אין הגוי נעשה שליח וכו'. וא"ת מה לתרומה דאיכא איסור כרת שאר דברים מנין, לא קשיא דתרומה קילא [משאר דברים] שכן ישנה במחשבה כדאיתא ריש פ' האיש מקדש. אבל עיקר קושיא ליתא דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם. וכי היכא דישראל נתרבה לכל מיני שליחות הכי נתמעט הגוי מכל מיני שליחות עיין פ' איזהו נשך.

עושה אדם שליח וכו'. נשים הרי הן בכלל בני ברית והעבדים הוקשו [להן] דכתיב וכתב לה וכתיב בשפחה או חופשה לא נתן לה. וכתב רבינו נעשים שלוחין למשא ולמתן [לפי] שיש דברים שאין האשה והעבד נעשים שלוחים. וכל דבר שאין נעשים שלוחים מבאר רבינו במקומו.

אחד הקטן ואחד הקטנה וכו'. וא"ת למה הוצרך לכתוב זה וכי עד השתא לא ידעינן שהקטנה והקטן שוין. וי"ל משום דאשכחן דקטנה יש לה יד ויש לה חצר שזוכה לה חצרה ויש לה ד' אמות אבל [קטן] אינו זוכה במתנה עד שתגיע ממש לידו וכתבה רבינו פ"ד מהלכות זכיה ומתנה. וס"ד קטנה יש לה שליחות [לפיכך] הוצרך לכתוב דקטן וקטנה [לא שייכי בשליחות].

לפיכך השולח וכו'. איכא [למידק אמאי השמיט] רבינו [צלוחית] כיון שהוזכר [במשנה]. וי"ל התם שקיל וטרי טובא ואסיקנא כגון [שנטלה] החנוני למדוד לאחרים ובשואל שלא [מדעת] קא מפלגי אי שואל הוי אי גזלן הוי ופסק [דגזלן] הוי. וכתבה בהלכות גזלה ואבידה פ"ג. וז"ל [לפיכך] אם החזירו לקטן או לעבד ואבד מהם או [נשבר] חייב לשלם ע"כ. ומה שהשוה עבד לקטן קשיא והרי העבד בן דעת הוא. וי"ל דכיון דשואל שלא מדעת הבעלים צריך להחזיר לבעלים או [לרשותו]. אבל אם שלח עבדו הגדול ובידו פונדיון ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר חנוני פטור, שהרי מסר לבן דעת וליכא טעמא דאמרי רבנן לאודועי שדריה, ופשוט הוא שלא השוה עבד לקטן [אלא] גבי צלוחית דהויה שאלה שלא מדעת.

הרי זה משלח ביד מי שיראה לו וכו'. [שמה] שאמר לו לשלוח ביד מי שירצה ביד [מי] שהוא ראוי קאמר ליה ואם שלח ביד מי שאינו ראוי הרי זה כאלו אבדו בידים. ומה שכתב הראב"ד ובשבועת הסת, הכי ודאי ורבינו לא איירי הכא בענין חיוב שבועה משום דלא פסיקא ליה, דבשלמא אם טען עליו לא היה תנאי זה בינינו או לא שלחת דבר פשיטא דנשבע היסת, אבל אם טען עליו [המלוה] זה לא היה ראוי לשלוח על ידו אין כאן שבועה שהרי אמר לדידי חזי ליה שהיה ראוי לשלוח על ידו.

השליח שקנה וכו'. מסתברא [דלא אמרו] שבטל המקח אלא [ב]שסתם, ומיהו אם כתב לשליח בין [לתקן בין לעוות לא] נתבטל המקח שהרי לא עבר על דעת בעה"ב.

ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו. אם שלח סתם חייב לתקן מה שעוות, ואם שלח [והתנה] בין לתקן בין לעוות מה שעשה עשוי.

כופין אותו וכו'. פרק הגוזל עצים פריך פשיטא, ומשני לה התם.

הסרסור שליח הוא. ואם הרויח הריוח למשלח ואם שנה והפסיד הפסיד לעצמו, וכי היכי דהוי שליח [למוכר] הכי נמי [הוי שליח ללוקח כיון] שנהגו שנוטל מהמוכר [והלוקח] אבל [במקום שנהגו] שנוטל שכר מאחד מהם אינו שליח אלא למי שנוטל השכר ממנו, ואם אין שם מנהג ידוע, שלחו המוכר הוי שליח למוכר, שלחו לוקח הוי שלוחו של לוקח.

נשבע הסרסור שבועת התורה וכו'. השיג הראב"ד אין כאן שבועת התורה וכו'. דעת רבינו שכיון שהזכיר לו בשעה שמסר לו החפץ סכום מעות על כרחך כשהוא תובע אינו תובע הבגד אלא המעות שאמר לו בתחלה והוא הודה במקצת חייב שבועת התורה, ודינו של הראב"ד משכחת לה כגון שאמר לו הילך חפץ זה ולא תמכרנו בחמשים, והלך זה [ומכרו בחמשים] בכי האי גונא נשבע שבועת היסת שהרי אינו תובע אותו ממון קצוב אלא החפץ שלו.

החפץ לבעלים וכו'. השיג עליו הראב"ד... שאפילו יודה הסרסור יאמר... הקונה שזה החפץ של ראובן... לפי שלא יצ... חפץ מחזקת...

ומחרים. כתקנת הגאונים.

כל [סרסור] שהודיע ללוקח וכו'. נמשך רבינו אחר... שהלוקח לא סמך על הסרסור כלל ומ"מ מודה [רבינו שאם] אמר לו מכור חפץ זה בכמה שתמצא שאין לך פסוק דמים גדול מזה, אבל אין דברי [רבינו] אלה בסתם ולא היה לו לסרסור למכור עד [שיודיע] לבעלים. ותמהני על הראב"ד היכי מדמה סתם למפרש ואומר מכור בכמה שתמצא.

הלוקח כלים וכו'. טעמא דבהליכה חשיב לוקח וחייב באונסין, ובחזרה חשיב נושא שכר ופטור מן האונסין, וחייב בגניבה ואבידה.

נטלן ע"מ למוכרן לאחרים וכו'. טעמא, דחזרה נמי הליכה היא, דאי משכח לזבוני אבבא דביתיה מי לא הוה מזבין ליה, כדאיתא בפ' האומנין ומינה שאם לקחן לשגרן לבית חמיו ובחזרה מכרן חייב באונסין, דמשעת מכירה קמי להו ברשותיה, וכן אם נשתמש בהן בחזרה קמי להו ברשותיה.

ואם היה האונס וכו'. היינו דתני איסי בן יהודה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם, [הא יש] רואה יביא עדים ויפטר ואע"ג דהאי קרא בשומר שכר כתיב ה"ה לכל שאר השומרים, והשלוחים והשותפין.