לי מנשה זה משיח שעומד מבניו של מנשה. ונ"ל המלקט שזה הוא פירוש המדרש לא יסור שבט מיהודה זה מכיר בן מנשה וע"ז מסיים בב"ר בפ' ויחי עד כי יבא שילה זה מלך בן דוד ויסור תלונת המ"כ עד שדחק עצמו לעיל בב"ר ורוצה לגרוס גירסא אחרת וז"ל ולבי אומר לי זה מפיבושת דכתיב ויקחהו מבית מכיר וגו' והכוונה שלא יכרית זרע מלכות שאול אף שיהודה ימלוך ונקרא מחוקק לפי שהיה ת"ח גדול כמ"ש בפ"ק דברכות שהיה מבייש פני דוד בהלכה וק"ל:

ולניני ולנכדי. ומה שלא חש אבימלך לבקש רק על בנו ונכדי ומשם ואילך לא ביקש כלום איתא בב"ר בפרשת וירא הטעם שעד כאן רחמי האב על הבן דהיינו על בנו ובן בנו ומשם ואילך נראה רחוק ממנו ולא ירחם בו:

שי"ט ראשון דברי תורה הוא. ולכך אינו דוחה שבת רק יום אחד בלבד כמ"ש התוס' דמיתורא דה' קדריש דה' מיעוטא כלומר בראשון לחודיה ובפ' גיד הנשה דרש הירך המיומנת שבירך למעוטי שמאל וכן העולה עולה ראשון וזמנין דאתי ה' לרבות כדאמרי' בפרק הישן גבי תוספת ענוי דיוה"כ האזרח לרבות את הנשים וגבי סוכה האזרח לרבות את הגרים כל אחד לפי ענינו:

מה זה אחיו מבקש להרגו וכו'. ומאי דקאמר אח"ז זה אחיו שונא אותו וכו' אע"פ שגדולה מזו קאמר כאן שמבקשים להרגו הזכיר ג"כ השנאה שאפילו בשעה שלא היו מבקשים להרגו היו שונאיו כדאשכחן וישנאו אותו קודם ויתנכלו אותו להמיתו ולפי שבעשו לא מצינו זה בפי' שינה בכאן הסדר וכו' ומיהו מסברא אית לן שאפילו קודם שביקש עשו להרוג את יעקב היה שונאו על הבכורה:

ובעלה הורגו וגו'. משמעות המדרש שאמרה כך אחר שנם מפני' והלך לו ונתפס והיתה הולכת אצלו כדאיתא בתנחומא שעדיין מבקשת אולי ישמע לה אבל בגמרא בפרק הממונה דרשו עניינים אלו בהיותו עדיין בבית פוטיפר ע"ש:

לשכב אצלו בעוה"ז וכו'. יתורא דלשכב אצלה להיות עמה קדריש דבחד מינייהו סגי בב"ר איתא ד"א לשכב שכיבה ממש ולא שמע וכו' אפילו בשכיבה בלא תשמיש ומה שפרש"י בחומש לשכב אצלה בלא תשמיש להיות עמה לעוה"ב אינו מסכים עם המדרש כלל לא ללישנא קמא ולא ללישנא בתרא אלא הוא ז"ל מפרש הכי לפי פשוטו של מקרא:

שהיה מבקש לגדלו על אפרים וכו'. והטעם דיוסף הוא למה שראה מה שנמשך לו מקנאת אחיו בו על אהבת אביו אותו מהם היה מקפיד בהיותו מטיל קנאה בין מנשה ואפרים בהודיעו חיבה יתירה לקטן וחשב כי לא ידע יעקב מה שהיה ביוסף ע"ז השיב לו אביו כדאיתא בב"ר ידעתי בני ידעתי כו' וע"ש:

הכיר צדקות אחיו וכו'. נראה דפירושו משום דקשיא דלא כשורה עשה יוסף שהוציא כל איש מעליו בהתודע להם ע"ז אמר שהכיר צדקת אחיו ואין אחיו חשודים על ש"ד שבן נח מצווה על ש"ד ולא הותר להם דמו וגם במה שנותן נפשו על בנימין מזה הבין שכבר שב בכל לבו:

ולמה קרא לאלו קערו' על שם שפסלן הקב"ה וכו' שילכו כלם לדראון עולם. והוא הטעם לסיפור המלכים האלה אשר מלכו לפני מלך מלך בישראל בתורה נרמז אבוד מלכות שלהם לבסוף כי זה הוא דרך העולם שכל הצלחה שתבא נאדם מהרה בלא סבה אין לה קיום שזה יורה היות הדבר מקרה משא"כ כשהתחלתו קשה שכשיצליחו בדבר יהיה מצד ההשתדלות והזכות ולזה מתקיים בידו וכמ"ש ויחרדו ויצא לבם על המציאה שמצאו פתע פתאום ולכן אומות האלו שמלכו הרבה לפני מלך מלך ישראל סימן שאחריתם מרה כמ"ש ועלו מושיעים וכו':

לפי שנתן לו ו' מצות. וא"ת והא איכא נמי איסור בשר ועץ הדעת ושבת וקרבנות וי"ל דה"ק בהאי קרא איכא ו' מצות אבל איסור בשר וכן שבת וקרבנות ועץ הדעת מפורשים במקום אחר א"נ לא מיירי במצות שנאסרו לבני נח וגם אינן נוהגין לדורות והא דלא חשיב פריה ורביה צ"ל דס"ל כמ"ד דפרו ורבו לישראל נאמר ולא לבני נח אפי' תימא שהוא ממצות אדם י"ל לא חשיב לה משום דקום עשה לא קחשיב:

ד"א כנגד ע' יום שבכו את יעקב. וקשה מאי ענין זה לזה וגם בב"ר איתא שלכך היה בין אגרת לאגרת ע' יום דהיינו אגרת של המן היה בי"ג בניסן ושל מרדכי בכ"ג בסיון כנגד ע' יום שעשו מצרים חסד ק' ג"כ בפשיטות מה פשע ישראל בזה שיצטערו כנגדם ושמא הוא ע"ד שאמרו בפ"ק דב"ב וחסד לאומים חטאת לישראל וק"ל:

ק"כ כנגד ימי משה החסיד. והוא ע"ד שאמר בשגם הוא בשר שמרומז על ימי משה שיחיה ק"כ שנה ולזה הזכיר ג"כ כאן לשון חסיד לומר מה שניצל נח בזכות משה דוקא ולא בשביל שאר יוצאי חלציו שהיו ג"כ צדיקים מפני שמשה זכותו גדול מכולן שזכה וזיכה את הרבים בתורתו לכך נקרא חסיד נל"ה ועיין מזה ביפ"ת בב"ר וק"ל:

מלמד שהיה קול נפסק כו' עד לך היתה יעידה ולא לכלם כו'. יתכן שלהיות הקול נבואה שהיה במ"ת הנשמע לכל ישראל היה עניינו כי יצא השפע הנבואה מאת ה' כשיעור שיגיע לכל אחד חלקו כפי הכנתו כמ"ש הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והנה אח"כ שלא נשמע הקול לישראל רק למשה והיה הקול של מ"ת עצמו היה הענין שכל השפע ההוא שיצא מתחלה ונתחלק לכל ישראל זכה משה ונטלו זולת מה שהיה מגיע לחלקו מצד עצמו: