאה לכפול במלות שונות אשר זה מותר כדאיתא בירושלמי פרק הרואה ובב"ר פ"ח. ואע"ג דכתיב בקרא אף נעים סובר ר"ח כי זה לא בא לכופל הקילוס אך לדרש שמסיים רבש"ע אף שאת מביא כו'. ונמשך לדבריו הפסוק הנך יפה אף נעים אל האמור לפני זה הנך יפה בעוה"ז הנך יפה בעוה"ב וזה עולם הגמול וכאשר פירשנו. וע"ז תאמר היא גם כשתביא עלי עונש עלי פשעי. נעים ונחמד הוא לי י כי זה מטיב דרכי:

מהו בחדר המטות כו'. מפרשי כי בבית המקדש היו חדרים דאקרי מטות ובאחד מהחדרים ההם הסתירה אותו:

זאת מנוחתי עדי עד. כי גם משחרב בהמ"ק אין שכינה זזה משם כדלקמן על הכתוב הנה זה עומד אחר כתלנו:

קפצה להם א"י. כמו כווצה כלומר שנתכווצה וגמדה הארץ משגלינו ממנה:

וכפלומה זה נוצה בלעז. ובב"ר גרסינן וכפירנס ופירש"י ז"ל ענין כסת. ודריש אף ערשנו רעננה כי האבנים אשר שם יעקב תחתיו לנוח עליהם היו עליו כערש רעננה. ומהאבנים האלה צמחו הארזים אשר היה לבנין ב"ה וז"ש קורות בתינו ארזים. ומוכיח כי הארזים למקדש יצאו מאלה האבנים מן המקרא והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וגו':

אין אדם נהנה מן הברות. להשתמש בו לבנין כיון שהוא עקום וכפוף ובבית המקדש נעשה נס שהיו רהיטיו ברותים בדרך פלא: