לגן אין כתיב כאן אלא לגני לגנוני כו'. גנוני הוא החופה אשר שמה עיקר דירת החתן ומיוחדת לו לשמחה. וכמ"ש התוסם' בפרק הישן גבי אין שמחה אלא בחופה. ולכן א"ש מ"ש לגני כי זה הוא המקום המיוחד לו לבדו ובלעדו אין כאן חופה אבל אם תפרש גן ממש הלא הוא גן לכל העולם והיה לו לומר באתי לגן:

ועיקר שכינה לא בתחתונים היתה. מלשון זה נראה מבואר כי באמת כבוד השכינה הוא בכל מקום אבל עיקר השגחתו היתה מתחלה בארץ. שהם עיקר הבריאה. ורק בשביל שחטאו היתה עולה ומתרחקת עד שכמעט הסתיר פניו מהם לגמרי. ובזכות הצדיקים חזרה מדרגה אחר מדרגה. וע"ע בדברינו בב"ר פי"ט:

מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך כו'. באמת מצינו בהוראה זו בשלשה בנינים קל פועל והתפעל (ונפעל מורה על תמס וגויעה] ובקל ובפיעל מורה על ההולך לפנים לבד. ובהתפעל מורה על הילוך הנה והנה. לפנים ולאחור. ולפ"ז הולך לפנים ולאחור לאט לאט. וזה שדריש מקפץ וסליק מקפץ וסליק שלא עלה בבת אחת אלא היה מתהלך מעט מענו מהארץ לרקיע ומרקיע לרקיע. וכן היה כאשר התקרב שנית לתחתונים:

כנגדן עמדו צדיקים כו'. עי' בבעל העקרים בשער ל"ד שהביא המאמר הזה בנוסחא אחרת והאריך בביאורו בדברי דעת והשכל:

וישכנו לעד עליה הרשעים. מה יעשו כו'. משום דמלות וישכנו עליה מיותרות הנה והיה לו לומר רק צדיקים יירשו ארץ לעד ומשני אלא הרשעים לא השכינו שכינה בארץ אבל הצדיקים השכינו שכינה. והכוונה בזה כתב מהרר"י תאיטצאק זצ"ל שלהיות העולם מצוייר בדעתו יתברך שהוא יתעלה נמוס הנמצאות. אמנם מהרשעים יסתיר פניו ולא יהיו מצויירים בצורו הנכבד. לכ"א שהרשעים לא ישכינו השכינה בארץ שלא יהיה הציור האלהי בארצם:

כך לשעבר. פה הלשון קצרה וה"ג לה במ"ר כך לשעבר היה אדם שרוי בג"ע במחנה השכינה כעס עליו הקב"ה וגירשו ממחיצתו כשיצאו ישראל ממצרים בקש הקב"ה להחזיר ישראל למחיצתו שאמר להם שיעשו לו משכן וישכן בתוכם כמו דתימא ועשו לי מקדש וגו' אמרו ישראל יחדש לנו הקב"ה דבר אחד שהוא חפץ להחזירנו אצלו מה הוא החידוש לשעבר היה הקב"ה מקבל וכו':

דכתיב וירח וגו'. דכיון דלא ירדה אש מלמעלה ולא קאמר שאכל ה' קרבנם רק וירח נראה שלא נהנה רק מהריח העולה למעלה מלמטה. אבל כשהאש יורדת מלמעלה ומקבלת הקרבן ואוכלת אותו נמצא מקבלו מלמעלה כאלו כביכול נהנה ה' מאכילתו ולז"א בו לשון אכילה:

אריתי מורי עם בשמי זה קטורת הסמים. משום דמורי משמע סם שאינו חשוב להריח בו כ"כ עם בשמי החשוב כמ"ש המפרש דמורי הוא הסם שנקרא מירא שאין ריחו נודף עד שיאכל באש ולהכי מפרש ליה בקטורת הסמים ועם בשמי הוא קומץ הלבונה. וע"ע במ"ר בביאור שאר הדברים:

שנשתכרו בצרתן. ואומר שתו על קבלת הפורעניות ע"ד כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים:

אמר רב אידי. צ"ל כן דבר אחר אכלו רעים אלו הנשיאים אר"א בקש דוד להקריב כו'. ופי' הדברים כי דוד חפץ שהוא יבנה את ביהמ"ק ויחנכנו בקרבנות:

שכיון לאהיבן ולקרבן. ט"ס הוא וה"ג במ"ר שמכיון שהיה אחד מהם מקריב קרבן וקרבנו מתקבלת היה עושה יו"ט לאוהביו לרעיו ולקרוביו שתו ושכרו דודים אלו הנשיאים ולמה קורא להו דודים שהיו דודים אלו לאלו ע"כ:

שאלו משך המלך את ידו כו'. ומפרש הכתוב אכלתי יערי אחרי כי אנכי אכלתי יערי אף שאינו מדרך הכבוד להקב"ה להשתמש באכילה אך למענכם עשיתי כזאת למען יאכלו הרעים וישתו וישכרו הדודים. ומה שאמר ר"י המשל למלך שעשה סעודה וזימן אורחים כו' מפרש אכלתי יערי כמו הכינותי והזמנתי יערי עם דבשי לסעודה לכן אכלו רעים ובא להסיר הוראת אכילה מהקב"ה. ובמשל דר"א דאמר טלו מנה זו יפה ותנו לבעה"ב פי' של בעה"ב איננו בעל הסעודה אך השמש המכין הכל לסעודה ומסדר ומתקן כל דבר. ובנמשל המה הכהנים משרתי ה' וזה שאמר אכלתי יערי קאי על הכהנים הזוכים חלקם מגבוה. ונחשב כאלו הקב"ה אכל ואח"כ יאכלו חלקם הבעלים המקריבים ועל זה קאי אכלו רעים וגו':

אני ישנה מן המצות. ומתעצל אנכי לעשותם מ"מ לבי ער ומהיר אנכי לעשות גמילות חסדים כי מדת הרחמים מורשה לי מאבותי והיא טבעית בישראל וכדאמרי' בכמה דוכתי מדות ישראל הן ביישנות רחמנות וגמילות חסדים. אני ישנה מן הצדקות כי ידה קצרה ואין ביכלתי לעשות אך לבי ער ומשתוקק לעשותן. אני ישנה מן הקרבנות משום שהבית חרב ולבי ער לק"ש ותפלה אשר הם עתה לנו במקום הקרבנות אני ישנה מביהמ"ק שאין בידי לבנותו ולבי ער לבתי כנסיות וביהמ"ד אשר הם לי עתה למקדש מעט כדאיתא בפ' בני העיר. אני ישנה מן הקץ כי ארך מאד וכמעט נואש לבי ממנו אבל לבי ער לגאולה כי בחסדו ימהר לגאלני גם בטרם יבוא הקץ ע"ד בעתה אחישנה. אני ישנה מן הגאולה שאין בידי זכות שימהר ויחיש את הקץ לפני זמנו אבל לבו של הקב"ה הוא ער לגאלני ויבקש לי זכות אשר בגללו ימהר את הישועה:

דכתיב צור לבבי וגו'. ויתפרש הכתוב אלהים הוא צורי ולבבי וחלקי:

פתחי לי פתח אחד. ולפ"ז פתחי איננו מן פתיחות שער ליכנס אך הוא משל על פתיחה והתחלה שהישראל יתחילו והקב"ה יגמור בעדם וע"ד הבא לטהר מסייעין אותו:

הרפו ממעשיכם הרעים. כיון דכל המזמור מדבר מישראל וכמו שמתחיל אלהים לנו מחסה ועוז וגו'. לכן מפרש גם הרפו ודעו לא על העמים הנלחמים עם ישראל. אך על ישראל כי ירפו ממעשיהם הרעים וידעו כי ה' הוא האלהים המשלם גמול לכל איש כדרכיו:

שריעו אותי שקבלוני לרועה ואדון עליהם:

שמשם נצטוו ונצטיינו על המצות כצ"ל. ופי' שאז היו מצויינים ונכרים במצות מוולתם. שנתוספו להם מצות על של ב"נ כדתניא בפ' ד' מיתות עשר מצות נצטוו ישראל במרה. שבע שקבלו עליהם ב"נ והוסיפו עליהם עוד דינים שבת וכבוד אב ואם:

שנתממו עמי בסיני. ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. פי' כי מפני תמימותם עם הקב"ה הקדימו נעשה לנשמע. ולא דאגו פן יצוום דברים אשר לא יוכלו שאת:

לא אני גדול ממנה. וכדרך שאמרו רז"ל בכמה דוכתי נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. וע"ע בשוח"ט על פסוק יקר בעיני ה':

עמו אנכי בצרה. דהקב"ה כביכול מצטער בצרתן של ישראל. ועי' בשוח"ט על פסוק יענך ה' ביום צרה:

שראשי נמלא טל. על שם ארץ רעשה וגו' שנאמר על ענין סיני ולפי שאמר תמתי דהיינו בסיני כדלעיל פי' ואמר דהיינו בזמן שראשי נמלא טל בד"מ מצד מה שאז שמים נטפו:

על שם שנאמר גם עבים. משום דרסיסים טיפי מטר שהוא מרובה מטל אמר שוה על שם עבים נטפו מים דמשמע טיפות גסות מים ממש. אבל מה שאמר תחלה שמים נטפו ולא הזכיר עבים ולא מים הוי טיפי טל בעלמא:

אפילו תמה שבתמות. באות אמת הביא פה נוסחא אחת לפני דברי ר"י וז"ל ד"א אני ישנה בבבל ולבו של הקב"ה ער לגאלני. קול דודי דופק ע"י כורש כה אמר כורש מלך פרס וגו' פתחי לי אחותי בבבל לאלהך לא איתנה פלחין. רעיתי במדי ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. יונתי ביון אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק הוה קאים ליה על רגלוי כו' תמתי באדום ע"ש תם עונך בת ציון ויתפרש דברי המדרש כן לפי שה' העירה ע"י כורש שתשוב לא"י באומרו פתחי לי השיבה שהיא כמתיאשת מזה שאיך תוכל להחזיר לה הכהונה והמלכות שכפי שפלותה הדבר כנמנע אצלי וה' השיב שיש לה תקוה ע"י כורש שיחריב את בבל והוא אומר דודי שלח ידו מן החור כדלקמיה:

רחצתי את רגלי מטנופת של עבודת כוכבים. זו היא תשובה לכשדים שהיו מבקשין להטעות את ישראל בעבודת כוכבים שלהם והיו ישראל אומרים להם כי כבר נטהרנו מטנופת זו:

לפי ששינת העצרת כו'. ולפ"ז דרש את הכתוב על מתן תורה ובשביל ששינת העצרת עריבה לכן לא השכימו לקראת אלהים בסיני והוצרך לעוררן בקולות וברקים כדלעיל בפסוק עד שהמלך במסבו ומ"ש כאן רחצתי את רגלי מטנופת כו' המקום משיאני כו' זה אין לו מקום פה כי מה לסיני ולעבודת כוכבים אבל נעתק פה מהסימן שלפני זה. אבל פה לא דריש כלל על רחצתי את רגלי אבל יתפרש כפשוטו רחצתי את רגלי וגו' בשביל העצלות. וכמו שמפרש פשטתי את כתנתי על העצלות:

קמתי אני ולא או"ה. כי ל"ל אני בתר קמתי אך למעט אחרים. ופירושו דישראל לבד קמו ברשיון כורש לבנות את ביהמ"ק ולא צרי יהודה ובנימין שנראה שגם הם היו רוצים לבנות את ביהמ"ק כדכתיב וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים ההיכל וגו' ויגשו אל זרובבל ואל ראשי האבות ויאמרו להם נבנה עמכם וגו' לכן אמר אני ולא האחרים כי כל כוונתם היתה רק שיבטחו בהם וימצאו מקום לבטלה וכמ"ש שם ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה וגו':

ודע דמקמתי אני דהכא עד ד"א קמתי אני וכו' דלקמן אינו ענין למאי דסליק מיניה דדריש קראי בסיני. אלא דלפי דדריש קראי בכורש והדר דריש בסיני כן מסדר הדרשות גם בזה וכן הוא באידך דרשות פה בפרשה:

דניאל וסייעתו וחבורתו עלו. דכתיב ויספרה לששבצר הנשיא. והוא דניאל כמ"ש רז"ל:

שהיה צריך לברר תלמודו. ותלמוד תורה גדול מבנין ביהמ"ק כדיליף בפ"ק דמגילה מהכא:

קשה היא שלשלת היוחסין להעקר. עיקר המאמר הזה הוא בב"ר פפ"ב על ראובן שאע"פ שנטלה ממנו בכורת ממון בחללו יצועי אביו לא נטלה ממנו בכורת יוחסין:

ר"א קמתי אני וכו' לפתוח לדודי בתשובה. ולפ"ז מדריש על הר סיני שחזר הקב"ה עם התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה:

נתחטא נתמלא כו'. נראה כי נתחטא הוא מלשון כעס וחמה ואולי זה גם ההוראה בפ' סדר תעניות שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו והוא שעושה עצמו כעוס על הדבר המבוקש לו כשאינו ניתן לו ודריש חמק מענין זה וכן עבר מלשון עברה:

זה תתני פחת עבר נהרא דכתבו שטנה על ישראל כי לא יבנו את ביהמ"ק כדאיתא בעזרא ה' וזה הוא הכוני פצעוני:

אבנין דגלגול. פי' שלא יבנוהו כמו שבנוהו לפנים בזמן בית הראשון מאבנים גדולות אך מאבנים קטנות אשר יוכלו לגלגלם ממקומם. אך קשה דהא פה מדריש על חומות של ירושלים והכתוב והוא מתבנא אבן גלל מדבר מבנין ביהמ"ק ולכן נראה לגרוס פה הכתוב בנחמיה ג' אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם דמדבר בחומת העיר. ואף על גב דשם מספר הכתוב הלעג אשר לעג טוביה העמוני מ"מ מוכיח מזה כי החומר אשר ממנו בנו החומות היה רפוי ולא חזק כמו בראשונה דאל"כ לא מצאנו מקום ללעג ע"ז:

זה הזין. ודריש רדידי על העדי זה הזין שהיה עליהם והוסר מהם כדכתיב ולא שתו איש עדיו עליו וכמו שדרש לעיל בפסוק משכני. וע"ש מ"ש ע"ז:

שומרי חומותיה של תורה. דכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל:

כך הדור שבמצרים מצפה לגאולה. ולפ"ז השבעתי אתכם יאמר ישראל לגדולי הדור אשר היו אז וכמו שדרשו לעיל בפסוק שחורה אני בנות ירושלים על סנהדרין כן מדריש הכא בנות ירושלים על גדולי הדור אשר היו אז:

מה פטרון הוא כו'. כי הקב"ה הוא לנו לאלוה ואב. לכן שואלים שתי שאלות מה אלוה כו' מה פטרון הוא כו'. וע"ז משיבים כי במה שגאלנו ממצרים ועשה לנו נסים בים. וכנגד זה עשה נקמות במצרים. בזה היה לנו לאלהים ולאב. ומביא את הכתוב צח אשר הוא לבן. והלובן הוא מדת הרחמים ואדום הוא מדת הדין ואז היו ימים אשר התנהג עמנו במדת הרחמים ועם המצרים במדת הדין:

צח לי בעוה"ז כו'. יש ספרים גורסים צח לי בעוה"ב ואדום לי בעוה"ז:

הוא אש ומשרתיו אש. ועכ"ז הוא ניכר ביניהם והיינו דודי צח ואדום שהם גווני האש ע"כ ניכר משום שהוא דגול מרבבה כדגל הניכר מרבבה:

ואות הוא בתוך רבבות קדש. דריש מדכתיב ואתא מלשון אות מדלא כתיב ויבוא:

ראשו זו התורה. ודריש ראשו מה שהיה ראשית לו. והכנוי מן ראשו שב על הפועל אשר עשה אותה לו לראש ולראשית מפעליו:

שני אלפים שנה. עי' בזה בדברינו בב"ר פ"ג:

יום יום וזה שני ימים. ואע"ג דהוראת יום יום משמע משך זמן רב מ"מ תפסת מרובה לא תפסת ולכה"פ הוא שני ימים:

ויומו של הקב"ה אלף שנים. ומ"ש ואהיה אצלו אמון וגו' מדבר ביומו דידיה. ורק ע"ד העברה אמר כי הוא אלף שנים כי באמת הוא למעלה מן הזמן וגם אלף אלפי שנים כרגע אחד נחשבו לפניו. ועמ"ש עוד ע"ז בב"ר:

שחורות כעורב אלו האותיות. גירסת הר"ן בפ"ב דמגילה גבי מזוזה צריכה שרטוט הוא אלו השטות וי"ג זה הכתב. והר"ן הוכיח שם מכאן שכל השיטות צריכות שרטוט מדקאמר קווצותיו תלתלים זה הסרגול דהיינו סרגול כל שיטה ושיטה שהן עשויות תלתלים. וע"ע בזה בדברינו בויק"ר פי"ט:

ד"א ר' עזריה אומר כו'. דברי ר"ע איננו לא בויק"ר ולא באגדת שמואל. אבל פי' דבריו כי גם הדברים אשר נראים בתורה כקוצים וברקנים שאין צורך בהם כגון ותמנע היתה פילגש וכדומה תלי תלים הם:

במי שהוא משכים ומעריב. ודריש שחורות מלשון שחרית ועורב מלשון ערבית. וכל דברים אלו לא נאמרו רק לרמז וסימן:

אין גרנה של תורה. ה"ג סמ"ג בעשין י"ב וכן באגדת שמואל. ופי' גרנה עיקר הלמוד ועיונו בלילה שבני אדם פנויים. וקרי ליה גורן שהוא אסיפת הפרי אחר הטורח שהוא תכלית הכל ובויק"ר הגירסא רנה של תורה והיינו נמי עיקר הלמוד ע"ש. ומביא לראיה ע"ז מדכתיב ותקם בעוד לילה דהוא משל על הת"ח העוסק בתורה ולא כתיב ותקם בלילה משמע ליה שקימתה מבעוד לילה לעסוק בלילה וביום בתורה:

דכתיב והגית. ולשון הגה משמע ליה עיון ודקדוק:

מנהרא לי בלילה. כלומר אע"פ שהעיקר הוא בלילות מ"מ כשהייתי מעיין בתורה ביום היה סיוע להאיר עיני בעיון הלילה. ולולא עיוני ביום לא היה עיוני בלילה כל כך הגון:

פתר קרא דקווצותיו תלתלים בתלוליות של עפר לומר דד"ת שיוכל לקצצן מעט מעט אע"פ שהן רבות. ויראה דדריש קווצותיו לשון קצצה. ועי' בזה בדברינו בויק"ר:

ד"א אמר ר' לוי אפילו דברים כו' כצ"ל וקוצין בתורה כוונתו כגון על קוצי של יודין ותגי"ן כי גם בהם יש סודות גדולים ונפלאים. ומביא לראיה כי לפעמים ע"י נקודה אחת תתהפך הכוונה מהיפך אל היפך:

ור' אלכסנדרי קרובה. פי' קרובו וי"מ מלשון קרוב ופייטן וזה שליח צבור:

עלה וקטרג. זה דרך משל כאלו האות צועקת על העושק והעול אשר נעשה לה. והכוונה כי משפטי ה' אמת לא ימוטו לעולם אבל לדעת חכמי האמת הם דברים ככתבן שאמרו שהאותיות נמצאות חיים עומדות בעצמן והאריכו בזה:

עשרים וששה דורות כו'. וזה משנברא העולם עד מתן תורה. י' מאדם ועד נח. וי' מנח עד אברהם. וששה מאברהם עד משה. יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה. ובעיקר דברי המאמר הזה כבר דברנו בו במקום אחר. ועי' בויק"ר:

שנראים כעורים ושחורים בעוה"ז. כי מרוב טרחם ועמלם בתורה בשרם וגופם ירזו ויכחשו וכמ"ש למה נקראת התורה תושיה שמתשת כחה של אדם. והא דכתיב חכמת אדם תאיר פניו הכוונה כי בשמחתם אשר ישמחו אחרי אשר יגלו להם תעלומות חכמה יאירו פניהם:

שהם רוחצים אותם בשנים. כדרך שאמר בב"ר ולבן שנים מחלב שהם יושבים וסודרים ד"ת בשינים עד שהם מוציאים אותן נקייה כחלב דהיינו סדור ההלכה בפה ונקט שנים תמורת הפה וע"ש בדברינו. ופירוש הדברים שהם מבררין את הלכות היטב לאמתתן:

על מלאת של ירושלים. שהיתה מלאה בבתי כנסיות אשר למדו בהם תורה והסנהדרין היו מלמדים תורה לכולם בכל הספיקות שהיה להם כי יקשה להם דבר:

זה ממלא כו'. פי' כי זה נותן טעם במקצת וזה נותן טעם במקצת עד שמדברי שניהם תתברר כל הלכה. ועיקר הדרש זה הוא גבי ונוזלים מן לבנון זה מזיל מקצת כו' עד שהלכה יוצאה כמן לבנון והכי מביא לזה דרך אגב:

זה מלחים מקצת דבר כו'. מלחים הוא מלשון דבוק וכמו בויק"ר פ"ג כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן. ופי' הדברים כי אם יש חסרון והפרדה בין שני דברים וצריך טעם וסברא למלא את החסרון ולדבקם יחד כי לא יהיה הפרש והפרדה ביניהם ועי"ז מתדבקות הלכות זו לזו ועומדות בשוין כשני לחיים הדבקים זה בזה. ולפ"ז דריש לחייו בין מלשון מלחים ודבק ובין מלשון לחי ועמוד:

בימוי תמנין ותרתין חבורן גרסינן. כלומר כי בימיו היו שמונים ושתים חבורות לומדי תורה במקום הנקרא אסטרין וכל אחת אמרה טעם אחר בהלכה זו וזה שדריש לחייו כערוגת הבושם. שהדבור היוצא מהלחיים היה כערוגת הבושם שיש בו כמה מיני בשמים כן היו טעמי הלכה היוצא מפיהם כמה מינים:

ונגללין היו כספר. ודריש גלילי לשון גלילה ואע"ג דהיו של סמפרינון שהוא קשה מאד כדאמר לקמן מ"מ היו נגללין בנס:

וחצובין מגלגל חמה. זה ד"מ כי היו בהירים ומזהירים כאלו היו נחצבין מגלגל חמה:

על שם שנאמר ידיו גלילי זהב. והאצבעות בשתי הידים המה עשרה חמשה באחת חמשה בשניה. וכן היו בלוחות אשר מדריש עליהם הכתוב ידיו גלילי זהב חמשה דברות על לוח זה וחמשה על לוח זה. וע"ע בזה המאמר בעין יעקב ירושלמי שקלים פ"ו:

המד"א כל הנחלים הולכים אל הים. דדריש ליה במדרש קהלת כל התורה אינה נכנסת אלא ללב אלמא כתיב ים בתורה והיינו תלמוד שהוא חכמה רבה:

כך תורת כהנים יש בה כמה עצות כו'. וכן אמר בבראשית רבה פ"ג על סדר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. אבל שאר חלקי תורה אין אחד מהן שיש בו כ"כ הלכות בזה:

סבניה. ופרק במה אשה בירושלמי המטפחות סבנין רברבן ופי' סדין שמתעטפין בה. ולפי שדרך הגדוליה להתעטף בה והוא לא היה כח לסבלה היו אחרים הולכים אחריו ומעבירין אותה דרך עליו והיה נראה כאלו הוא נושאה:

שוקיו זה העולם. נראה דדריש שוקיו מלשון שווקים ורחובות אשר העולם עשוי בך אבל בבמ"ר פ"י מפרש שנשתוקק הקב"ה לבראתו:

מיוסד לששה ימים. ופי' עמודי שעמוד ומיוסד בהם והזכיר ענין זה לומר שכל מה שנברא בששת ימי בראשית קיומו תלוי בתורה:

אלו פרשיותיה. ולכן נקראו אדנים שהן בסיס ויסוד לבנין כאדני המשכן. למה שהם כעמוד שיש לו בסיס מלמטה כדמפרש ואזיל. והזכיר זה לומר כאן כי סמיכות הפרשיות לא דבר ריק הוא אבל העולם מתקיים על זה:

וקיפלורוסים. זה ראשים לעמודים. ובתנחומא גרסינן העמוד הזה אם אין לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה אינו נראה נאה:

משהוא מכיש עמיה הוא אזיל ומתעביד ברביי כצ"ל. ופירושו ע"י שהוא מנכש ומהדר עמו בנטיעותיו נעשה בן בית:

לא חטאת אני חייב ולא אשם אני חייב כצ"ל כלומר מה בכך אם אני חייב חטאת או אשם. אנכי אביא ואפטר. ועמ"ש על המאמר הזה בויק"ר פ"ט:

עתידין הן להתלות בקדקדי ראשיהן לע"ל. יש לתת טעם על עונש זה כי פגמו ושחתו זרעם הנוזל מקדקוד כמ"ש ן' סיני באופן ב' מ"א פ"ב בשם אבוקראט. ועוד י"ל שהחוטא פוגם בזה בשלשלת יחוסו ולא זכר ראשיתו ויחס משפחתו בביאתו על השפחה לכן נתלה בראשו:

הה"ד אך אלהים ימחץ וגו'. דריש מדכתיב באשמיו ולא בחטאתיו או עונותיו כאורחא דקרא משמע דמיירי בשפחה שמביא אשם עליה:

מהו מתהלך וכו'. כי מתהלך משמע על הילוך תמידי וכמו התהלך נח מתהלך בתומו וזה לא שייך כאן דהא אפי' אם אשם פעם או פעמים נענש. לכן אמר כי זה הוא כלשון העולם דאומרים על הדבק בחטא יזיל האי גברא בחובוי יזיל האי גברא בחובוי כ"ה בו ק"ר ופי' כי איש כזה עוד לא יסור מהר מאשמיו ויתהלך תמיד באשמיו. והלשון עמיה חוביה לא גרסינן וכן בויק"ר ליתא:

ולאשתך אי אתה ממתין. קמפרש לא תאכלו על הדם כולל נמי אשתו נדה כי אכילה מצינו לתשמיש וכמו אכלה ומחתה פיה [ובכל המקומות שהוציאו רז"ל לא תאכלו על הדם על איזה אזהרה לכולם כוונה אחת היא כי האדם יהיה מתון בכל מעשיו וגם באכילתו לא יהיה רעבתן וכן באשתו ימתין עד שתטבול וכן לא יאכל קודם שיתפלל וכדומה והוראת לא תאכלו על הדם הוא בעת אשר הדם ירתיח בקרבו מרוב תאותו אל הדבר. אך ימשול ברוחו ולא יהיה כדוב שכול. וזה הוא גם ההוראה בשמואל ויאכל העם על הדם בעת אשר דמם היה רותח בקרבם מתשוקתם אל הדבר ושאול הוא אשר למד אותם להיות מתונים באכילתם והכין מראש את הבשר כמשפט וכמ"ש המדרש לפנינו ואח"ז האכילם מהבשר וע' היטב בזה]:

ואת אמרת ותמצא לשאול אתמהה ומי המציאה לו כצ"ל:

התל להיות ראש למלכים. פי' אשר בנו מזבח לה' היה הוא הראשון במלכים ודבר הכתוב בשבחו. כי גם במלכותו לא שכח את ה' ועבד עבודת ה':

לפי שבעוה"ז כו'. כן הוא מדרך המדרש בכמה מקומות לסיים בדברי נחמה:

אמר ר"ל ובלבד בתוהה על הראשונות. הך מימרא צריך להיות בתר מימרא דרשב"י שאמר הרי שהיה אדם צדיק כל ימיו כו' {*) כן היה הגירסא לפניו במדרש ועי' במהרז"ו:}. וקשיא על זה ליהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כדפריך בסוף פ"ק דקדושין. ולפ"ז מקשה גם כאן למה אבד את הראשונות. וע"ז משנה ר"ל כמו שם בקדושין בתוהה על הראשונות אז כל צדקותיו הראשונות לא תזכרנה עוד. אבל אם איננו תוהה על הראשונות בלי ספק לא יאבד זכותו מהמצות אשר כבר עשה:

כל הבגידות שבגדת בי כו'. מדלא כתיב בגדיך דריש כי הוא מלשון בגידה. ומה נאה זה לפי מ"ש קצת המזמור בדוד המלך כי בשביל שהוא היה ראש לבעלי תשובה גמורה אומר כן:

בן כמה שנים הכיר אברהם כו'. נראה דבעי למדרש מור ואהלות וקציעות כל בגדותיך על אברהם כדדריש בפל"ט יפיפית מבני אדם על אברהם וכן בפל"ט את הכתוב אהבת צדק מהמזמור זה על אברהם לכן דריש גם זה על אברהם כי כל חטאתיו אשר חטא בטרם הכיר את בוראו נחשבות לו לזכיות. ולפ"ז יכון הדרש הזה רק לר"י דסובר בן מ"ח שנה. אך לר"ל לא שייך הדרש הזה דהא מעולם לא חטא כיון דמקטנותו הכיר את בוראו:

בן מ"ח שנה כו'. כי בימי דור הפלגה היה אברהם בן מ"ח שנה ומצינו בפר"א בענין דור הפלגה שעמד אברהם והלעיג בם וקללם בשם אלהיו שנא' בלע ה' פלג לשונם. ושפיר מוכח כי בן מ"ח כבר הכיר את בוראו אע"ג דיכול להיות כי גם קודם הפלגה הכיר את בוראו אבל אין לנו ראיה והוכחה על זה:

מנין עקב ששנותיו היו קע"ה. וקע"ב שנה כמנין עקב שמע בקול ה' נמצא כי בן ג' שנים הכיר את בוראו:

כד אתי מיתלי עקבא כו'. פי' כאשר ירים הילד את רגלו מן הארץ וזה בהיותו בן שנה אז הכיר אברהם את בוראו:

בג' מקומות נתוכח כו'. ובא לדרוש חכו מלשון תוכחה כי תהפך אח"ז לממתקים כי מתחיל בתוכחה ומסיים בפיוסים:

כיון שראה כו'. אין להקשות אם באמת הם חייבים למה יהפך לטובה בשביל שמחת אויביהם. וי"ל דכן היא המדה כדכתיב בנפול אויבך אל תשמח וגו' והשיב מעליו אפו ומזה דרשי רז"ל באבות שמוחלין לו על כל עונותיו:

אלוהו של יעקב. דרש שרה את האלהים שהשיג שררה ע"י אלהים שחלק לו כבוד. ולפ"ז מפרש אלהים על אלהי יעקב ולא על מלאך:

הה"ד נפשי יצאה בדברו. ומלשון בדברו משמע דבורו הראשון וזה אנכי. ובפרק ר"ע איתא על כל דבור ודבור ואפשר דגם הכי נקט הדבור אנכי וה"ה לאינך. ולפ"ז דריש חכו ממתקים על מה שהמתיק להם הדבור בסיני:

חזר הדבור כו'. לא יקשה בעיניך איך הדבור שאין בו ממש ואין לו מציאות חוץ לנפש יחזור לפני ה' כי כבר אמרו בפ' אין דורשין כל דבור ודבור נברא ממנו מלאך. וגם החוקרים אמרו שהמלאך הוא מהמצטרף לדבור ה':

תני רשב"י תורה שנתן הקב"ה כו'. יתכן שחולק על הא דאמר לעיל וקאמר דלא יצאה נפשם אדרבה התורה החזירה להם נפשם שהיתה נכאה ונענה מעבודת פרך וטירחא דאורחא. ויתכן כי כוונתו כמו שכתב אח"ז התחילה התורה מבקשת רחמים. ואית דגרסי ההיא דהתחילה התורה בתר דברי רשב"י ואם כן גם זה הוא דברי רשב"י:

מיד פרחה נשמתן. מפני פחד העונש הנלוה אל הדבור כמ"ש בש"ר פמ"ג שהיה כתוב בלוחות אנכי ה' אלהיך וענשו אצלו זובח לאלהים יחרם ומסתמא כמו כן היה הדבור:

ר' אחא ור' תנחום בר' חייא כו'. המה באו לדרוש חכו ממתקים וכלו מחמדים אע"פ שכל מצותיו הם מתוקים נאים ומחמדים מ"מ מיעד להם עוד שכר על זה אם ישמרו. ולהכי מייתי מה שצוה ה' לקדש את השבת במאכל ובמשתה וכסות נקיה ובכל זאת קבע לנו שכר על זה. וה"ה בשאר המצות דאע"ג דיש מהן הנראות לנו כי כבדות הו לשמרן ומביאות צער לאדם מ"מ באמת הן מרפא לכל בשר ושקוי לעצמות:

כתיב ואבדיל אתכם וגו'. בא בזה לדרוש את הכתוב זה דודי וזה רעי וכ"ה במ"ר וע"ע בילקוט פ' קדושים:

כזה שהוא מברר היפה מהרעה שוב חוזר ומברר אבל המברר הרעה מן היפה שוב אינו חוזר ומברר כצ"ל וכן הוא במ"ר. וטעם הדברים כי המברר היפה מהרעה עוד לא דחה את הרעים בידיו לכן חוזר ומברר שנית את הרעים פן ימצא עוד יפים בהם אבל המברר הרעה מן היפה ודחה את הרעה בידים שוב לא יבקש עוד בין הרעים. וע"ע בזה במ"ר:

היא קלסתו מלמעלה למטה כו'. פי' הדבריה כי ר' ברכיה מביא שתי שיטות לתרץ את הכתוב חכו ממתקים דק"ל למה מזכיר את שבח חכו באחרונה ולא אמר זאת אצל לחייו כערוגת הבשם וגו' שפתותיו שושנים. וגם החיך קרוב לאותם האיברים ועוד מה ענין חכו ממתקים שהוא שבח אבר פרטי לכלו מחמדים הכולל את כולו. ושיטת כהנה היא קלסתו מלמעלה כו' ולרמז זה אמר בסוף השבחים חכו ממתקים במה שהחליף הסדר מלמטה למעלה בשביל ונתנך ה' עליון זה הוא מתוק אך כולו מחמדים שלגדולתו אין חקר. ומושב הדרו בשמים ממעל זה דודי וזה רעי אשר משמי מרום יביט עלי והוריד עלי שכינתו לכן אנכי אקלסנו מלמעלה למטה. וטעם ר"ל הוא כמו שהוא מסיים בשבח כל גופה באומרו זאת קומתך דמתה לחמר דקאי על כל הגוף. וכן וחכך כיין הטוב וגו' לכן היא ג"כ סיימה בשבח קילוסו בחיך וכלל הגוף וכלו מחמדים:

מלמעלה למטה. ראשו כתם פז. עיניו כיונים עד שוקיו עמודי שש. ומלמעלה למטה שהתחיל במה יפו פעמיך עד ודלת ראשך ועי' בפירש"י ז"ל על שיר השירים: