ממצרים לים לסיני. פי' דשונאי ישראל לועגין עלינו ואומרים אנה הלך דודך שהניחך. שמא הלך למצרים ולים שנית לעשות נפלאות. או שמא אזל לסיני לתת תורה בקולות וברקים. בואו נא עמנו ונבקשנו עמך. כן יאמרו שונאינו בלעג ובוז. וישראל משיב להם הנה כבר נדבקתי בו האוכל עוד לנטשו ולסור ממנו. וגם הוא כיון שכבר בחר בי ודבק בי היטשני עוד או היעזבני חלילה. וגם אם הלך עוד שוב ישוב אלי:

לא היה צריך קרא למימר כו'. פי' לא היה ראוי לומר רק לרעות בגנו כי ירד בגנו ולא בגנים רבים לכן דריש לגנו זה העולם השפל אשר בני אדם הדומים לעשבי השדה נוצצים ונובלים שם. ולערוגת הבשם אשר זה הוא תלק החשוב בגן נאמר על ישראל ולרעות בגנים כתיב בל"ר דקאי על בתי כנסיות ובתי מדרשות והם נחשבים כגנים המוציאים אילנות ופרחים נאים כי מהם תצא חדושי תורה וקול תודה וזמרה לה'. ללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל אשר כבר השלימו נפשם בתורה ומה בצע להם עוד בעולם השפל אחרי אשר חלקם צפון בג"ע. ועמ"ש בזה בב"ר פס"ב:

הנר הזה. פי' הכלי אשר בו השמן והפתילה בזמן שהוא כבה מאליו ככלות שמנו יפה לכלי שלא יהיה נשחת ויפה לפתילה שהיא נושאת האורה שאינה נשחתה. אבל כשאינה כבה מאליו אלא ע"ד מקרה. רע הוא לכלי שישבר ולפתילה שהיא נפסדת. וכן בדרך משל כשנר אלהים נשמת אדם תכבה מאליה דהיינו בתום לחות השרשי טוב לגוף שהוא במדרגת הכלי והפתילה נושאת האור כי לא יצטער. אבל כשמת בלא עתו יצטער הגוף מאד כי יכרת בלא עתו. ור' אבהו שמשוה לתאנה סובר כי גם הנפש מצערת וכואבת אם תפרד מן הגוף לפני זמנה. ולא נשלמה עדנה בתורה ובמצות. וכמו התאנה הנלקטת שלא בעונתה רע לפרי שלא יצליח לאוכל ורע לאילן התאנה שיחלש כחו ולפעמים ייבש. והנפש היא במדרגת הפרי הנלקט. ואיננו רחוק כי גם ר"י במשלו אל הנר משוה את הגוף לכלי אשר בו השמן ואת הנפש לפתילה הדולקת וכן דימה העקידה בשער מ"ד את הגוף לנר ואת הנפש לפתילה. או בהיפך שהנר רמז לנפש וכדכתיב נר אלהים נשמת אדם והפתילה רמז לגוף וכמו שאמר המליץ גוו פתילה נפתלתי. ור"א לא חפץ במשל הזה כי אור הנר כלה והולך משא"כ הנפש לעולם קיימת ולכן משוה לתאנה אשר התאנה קיימה גם אחר אשר נלקטה:

דלמא ר"ח. פי' מעשה בר"ח כו' שהיו נוהגין לשבת וללמוד תחת חדא תאנה. וכאשר ראו כי בעל התאנה משכים בכל יום ללקוט את התאנים חשבו בלבבם כי הוא יירא פן יגנבו המה את התאנים ולכן גמרו בלבם לשנות את מקומם וילכו למקום אחר. ולמחר בבוקר כאשר בעל התאנה לא מצא אותם לומדים במקום וירע לו בלבבו ויבקשם וימצאם ויאמר להם כי חלילה לא חשד אותם מעולם אך הוא קם בבוקר ללקוט כי לא יבואו תולעים בתאנים מחום השמש. ונסו ובחנו ומצאו כי כדבריו כן הוא והוא יודע את העת הנכונה ללקטם הוא בבוקר. כך הקב"ה ילקט לפעמים את הצדיקים בטרם מלאו ימיהם. יען כי הוא יודע את העת המוכשרת יותר ללקטם ולסלוקם. והמעשה הזה סובב והולך על הדרש מן ללקוט שושנים כי הקב"ה יודע מתי ללקטם ולפעמים טוב להם גם בנעוריהם. ודעת אנוש קצרה מהבין סוד ה' וחכמת מעשיו וע"ע בב"ר שם ובחגיגה פ"ק גבי ר"י כי מטי להאי קרא בכי הן בקדושיו לא יאמין במאן יאמין כו':

אמר רשב"נ משל למלך שהיה לו פרדס כו'. גם הוא סובב על הדרש של ללקוט שושנים אך סובר שהקב"ה מלקט לפעמים הצדיקים מן העולם בשביל עון הדור:

איזה צדיק ישר וכשר וירא שמים כו'. צדיק מקרי השומר מצות ה' בפועל. וישר הוא אשר לבבו ישר עם ה' ואינו מהרהר אחר מדותיו. וכשר הוא שמטיב לבריות. וירא שמים הוא הנזהר מעבירה. ולאיש אשר אלה לו יקחהו הקב"ה בשביל עון הדור להסיר המגין מהם למען תוכל הרעה לבוא עליהם על חטאתם ואין מפריע. או להאדיב נפשם בראותם את האבדה אשר אבדו וישימו אל לבם וישובו אל ה':

ייעול ר"ל דהוא תלמידו. פי' ר"ח הוא תלמיד של ר"ל וידע ר"ל כחו וחילו בתורה. ולדרש של ר"ל יתפרש כי הקב"ה מסלק את הצדיקים שלא בעונתן פן יעותי את מעשיהם וכמו המשל בתאנים שהתליעו:

ד' דברים שהם תשמישו של עולם כו'. הנה בא בזה להגדיל הדאבון ולהרבות הבכי באבדן החכמה. כי אנחנו רואים אשר כל דבר המוכרח יותר לעולם נמצא יותר בעולם. וכמו האויר אשר בלעדו לא יחיו החיים גם רגע אין מקום ריק מאויר בעולם. ואחר האויר יש צורך יותר לעולם המים ולכן גם המים מצויים מאד בעולם. ולכן אומר כי ד' מיני מתכיות אשר הם נצרכים אל העולם אף כי המה אינם מוכרחים כ"כ כמו החכמה מ"מ יש להם מוצא. והחכמה אשר היא יותר מוכרחת אל העולם והיא מאין תמצא כי אין תמורתה במות החכם והצדיק אף כי מיתה שכיחא מאד. ויתכן כי מתאונן פה על אבדן חכמי תורה המושפעת מפי הקב"ה ולא תמצא רק ביראי אלהים. וזה שמעמיד יקרת הטבע זהב וכסף ברזל ונחשת נגד יקרת הרוח וזה תורה ויראת אלהים. אשר לראשונים יש מוצא ולאחרונים אף כי רמים ונשגבים הם בערכם מ"מ נעלמים הם מעיני כל חי. ורק ה' לבד הוא הנותן חכמה אין מוצא להם עוד אחרי אשר אבדו:

ויתכן עוד שזו מליצה צחה למרר בבכי אל הלקח ת"ח והעדר תמורתו. להיות הלמוד והחכם נמשלים בד' אלה. שהתורה נקראת כסף וזהב כאומר כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה וכן תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. וג"כ נקראת ברזל כמו אם קהה הברזל אשר מדריש בתורה וכן נחשת כדכתיב ונחתה קשת נחושה זרועותי ובמלחמתה של תורה היה נצחונו של דוד. גם החכם נקרא בד' שמות אלה. נקרא כסף כאומר כסף נבחר לשון צדיק ונקרא זהב כדכתיב יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת. נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם ונקרא ברזל כאומר ארץ אשר אבניה ברזל ואמרו בפ"ק דתענית אל תקרא אבניה אלא בוניה. וכן נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת. ואפשר עוד למצוא טעם לד' תארים האלה אשר החכם בו יכונה. וזה בשביל ד' התועליות הנמשכות מהחכמים לעולם. הא' הוא שלמות הדעת אשר ילמדו לאדם. וע"ז נקראו זהב שהוא היותר נקי וטהור שבמתכות ומטעם זה אמר ג"כ בחנני כזהב אצא. והב' שלמות המדות והמעשים הטובים אשר ילמדו להישירם ולנהלם באורח מישור. וע"ז נקראו כסף שנקיון המדות והעברת החטאים יכונה וישוה לכסף צרוף בשביל מראה הלובן ע"ד בכל עת יהיו בגדיך לבנים. כשלג ילבינו ועבודת יוה"כ היתה בגדי לבן. והג' טוב הנהגה להישיר העם להשלים הקיבוץ להוכיח במישור כל פורצי גדר וע"ז נקראו ברזל כדכתיב כל קבל די פרזלא מהדק ומחשל והם כנשק ברזל. והד' היותם מגינים על הדור וע"ז נקראו נחשת כאומר ולחומות נחושת. ולכן אמר ע"ד המליצה שמאחר שנתנה אחרית ותקוה לד' דברים האלו בהפסדם היה ראוי כי כמקרה ההוא יקרה גם לת"ח בהפקדו. באשר כי עתה יעדרו ד' התועליות האלה אשר בהן ישוו יחד. ובכל זאת אנחנו רואים כי בזה נגרע חלק החכם מחלת המתכיות האלה:

מי מביא לנו תמורתו. יש מקשים דהא איכא תמורה לת"ח כדאמרינן במדרש קהלת וזרח השמש ובא השמש עד שלא ישקע הקב"ה שמשו של צדיק זה מזריח שמש של אחר. אבל באמת אין זה קושיא כי פעמים ימות זה במזרח והשני יולד במערב ולמקום אשר אבד אין תמורה. וגם כי הראשון כבר זכה לשם ודבריו נשמעים והשני אשר יקום תחתיו אף כי יחכם כמוהו אך מי יודע אם ישמעו דבריו ויכובד כראשון ולא יוכל להועיל לבני אדם כמוהו. ובב"ר גרסי' אין אנו מוצאים תמורתו גם בירושלמי חכם שמת אין לנו כיוצא בו נראה שאין מניעת מציאותו אלא לנו לא מצד עצמו לכל הנוסחאות:

אר"ל שבטים מציאה מצאו כו'. וכתיב ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון בר זבדי על אחת כמה וכמה כצ"ל וכ"ה בב"ר והשאר נמחק. ומה דיליף זה מהשבטים משום דיש קצת דמיון ביניהם באבדן הלא לו טוב הוא כי יבוא למנוחתו בכבוד ויזכה לחלקו בג"ע. אך רע הוא לבני עולם כי מפני הרעה נאסף הצדיק הלא פורענות תבוא לעולם אח"ז. ובמכילתא איתא כשנהרג רבן שמעון ור' ישמעאל אמר ר"ע לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות. וזה שיליף אם המציאה לשבטי יה היתה לרעה. הלא קרוב הדבר כי עתידה רעה לבוא במות ר"ס שאין להתיאש מן הפורענות. ובזה התעוררם לבקש רחמים לעכב הפורענות ולשוב אל ה':

כך יגע ר' בון בר חייא כו'. רבים מקשים הלא התלונה בזה לא סרה כי אם חי עוד יותר הרבה עוד יותר ללמוד וללמד ולעשות מעשים טובים. וכשמת בלא עתו אף כי הרבה לעשות מ"מ לא השלים לעשות. והרב מהרש"ס ז"ל תירץ שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו כמ"ש הרב בח"א פל"א והוא בא עד הגבול. והשיג כל מה שבחוקו להשיג. אבל התירוץ הזה איננו מספיק על שכר עסק התורה וקיום מצותיה. ואולי כיון שר' בון הגביר חיילים בקוצר ימים לעשות מעשיו כאיש שיבה ובא בימים הוא צריך להניח מקום לדור הנולד אשר גם המה ימצאו מקום ללמוד וללמד ולהדרוך את מתי העם באורח ישר. ולא יהיו כרועים אשר אין להם מרעה:

עד ועשיתי לך שם גדול וגו'. הכוונה בזה עד שיבוא שם במדריגה היותר גבוהה. ועי' במדרש קהלת על פסוק אין זכרון:

פתר קרייא בקרבנות. משום שיופי האשה ידמה רק לב"ח כמו לסוסתי ברכבי פרעה. עיניך יונים. כשני עפרים או ליפי הצמחים כמו כשושנה כתפוח או לתמר ולא לעיר לכן מפרש כתרצה וכירושלים על הקרבנות. והכ"ף מן כתרצה וכירושלים איננו כ"ף הדמיון אך כ"ף הזמן וכמו וכבוא משה וכ"כ התנחומא כשאתם מתרצים לי בקרבנות וכן כירושלים כשאתם מביאים לי קרבנות הנאכלות בכל העיר. והכתוב נאמר על הזמן אשר ביהמ"ק חרב וישראל דבקים עוד בהקב"ה כי יפה את רעיתי בדבקותך בי כתרצה כזמן אשר תתרצה לי בקרבנותיך וכן כירושלים:

נשי תירען. תירען הוא מלשון פירצה כמו תרועייא דימא בב"ר פס"ט. וקרי לדור המדבר תירען משום שהיו פרוצים מאד. או הוא לשון דלת וכמו תרעא וקרי לנשי המדבר בשם זה משום שנעלו דלתותיהן ומיחו בעצמן שלא יקרבו בעליהן אליהן:

שכל מי שהיה רוצה כו'. ומפרש נאוה כירושלים כאיקונין הנעשה בירושלים ומשוה את יפי האשה לאיקונין כמו דאיתא באסתר רבתי על הפסוק ותהי אסתר נושאת חן וגו' כאיקונין הזה וכו'. ומביא לראיה מן הכתוב שבירושלים היו אומנין גדולים לעשות איקונין וציורים יפים:

שש עגלות צב כנגד ו' רקיעין. מדלא הביאו י"ב אחת לכל נשיא להקל את המשא ע"כ באו לרמז בזה דבר מה. ויעץ כי המשכן היה דמיון נגד העולם וכדאיתא במ"ר פי"ב לכן מבקש לזה רמז בשמים ובארץ:

הן דמלכא שרי טמיקין. פי' ערבות אשר שם שוכן כבוד הקב"ה וכדכתיב לרוכב ערבות טמיקין חשובים הם ומכובדים ולא נמנו ועי' בויק"ר פכ"ט:

שש ארצות. עמ"ש בזה בב"ר פ' י"ג. ובעיקר המאמר הזה עי' במ"ר נוסחאות שונות ומבוארות יותר:

ונחמות. לפי שהיו מצירין על שלא זכו בנדבת המשכן כדאיתא במ"ר פי"ב:

באותה שעה נתירא משה כו'. אע"ג דהוא אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים היינו לסייעו במשא העם ולנבא עתידות כמו שעשו אלדד ומידד אבל לחדש הלכה קשה היה בעיניו שיקצר הוא ממנה ועוד שירבו מחלוקת בישראל אם לא ישתו כולם ממקור אחד. ולכן אמר מאתם היו הדברים ולא מאת ה' נצטוו רק עצה לקחו מאחר. משום שנועצו אם לשאת גם כל המשכן בכתף כמו הארון או להובילם בעגלות:

לקירסן. באות אמת פי' לפרקים ומ"ש לרפאות את הקירוס באסתר רבתי מפרש קליפה העולה מחמת מכה:

ונמצא קרבנן של נשיאים פסול. ולא יכלו להביא אחרות תחתיהן משום שהעגלות והשורים היו שוין ולא ידעו על כל אחד למי הוא. ואם תשבר עגלה או הפר ימות לא ידעו על מי להביא אחר במקומו:

ולא הוממו ולא הזקינו כו' כי הזקן תנן בבכורות שפסול לקרבן ועי' בתוס' בפ' קדשי הקדשים דף נ"ט דתירצו שהוראת שעה היתה:

העבירוה מנגד פני גרסינן. והכוונה שאינו יכול לראות בצערה אף כי חטאה אליו ולא יאבה לסלוח לה עד אשר ימלא צבאה וכ"ה בנמשל כי בחטאם באה הרעה לעולם:

ואף סוררים וגו'. בזכות כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. כי המזמור הזה מדבר ממתן תורה כדדרשינן בפ' ר"ע על לקחת מתנות באדם והכוונה אע"פ שחטאו מ"מ אם כולם צועקים אלי יכמרו רחמי ואזכיר אותם זכות הר סיני:

עז זו בזויה כו'. והכתוב משבחם אף שנבזו בשטים אבל במלחמת מדין היו בהיפך ועמ"ש בזה למעלה על פסוק שערך כעדר העזים קמא:

יש להם לשון. פי' לשון המיוחדת לשרים ואין בהם כתב מיוחד וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דעבודת כוכבים על הכתוב בזוי אתה מאד שאין להם כתב ולשון אבל ישראל גם בימי מרדכי היו להם כתב ולשון מיוחד לשרים וכדדריש מהמקרא ככתבם וכלשונם:

שבעים מהם מכירין כו'. עי' בבמ"ר דמפרש כל דרש ודרש ומה שהוכיח כי ישראל מכירין גם אמותיהן מהמקרא ויתילדו על משפחותם לבית אבותם ע"ש ברש"י בחומש דאם היה אביו משבט זה ואמו משבט אחר היה נקרא על שבט אביו חזינן דהכירו גם אמותיהם מאיזה שבט הן:

אחת זה אברהם. ונמשך זה על דברי ר"ל שישראל מכירין יחוסיהן ואמר כי עד אברהם יצחק ויעקב ימשך יחוסנו:

שהיה יחיד לאמו. ואע"ג דגם ישמעאל היה יחיד לאמו כדאמרינן בב"ר פנ"ה גבי עקידה זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו מ"מ הגר הולידה עוד אחר העקידה כי קטורה זו הגר כדאיתא בב"ר פ' ס"א אבל יצחק היה יחיד לאמו עד יום מותו:

שהוא ברור ליולדתה. אבל לא לאביו יצחק כי עשו היה מרמהו בפיו וחשבהו לצדיק יותר מיעקב כדאיתא בב"ר:

והקול נשמע בית פרעה. וס"ד וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו. משום שמצאו בהם טוב טעם ודעת מראש בוויכוחיהם עם יוסף בעלילותיו וכאשר נודעו להם שהם אחי יוסף שמסו בהם:

אם אנו מהלכים מסוף העולם כו'. משום שלא רצה לפרש הה"א של הנמצא על ה"א השאלה ויתפרש כי פרעה לא הסכים למינוי יוסף עד אשר ידע אם לא נמצא עוד איש כמוהו דהא הכתוב לא יספר שבקשו ולא מצאו ואיך הסכים פרעה למנותו. ולכן מפרש על ה"א התימה ופרעה מספר שבחו של יוסף לפני עבדיו אשר לא נמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה. משום שכל חכמי הקדם התחכמו רק בחכמת הטבע ולא זכה איש מהם לרוה"ק. וגם מדאמר בהחלט אין חכם ונבון כמוך משמע כי בכל העולם לא נמצא כמהו:

אלו ס' מסכתות. וקרא אותן מלכות משום שעל פיהם פוסקין הדין. משא"כ תורת כהנים שאין פוסקין דינים ממנו נקרא פילגשם:

אין קץ לתוספתות. כי יש תוספתות דר' חייא ודר' אושיעא ודבי רבי ישמעאל ודבי אליהו ודבי חזקיה ודבי שמואל וזולתם. וקרא אותם עלמות לפי שהיו נעלמות ולא היו מצויות ביד כל אחד. כמו דמצינו בגמ' כי אתא רב דימי אייתי מתניתא בידי' וכאלה רבים.

הן חולקין אלו עם אלו כו'. כלומר אע"פ שיש מחלוקת ביניהם מ"מ אין זה פגם בתורה אחרי כי שני הצדדים למדים סברתם מכללי התורה אשר אחת היא. כמו דזה יליף מק"ו או מגז"ש זה והשני יליף מק"ו ומגז"ש אחר הלא שניהם באו בכח כלל אחד. וכיון דשניהם מודים בשרשי ובכללי התורה שהם המדות אשר התורה נדרשת בהם. תקרא התורה אחת:

אלו ס' חבורות. לא מצאתי מספר הזה בשום מקום וע"כ גמרא גמירי להו. וע"ע מ"ש על המאמר הזה בב"ר פט"ו:

ואת מוצא הלוכה של גיהנם שני אלפים מאה שנה כצ"ל. פי' שמאחר שהעולם הוא אחד מארבע מאות בגיהנם נמצא הגיהנם מאה פעמים שני אלפים. דת' פעמים ת"ק היא ר' פעמים אלף והיינו ק' פעמים אלפים:

יכול שהם חולקין זה עם זה כו'. פי' דשם נגלה להם האמת ואינם חולקים גם באופני למוד המדות אם מגז"ש ומק"ו זה או מאחר:

יש להם מנין ואין להם סכום. מנין הוא הפרטיים והסכום הוא סך הכולל וכשמנה את ישראל מנה אותם לפרטיהם ואח"כ מזכיר גם סך הכולל וכמו בפ' וישלח דמנה שמות השבטים אחד אחד ואח"כ אמר ויהיו בני יעקב שנים עשר סכום הכולל וכ"ה בויגש כתב אחר שמות הפרטים כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים נפש. והטעם אף כי נפרדו לאישים מ"מ נחשבו לעם אחד. משא"כ כאשר מנה את בני יפת וכן אינך לא הזכיר אח"ז סך הכולל. והטעם כי המה נפרדו זה מזה ולא התאחדו יחד:

פקודיהם במספר כל זכר פקודיהם זה המנין כו'. אין הוכחה בהוראת המלות כי פקודיהם יהיו המנין ובמספר הסכום. רק משום דדרך למנות מראש את הפרטים ואח"ז את הסכום לכן מפרש פקודיהם דכתיב תחלה על המנין ובמספר דכתיב באחרונה על הסכום [אבל באמת נאמנים דברי רז"ל כי מספר הוא מלשון גבול תכלית וסוף. וכמו ולתבונתו אין מספר ע"כ יתפרש אין גבול וסוף כי התבונה לא תמנה במנין. וכ"כ רבינו חננאל על הכתוב ומספר את רבע ישראל כי זה הוא גבול מחנות ישראל והביא לזה ראיה משפת ערבית וכן בדברי רז"ל בעומדת על הספר (סנהדרין פ"א) הוא על הגבול. כן פירשתי את הכתוב בשירת האזינו יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי לא בלל את ישראל עם העמים כאשר חלק את הארץ אך הציב גבולותי העמים לגבול בני ישראל יען כי חלק ה' עמו וגו' ועי' והיטב. ולכן פירשו רז"ל היטב מספר על הסכום כי זה הוא גבול ותכלית המנויים לפני זה ומה דמפרש מספר מפקד זה מסכים קצת לדעתו אף כי י"ל גם זה]:

אחת היא יונתי תמתי. זו כ"י כו' כי הוא עם לבדד ישכון ומביא את הכתוב גוי אחד ע"ז שדרשו ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצוינים שם ולא התערבו בעמים ובזה משוה אותה ליונה אשר אינה מזדווגת אלא לבת זוגה כדלעיל בפסוק עיניך יונים. אחת היא לאמה כי פרושים הם מתאוות החומרות ומה הוא קדוש אף אתה קדוש צותה לנו התורה וכן הוא במדות רחמנות ובשאר המדות אשר הקב"ה בהם יתהלל צותה לנו התורה ובו תדבקון. ברה היא ליולדתה כי ע"י התורה נקרא ישראל רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וע"ז אמר ברה היא ליולדתה שתבונתה ברה וזכה היא ואין בהם הבלי עמי קדם קוסמים ומעוננים כפלשתים. וז"ש בר מינה לית ליולדתה כי כל עמי קדם דבקו בהבליהם. ראוה בנות ויאשרוה כי היא מושגחת מאת ה' וארץ חפץ היא לו וכסוף הפסוק של ואשרו אתכם הגוים ואיננה נתונה תחת ממשלת מערכות שמים וכמ"ש מאותות השמים אל תחתו וגו' ועוד כתובים רבים ע"ז מלכות ופילגשים ויהללוה כי ישראל נחשב לעם באשר יש להם כתב ולשון וכמ"ש למעלה. ולפ"ז מונה פה הכתוב ה' מעלות אשר בהן ישראל יתפאר. ומ"ש לאמי כתיב עמ"ש לעיל:

כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת. פי' שתבוא להן ישועתן מעט מעט ולא בפעם אחת כי יכבד על האדם לסבול רב טובה מיד אחרי צרה ומצוקה רבה וכמ"ש בב"ר ריש פס"ג. וכמו שתכהינה עיני אדם אם יצא פתאום מאפלה לאור גדול. אשר מטעם זה עשה הקב"ה כי השחר יזרח מעט מעט עד אשר יבוא אור היום ולא יזרח היום מיד אחר חשכת לילה. וגם אם תבוא הטובה מעט מעט אז יכין האדם את נפשו לקבל שאר הטובה אשר לא יכון זה אם תבוא הטובה בשפע רב בפעם אחת:

אי מה שחר זה שאין לו צל כו'. פי' שאין להסתר מפני צנת השחר גם תחת צל קורה וכ"ה הדמיונות בכל המאמר הזה כי מבקש כח היפה שבשניהם ונותן אל הנדמה:

אי מה לבנה זו פעמים חסרה. ע' בש"ר על הפסוק החדש הזה לכם דאמר לכן מדמה את ישראל ללבנה כי כבודם יאיר ויחסר ויאיר כלבנה. אך שם מדבר בעוה"ז אבל לעתיד אשר ה' יהיה לנו לאור לא יחסר אורנו לעולם. יפה יליף כי לעתיד תהיה ברה כחמה:

הן הן בעוה"ז כו'. זה ימות המשיח ועוה"ב הוא אחר התחיה אשר תבוא אחרי ימות המשיח:

בדור שנתנדנד לו ליגלות גרסינן. ודריש כנדגלות מן נוד וגלות והכ"ף איננו כ"ף הדמיון רק כ"ף הזמני וכמו כעלות השחר. וזה בזמן של חזקיה:

למרתף של יין כו'. פירשנוה לעיל בפסוק הביאני המלך:

מה האגוזה הזה כו'. פי' עץ האגוז אם נגזז ממנו או בענפיו נחלף במקום הנגזז. ואע"ג דבכל אילנות ג"כ כתיב אם יכרת ועוד יחליף. אבל המה לא יחליפו כמו שהיה אלא באורך ימים אבל האגוזה מחלפת גזעה בזמן קרוב כאשר היתה:

לעמל תורה. אע"ג דבכל עניי דעלמא איכא שכר בעוה"ז ובעוה"ב נקט עמלי תורה דעדיף זכותייהו דעץ חיים היא למחזיקים בה. ועוד שבטוח מהכשל באנשים שאינם מהוגנים:

בשעת נטיעתן. בילקוט איתא הכי כל האילנות בשעה שהן לוקין מכסין עקריהן והם חיים. אבל האגוז הזה כשלוקה מגלה שרשיו והם חיים. וזה יותר מתיחס למ"ש מכסה פשעיו שהלקות דוגמא לפשע:

כך ישראל מכסה פשעיו. בפרק יוה"כ מחלק בין הפשעים שיש מהם שטוב לכסות ויש מהם שטוב לגלות וכאן ע"כ מיירי בפשעים שטוב לגלותם:

וזיון של ירק. כי ע"פ הרוב המהודר איננו חזק לכן אומר שיהיה להם כח ויופי ע"ד הכתוב עוז והדר לבושה:

עצו משמר פריו. קליפתו שהוא קשה כעץ. וכמו שהשגיח הטבע לחזק קליפת האגוז להיות שומר לפרי. כן יזכו הע"ה להיות חזקים ומוצלחים אם יחזקו את ידי לומדי תורה וישמרו אותם. ועי' בויק"ר פכ"ה:

ומכפר עליהם. והיינו רחיצתם וכדגרם בילקוט יוה"כ בא ומרחיצם מכל עונותיהם ובא לאשמעינן בזה שהקב"ה עשה חסד עם ישראל כי נתן להם את יוה"כ למחול בו עונותיהם שע"י יתעוררו אל התשובה ויתרחצו מחלאתם:

תרעא דלא פתחיה כו'. גם זה הוא מעין המשל לאגוז כי האגוז שאינו נפרך מעצמו שוברין אותו באבן ומוציאין פריו בחזקה. כן הסוגר פתחו למצוה. יהיה פתוח בע"כ לרופאים על ידי חלאים שידבקוהו ויוציא את כספו עליהם:

התורה קרויה אבן כו'. פי' לכן קרא את התורה לוחות האבן. ומה גם דסנפירינון היו. רק לרמז כי יש בתורה כח האבן לשבר ולהכניע את היצה"ר. כי התורה בתוכחותיה הקשות תכניע את קושי יצה"ר בהודיעה שכר ועונש. וגם התורה מתשת כח של אדם וע"י כן יכנע הכח המעורר וכדרך שאמרו ז"ל בקדושין אם אבן הוא נימוח:

למה שהוא ניכר. כי חזותו ותוי פניו מעידים בו מאיזה עם נולד. ומביא לאסמכתא מהקרא כל רואיהם יכירום וגו' דבאמת הוא הבטחה על לעתיד:

מי מנה עפר יעקב. וזה הטפלים ליעקב ולכן קרא אותם עפר:

הה"ד האיש אחד יחטא וגו'. עי' בויק"ר פ"ד ומ"ש כולם מרגישים ע"כ בשיש להם למחות ולא מחו וכדאיתא בפרק שבועת הדיינין:

אל גנת אגוז ירדתי זה העולם. ומדמי את העולם לגנת אגוז מטעם שאמר לעיל כי עץ האגוז אם נגזז ימהר להחליף את הגזוז ממנו. כן הוא העולם דור הולך ודור בא:

אלו ישראל שגדילין על התורה המשולה למים:

אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. שבהם תעמוד התורה שנמשלה ליין ולגפן:

אלו התינוקות. ואע"ג דהתינוקות בכלל ישראל הם אשר הזכיר למעלה. אבל ביאור הדברים כי בבוא הקב"ה לשפוט את העולם אם הוא מלא עון ויחפוץ בזכותו אז יביט בראשונה על ישראל ומעשיהם אולי בזכותם יזכה העולם בהשפטו. ואם לא ימצא זכות בישראל יביט אל ב"כ וב"מ אולי שם יהגו בתורה ויהיה להם למגן ולמחסה ביום המשפט. ואם גם שם לא ימצא אז יביט על התינוקות אולי יש בהן תקוה אם יגדלו בדרכי התורה והמצות:

שהיתה מלקטת בשלמים. כוונת המשל הוא כמו שהעלמה העזובה והנדחה היתה מלקטת בשבלים אחרי הקוצרים. ואח"ז כאשר מצאה את גואלה ואביה והיה מוליכה בקרון ע"י אוהבו היו רעותיה תמהות איך היתה כזאת וגם היא היתה תמהה כי לא ידעה מה היא עד שנודעה לו כי זה אביה וגואלה. כן היו ישראל נבזים ושפלים. חסרי המדות והתבונה וקצרי יד בחיל ובממון כי המשועבדים בטיט ולבנים מלבד שהם עניים מרודים עוד הם קצרי יד בכח ואון ורכי הלבב וחסרי המדות והדעות כי מאין ילמדו לקח. וכאשר שלח ה' את משה אוהבו ובחירו לגאלם והביאם לגדולה היו הכל תמהים על ישראל וגם בעיני ישראל נפלאת היה הדבר הזה וקראו על עצמן לא ידעתי נפשו שמתני כלומר לא ידעתי בנפשי המעלה והסבה ששמתני במדריגה גדולה כזו להיות מרכבות עמי נדיב לבוא במרכבות אם לא כי ה' אשר נדיבות יעץ הוא העלני בחסדו למדריגה זו:

ביוסף הצדיק הכתוב מדבר. ובשבחו מיירי קרא שאף שעלה לגדולה לא גבה לבו לומר בצדקתי הביאני ה' לזה או בחכמתי כי נבונותי אלא נפלאת היא בעיניו ותלה בחסד ה' כדפי'. וכן הוא בדוד ומרדכי:

הכתוב מדבר בכ"י. אשר היא בטוחה בגאולה אף שהיא בגלות. ומביא את הפסוק כי נפלתי קמתי אף שנפלתי מ"מ בטוח אני שאקום שנית. ובא בכתוב העבר במקום עתיד. והביאה ראיה מגלות שעבר שאע"פ שישבתי בחושך ה' היה אור לי. וזה שאמרה לא ידעתי אע"פ שלא אדע יום גאולתי. אבל בטחתי בה' שהוא נפשי ולבי אשר שמתני פעם אחת מרכבות עמי בשביל נדיבותו כי עוד יבוא יום ויגאלני: