הנך יפה רעיתי כו'. כבר הוא מפורש למעלה:

כך היתה סנהדרי גדולה כו'. פי' כמו שהכלה ניכרת ע"י עיניה כך ישראל ניכרין ע"י הסנהדרין אם הם יפים ישרים והגונים זה הוא לעד כי כל העם הולכים בדרך ישרה:

נראין מצומדין כו'. וזה הנס היה בב"ה עומדים צפופין ומשתחוים רווחים:

הר שגלשתן מתוכו עשיתי אותו גל ועד לאו"ה גרסינן. ופי' שגלשתן הוא ענין מריטה וחטיפה וכדמפרש בסמוך ומה גלשה הגלשתי מתוכה. וגל הוא ענין חורבן ושממה וכמו גלים נצים על מיתת מצרים ועד הוא אות וסימן לאו"ה וכמ"ש הכתוב שמעי עמים ירגזון. ומפרש את הכתוב שערך כעדר העזים זה ישראל שעברו בים כעדר הקצובות. שגלשו שלקחו מן הים ונמרטו משטף המים וזה מהר ונקרא הים הר משום שהים גבוה מן הארץ כמ"ש הטבעיים וזה היה לגל למצרים כי מצאו שם קבריהם ועד לעמים כי חיל אחז יושבי פלשת:

טורא דאתנהרתון כו'. פי' הר שיצאתם ונמשכתם ממנו מלשון ונהרו אליו כל הגוים. ומן הוראה זו דרש שגלשו על יציאתם מן הים:

הדא בוצינא כד הוא צפי טבאות הוא עביד גלשין כצ"ל. ופי' אם האבוקה דולקת יפה כי צפי הוא כמו צפה הצפית היא עושה תלתלים שהלהב עולה וצומח כתלתלים. ודורש שגלשו מלשון תלתלים וכמו שתרגם המתרגם ועבדו גלשושיתא בטורא דגלעד. וכן במשל הראשון הדא אתתא כד שערה סגין כו' אם יגדל שערת ראש האשה אז תעשה משערותיה תלתלים תלתלים. ומ"מ מודה ר"ל בעיקר הוראת שגלשו שנמשכו ויצאו מן הים. וז"ש ומה גלשה הגלשתן מתוכה כו' ורק לכוונה שניה דריש שגלשו מלשון תלתלים כי בים נעשו תלתלים לתהלה ולרוממות:

מילין קציבין כו'. ונאמר שניך על לקיחת הביזה כמו שאוכלים בשנים (ואולי דריש שניך מלשון משנה וכפל וכמו שתרגם המתרגם אם שנותי ברק חרבי על חד תרין. וז"ש שניך המה מילין קצובים שני דברים כפולים וזה ביזת מצרים וביזת הים):

לפני השירה של דבורה כו'. בא במאמר זה לפרש שעלו מן הרחצה כי השירה בים רחצה אותם מעון וחסר פה המאמר באגדת שמואל פכ"ט ויסע משה את ישראל שהסיען מן החטא ע"י השירה שמחלה להם. והטעם למה שירה מכפרת עון דכיון שאמר שירה על הנס בידוע שהוא נקי מעון וראוי הוא לנס ועי' בשוח"ט מזמור ק"ג:

מותאמים. פי' ממוצעים ומוכיח מדכתיב ויסע מלאך האלהים וגו' וילך מאחריהם. וה' בעמוד אש הלא הלך לפניהם וא"כ היו ישראל ממוצעים:

מבעד לצמתך על הצנועים כו'. דריש לצמתך מלשון קישוט ויופי וזה הצנועים והישרים:

ועזרא. זה בוודאי ט"ס כי עזרא היה כמה דורות אחר דוד. ואולי יש לגרוס ועירא שהיה רבו של דוד:

אסף והימן וידותון אחד. פי' משלשה אלה אין למנות רק אחד כי אסף הוא מבני קרח והימן היינו משה כדאיתא בויק"ר פ"ט ובמ"ר פי"ט ושם משה כבר נמנה לפני זה וז"ש ע"ד רב אין אסף בכלל בני קרח ולכן מנה אותם בין השלשה מלבד שלשה בני קרח. וע"ד ר"י שניהם אחד הוא:

לא נאמר על שמותם כו'. פי' ספר תהלים בכלל נקרא ספר דוד אע"ג דעשרה משוררים התאחדו בו:

אלא בזכות אותו שבא לאלף דור. כי הקב"ה צוה לתת התורה לאלף דור. ותתקע"ד דורות נמחה בדור המבול כדאיתא בב"ר פ' כ"ח ובשוח"ט. ואחר כ"ו דורות לתשלום האלף בא משה:

כגון משה בשעתו. שכבש את יצרו ופירש מן האשה ודוד כבש את יצרו ולא הרג את שאול אויבו. ועזרא כאשר הכין את לבבו לדריש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. הלא הזיר עצמו מכל תענוגי עולם וכבש את יצרו:

עדר שעמדו על הר סיני כו'. ופי' הכתוב שערך כעדר העזים זה ישראל שהתאספו יחד להר סיני כעדר העזים ההולכים אחר הרועה ואין תועה מאחריו:

מצמצמין עצמן. פי' מלשון קישוט וצניעות כמ"ש למעלה על והצנועים והמצומתים:

ר"י מייתי לה מן הכא כתיב והגוים חרוב יחרבו כו'. זה שייך אחר דברי ריב"ל עשיתי אותו גל ועד וכו'. שזה הוא גל וחורבן להממאנים לקבל את התורה ור"י מייתי לזה מכתוב זה:

מרוחצין מן העונות. פי' מעונות של שבע מצות שהיו להם קודם מ"ת. כי נסלח עונם מלפנים:

שכולם מתאימות אר"י כו'. לפי נוסחתנו נראה דדורש מתאימות מלשון תאומים כי כל אחד נתעטר בשתי עטרות אבל בילקוט גריס גם הכי שכולם מתאימות שהיו מותאמים בין שכינה למלאכים וכמו לעיל גבי ים סוף ומייתי ראיה לזה מדר"י ור"א שירדו מלאכים עם השכינה לעטרם וע"י כן נמצאו ישראל ממוצעים בין השכינה והמלאכים:

שלא היה ניזוק אחד מהם. ממראה השכינה והמלאכים. כי ה' נתן בהם כח להסתכל במראה זה:

לא הלכו אלא בזכות משה כו'. פי' כי בזכות משה ופינחס לא נפקד מהם איש. אבל עיקר הליכתם היה מעצמם כי צדיקים גמורים היו. או דיתפרש כי המה לא סמכו בהליכתם על זכות עצמם רק על זכות משה ופינחס:

עשיתיו גל. כמו כי שמת מעיר לגל כי מדין נחרב ושמם כמו הר. וזה יהיה לעד ולמופת גם לשאר אויבי ה':

י"ב אלף בנדבה. ואלה הלכו בקרב חלוצי צבא נגד אויביהם. ועוד י"ב אלף אשר בגורל הוכרחו לבוא בצבא אבל שמרו את הכלים וכדאיתא במ"ר. ודייק מדכתיב אלף למטה אלף למטה. שהיו שתי פעמים י"ב אלף:

שלא הקדים אחד מהן תפילין ש"ר כו'. וזה שעלו מן הרחצה שהיו מרוחצים ונקיים גם מעון קל [ואולי בא לרמז בזה כי שעבדו את ידיהם מראש למלחמה אשר ע"ז מרמז תפילין ש"י. ואח"ז מסרו גם את נפשם ומחשבותם לה' אשר ע"ז מרמז תפילין ש"ר. כי מעולם לא בא ספק במחשבתם הילכו אם לא אך תיכף שעבדו את גופם וידיהם. ולפי"ז ידרש שעלו מן הרחצה מלשון ארמית המורה על בטחון ותקוה כי תקותם ובטחונם בה' היה כל כך גדול וחזק עד ששעבדו מיד את גופם לה' ואח"ז שעבדו את המחשבה ולא הסתפקו במחשבתם בראש]:

לא נפקד ממנו איש. עיין ביבמות פרק הבא על יבמתו כי רק לרשב"י מדריש לא נפקד ממנו איש לעבירה אבל חכמים מפרשי לא נפקד ממנו כפשוטו. ורש"י בפ' במה אשה פירש לא נפקד ממנו איש לערוה שלא נחסר מדת יהודית. ויש לפרש ג"כ כיון דהחוטא נחשב כאלו חסר ונאבד מן חברת בני אדם לכן אמר שפיר ע"ז ולא נפקד:

אפשר שלא הזיע יצה"ר קימעא כו'. כל זה דייק מדכתיב לכפר על נפשותינו לפני ה' דלא הוצרכו כפרה רק על החטא אשר בלב אשר לא נודע רק לה' לבד:

מצוה גדולה עשה. כי לכבוש את היצר הוא מצוה גדולה. ועיין בזה בירושלמי פ"ק דקדושין:

ונתן ארצם לנחלה. הנה מדין היה ממלכות סיחון כמו שמוכח מיהושע י"ג וכל ממלכות סיחון מלך האמורי וגו' ואת נשיאי מדין וגו'. ולכן מפרש כי נחלה לישראל עמו קאי על מדין אשר היא ממלכות סיחון ונתן לישראל לנחלה:

סנדרנא. זה הוא שררה וחשיבות:

לא עברו אלא בזכות אבינו יעקב. הנה באמת יהושע וכל ישראל היו ראויים לעשות להם נסים גם בזכות עצמם. אבל לעבור את הירדן אשר הוא נס שלא לצורך כי כמה וכמה אנשים עברו את הירדן ברגל וכמו שמצינו בדוד ואנשיו בברחם מפני שאול וכן המרגלים. ורק בשביל להטיל אימה על כל יושבי ארץ כנען ומלכיהם נבקע הירדן וכמו שפירש הרי"א על הפסוק למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא. לכן לא זכו לנס הזה רק בשביל יעקב אבל הנס של קריעת ים סוף דהיה מוכרח וא"א בלעדו לא היו צריכים לזכות יעקב ודרש מדכתיב ביבשה עבר ישראל בל"י ולא כתיב עברו בל"ר או עברנו. יען כי רק זכות ישראל שעבר לפניהם עמד להם כי גם המה יעברו:

ביזת סיחון ועוג שעלו מן הרחצה זה ל"ג. וה"ג כעדר הקצובות מילין קציבין אר"א בששים אלף נכבשה ארץ כנען. ודריש הקצובות כי במנין ומספר הלכו לכבוש את הארץ וזה בס' אלף ועל עלו מן הרחצה לא צריך לדרש. כי הירדן הוא מקום רחיצה.

כמה גדל אתכם דוד בספרו למכה מלכים גדולים. וזה קאי על מלכי כנען וכמ"ש במזמור הקודם ולכל ממלכות כנען. וגדולת ישראל היתה בזה במה שנתן להם את ארצם לנחלה וכדכתיב נחלה לישראל עבדו:

והגנתי עליהם שלא נפלו מהם במלחמות. ובמלחמת העי נפלו מהם רק מעט. וגם המה נפלו רק בעון עכן. ומ"ש בזכות הבא לאלף דור זה קאי על יהושע אשר גם הוא היה בדורו של משה. אבל לא על משה כי משה כבר מת בעברם את הירדן:

אלו הן יהושע ואלעזר. שזה היה מלך וזה כהן אשר המה היו תפארת לישראל כשדים. וגם הניקו את ישראל בתורתם כשדים המניקים את הילדים:

ואיזה זה ביהמ"ק ודריש שערך כעדר העזים זה ישראל אשר היו נקיים וטהורים כעדר העזים. ובמה הטהרו ע"י מה שגלשו ולוקחו מביהמ"ק אשר היה אח"ז לגל ועד למחריביו ובמה הטהרו במילין קצובין אשר בביהמ"ק. וזה בגדי כהונה וכאשר מונה אותם והולך:

מצנפת. המגבעת של כהן הדיוט נקראת בדברי רז"ל מצנפת וכדאיתא ביומא פ' הממונה:

לשון הרע וההורג נפש בשגגה. עיין בכל זה בדברינו בויק"ר פ"י:

שעלו מן הרחצה שמכפרין על ישראל. זה שייך לפני הברייתא מבגדי כהונה שהביא על מה הם מכפרין:

ר' יונתן הוה סליק לצלויי בירושלים כו'. הובא פה בשביל הכתוב כפלח הרמון רקתך שנדרש על הבהמי. ובכלל המאמר הוה מבואר הוא בב"ר פ' ל"ב אמנם מה שהביא שלשה הכתובים ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והכתוב כל כלי יוצר עליך לא יצלח. והכתוב כפלח הרמון רקתך. משום דשלש ראשי סבות הן המקצרים דעתו של האדם. הסבה הא' כי טרדות ביתו יטרידוהו ועמלו יסיר את לבבו מדעת. וע' במורה ח"א פל"ה כי זה הוא הסבה הראשית למה אבדה חכמת ישראל. ולענין זה מביא את הכתוב לא יהיה בך עקר וגו' ובבהמתך כי אפי' הבהמין הטרודים מאד בפרנסתם מ"מ יש דעה להם להשיב דבר אמת. הסבה הב' היא כי שכלו קצר מלידה וע"ז מביא את הכתוב כפלח הרמון רקתך כי גם הריקנים שבך מלאים דעת להשיב למתקוממיהם דבר. והסבה השלישית היא כי יקום עליו איש אמיץ לב הנותן חתיתו על כל סביביו ולכן יסתתמו כל טענות מנגדיו ויאבדו דעתם. וע"ז מביא את הכתוב וכל לשון תקום אתך למשפט גם אם נורא הוא על כל סביביו בכל זאת תרשיעי:

אלו המשמרות. גם לפי הדרש הוה יתפרש שערך כעדר העזים על טהרת ישראל הבאה מביהמ"ק. אבל טהרתם תבוא מן המשמרות ולא מבגדי כהונה כמו שמפרש למעלה:

שעלו מן הרחצה שמשמרין את ישראל. דריש רחצה מלשון ארמי תקוה ובטחון. כי ע"י המשמרות ישבו בטח ושאנן:

ומדברך נאוה זה השיר. כי כל שיר של יום היה נאה ליומו וז"ש ומדברך פי' הדבור אשר הערכת לפי סדר כל יום ויום נאוה הוא:

והיין בשלשה שלשה. פה חסר הדרש. בשלמא כפלח הרמון מדריש כמו לפני זה כי הדרש אשר שם מצי קאי על כל המאמרים אבל הדרש של הכתוב ומדברך נאוה דמדריש בכל מקום לפי ענינו זה וודאי בעי למדרש גם הכא. והנראה כי מה שמדריש לקמן כחוט השני שפתותיך זה לשון של זהורית כו' מקומו הוא כאן לתשלום דרש הכתובים לענין קרבנות. כי לענין הסנהדרין דמדריש אח"ז לא שייך כלל הדרש הזה משעיר המשתלח:

שמלמדין דבר מתוך דבר. ולפי שהדבר הנלמד ממה שקדמהו הוא במדרגת הבנים הנולדים מהאבות לכן דריש על זה ושכולה אין בהם:

ר' חוניא אמר דמים. צ"ל חוט של דמים כי חוט אדום היה עשוי סביב למזבח באמצעו להבדיל בין דמים העליונים היינו חטאת בהמה ועולת העוף שנזרק דמיהם למעלה מהחוט. ובין דמי שאר הקרבנות הנזרקים למטה מהחוט. והבדלה זו היתה נצרכת גם לסנהדרין מאד להבדיל בין דם לדם ובין דין לדין. ועוד רבים אשר השכל מבדיל ומדמה כפי משפטי ההגיון:

ומדברך נאוה זה שעיר המשתלח לעזאזל המדברה. ודריש ומדברך מהוראת מדבר וחורבה:

רחישת פיך כו'. כי רחישת פיך בתפלתך מכפרת לכם כל עון כמו שכפר לפנים שעיר המשתלח אשר נשא עונם אל ארץ גזרה. וכמו שנודע לכם לפנים מלשון של זהורית הנהפך מאדמימות ללובן כי סרו עונותיכם. כן בתפלה אם שגורה תפלתכם בפי והיא זכה ונקיה סימן טוב לכם כי תפלתכם מקובלת והקב"ה סלח ומחל לכל חטאתכם:

מדברך יאי מדברתיך יאיא כצ"ל. הראשון לשון זכר דקאי על דבור ואומר. והשני בל"נ וקאי על מדבר וזה חורבה ושוממה וכדר' אבא בר כהנא או על הצדיקים וצדקתם וכדר' לוי:

כי רבים בני שוממה וגו'. כי בנים לה' נקראו רק הצדיקים וכאשר בת יהודה תשב שוממה נדחה מארצה ועצובת רוח אז לבה יכנע ועיניה תרים לאלוהיה. אבל כשהיתה בעולה ומשלה בארץ אז רם לבבה ושכחה את אלהי חסדה:

הריקן שבשלש שורות שיושבות לפני הסנהדרין. ומ"ש ואצ"ל על היושבים תחת הזית זה הסנהדרין עצמם:

כביכול נכפף צוארן של ישראל. כי כפיפת הצואר הוא למיתה ואבדה תקות ישראל. ובאמת תקות ישראל לא אבדה לכן אמר כביכול ופי' כי זה על צד הגוזמא. ופי' כביכול כמו ב' תיבות כב. וזה התורה הנתנה בכ"ב אותיות. יכולה לומר כן ע"ד הגוזמא. ומביא את הכתוב ושברתי את גאון עוזכם זה ב"ה כדיליף בת"כ מהנני מחלל את מקדש גאון עוזכם:

מה צואר זה נתון בגבהו של אדם. ואע"ג דהראש גבוה מן הצואר. אמנם בפ' איזהו מקומן יליף מן הכתוב ובין כתפיו שכן דיש ג"כ מקום גבוה מביהמ"ק:

יופי היה ונעשה תל. ודריש תלפיות כמו תל יפות בהיפוך אתוון ובא לרמז כי הבהמ"ק עתיד להיות תל וכמו דאיתא בב"ר פ"ב צפה הקב"ה בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי:

כתוב אחד אומר והיו עיני ולבי שם כל הימים. ומשמע כי גם בחורבנו השכינה שם. ובכתוב השני כתיב אלך ואשובה אל מקומי הראשון. ומשני כי בהמ"ק של מעלה הוא מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה. וגם כאשר שבה השכינה למקומה ולמעלה כביכול עיניה ולבה למטה אל המקום הזה. ואגב דמדבר בזה מביא הא דתניא יכוין את לבו ושאר המימרות השייכים לענין זה. אבל המאמר הזה אין זה מענין הכתוב בפ' מצות חליצה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה כו' ע"ש כי שם מדבר מעיני ולב המתפלל והכא מדבר מן פני השכינה:

א"ר פינחס מקיים אני דברי שניהם. הנה האומר כנגד קדש הקדשים של מעלה דייק מן הכתוב אלך ואשובה אל מקומי והאומר כנגד קה"ק של מטה דייק מן הכתוב והיו עיני ולבי שם כל הימים ור"פ המקיים דברי שניהם מפרש את שני הכתובים בלי שום סתירה וכמ"ש לפני זה:

מכון לשבתך וגו'. מכוון נגד שבתך כו' עי' לעיל בפסוק אפריון:

יוצא אורה לעולם. כי שם היתה מונחת התורה אשר הפיצה אורה לכל העולם. וארורה וקללה להבועטים בה:

חד אמר שממנו יוצא דבר. פי' אחד דריש דביר מלשון קטב ודבר להממרים את פי ה' ותורתו והשני דרש מלשון דבור ואמירה דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים ואע"ג דאמרינן לעיל בפסוק כתפוח אלו היו או"ה יודעים מה אוה"מ יפה להם קסטריות היו מקיפין ואיך דריש פה דביר על דבר. אבל שמה הוא הטוב בענינים המפורשים שם לבד ויצא רע למתעבים בו. או י"ל שאחר שנתפרסמה התורה. וחין ערכה נודע לכל. יענשו אלה אשר יבעטו בה:

וח"א שמשם יוצא דברות לעולם כצ"ל. ופי' שמשם יצתה הנבואה:

אלף דור קפלתי כו'. עי' בב"ר פכ"ח ובשוח"ט פסוק זה ועי' לעיל על פסוק אשכול:

לך הייתי מגן אחד כו'. פי' במה שנצח ה' מלכים אבל לבניך אני נעשה מגינים הרבה כי בפעמים אין מספר אהיה מגן להם:

זו כהונה ומלכות. אשר המה שלטון וגבורה לישראל:

מה השדים הללו הודה והדרה כו'. הנה אמר פה הוד והדר נוי כבוד ושבח. והנה הוד והדר הוא ברכות שדים פי' בשדים עצמם. ונוי הוא יופי הגוף כי ע"י השדים האשה נראית בעלת בשר והכבוד והשבח הוא לענין השנים כי אם שדים נכונו נראה שהיא יצאה מכלל הנערות ומכובדת היא בין הנשים. וכל הטובות הדומות לאלה היו לישראל ממשה ואהרן. כי הם עצמם היו הוד והדר לישראל. וגם על ידיהם ניתוספה תפארת ישראל. ובגללם גם כל העמים כבדו ושבחו את ישראל. ויצא להם שם בין העמים:

ולא אהרן גדול ממשה בתורה. אבל בנבואה בוודאי היה משה גדול מאהרן כי לא קם כמשה. ור"א דמביא המשל משתי מרגליות סובר כי אף בנבואה היה משה גדול אבל מעלה אחרת היתה לאהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אשר לא היתה במשה. ולכן היו שניהם שוים באמת כיון שלכל אחד היתה סגולה יתירה אשר לא היה להשני וכמו בשתי מרגליות אשר לכל אחת סגולה יקרה אשר איננה בשניה. ובשביל זה ערך שתיהם שוים כן היה במשה ואהרן:

אלא מקדים הרטיה כו'. ובהכי מדריש אשר עשה את משה ואת אהרן שמתחלה בראם כדי להעלות את ישראל ממצרים להקדים רפואה למכה. דעיקר שעבוד מצרים הי' פ"ו שנה משנולדה מרים כדלעיל בפסוק כי הנה הסתו עבר ונמצח שבעיקר השעבוד כבר היו אהרן ומשה בעולם:

הה"ד הנני מעלה ארוכה וגו'. ודריש כי הרפואה כבר ארוכה היא בימים מהמכה וערוכה מכבר לפני המחלה ובמדרש שמואל מייתי מהכתוב כי אעלה ארוכה לך.

ונגלה עון אפרים וגו'. מפרש עון אפרים מלשון עונש וכמו בקין גדול עוני מנשוא. ודורש את הכתוב כרפאי לישראל מתחלה אכין מרפא לישראל ואח"ז ונגלה עון העונש והמכה ורש"י ז"ל בפ"ק דמגילה פי' באופן אחר:

בידה אחד נגזרה עליהם כו'. כי בניסן מתה מרים וביודאי הגזירה על מותה היתה לפני מותה. ובניסן היה ג"כ מי מריבה אשר בשבילם נגזרה מיתה על משה ואהרן:

מת משה נסתלקו שלשתן. וז"ש ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד שנסתלקו כולן בירח אחד וכ"ה בתענית פ"ק:

והיכן היתה מרעיתן כו'. פי' כי ממצרים עד ים סוף היו ישראל נכנעים ומפחדים תמיד וע"ז שייך הרועים בשושנים שלבם רך כשושנים. ומרים ויוכבד היו הרועות. משא"כ כשעברו את הים סוף אז כבר היו חפשים ואמיצי לב. ולא נשתתפו עוד מרים ויוכבד במרעיתן. ומשה ואהרן לבד היו מנהיגיהם:

בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו כו'. עי' בב"ר פמ"ז ומה שכתבנו שם ובתנחומא פ' לך:

והופך להם מדת הדין למדת הרחמים. ודריש עד שיפוח היום כאשר מדת הדין תתמלא חימה ונסו הצללים כי צללי יגון ואנחה ינוסו כי מדה"ד תהפך למדת הרחמים. בשביל שאלך לי אל הר המור:

לא הנחנוהו. מפני שע"י מצוה זו הוא מבדיל את עצמו מכל העמים. להיות לעם מיוחד. ולכן לא הנחנוהו. א"נ לפי שהוא חובל בעצמו וחשבו זאת לסכלות. אבל רש"י בחומש כתב באופן אחר. ולכן כתיב שמל את עצמו בעצם היום הזה בעצומו של יום ובפרהסיא:

ר' אבהו אמר הרגיש ונצטער. פי' לכן כתיב נמול אברהם בנפעל כי גם הוא נתפעל מצער המילה. ולכן לא כתיב מל אברהם בקל. ור"ל אמר שבדק את עצמו ומצא עצמו מהול כדאיתא בב"ר. והסופר השמיטו ממדרשנו:

נאה לטהור להטפל בטהור. כלומר שאין זה גנות בחקו ית' להטפל בדבר זה. שכפי מעלת אברהם וקדושתו יאות לטהור להטפל בו. ולפ"ז נמול אברהם ע"י נס. ור' אבון אומר שאברהם נמול ע"י עצמו אלא שהקב"ה סייעו בדבר וכדאמר בב"ר פמ"ט. ודייק מדכתיב וכרות עמו ולא כתיב וכרות לו כי שניהם יחד זה עם זה כרתו הברית:

אלך לי אל הר המור זה אברהם. הכוונה כי בזכות שלשת האבות הציל הקב"ה את ישראל ממדת הדין וקורא לאברהם מור שהוא ראש לכל הצדיקים כמו המור שהוא ראש לכל הבשמים:

לא היה בהם לא זבין כו'. משום שאין כבודה של תורה להנתן לבעלי מומים כדאיתא במ"ר פ"ז. ושם מפרש מנין שלא היו בהם חגרין שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר ואין נצב אלא על רגליו וכן ילפינן שם מקראי כי לא היה שם שום בעל מום. וע"ש כל הענין ויפורש לך את הסתום פה:

ולמה עשה יהודה טפלה כו'. כי ביהודה כתיב וקרבנו קעות כסף וגו'. משמע כי הוא טפל ומחובר לאחרים ובשאר הנשיאים כתיב קרבנו. ולפי משפט הלשון וסדר הענינים היה לו לומר להיפך ביהודה הראשון לכתוב קרבנו ובשאר הנשיאים הבאים אחריו וכתוב וקרבנו:

כאלו הקריבו כולם ביום הראשון ויהודה ביום האחרון כצ"ל. ופי' לכן כתיב ביהודה וקרבנו כאלו הוא מחובר לאחרים שאם יתגאה יאמרו לו כי אתה בקרבנך טפל ואחרון לכולם:

משל ליהודה כאריה כו'. כי בכל חיה יש תכונה הטובה לעבודת ה' כמו הגבורה בארי וקלות האילה. וגם בזאבים יש תכונה טובה אשר האחד לא ישחית ולא ירע לזאב אחר. ועי' בריש חלק שלישי מהמורה. ובהיות כל השבטים היו נכללים בשלמות תכונות הטובות האלה אמר עליהם כלך יפה רעיתי עם היות שהיה לכל אחד יתר שאת באחת מהתכונות הטובות על שאר השבטים:

מה שהקריב זה הקריב זה. וכיון שהקריבו כולם קרבנות שוים נראה שגם הם שוים ושלמים ואין בזה חטא יותר מבזה כדהוה משמע ממה שקנטר יעקב לראובן שמעון ולוי שהם יותר חוטאים:

לא שמרו יחוסיהן. אין זה חולק על מ"ש לקמן בפסוק גן נעול שלא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה דערוה לחוד ושמירת יחס לחוד שלא היו מתחתנים למשפחה שאינה מיוחסת לגבייהו:

זה בעז. כי יעבץ לא נזכר בשופטים אף דהיה אחד מהשופטים דכתיב ביה ויהי יעבץ נכבד מאחיו ולכן אמר דיעבץ זה בעז כי אותיות בעז נמצא ביעבץ בחילוף ז' בצד"י. ואף כי גם בעז לא נזכר בשופטים אבל כבר אמרו רז"ל בפ' הספינה אבצן זה בעז. וריב"ל דאמר זה עתניאל טעמו מפני שענה אותו אל כדאיתא בפ"ג דתמורה:

אמר זכריה אנא תמיתיה אולוכרוסין. לקיים מ"ש כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ואין זה סותר דברי יחזקאל כי יחזקאל בשעתו ראה כי היו לסיג. וזכריה דבר לעתיד כי אז יהיו נקיים מכל עון וטהורים כזהב טהור:

בטיט ולבנים. ודריש מלבנון מלשון לבנים. ופי' המאמר הזה עד שאתם עוסקים בטיט ולבנים ולא היו מוכנים כלל לקבל את התורה. ולכל הפחות היה צריך ליתן להם י"ב חודש כמו שנותנין לכלה מ"מ מיד כאשר קפצתי וגאלתי אתכם ובהיותכם עוד מלוכלכין בטיט ועברו רק שני חדשים הכנסתי אתכם לחופה לקבל את התורה. וז"ש אתי מלבנון כלה. מלבנים וטיט לקחתיך מיד להיות כלה. וכמ"ש בש"ר מטיט ולבנים לקחתיך ועשיתיך כלה:

אפוקסנין. זה שם מין ארז כדאמר בב"ר פט"ו תאשור פקסינון:

דריש ר' לוי בן סיסי כו'. גם הוא דורש אתי מלבנון כלה. כי הלבנים ששעבדו בהם את ישראל והמלבן וכל ארגליא היו תמיד לזכרון לפני ה' וכמו דכתיב ותחת רגליו:

זאת עד שלא נגאלו. פי' כי בעת שעבדו ישראל בלבנים היתה לבנת הספיר תחת רגליו זכר לצרתם ע"ש עמו אנכי בצרה. וכאשר נגאלו הוסרה משם. ואף כי הכתוב ותחת רגליו וגו' נאמר אחרי אשר כבר נגאלו. יש לפרש את הכתוב ויראו את אלהי ישראל אשר מתחלה היתה תחת רגליו לבנת הספיר. ועתה ראו שהוא כעצם השמים לטוהר. ויתר הדברים עי' במ"ר שם:

עמכם הייתי. פי' שהשגחת הקב"ה מיוחדת היתה על ישראל בכל מקומות מושבותיהם. וזה הוא הכוונה בכ"מ שגלו ישראל שכינה עמהם:

הה"ד אתי מלבנון כלה. פי' כי הכתוב יתפרש אתי מלבנון כלה בימי צרתכם. אתי מלבנון תבואי כאשר תגאלו לעתיד אהיה ג"כ עמכם:

כל זמן שהיא מוכפשת באפר כביכול והוא כן אלא לכשיגיע אותו היום שישעיה אמר כצ"ל וקרוב לגירסא זו היא בב"ר פע"ה. ופי' כל זמן שכנסת ישראל מתפלשת באפר מרוב יגון ואנחה כמו כן כבוד אלהי ישראל בשפל ישב. וכשיבוא היום שנאמר בו התנערי מעפר ותתרומם קרן ישראל אז גם כבוד אלהי ישראל יגלה ויראה בארץ:

ואומרים שירה. משום דטורי אמנה הם בגבול א"י ולכן משיכניסו לארץ תיכף יאמרו שירה. ודריש תשורי מלשון שיר וכן השני דורש מלשון תשורה כי שרש שניהם הוא שור:

להביא אותה סרדיוטות. פי' כי השרים עצמם יביאו המנחה בידם. וזה תשורי כי תקבלו התשורה מראש אמנה מראש שניר וחרמון דהיינו ראשי הארצות ההן הנקרא אמנה ושניר וחרמון:

ראויה היא ואינה ראויה לו כצ"ל. משום דלאיש האלהים הוא יתירה דהא בדידיה הוו עסקי. וגם ברישא כתיב ומה נביא לאיש והדר כתיב לאיש האלהים ש"מ שבידם היתה תשורה ראויה להביא לאיש אחר ואינה ראויה לאיש האלהים. כי התשורה מעטה היא ומה שאמר לו הנער הנה נמצא בידי רבע שקל כסף הכוונה אף כי מעטה היא בכל זאת יתרצה איש האלהים גם לזו:

לא ככר עשיתי לכם בימי חזאל. וזה מראש אמנה כי חזאל היה מלך וראש באמנה אשר היא מדמשק וכמו דכתיב הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק. והכוונה כי משם תקחו מופת למה שתתקבלו התשורה לעתיד:

אלא הן עצמן עתידין כו'. צ"ל וכן הן עצמן כו' והן הן הדברים האמורים למעלה מהסרדיוטות:

(כאלין טביא כצ"ל. פי' כאשר ירקדו ויקפצו הצבאים הללו כן יהיו הכרכרות. וז"ש דלית אינון יכולין מטענין בכלקדיקה וזה הכסא שבו היו נושאין בני אדם הנכבדים ואת הכסאות האלה א"א לשאת בצבאים כי המה ירקדו ויקפצו. אבל ינשאו בידים וזה ואינון מטענין להון בבורתידה כי המנחה יביאו בידיהם):

באיזו זכות בזכות שאמרו שירה כו'. זו גירסא מוטעת היא כי מה ענין התשורה למלך המשיח ולשירת הים. אבל כצ"ל באיזו זכות אמרו שירה ר"נ אמר בזכות אמנה. והכי איתא בש"ר פי"ג בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה דכתיב והאמין בה' ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים. ופה חסר מה דאיתא בש"ר לא זכו ישראל לומר שירה אלא בזכות האמנה דכתיב ויאמינו בה' ועל זה מקשה ר"ח בשם ר"י כיון דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה בע"כ היה להם להאמין ומה זו רבותא של אמונתם. ובמקום דאדין אדדם צ"ל רואין אבודים ואינם מאמינים. וזה הוא התמיהה היש איש הרואה בעיניו ולא יאמין:

זה אברהם. פי' כי לעתיד יאמרו ישראל שירה בזכות האבות וכדגרסינן בש"ר פכ"ג עתידין ישראל לאמר שירה לע"ל שנאמר שירו לה' שיר חדש וגו' ואיזו זכות אומרין ישראל שירה בזכות אברהם וכו':

מה זה השניר שונא את הניר לכך לא נכנס יצחק אלא פעם אחת כצ"ל. ופירושו כי השניר הוא הר קשה ורק בקושי הוא מקבל חרישה כן יצחק לא כנס אשה רק פעם אחת. שאע"פ שאשתו היתה עקרה לא לקח לו אשה אחרת כמו שעשו אברהם ויעקב והפעל חרישה ידועה נופל גם על הזווג וכמו לולי חרשתם בעגלתי. ובילקוט הגירסא לא נתנסה וזה הוא טעות דמוכח כי מצינו ביצחק עוד נסיונות מלבד נסיון העקידה נתנסה גם ברעב. ועי' עוד בב"ר פס"ד ופס"ה וכן במדרש קהלת גבי והאלהים יבקש את נרדף חושב את רדיפת פלשתים ליצחק לנסיון:

ממעונות אריות זה סיחון ועוג. פה יש חסרון וכצ"ל ממעונות אריות זו גלות בבל ומדי מהררי נמרים זו אדום וכ"ה בש"ר ואח"ז איתא ד"א ממעונות אריות זה סיחון ועוג:

ראויין היו ישראל לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג. ודריש תשורי מראש אמנה כי לעתיד אשר ישוררו בהרי אמנה היה ראוי להיות השירה הזאת מראש שניר וחרמון שהם הרים סביבות ירושלים אשר שם נפל סנחריב כאשר הצר על ירושלים. וכן ממעונות אריות דהיינו במפלת סיחון ועוג דאיקרו אריות כדלעיל:

תורה שאני עוסק בה כו'. דריש מודעת זאת ואין זאת אלא תורה כמ"ש וזאת התורה:

מהו אכן איכן אתה אל מסתתר. פי' כי מלת אכן בא בכ"מ לחזק ולאמת דבר הנודע לו מחדש וזה כי אל הוא אל מסתתר איננו דבר חדש לנביא והכל יודעים זאת מכבר לכן מפרש אכן כמו איכן ופירושו איפה אתה אל מסתתר. ולפי שמלת אכן איננה יוצאת מהוראתה העצמית לכן אמר עוד אכן יש בך דינמוס פי' אף כי הסתרת פניך מאתנו אבל כחך רב לך לעולם להושיע ולהציל. ויבוא יום אשר כבודך יגלה שנית לפנינו:

אלא אמר עתה ידעתי וגו'. פי' כי התפלה אשר ה' יושיע את משיחו נגד אלה אשר באו בסוסים וברכב וזה סנחריב. וע"ז אמר עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו. וז"ש המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד וכל זה היה בימי חזקיהו. והכתוב ה' הושיעה וגו' קאי על תפלה לעתיד על מלך המשיח:

לב אחד היה לכם במצרים כו'. פי' כמו דאמרינן בפ' הרואה בכל לבבך בב' יצריך. ובמצרים לא היה לבם שלם עם ה' רק מצד אחד. ואח"ז מלאו אחרי ה' ונתן להם ב' לבבות לעבדו בשני יצרים. ומ"ש לבבתיני באחד מעיניך זו דם הפסח ודם המילה פי' כי בכל אחד מהם היה לבבם שלם. ואית דגריס המד"א ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. ולפ"ז י"ל דעל שם ואראך קאמר באחד מעיניך כלומר מהראיות שראיתי בך:

לב אחד היה לכם בים ונתתם לי ב' לבבות. באחד מעיניך שעמדתם על הים והייתם מראים באצבע זה אלי ואנוהו. באחד ענק מצורוניך זה משה המיוחד והגבור שבשבטיך ד"א לבבתיני וגו' לב אחד היה לכם בסיני ונתתם לי ב' לבבות. באחד מעיניך שעמדתם לפני הר סיני וכו' כצ"ל. ומ"ש לב אחד היה לכם בסיני היינו סמוך לבואם בהר סיני שאז לא היה לבבם שלם שברפידים רפו ידיהם מן המצות והיו נוסעים וחונים במחלוקת עד שבאו לסיני ושם היה לבבם שלם ואמרו נעשה ונשמע:

זה יהושע וכלב. ופי' מאחד מעיניך כמו מעיני העדה. ובאחד יתפרש בכל אחד מעיניך:

וכנגדן לבש הקב"ה י' לבושין כו'. הנה עשר פעמים כלה המנויים פה בא לרמז לעשרה ענינים אשר ישראל נדמו לה נגד הקב"ה. הא' היחוד והדבקות אשר בני ישראל דבקו בה' כיחוד אשה לבעלה וע"ד דאיתא בקרא וארשתיך לי. ועוד רבים אשר ישראל נמשלו לאשה והקב"ה לאיש ועז"א אתי מלבנון כה שתדבק בו לבד ולא לזולתו. והב' הוא האהבה והחבה אשר בין איש לאשתו ועז"א לבבתיני אחותי כלה כי הקב"ה יאהבנו כאשר יאהב החתן את הכלה. והג' הוא היופי וההדר כי כל כלה יפה ונאוה היא בקישוטיה ועז"א מה יפו דודיך אחותי כלה. והד' מתק הלשון לדרוש תורת ה' ברבים שיהיו ערבים לאזני השומעים ועז"א נופת תטופנה שפתותיך כלה. והה' ענין הצניעות אשר בה ישראל יתפאר נגד כל העמים הקדמונים. ועז"א גן נעול אחותי כלה דנאמר על הצניעות. הו' היופי במעשים הטובים ונקיות ממעשים הרעים אשר בזה תשתבח הכלה ועז"א באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי וגו' שכל זה כנוי לקבול הנחת במעשיה הטובים וכמו שדרשוהו לקמן על מעשה הקרבנות. הז' כי בני ישראל מושפעים מאת ה' ולא ע"י אמצעי כי חלק ה' עמו. וככלה המקבלת שפע מן החתן בעצמו. ועז"א קול חתן וקול כלה. הח' הדעת והטוב טעם אשר בו תעדה הכלה כליה. וכמו דמשוה לקמן בפסוק נפת תטופנה מה כלה מקשטת בכ"ד תכשיטין כך ת"ח כו' ועז"א וככלה תעדה כליה. הט' כי כמו שהאשה היא עזר לבעלה להוליד בנים כן בני ישראל כשעושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה ועז"א ותקשרים ככלה שנאמר על רבוי הבנים שיקבצו ויבואו לה. היו"ד ענין השמחה כי כל חתן ישיש וישמח באשתו אשר יכנס. וגם הקב"ה כ"י ישמח ויעלוז אם ייטיב לישראל ועז"א ומשוש חתן על כלה. והנה אם יעשה האיש מצות ה' כתיקונה ירבה שכרו מאד. אבל כאשר גלו ישראל מארצם אף כי יקיימו את המצות מ"מ לא יוכלו לשמרן בכל פרטיהן ודקדוקיהן ויעשו אותן בצמצום ולכן ילבש ה' בעשרה לבושים לקחת נקם לעתיד מהעמים שבטלו מישראל לעשות את עשרת הדברות שהיו מצמצמין עליהן לעשות ככלה המשתדלת לעשות רצון בעלה כפי יכלתה אם רב אם מעט:

מה שמן זה חלק כו'. פי' כי השמן בעצמו הוא חלק ופשוט בלי כל טעם וריח. והריח בשמן יבוא רק מן הפיטום אשר. יפטמו אותו בבשמים ואז ינעם השמן יותר מן הבשמים כן הוא הפסוק הזה בלי תורה שבע"פ הוא חלק ופשוט. ורק אם תפטם את תורה שבכתב עם תורה שבע"פ אז ימצאו בתורה כמה טעמים טובים:

ששים רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אליהו. כי בימיו פרצה הנבואה כדאיתא בתוספתא דסוטה עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל כו'. וגם כיון שאז נמשכו רבים אחרי אחאב ואיזבל לכן הוצרכו לנביאים רבים להוכיח את העם. ולפי שנבואתם היתה רק לדורם לכן לא נכתבו בספר:

ובא שלמה ופרסמן. כי הכתוב לא פרסם נבואתן שאין כבוד ה' להזקק לנבואת אשה כמ"ש בב"ר פ"כ מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה כו' ועוד דלא יאי יהרותא לנשים כדאיתא בפ"ק דמגילה עכ"ז שלמה שבא לשבח את ישראל פרסמן לכבוד ישראל. ומביא את הכתוב נפת תטופנה. ותטופנה הוא ענין נבואה כמו והטף אל דרום. לא תטיפו יטיפון:

מה כלה זו צנועה כו'. שלא יהיה בו דבר של דופי כמ"ש ר' חלפתא. ור' חלפתא בא להוסיף כי מלבד הצניעות צריך שיהיה עוד נקי מה' ומישראל. ובש"ר מוסיף שיהיה עוד מפורסם במעשים טובים ועי' בש"ר מ"ש שם:

ואינן עריבין לשומעיהן כסולת כו'. לפי הפשט נראה כי ר"א האומר עריבין לשומעיהן כסולת נראה דדריש נופת מל' נפה וכברה. ור"י האומר כדבש מפרש נופת כפשטא נופת צופים. ורבנן דייקי מדבש וחלב דכתיב בקרא. ור"י ור"ל דורשים מלת כלה. אמנם מה נ"מ בין דרשותם. ולמה בחר האחד במשל זה הטוב בעיניו ולא בחר במשלים האחרים. נ"ל משום דיש ארבע סבות המעוררות את תלמידי חכמים לדרוש תורתם ברבים. ואין ביניהם מחלוקת כלל אך כל אחד בחר לדבר נגד אחת מאלה הסבות. הסבה האחת היא להראות חכמתו ושכלו בעם וזה מותר וכמו שאמרו רז"ל דשרי ליה לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה. ולסבה זו מדמה הראשון לסולת שיהיו דבריו נקיים כסולת נקייה ולא יהיה מקום לחלוק עליו. דאל"כ ישבע קלון מכבוד. הסבה השניה היא ללמד דעת את העם ולהורותם את דרכי ה' ולסבה זו אחז ר"י במשלו כדבש המתוק לחך וידבר ג"כ בהלכות הערבים לאזני השומעים כמו הלכות פסח בפסח וכל דבר בעתו אבל לא ידבר בענינים עמוקים אשר השומעים לא יבינום או בנגעים ואהלות אשר לא ימתק להם לשמוע. הסבה השלישית היא אם מסתפק באיזה דבר ולא ידע פתרונו או אם לא יבטח בלבבו כי כדעתו כן הוא. לכן יגיד דבריו ברבים כדי שיתבררו לו הדברים וכמאמר החכם לעולם הוי שקוד לדבר בפני גדולים שאם תשכיל ישבחוך ואם לא תשכיל ילמדוך. ולסבה זו אחזו רבנן במשלם כדבש וחלב כלומר שיציע היטב שני חלקי הסותר. הטעם אשר בו לצד זה והטעם אשר בו לצד השני ואז קרוב הדבר שיתברר לו האמת. אבל אם לא יברר היטב את שני חלקי הסותר וטעם שני הצדדים לא יתברר לו גם האמת מעולם. והסבה הרביעית היא להוכיח את העם ולהשיבם מדרכם התועה. ולסבה זו אחזו ר"י ור"ל במשל מכלה כי הבא להוכיח צריך שיהיה נקי מכל דופי ולא יאמרו עליו טול קורה מבין עיניך וצריך להיות נאה במעשיו וחסיד בכל מעלליו ככלה נאה וחסודה רק ר"י האומר ככלה זו שעריבה על בני אדם כוונתו שיהיה נקי בעיני ישראל ור"ל האומר שערבה על בעלה כוונתו כי יהיה נקי וטהור בעיני ה' כי א"א שלא ימצאו אנשים בין העם אשר יתנו בו דופי ובפרט המגיד לעם פשעו הלא רבים ישנאוהו:

אם הלכות קהות תחת לשונך כו'. פי' כי ההלכות אינן ברורות לפניו ומגמגם בהן מ"מ חביבות הנה לפני הקב"ה כדבש וחלב החביבים לבני אדם. כי מאחר שעוסק בהן כפי יכלתו ומתיגע בתורה יחכם בסופו:

אף הקורא מקרא כו'. ואמר ע"ז תחת לשונו כי למוד המקרא הוא מדה ואינה מדה כמשנה ותלמוד וכדאיתא בסוף פ' אלו מציאות. ומדמה זה לדבש וחלב לענין ביסום הקול שהקריאה עריבה להקב"ה:

נכנס עמו ג"ע. ועז"א וריח שלמותיך כריח לבנון מספר בשבח ישראל מה שנעשה לאביהם יעקב כי שלמותיו היו להם ריח ג"ע ומדמה ריח ג"ע כריח לבנון:

מהיכן היו לובשים. כי בטלטולם ובמסעיהם לא יכלו להתעסק בטויה ובאריגה ושארי מלאכות הנצרכות לעשיית בגדים. וגם השמלות שהוציאו ממצרים לא הספיקו להם על כל ארבעים שנה. וגם אין סברא שתגרי הערביים הביאו להם בגדים די ספוקם במשך כל ימי שבתם במדבר:

אם במיתתן לא עשו. כדאיתא בפרק הספינה בענין מתי מדבר:

כעשב הבאר. עי' במ"ר פי"ט. ומ"ש הכתוב בנאות דשא משום דהכתוב הזה מדריש על דור המדבר בשוח"ט:

בא שלמה ופירש וריח שלמותיך וגו' ואח"ז גן נעול וגו' שלחיך וגו' נרד וגו' עד מעין גנים באר מים חיים לומר דריח בגדיהם וכל מיני נאות דשא ומיני בשמים הכל היה מן הבאר שעמהם. והכוונה להזכיר חבת ה' לישראל ממה שעשה לאבותינו:

למלך שהיו לו שתי בנות. בילקוט ליתא שתי רק שהיו לו בנות בוגרות כי המספר שתי אין לו ענין כלל אל הנמשל. וכן מה שמסיים חייכם אני עושה בכם דינין גם זה ליתא בילקוט כיון דגם בנמשל לא זכר כלל מעונש המליזים. וכן מה שגרס במדרש אם בעשותן הן מכריחין הגירסא בילקוט אם בנפשותם:

גנתי נעולה והיא מתגניא. דריש לשון גן על שתי הוראות האחת על גן והשנית על גנות:

עיקר אבותיהם למי היו דומים כו'. דריש כי כל בני השבטים היו דומים לעיקר וראש השבטים. וזה לראובן. וכמו שמביא את הכתוב משפחות הראובני. ולא כתיב משפחות ראובן משמע כי כל יחיד מהשבט היה נקרא ראובני וכן הוא בשבט שמעון ומהם ילפינן על כל השבטים אף כי בהם כתיב בני גד ולא הגדי וכן באידך כי לא צריך לזה אחרי דיש לן למילף מראובן ושמעון. ורק בזבולון לרב חשיבותו שהיה מפרנס את יששכר ללמוד תורה כדילפינן ממה דכתיב שמח זבולון בצאתך וגו' לכן כתיב גבי' ג"כ הזבולני מפורש:

יה מעיד עליהם כו'. ויען כי בשיטים פרצו בזנות וכדי שלא יתנו דופי במשפחתם ג"כ בא הכתוב להעיד בשם יה על משפחתם כי אין בהן שמץ דופי:

גן נעול אלו הבתולות. עי' בויק"ר מ"ש שם:

אלו הזכרים. שזרעם מושך כמעיין:

בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים קודם לזמנם. והנה במדרשות יש בזה מחלוקת הרבה יש אומרים ד' וי"א ב' וי"א א' וכתבנו דעתנו בזה בש"ר פ"א:

לא שנו את שמם. במכילתא יליף זה מדרשה אחרת:

לראובן רופוס כו'. רופוס הוא לשון ראים במצרית ולוליאני הוא לשון שמיעה ומזה מוכיח כיון שלא החליפו שם ראובן ושמעון בשמות רופוס ולוליאני ש"מ שלא שינו את שמותן:

ויגד לאברהם העברי. ופי' שהוא משיח ומדבר בלשון עברי כרבנן בב"ר. ומשום דאפשר לפרש שהוא מבני עבר או מעבר הנהר כדאמר התם. מייתי סמך מפי המדבר אליכם שמשמע שהיה לשון מיוחד לבית אברהם והוא לשון עברי:

מופקד אצלם כו'. דאע"ג דדבר נא באזני העם נאמר לבסוף כשהודיעו מכת בכורות. מ"מ בתחלת שליחות מרע"ה נאמר לו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו'. והא דנקט הכא הכתוב דבר נא באזני העם לאשמעינן דאע"ג דזה נאמר לבסוף מ"מ הדבר היה ידוע אצלם מתחלה:

שרה ירדה למצרים. דריש גן נעול שבזכות גן נעול דהיינו שרה וכן גן נעול דהיינו יוסף היה מעין חתום וזה קאי בין על הזכרים ובין על הנקבות. כי מעין קאי בין על מעין הזכרים ובין על מעין הנקבות:

וכל הנשים נגדרו בזכותה. שלמדו ק"ו משרה שנא נשמעה לפרעה מלך מצרים מכ"ש לשאר העם ההדיוטים. וכן למדו הזכרים ק"ו מיוסף שאם לא נשמע למטרונה זו כ"ש לנשים אחרות:

והיו מאוסים בעיני מצרים כו'. באמת פרעה היה מוכרח לשלחם מפני המכות שהכהו ה'. ואין דומה כלל להמשל שהיורש מכר מדעתו. אבל פירושו כי אלו ידע פרעה את ערך ישראל אז לא מסרם לעבודת עבד לעבוד בחומר ולבנים. ומאשר היו נבזים בעיניו לכן לא חפץ לעשותם בני חורין ובזה העיר עליו חמת ה' ומוכרח היה לשלחם ובאחרונה ראו כי העם הזה יצלח למצב יותר טוב ויפה לכן התחרטו על מעשיהם. והנה שלשה משלים נאמרו בזה רשב"י משוה ומדמה לאוצר הטמון סובר כי החרטה באה לפרעה בשביל העושר אשר היה בידי ישראל וכמ"ש בש"ר אמרו לו גדולי מלכות מה עשית אלו לא היה בידם אלא הבזה לבדה דיים ע"ש. ולר' יונתן החרטה באה לפרעה בראותו את הכשרונות הטובים וההכנות בדעת ותבונה אשר לעם ישראל לעשות מהם אנשים מוצלחים ומוכשרים לדברים גדולים ומועילים ולכן מדמה לשדה אשר המוכר לא הבין כי אם יחפור בה מעיינות ויטע בקרבה עצי פרי תביא השדה תועלת רבה לבני אדם. ור' יוסי אמר כי חרטתו היתה בראותו את גבורתם וחילם כי יועילו ג"כ לבעלי מלחמה ורק העבדות השמידה מקרבם כל רגש כבוד ועוז והשפילה את רוחם עד לעפר וזה שמדמה ומשוה לארזים המוכשרים לעשות מהם כלים נאים ויפים וגם יהיו מהם אודים ויתדות פשוטים אם בעליהם לא יבינו להכינם ולתקנם למלאכה כבודה:

דמייה לפרדס רמונים כו'. דריש שלחיך מלשון מתנות כמו שלוחים מה שהחתן שולח מתנות לארוסתו וכלשון בני אדם שאומרים מה שלח פלוני וכו':

זה נזר הקדש. אע"ג דנזר הקדש היינו ציץ חשיב ליה במקום נזם ועגילים משום דהוו ביה ב' מילי התפארת והקדושה:

המד"א והיית עטרת תפארת וגו'. מהכתוב הזה לא מוכח כלל כי עטרת תפארת נאמר על ישראל ובילקוט מביא הכתוב והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך וזה הוא נכון:

ויצא לך שם בגוים. וזה הוא השלישי לזהב וכסף. וע"ז מביא את הכתוב כי על זה השם נאמר פה בכתוב כפרים עם נרדים שהשם הטוב אשר יצא לך בגוים הוא כריח הנודף למרחוק. והא דלא מזכיר שלמה רק את השם הטוב ולא אינך. אפשר דכלהו בכלל שעל כלן יצא שמן בגוים:

ששה ועשרים. י"ג דלעיל וי"ג דכתיב הכא רמונים פרי מגדים כפרים נרדים וגו' עד ראשי בשמים:

כלים ובשמים. שכן דרך החתן והכלה לשלוח זה לזה מיני חפצים ומיני בשמים. והנה למצוא טעם למחלקותם י"ל דהאומר י"ג הכוונה כנגד י"ג עקרים שבאמונת ישראל. והקב"ה משגיח עלינו בי"ג מדות דרחמים ה' ה' וגו' ואנו מכבדים אותו בשלש עשרה עיקרי אמונה והאומר כ"ו הוא כנגד י"ג מדות דרחמים וכנגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. והאומר כלים ובשמים רצה היות ישראל עובדים את ה' בגוף ונפש ולרמז זה הביאו לפניו כלים כנגד הגוף שהוא כלי המקבל את הנפש ובשמים כנגד הנפש שהריח הוא דבר שהנפש נהנית בו. והיות ה' נותן שכרם גופני ונפשיי. וכנגד הגופני הביא כלים וכנגד הנפשיי הביא בשמים. ולפי שהשכר הרוחני אין לו קצבה היו הבשמים שלו שלא במנין:

שלוחיך עתיד הקב"ה לעשותך פרדס רמונים לע"ל ואיזה זה זה הבאר מהיכן היו ישראל מנסכין כל מ' שנה כצ"ל. וה"פ ע"י שלוחיך וזה הבאר דשלוחיך היינו הבאר משום שהוא לשון מים וכדכתיב ושולח מים וישלחם ויהפכו ארץ. וע"י הבאר עתיד הקב"ה לעשותך פרדס רמונים. ולזה הביא מה שהיו ישראל במדבר מנסכין ממה שהבאר מעלה דשאים וכו' לומר שכמו כן לעתיד מן הבאר ההיא יעשה לישראל פרדס רמונים. ולד"א השני מפרש שלוחיך על הנחל דכתיב ועל הנחל יעלה. ולד"א השלישי שלוחיך הוא אליהו שהוא שליח וכמ"ש הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שעל ידו יעשו כפרדס רמונים בטהרת יחס המשפחות ושלומם:

היו אומרים לא מקום זרע. אלמא דעד השתא הוו להו ע"י הבאר:

מן האשכול. ואע"ג דהמשכן הוקם באחד בניסן בשנה השנית והאשכול לא הובא אלא בח' באב כשחזרו המרגלים באותה שנה ומהיכן היו מנסכים מניסן עד ח' באב. י"ל דהיה להם יין ממצרים. אבל זה לא מסתבר שהיין הזה היה מספיק להם כל הארבעים שנה:

לתרפין מלשון טרף נתן ליראיו בחילוף הטי"ת בתי"ו. ובקצת נוסחאות איתא לטרפיון. ומפרש מציץ עליה ותרף מזוניה פי' שמשעה שפורח עליהו מיד נותן מזונו. ולא כדרך שאר האילנות שהפרי אינו יוצא אלא אחר פריחת העלין:

להתיר פה אלמים. פי' שהאלמים האוכלים ממנו יפתחו פיהם לדבר. וכן העקרות האוכלות ממנו יפתח רחמם וילדו. ואולי ג"כ הכוונה בזה כי העקרות זה נאמר במשל על החנשים הרחוקים מצדקה וממעשים טובים. והקב"ה יתן בלבם רוח דעת ויראת ה'. והאלמים הוא משל על המרפים את עצמם מלדבר בדברי תורה או כי דעתם קצרה להבין ולהשכיל בתורת ה'. אותם יתן ה' רוח דעת וחכמה ויבקשו את דברי ה':

והיו עזים וצבאים כו'. עי' ברמב"ן פ' תשא:

פילטא הוא פלייטון בב"ר פל"ד והוא מין בושם חשוב:

למה קורא אותה אהלות. פי' למה קורא אותו בסימן הרבים בסופו:

מן הבאר. שהיה הבאר מעלה עשבים שריחן נודף כדאיתא לעיל בפסוק וריח שלמותיך:

הה"ד מור ואהלות וגו' ממה שראשי נמלא טל גרסינן ול"ג קציעות כל בגדותיך ויליף מסיפיה דקרא עם כל ראשי בשמים ודריש ממה דכתיב שראשי נמלא טל קאי על המן דכתיב וברדת הטל על המחנה. וזה שאמר אני ישנה בעוד שאני ישנה ה' ער ומתקן פרנסתי במן וכאלו הוא דופק על פתחי לפתוח לו שראשי נמלא טל מהטל שמוריד לצורך המן:

הדא ריסא אית מינה אליסין הדא בזעא לית מינה אליסין. כ"ה הגירסא בויק"ר ולפ"ז כי רסיסה הוא גדולה ומרסיסים ובקיעות גדולות נופלות גם חתיכות ושבבים וזה אליסין ובזעא הוא בקעים קטנים שאין שבבים נופלים מהם. אבל בערוך ערך בז גרס מן הדין ריסה לית מיניה אלא רסיס. ובערך רס פי' הדין ריעוע של גג לית מיניה אלא רסיסי לילה. ולפ"ז גרסינן בבזעא אית מינה. ופי' אליסין נראה כתיתות ושבירות מלשון ההוא תורא דאלם ידא דינוקא דר"פ החובל. וענינו שהרסיסים בקיעות קטנות שאין היזק מהן רק שידליף הבית אבל בקיעים הם גדולים שנופלים מהם חתיכות עצים ואבנים וצרורות:

מ"ח פעמים כתיב בתורה באר. אם תרד למנינה גם אם תאמר כי בארות ימנה לשתים לא תמצא רק מ"ז בתנ"ך [ובעל יפה קול מונה הואיל משה באר וגו' להשלים את המנין. אבל א"כ יהיה יותר דנמצא עוד שתי פעמים בתנ"ך באר להוראה זו]:

שלמים הקריבו ב"נ. הנה כל אחד יליף מקראי וצריך טעם לדעת האומר עולות הקריבו ב"נ [כי למ"ד שלמים ולא עולות י"ל משום דשלמים קדשים קלים לכן דוקא שלמים הקריבו ולא עולות דהם קדשי קדשים] וי"ל הטעם כי שלמים קצתם נקרב לה' וקצתם נאכל לבעלים וזה רק חידוש שחדשה התורה לישראל אבל קרבנות ב"נ היו צריכים שיהיו כולם כליל:

מבכורות צאנו ומחלביהן. בב"ר גריס עוד דבר שחלבו קרב לגבי מזבח והיינו שלמים כדכתיב אבל עולות כלן כליל ומחלביהן ל"ל דהא בכלל מאתים מנה. ומה דאמרינן שלא הותר בשר לאדם הראשון זהו רק שלא ימית שום ב"ח אבל כיון דהשחיטה היא לצורך מצוה לצורך קרבן. הותר לו הבשר שלא נקרב לאכילה וכמו מתה מאליה מעולם לא נאסרה לאדם:

מן שמיניהן. שהקריב היותר שמנות והיינו מחלביהן שהשמנות חלבן מרובה. או פי' מלשון חלב יצהר שפי' המיטב והנבחר:

וישלח את נערי בני ישראל. וזה היה קודם מ"ת כדפירש"י ז"ל שם. וכ"ה במכילתא דבחודש השלישי:

שלמים בגופן בלא הפשט ונתוח. כלומר לעולם עולות הקריבו ומה דקרי להון שלמים משום שנקרבו שלמים בלא הפשט וניתוח. ואע"ג דעולה טעונה הפשט וניתוח אך זה רק בסיני נתחדש ולא לב"נ. וע"ע בזה בביאורנו לשמ"ר פי"ט:

עורי צפון זה העולה. רש"י ז"ל כתב שהפסוק הזה נאמר בהקמת המשכן כדאיתא בס"ע וה"נ אמר במ"ר פי"ג באחד לחדש הוקם המשכן על אותו היום הוא אומר עורי צפון ע"ש באריכות:

שנשחטת בצפון בעזרה. כדכתיב צפונה לפני ה'. ואע"ג דאין צפון לב"נ כמו דאין צפון בבמה כדאיתא בת"כ מ"מ קרי לעולה צפון שכן דינה בעזרה:

שנשחטין בדרום. פי' אף בדרום כי שחיטת השלמים הוא בכל מקום בעזרה:

היא העולה שהקריבו ב"נ. כי היא משמע הידועה מכבר. דאל"כ היא ל"ל. ולר"א ל"ק היא למ"ל דממעטינן מזה רובע ונרבע כדאיתא בת"כ:

ויבואו ויחנו בדרום. הנה א"י הוא באמצע העולם ונקרא דרום רק לגבי הגליות. ואע"ג דהקב"ה יקבץ נפוצות יהודה מארבע כנפות הארץ מ"מ עיקר הגליות בצפון:

ויבא ויבנה בהמ"ק. מזה נראה כי מתחלה יהיה קבוץ גליות ואח"ז יבוא מלך המשיח והכי משמע בפ"ב דמגילה שתקנו תקע בשופר מתחלה על קבוץ גליות ואחר זה שאר הברכות עד בונה ירושלים ע"ש. ושים עינך היטב פה על סדור הישועה אשר עליה אנחנו מצפיה:

המד"א העירותי מצפון. וכתיב התם ראשון לציון הנה הנם וע"ע בש"ר פ"א:

אין רוח צפונית מנשבת. והא דאמר בפרק לא יחפור ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כלם היינו מעט מזער כדי למתקם והכא בעיקר נשיבתה קמיירי:

ארגסטיס. הוא דבר זר היפך הכלל:

למדתך תורה ד"א כו'. ואע"ג דהאי קרא בישראל והקב"ה מיירי מ"מ מדנקט במשל חתן וכלה למדתך תורה ד"א: