כנגד ד' מלכיות בבל ומדי ויון ואדום. אבל מצרים לא חשיב משום דשובי נאמר על העתיד וכשנכתב פרשה זו כבר יצאו ממצרים:

נכנסין תוך ידיהם בשלום. פי' אע"פ כי ימסרו בידי האויב כשבויי מלחמה מ"מ שם ישראל שלום עליהם ונשארו שלמין וע' בב"ר פ' ס"ו:

אומה שמסיימת להשלים. כצ"ל ופי' שמסיימת תפלתה בשלום ולפי שהסיום הוא עיקר לכן אמר שמסיימת. והכי אמר במ"ר פכ"א התפלה חותמין בשלום ונקט וישם לך שלום משום דמשו"ה אמרינן בתרי' שים שלום אבל בב"ר גרסינן הכא אומה שהכהנים משימין לה שלום:

הה"ד וישב עמי בנוה שלום. לפי נוסחא זו מיירי לעתיד לבוא אבל בב"ר מייתי ונתתי שלום בארץ ולפי הנוסחא ההיא נראה דמיירי אף בזמן שהיו ישראל על אדמתם:

ה"ג המטר בזכותך דכתיב יפתח ה' לך וגו'. וכדאשכחן בד"ר פ"ז דמצריך קרא לטל וקרא למטר ע"ש. ה"ג אילולי שעמדו ישראל כו' וכמו בפסוק לסוסתי ע"ש:

טובות עליו ולא לעצמו כצ"ל. ופי' עליו בעבורו כגון גמילות חסדים שאנו עושים לעניים לאהבת ה' ומצותו. ולו לעצמו הם מצות הקרבנות העולם לו לריח ניחוח ומצות ק"ש ותפלין וכיוצא שהן לקדש שמו ולכבדו:

ואתון אינון מחזיתי' דעלמא. פי' ע"י שיהיו שליטים ושרים מכם. יהיו המה מראה העולם שהעולם מתראה בהם וקרוב לזה במ"ר פ"ב ונחזה בך אין נחזה אלא שררה שכן אמר יתרו למשה ואתה תחזה:

אלא אינו מדבר אלא מפעמי רגלים. פי' מצעדים העולים וצועדים לרגל בירושלים ופריך והלא פעמים הללו פעמים מגולין כו' פי' הלא לפעמים הולכים יחפים וזה מגולים ואיך פסיק ואמר בנעלים ומשני דפי' הוא כי רשמי העקב והפסיעות הנכרים במהלכם מהמנעלים וז"ש מה יאיין עקביך במסאנא ולכן אמר בנעלים כי רק מהמנעלים נכרים רשמי הפסיעות בחול. אבל ההולך יחף ישארו הרשומים רק כרגע:

שהיו נועלין בעד כל הצרות. לקיים מה שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך. ואע"ג דבמעשה דר' פנחס חמדו שכלים הרעים את חפצי שכניהם רק שלא עלתה בידם. י"ל שאין שלילת החמדה סלוק החפץ מהלב אלא בגמר המעשה וכה"ג אמר במכילתא גבי לא תחמוד או אפילו חומד בלבו ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן עד שיעשה מעשה. והיינו דבדברות שניות כתיב לא תתאוה להוסיף חיוב אפילו על חמדת הלב כמ"ש הרמב"ם ז"ל:

בשני נעלים. שתי פעמים שנועלין דלתותיהן ועולין לרגל דהיינו בחג ובפסח. דלכאורה לא היה ראוי להיות רק בפעם אחת דהיינו בפסח שהוא זמן יציאת מצרים ואז היה ראוי לחוג על נס יציאת מצרים ועל הושבתם בסוכות ביציאת מצרים ולא לעלות לחוג בחג על הסוכות שהיו בזמן שיצאו ממצרים. ומ"מ מה נאה להיות בב' זמנים וכדמפרש ר' חמא לשני פרגמטוטין כו' שכדי שתתיקר סחורתם אינם פותחים שניהם יחד וכן ה' כדי ליקר נס יציאת מצרים ונס הסוכות קבע לכל אחד זמן מיוחד שאלו היו שניהם יחד לא הוי חשיבי ומנכרי כולי האי. ומאחר שהוצרך ליחד זמן הסוכות לעצמו הוצרך להרחיקו עד תשרי שלא יצטרכו ישראל לטרוח לעלות לרגל בזמן קרוב [ועי' בט"ז ריש הלכות סוכות]:

אתם נועלים לפני בחג כו'. עי' בערוך ערך אפרגיא שכתב בלשון הזה כתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם וכתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך אר"ח בר חנינא לב' פרגמטוטין כו' וכ"ה בילקוט בפסוק עצרת תהיה לכם. ולפ"ז מדריש בנעלים מלשון נעילה ועצירה ובא ר' חמא בר' חנינא לתת טעם למה כתיב בפסח ובחג לשון עצרת משום שאם ימשכו שני ימי החגים בזמן אחד אז יקטן ויזל כבוד ה' בעיניהם ולכן חלקם לשני זמנים ולדעת חנינה פי' בפסח עצרת לה' שהקב"ה עוצר ונועל לפני ישראל בפסח ובחג כתיב עצרת תהיה לכם משום שישראל עוצרים ונועלים לפני ה' בחג וכדמפרש ואזיל וע"ז אמר מה יפו פעמיך בנעלים כי ע"י שתי הנעילות התבואה מתברכת לישראל:

ויתדות דרכים. עי' בערוך ערך גץ שני פירושים על זה:

לפיכך משה מזהיר כו'. כלומר היינו דקאמר עצרת תהיה לכם. או פירושו שרצה הקב"ה שיהיו פעמי רגליהם יפים בדרכם בב' הנעילות דהיינו העצירות ולא קאמר עצרת לה' אלהיך כדכתיב בעצרת דפסח לומר שבעבורכם הוא ביום הח' שלא תצטערו לילך ולבוא בימות הגשמים:

שנקרא נדיב. לפי מדרשנו נראה שנקרא נדיב משום שהיה זן ומפרנס לכל עוברים ושבים כדאיתא בב"ר פמ"ט ופנ"ד ומייתי המקרא נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם ולא אמר עם אלהי יצחק ויעקב משום שאברהם היה ראש לנדיבים אבל בפ"ק דחגיגה דריש נדיב על אברהם לפי שהוא הראשון אשר הכיר את בוראו:

המד"א בריתי היתה אתו. והיינו מפני שיש סכנה בברית מילה הבטיח בה הקב"ה החיים והשלום. וה"נ משום דצריכה רפואה קבעוה בשמיני כנגד המילה:

למה חלאים היא דומה. פי' לאיזה חוליא דומה המילה הנזכרת ודרשיות חלאים מלשון חוליות ומשני לחוליא של עמוד כלומר כמו שהעמוד מעמיד הבנין כן ישראל קיימים בזכות המילה ורבנן מדמי לה למרגלית שהיא יפה כן המילה היא יפה:

אדרא דזהרא. פי' עיגול הירח ואדרא הוא גורן ולפי שהגורן עגול לכן קורא העיגול גורן. והשמש והירח מתרגמינן בירושלמי שמשא וזיהרא והיינו דקאמר אית דקריין לזיהרא סהרא:

אל תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה. כדגרסי' בפרק אחד דיני ממונות אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת רואים אם יש כ"ג כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא ופירש"י המזג ב' חלקי מים ואחד יין אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזוג. [א"ה ע"ע בתוס' סנהדרין דף י"ג ע"ב ד"ה אל יחסר המזג דכתב פי' אחר וזה מגימטריא של מזג. ומדברי המדרש פה דדריש ד"א אל יחסר המזג כו' שהוא ממזג את הלכה כההיא דתנינן כו' נראה מפורש כי לפי פירוש הזה לא נחית עוד לפרש המזג מן מזיגה של ב' חלקי מים ואחד יין. ופשטא דמלתא נראה כי לפי פירוש זה מפרשי המזג מלשון ארמי אשר שרש ?ג מורה על מושב והסיבה וכמו חזי למזגא עלייהו ועוד רבות. ואם שרשו הוא זג מהכפולים יהיה המ"ם למשקל וכמו השמות מכס משק ממר. ומפרשי אל יחסר המזג כי מושב החכמים וכמו שבת תחכמוני לא יחסר לעולם. ויען כי מושב החכמים לא פחות מכ"ג לכן אמרו אל תחסר מכ"ג ועיין]:

מופלא שבה. ונקרא מזג שהוא משקה ורועה אותם וכדמתרגם בירושלמי משקה מלך מצרים מזגא דמלכא:

זה שהוא ממזג לה את ההלכה. נראה שהוא המכריע. שאם נחלקו הסנהדרין ל"ה לצד אחד ול"ה לצד אחר נמצא האחד מכריע לא' מב' הכתות וקמ"ל שלעולם צריך שיהיה באופן שימצא מכריע שלא יהיה ב"ד שקול שאם אחד אומר אינו יודע ושאר הדיינין שקולין מוסיפין עוד אחד להכריע ומפרש דקרי ליה מזג כההיא דתנינן מזג שני חלקי מים ואחד יין שהרבות המים על היין קרי מזג וה"נ המכריע שהוא מרבה כת המחייבין או הפוטרין נקרא מזג:

ערמת חטים ערמה של חטאים כמה מצות ודקדוקים יש בת"כ כמה קלין וחמורין כו' כצ"ל. ובא לפרש למה נקראת ערמת חטים משום שיש בו דיני קרבנות וכמה מצות ודקדוקין וכו' ומה דאיתא בספרים כאן סוגה בשושנים אלו ד"ת שהן רכין כשושנים ל"ג לה הכא אלא בסמוך מקמי א"ר לוי כו' ושייך לדבריו דדברי תורה אע"פ שהם רכים כשושנה מ"מ הם מספיקים להפריש את ישראל מעבירה וכמו שדרשו בפ' אחד ד"מ סוגה בשושנים שאפילו בסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות וע"ש ברש"י:

וכן מי שהביאו לו תמחוי כו'. פי' לא לבד באופן הראשון דיוכל להיות שהיא נמאסת עליו ע"י שושנה האדומה אלא בתמחוי דנפל בו חלב דלא נמאסת. וגם הוא רעב מ"מ הוא מושל ברוחו ופריש מיניה מפני האיסור:

ולא על הקש ולא על המוץ. עי' במ"ר פ"א:

שנאמר כל הגוים כאין נגדו. ואין ישראל בכלל זה כדגרסינן בפרק אחד דיני ממונות דכתיב ובגוים לא יתחשב:

הכתב רבה על הנקודה. כגון ישפוט ה' ביני וביניך שהיו"ד לבד נקוד וכן בשכבה ובקומה הוי"ו לבד נקוד. והנקודה רבה על הכתב היינו גבי ויאמרו אליו נקוד על איו שבאליו ועמ"ש בזה בב"ר פמ"ח:

אלא כלו נקוד מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. אמר לו ר' ינאי א"כ למה נקוד עליו אלא מלמד וכו' כצ"ל וכ"ה בב"ר. ופשט הדברים כן הוא כי בכ"מ אין הנקודה באה לעקור עיקר המלה אלא הדרשא תדרש בנקוד כשהוא מרובה או בכתב כשהוא מרובה אבל אין מלה יוצאת מידי פשוטה וכאן שאין נקוד מרובה על הכתב ואין הכתב רבה על הנקוד כיון דכולו נקוד ולא נשאר לנו או לדרוש את הניקוד ולעקור את פשט המלה ממקומה או להשאיר את פשט המלה כאשר היא ודריש רשב"א שהמלה נשארת על מקומה והניקוד בא לרמז אף כי שונא היה לו מ"מ נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו. ור"י סובר שהניקוד בא פה לעקור את הוראת המלה ממקומה ואף דכתיב וישקהו אבל עיקר כוונתו היתה לנשיכה. ובא לדרוש בזה את הכתוב צוארך כמגדל השן לדברי ר"י כי כל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכמו שצואר אבינו יעקב נהפך לשיש כן בכנסת ישראל יהיה צוארה חזק כשיש להקהות שיני אויביהם:

והתיזה ראשו של קוסטנר כו'. והמה חשבו שהמיתו את משה לכן הניחוהו וברח ומ"מ הוצרך לברוח דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא:

כל אסקולין. ובד"ר הגירסא כל אסכילי וזה החכמים. אבל בש"ר הגירסא כל סנקלי והם אנשי העצה ובירושלמי הגירסא כל אוכלוסין:

מהם אלמים כו' ועשה הקב"ה כן כדי להראות למשה מי ישום אלם או חרש או עור. וע"ע בזה מ"ש בש"ר בס"ד:

מילי דחושבן ל"ו מזכין ול"ה מחייבין זכאי גרסינן וכ"ה בתנחומא ומה שקרא ברכות פירשו בספרי מה ברכה זו אין אדם יודע מה בתוכה כך אין אדם יכול לעמוד על דברי חכמים:

מבית שער. משער ב"ד הגדול ומרווחת לרבים שמתפשטת בכל ישראל:

סופן לנטות אחרי רבים כצ"ל. ופירושו דכל הלכה הנשאלת בשער סנהדרין סופה להפסק ע"פ הרוב:

האף הזה רוב תכשיטין תלויין עליו. קשה דהא לא מצינו רק הנזם ועוד דלעיל בפסוק כמגדל דויד קאמר דרוב תכשיטין תלויין בצואר. ואולי מדבר מהחשיבות כי המרגלית היותר חשובה בין התכשיטין ישימו בנזמי האף. ולפי מה שפירש"י דאפך הוא המצח י"ל דתכשיטין רבים תלוים בו כגון ציץ וטוטפות וכיוצא:

כך כהונה ולויה מביהמ"ק כצ"ל ומלכות מיעקב ט"ס הוא ואגב שיטפא דאיתא הכי לעיל בפסוק לחייו כתבוהו הכא:

כמגדל הלבנון. אין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב. ומ"ש שמלבין עונותיהם פי' ע"י הקרבנות שמקריבין בו ומייתי ראיה מאם יהיו חטאיכם כשנים וגו' שכפרת החטא מכונה בהלבנה:

שנאמר יפה נוף משוש כל הארץ. ועיקר השמחה מפני הקרבנות שמתכפרים בהם בביהמ"ק וכי איתא בשוח"ט ע"ש באריכות:

מהו הדרך ר"י ור"נ. ר"י אומר זה מלך המשיח שהוא חד כו' ד"א שעתיד להדריך כו' ר"נ אומר מקום הוא שנקרא חדרך אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית לר' יהודה עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים העבודה שאני מדמשק כו' והכי איתא בספרי:

שהוא לא"ה דכתיב והכה ארץ בשבט פיו והא דכתיב בזכריה ט' ודבר שלום לגוים זה נאמר לנאמנים בבריתו:

הרי לאורך. מדרום לצפון קרי אורך העולם וממזרח למערב קרי רוחב אע"פ ששני המרחקים שוים. ולפ"ז כי ימין ושמאל דבק להאריכי מיתריך דסליק מיניה. אבל בספרי תנא הרי לרוחב לאורך מנין. ולפ"ז ממזרח למערב קרי אורך ומדרום לצפון קרי רוחב. ולפ"ז כי ימין ושמאל תפרוצי דבק עם הרחיבי מקום אהלך דפתח ביה:

הרשים שבכם חביבים עלי כו'. עמ"ש בויק"ר פל"א:

חביבים עלי כדוד. שהיה אדמוני ודומה בזה קצת לארגמן:

זה חבתו של אברהם גרסינן וכן בדניאל. ומ"ש שהיה מתחטא פי' געגועין כמתגעגע על אביו ואומר שאינו רוצה מתנתו זו או שאינו רוצה לאכול וכיוצא וכן היה באברהם שלא חפץ ברכוש של סדום וכן דניאל לא חפץ במתנות בלשצר ודריש אהבה בתענוגים שאברהם נאהב לה' בענין געגועיו על מלך סדום ותענוגים לשון געגועים כבן המתענג ומתגעגע על אביו:

יצר עבודת כוכבים כבר נעקר שאין אדם מתאוה לה כשנים קדמוניות שהיו להוטים אחריה. ומ"ש אמר הקב"ה כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות כו' פי' כיון שלא נברא היצה"ר אלא ליתן שכר לכובשים אותו ועכשיו יראה שנפסד שכר זה מהצדיקים לכן אומר שהכובש יצר הזנות יש לו שכר כאלו כבש ב' [והטעם בזה אולי ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין ס"ג ע"ב א"ר יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ולכן הכובש את יצרו מזנות נחשב לו כאלו כבש ג"כ את יצרו מעבודת כוכבים אשר בער בהם רק להתיר להם עריות]:

ר' בנייה אומר אלו מרדכי ואסתר. כי בימיהם קבלו את התורה מרצון טוב תחת אשר בסיני קבלו בשביל שכפו עליהם הר כגיגית וכמ"ש רז"ל בפ' ר' עקיבא קימו וקבלו קבלו ברצון מה שנתנה להם בסיני. ובמגילה אמרינן קימו למעלה מה שקבלו למטה ס"ל לר' בנייה דהיינו עקירת יצה"ר של עבודת כוכבים דכל הכופר בה כאלו מודה בכל התורה כולה. ולרבנן הוא מן וזכרו פליטיכם וכמו שדרשו לקמן:

כתיב וזכרו פליטיכם וגו' וס"ד אשר נשברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי ופירושו שעקרתי יצרם הרע מעבודת כוכבים אשר הסיר אותם מעלי:

אמר הקב"ה לישראל אפרים וגו'. פי' אפרים מתפאר כי מה לי עוד לעצבים כאלו הם בעצמם בעטו במו ולא יבינו כי אני עוניתי. אנכי כפפתי את יצרם:

א"כ למה באו ישראל בספק כו'. פי' אם בימי חמו"ע נעקר יצר הרע הזה במה חטאו ישראל בימי המן כי באו בסכנה דהא בודאי לא עבדו אז עבודת כוכבים ומשני דרבנן אמרי כי אע"פ שיצרם לא הסיתם מ"מ פלחו לצלם של נבוכדנאצר ברצונם והעון הזה היה די להם לצערם ולהדאיבם בימי המן ורשב"י אומר טעם אחר:

והלא כל ישראל עריבין ורבנן לא ס"ל האי טעמא וכמ"ש בפסוק אל גנת אגוז דבשאר עבירות איהו בדיניה ורשעים דמשפחתו בדין החמור ורשעים דעלמא בדין הקל וצדיקי דהכא והכא פטירי כמו דאיתא במסכת שבועות. ועוד דבשל שאר עיירות אין בידן למחות ולא שייך ערבות. אבל רשב"י פליג אההיא וס"ל דכל ישראל ערבין בכ"מ:

בכל לבם אלא מיראה לכן לא הביא הקב"ה הצרה עליהם בכל לבו אלא להפחידם שישובו וכמו שמביא את הפסוק כי לא ענה מלבו. וכ"ה בפ"ק דמגילה הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים ע"ש:

נסגוד לי' או לא. אע"ג דכללא רבא הוא שעל העון הזה יהרג ואל יעבור ועי' בתוס' פסחים פ' מקום שנהגו על דברי רז"ל מה ראו חמו"ע שמסרו נפשן לתוך כבשן האש ופירש"י ולא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם. שתירוצם לא שייך פה במדרש. ואולי חפצו לקדש את ה' גם אם היה אפשר להם להשמט. ומאגדה זו מוכח כדעת הפוסקים דאפילו במקום שאין אדם מחויב למסור נפשו אם חפץ למסור נפשו כדי לקדש את ה' רשאי ולא הוי מתחייב בנפשו:

לאחר שבאו אל יחזקאל כו'. אע"ג דפשטיה דקרא משמע דלכלהו כי הדדי אמרינהו ופה נראה כי בשתי פעמים אמרו לו מתחלה אמרו לא חשחין אנחנא ואז פטרם והלכו לדרוש ליחזקאל ושוב חזרו וענו אותו והן לא ידע כו' ומנא להם לרז"ל הא. ועוד למה בפעם הראשונה לא כעס כמו בפעם השניה. משום דק"ל שדבריהם כסותרין זה את זה דמדקאמר לא חשחין אנחנא משמע שאינן צריכין להשיב על דבריו ושוב משיבין על כל דבריו. ולכן מפרשי כי מעיקרא אמרין לא חשחין אנחנא וכו' שאין אנו צריכין להשיב על מה שאמרת שנשתחוה לצלמך מאחר שאנו בטוחים באלהינו ולכן לא קצף עליהם נבוכדנאצר כי ירא פן יהיה לחרפה כי הקב"ה יעשה להם נס. אבל בשובם מיחזקאל ואמרו בין אם יציל ובין אם לא יציל לכן קצף עליהם למה יעברו על דבריו אחר שיכול להיות שהם ימותו:

הה"ד הולך בתום. פי' אם הולך בתומו אפילו אם לא יעשו לו נס ישמור את דברי ה' ילך בטח וינצל אבל מעקש דרכיו שההולך ע"מ שיעשו לו נס אין עושין לו נס כענין הרן דאיתא בב"ר פל"ח:

ופזרו עצמן בין האוכלוסין. כדי שיודע הדבר ברבים ויקדשו את שם ה' בפרהסיא:

אמרתי שאני מתעלה בכל האומה. בפרק חלק איתא הכי אמרתי אעלה בתמר אלו ישראל ועכשיו לא עלה בידי אלא ?כנסן אחד של חמו"ע וע"ש בפי' רש"י:

מן תלת אילנין אלבנין. אלבנין הוא חשובין וזה ענפים גדולים. וזה דמיון לחמו"ע. ואע"ג דדניאל נמי הוי אז אבל מכיון שלא נתקדש עדנה שם שמים על ידו לא חשיב ליה כהני. ומייתי דהיו חשובין מדכתיב גביהם כפיתו בסרבליהון אשר הם בגדים חשובים ונתכסו בהם אפי' באותו שעה משום דאפי' בשעתה סכנה אל ישנה אדם עצמו מן הרבנות כדאיתא בפרק חלק:

ששה נסים כצ"ל:

אימוקסרוס. זה שם מחלה:

מהלכין בגו נורא. וכיון דלא אמר בגו אתון נורא משמע דלא היה עוד שם כבשן עליו. א"נ מדקאמר מזה גוברין כו' ואם היה הכבשן כמו לפני זה א"א היה לראותם:

כר אית ליה. ומה דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם זה דרך חבה. וה' הבוחן לבבות ידע כי נבוכדנאצר לא אמר דרך חבה:

פריטין משלו היו. פריטין הוא שלטונים ופי' דשליטת חמו"ע היתה על המלאכים. דכיון דהם שלוחים להצילם נמצא דהה עושים עבודתם וכן אמרינן בחלק בענין זה גדולים צדיקים ממלאכי השרת:

סקו ואתו אין כתיב כאן כצ"ל. ופי' כי אם לא היה נפרץ הכבשן היה להם לעלות למעלה על הכבשן ולצאת:

תפתיא מימרם. זה ספרי המירוס שנזכרים בסוף מסכת ידים ואמר שמפתים יצה"ר של זנות כי אלו הם מוכיחים לעם בחכמתם להחליש כח יצה"ר של זנות וכיוצא מהתאוות שהאדם נמשך אחר הם. [הספרים האלה חבר איש יוני האמער והמה מספורי האלילים במליצה נפלאה ואולי נקרא תפתיא בשביל פאעט או פיטיא המורה על לשון למודים]:

שהן נחשדין לוקח שוחד ופונים בשביל זה הדין לכל צד:

קתאליקי הממונה על האוצרות. וקשישי ואיסטר קוגיס הם חוזים בכוכבים המודיעים העתידות למלכם כידוע מלפנים:

שפתותיהן של אבותיהם של אלו. פי' אברהם ויצחק ויעקב כי מהם למדו לקדש את ה' ולבוא גם באש וכמו אברהם באור כשדים ויצחק נתן עצמו להיות עולה על המזבח שהיא כולה כליל:

רוחשות עליו בקבר. המאמר הזה צריך ביאור לפי פשוטו. ואשר נ"ל בזה כי המאמינים בתורה מן השמים ע"כ יאמינו ג"כ בהשארת הנפש. כי שם הוא השכר והעונש. וגם בזה כי מאמין בתורה מן השמים מעיד בנפשו כי יש חבור וקשר בין עולם החומרי לעולם הרוחני. והשני מנהיג ומפקד על הראשון. ולכן האומר דבר הלכה מפי המת בזה מעיד בו כי הוא חי בשמים. ורוחו לא נכרתה. וע"ד המליצה אמר שפתותיו רוחשות או דובבות בקבר. כי אין כליה ואבדון לנפשו. ורוח החיים אשר היה בקרבו לנצח יעמוד:

שלשה תשוקות הן. עמ"ש בזה בב"ר פ"כ. ופה נוסיף הדברים האלה. הנה ידענו כי שלשה הנם המוציאים את האדם מן העולם וזה הקנאה והתאוה והכבוד. אמנם אף כי תכונתם רעה היא עכ"ז לענין עבודת ה' טובות הנה. על הקנאה כתיב בקרא אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום ובב"ר ותקנא רחל באחותה קנאה במעשיה ופנחס בקנאו לה' השיג ברית שלום אף שהקנאה מביאה קטטה ומיתה. וכן התאוה טובה בבקשת דרכי ה' ע"ד ה' נגדך כל תאוותי ופי' כל תאותי הוא רק נגדד ונכחך להשיג דרכיך. וכן הכבוד ראוי במצות ה' ע"ד התנאה לפניו במצות ובפרט בת"ח שראו לו שיתכבד בתורתו עד שבהפך זה אמרו כל משנאי אהבו מות כדאיתא במסכת שבת. וכנגד שלש התשוקות האלה אמרו. אף כי לעניני התבל המה רעות בכל זאת לענין התורה טובות הנה. וכנגד תשוקת הקנאה אמר אין תשוקת אשה אלא לבעלה שע"י קנאת אשה בחברתה לא תשתוקק אלא לבעלה. וכנגד תשוקת הכבוד אמר אין תשוקת יצה"ר אלא לקין וחביריו. שכל קטטתו היתה לבקשת הכבוד למה שעה ד' להבל ולא לו. וככנגד התאוה מביא אין תשוקה של גשמים אלא בארץ כי כל התאוות והצלחות תבאנה מהשפעת הגשמים בעולם. ואמר אין תשוקת ה' אלא לישראל. שכל תשוקתם מהשלשה פנים לא נתנו לאדם אלא במה שימשך מהם הקשר אשר בין הקב"ה לישראל לעבדו בכל לבב ובכל נפש:

ואם לא תעשרנה. עיין בתנחומא על הכתוב עשר תעשר:

אע"פ שאנו תשים כו'. דריש תשוקתו כשתי מלות מעלין תשישות וחלישות וכן מקוים ומצפם. ופי' שאע"פ שאנו תשים וחלשים מרוב צרותינו מ"מ אנו מקוים לו ולא הנחנוהו בכל צרותינו לומר שאין בו ח"ו יכולת להושיענו. כי ידענו שעונותינו גורמים:

ומיחדים שמו ב' פעמים כו'. לפי שהצרות יורו על חלוף רשויות לומר שהאחד פועל הטובות והמיצר לנו הוא אחר שפועל הרעות עכ"ז אנו מיחדים שמו תמיד כי ידענו כי לעולם הוא אחד שלא כדעת הטועים בזה. ועד"ז כתב בעל העקידה בפסוק שמע ישראל על ר' עקיבא שיצתה נשמתו באחד:

רוה"ק צווחת. פי' הנביאים המדברים ברוה"ק אומרים כן להקב"ה לכה דודי נצח ונטייל בדימוסין של עולם פי' במרחבי ארץ וכמו שאיתא בויק"ר פ"א עד שתתפרש להם כדמוסיא של מדינה שפי' ברחוב ומקום המפורסם ונגלה. ור"ל שכאשר ישוטטו בכל העולם וראו את אשר נעשה בקרבו. והקב"ה אומר נלינה בכפרים וזה בכופרים וכדרך שאמרו בפ"ב דעירובין אל תקרא בכפרים אלא בכופרים בא ואראך שהשפעת להם רב טובה והמה כפרו בך. ור"א ב"כ מפרש כי השוטטות בכופרים אינה אלא לפי שעה ורק באקראי בעלמא ישים עינו עליהם אבל מיד יעתיק עינו מהם וישכים לכרמים אלו ישראל. נראה אם פרחה הגפן זו ק"ש כי ק"ס הוא קבלת עול מלכוח שמים ועול מצות אשר זה הוא העיקר והתכלית כמו הגפן אשר הוא העיקר בכרם. פתח המסדר אלו בתי כנסיות וב"מ אשר הם מביאים לתורה ולתפלה כמו הסמדר המביא אל הפרי. הנצו הרמונים זה תינוקות שיושבים שורות שורות כגרעיני רמונים ועוסקים בתורה כדלעיל בפסוק אל גנת אגוז שם בב"כ ובב"מ אתן את דודי לך אשרה ואניח עליך את שכינתי כי שם משלימים עצמם בתורה ובמצות:

אלו עולמי ישראל. ומ"ש בהם נתנו ריח מפורש יותר בפ' כיצד מברכין דאמר התם עתידין כל בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח כלבנון שנאמר וריח לו כלבנון ופירש"י כלבנון שמריחים בו עליו ופרחיו. והריח בבחורים הוא שם הטוב וע"ד לריח שמניך טובים ופי' כי במה שמושלים ביצרם ופורשים מן החטא יצא להם שם טוב בעולם כריח לבנון הנודף למרחוק:

אלו בנות ישראל שדבקו בבעליהן. וכ"ה בפ"ב דעירובין שמגידות פתחיהן לבעליהן ופירש"י שמאגדות וקושרות פתחיהן לצורך בעליהן כו' ע"ש. ולפ"ז מגדים או מלשון אגודה או מלשון הגדה:

במה הן חביבין הדודאים. עמ"ש בזה בב"ר פע"ב:

ומה סגלתי לך. ממון שקבצתי מיגיעי וגם הוספתי לך חפצים על אותם שהנחת לי. והנמשל בזה מה שהוסיפו ישראל לזכות במצות מדברי סופרים על של תורה וכדאיתא בפ"ב דעירובין חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וע"ש עוד בסוגיא:

כך בדורות הראשונים כו'. ודריש ועל פתחינו כל מגדים שאם בפתח יש כל כך מכ"ש בפרדס. ומדמה דורות הראשונים לפתח לפי שהם נראים תחלה. ואמר חדשים גם ישנים וגו' כי דינים המתחדשים מדורות החדשים ומדורות הישנים הכל צפונים ומסוגלים הם לעבודת ה' ולאהבתו. ומדמה את הראשונים לפתח ואת האחרונים לגוף הפרדס לא בשביל שהאחרונים יקרים וחביבים במעלה מהראשונים כי נהפוך הוא וכמפורש בגמרא אם הראשונים כמלאכים כו'. אבל יען כי פרי הראשונים כבר נגמרו ומונחים לפנינו לכן מדמה אותם למגדים המונחים לפני הפתח וכבר נלקטו. אבל האחרונים דור אחר דור יפרו וישאו פרי העומדים להתבשל בימיהם. לכן מדמה אותם לגוף הפרדס אשר שם העצים נושאים פרי ויתבשלו יום אחר יום ושנה אחר שנה:

אלא רדידיה הינון סגיין כו'. כי על מצוה אחת יש שכר הרבה. וגם מעשה המצות הם זמני והשכר הוא נצחי: