האומר לשלוחו וכו'. יש לדקדק כיון דשותפין שייכי טפי להל' שכנים אמאי הקדים לבאר הל' שלוחין. איכא לתרוצי איידי דזוטר מילייהו פסיק שדי להו ואורחא דתלמודא לתרוצי הכי. אבל הנכון בזה דהכא קאי למאי דסליק מיניה. לעיל כתב כל הלוקח שדה בצד מצר חבירו הוא כמו שליח לחבירו ולתקן שלחו ולא לעוות לפיכך סמך לו הל' שלוחין.

אין צריכין עדים וכו'. הכי אמרינן בגמ' לא איברי סהדי אלא לשקרי, ולא איירי הכא אלא בשליחות ממון דוקא ולא בהלכות שליחות גיטין וקדושין דהתם בדוכתיה מפרש לה.

אבל שליח שעבר בכל שהוא וכו'. משמע מלשון רבינו אפילו שטעה בפחות משוה פרוטה חוזר. וא"ת פחות משוה פרוטה אינו ממון וניתן למחילה וי"ל כיון דמצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי נתבטל השליחות.

נתן מעות לשלוחו. היינו עובדא דרב. והקשה הראב"ד ז"ל ותירץ כמבואר [בהשגות. ורבינו] לא ניחא ליה בהאי [תירוצא] בשלמא בזמן שהמשלח והמוכר [רוצים לקיים המקח שפיר] משלם השליח מה שעוות, [אבל] היכא דהמוכר רוצה לבטל המכר לפי שנתבטל השליחות תבטל המכר ואמאי [משלם] השליח משום הכי תירץ תירוץ כולל וחלק בין הודיעו שהוא שליח ללא הודיעו ועובדא דרב נחמן סתם היה הילכך אפילו אם ירצה המוכר לחזור בו אינו יכול דלגבי דידיה לא נתבטל השליחות שהרי לא ידע שהוא שליח וזכה המשלח במקחו וחוזר על השליח.

לפיכך אם התנה עליו וכו'. הא [יתפרש לך] מהך דלעיל וכי היכא דהך דלעיל איירי בסתם כדכתיבנא האי לפיכך נמי איירי בסתם וקא מבעי לי היכא דכתב ליה לשליח בין לתקן בין לעוות והלך וקנה ואמר שליח של פלוני אני וטעה חוזר או לא. ומסתברא לי שאינו חוזר. כיון שאמר לו בין לתקוני בין לעוותי אפילו עוות לא נתבטל השליחות [שהרי לא] שינה מדעת בעל הבית לקמן יתבאר בזה.

האומר לשלוחו וכו' וקנה הלוקח בית סאה בלבד. מסתברא שאם הלוקח אומר בית סאתים הייתי צריך יכול לחזור ולא יקנה כלל.

[שהרי]עבר על דבריו. דלא ניחא ליה דליפשו עלויה שטרי.

וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. משמע לי מיתור לשון זה שאם היה הדבר ספק הכל לבעל המעות ועל השליח להביא ראיה.

ונתן בלא עדים ולא לקח השטר וכו'. משמע שאם נתן בעדים ולא לקח השטר פטור השליח. וא"ת אמאי שמא ילכו להם למדינת הים ונמצא זה עבר את [דבריו] וי"ל דיכול לכתוב שובר על פי העדים ואם לא כתב איהו דאפסיד אנפשיה.

השולח מעות וכו'. היינו דחנוני על פנקסו ופועל אין מנהג לפרוע להם בעדים... פקדון מנהג הוא לפרוע בעדים ואמאי... נשבעים ונוטלין מבעל הבית ובשלמא בזמן שהם שנים היו סבורין להיות עדים אבל אחד [הו"ל] ליתן בפני עדים וי"ל דאיהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לומר לשליח תן לי בעדים ולא היה לו לסמוך על המנהג דאיכא כמה דפרעי בלא סהדי דלא איברי סהדי אלא לשקורי.

אלא מחרים הלוה וכו'. חרם זה תקנת הגאונים הוא ואם יבואו השלוחים ויאמרו עשינו שליחותיה ופרענו החוב חוזר הלוה ומשביע את המלוה שהרי יש לו טענת ודאי ואם לא ירצה לישבע מחזיר מה שגבה ולא נמצא למפרע שעבר על החרם דשמא [אמת] קאמר ומפני חומרת השבועה פירש [ורוצה] לפרוע ואין עדות השלוחין מועלת לעשותו מוחרם לפי שהם נוגעים בעדות.

ראובן ששלח כתב לשמעון וכו'. מכח מנהג התגרים נגעו בה ויכול לעכב עד שישלח הרשאה כדי להנצל מהשבועה.

ישבע הלוה וכו'. אין שבועה זו אלא בזמן שאבד הכתב אבל אם הכתב מצוי ניתי ונחזי אם הוא כתב ידו או לא ואם אין מי שיכיר כתב ידו אז ישבע הלוה שהוא מכיר שזה כתב ידו ונפטר.

אבל אם לא היה [הכתב] כתב ידו וכו'. זו פלוגתא דשמואל ור' יוחנן ופסקו הלכתא כשמואל דאמר אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליה, וזה שכתב רבינו שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו משמע שלא יועיל [בלא] ידיעת הלוה.

ויש מי שהורה וכו'. הוראה זו לך... מש... וטעמא דמסתבר הוא כיון דאיכא עדים על הדיוקני הוי כטענת ודאי ולפיכך ישבע ראובן.

לוי שבא [בשליחות] וכו'. לא מחדש בהלכה זו אלא שנשבע שבועת [מודה במקצת].