Yekar Tiferet on Mishneh Torah, Agents and Partners Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שהיתה לו קרקע וכו'. כתב רבינו מטלטלין פקדון. אזיל לשיטתיה שאין כותבין הרשאה על המלוה וכבר נהגו לכתוב הרשאה על הכל אפי' על מלוה על פה ואפילו כפר... וכופין את הנתבע לעמוד בדין עם השליח. [ויש] לתת טעם, כיון שפשט מנהג זה על מנת כן [לוה ממנו] או קבל ממנו פקדון שאם ישלח שליח [בהרשאה] שיעמוד עמו בדין, ואפשר שדברי רבינו [אמורים] במקום שלא פשט מנהג זה.
וכל מה שיזכה בו הרי הוא [של] משלחו וכו'. הכי אמרינן פרק מרובה והלכתא שליחא שויא, ומכאן קשה קצת למה שהיה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד גוי, דהא קי"ל דאין הגוי נעשה שליח, וגם ר"ת לא אמרה אלא בגוי דידעינן ביה דציית דינא דישראל, ואי לא, חיישינן שמא יוליך את הנתבע לפני ערכאותיהם ויוציא ממנו ממון שלא בדין. ואיכא נמי משום לפניהם ולא לפני גויים.
הקנה לזה שהרשה וכו'. כתב הראב"ד אם אמר לו מאה דינרים ממה שיש לי ביד פלוני יהיו שלך לא ידון אלא על המאה ע"כ. ואין כאן השגה על רבינו, שגם הוא לא כתב אלא שליש או רביע. אלא דקשיא לי כיון שעשאו שותף אמאי בעי הרשאה הואיל ודן על חלקו דן על הכל, וי"ל מה שכתב רבינו לזה שהרשה לאו דוקא אלא לזה ששלח כלומר בלא הרשאה והדין שכתב הראב"ד ז"ל [הוי] כהלכתא בלא טעמא דמאי שנא מנכסי מלוג מגו דנחית אפירא נחית לגופא של קרקע, וי"ל, שותף שיש לו שליש או רביע יש לו חלק בכל [פרוטה אם] יגבה מעט או הרבה יקח חלקו. אבל זה שפסק מאה דינרים אינו שותף אלא שכיר ושכר טרחו הוא נוטל, ולפיכך אינו דן עמו אלא על המאה, ומבעל [בנכסי מלוג] של אשתו לא קשיא כלל שהרי אם אין לו [קרקע אין לו פירות].
אחד מן האחים וכו'. אע"פ שחלקו האחים והשותפין ונשאר ביניהם פקדון זה שעדיין לא חלקו אינו צריך הרשאה.
לפיכך אם היה במדינה. ואם היה במקום קרוב והודיעהו ולא בא אומרים לו למה לא באת.
יש לו לחזור על בעל הדין. הרי שזכה בדין אינו יכול לומר לעצמי הצלתי אלא הכל לשותפות. ומיהו אם דן עמו על חלקו ונסתלק ובא שותפו והוציא יותר ממה שהוציא הראשון, מסתברא לי שהציל לעצמו כיון שנפסק הדין נתיאש זה וחבירו זכה מכח טענותיו ושלו הוא נוטל ולא משל שותפו.
הבעל בנכסי אשתו וכו'. כבר תירצתי זה אליבא דהראב"ד ואם אין פירות בקרקע אע"פ שיש לו חלק במה שתוציא הקרקע, בהאי שעתא מיהא אינו שותף וצריך הרשאה.
מי שהיה לו ביד חבירו וכו'. פתח רבינו [בפקדון או מלוה] וסיים בפקדון, להשמיע, דאפי' במלוה אם רצה ליתן נפטר אבל אם בא בהרשאה דוקא בפקדון אבל במלוה לא, כדכתב בסמוך.
וכל הבא בהרשאה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דוקא כשהוא עם בעל דינו בעיר אחת אבל אם היה בעל דינו בעיר אחרת מציל ממון חבירו הוא, וכן כתבו התוס', ומכאן יש ללמוד שאם בעל דינו אלם, מצוה הוא להציל עשוק מיד עושקו.
התובע חבירו בדין וכו'. פסק כלישנא בתרא דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה, ומשמע שאם תבעו בקרקע וכפר כתבינן עלה אורכתא ולא מחזי כשקרא דקרקע אינה נגזלת.
נותן לו קרקע כל שהוא וכו'. כבר נהגו לכתוב כן בכל ההרשאות.
היתה לו מלוה וכו'. כתב הראב"ד אם לא מסר לו שטר החוב ע"כ. וקשיא לי אם בכתיבה ומסירה [בלא] הרשאה נמי דן עמו ואי בלא כתיבה ומסירה מאי מהניא, וי"ל דהרשאה במקום כתיבה היא שהרי כותב בה [ואפיק] לגרמך, ורבינו סובר שאין לשון הכתוב בהרשאה עומד במקום כתיבה דאי לא תימא הכי לא שויא שליח ואם רצה לעכב לעצמו מעכב, ותו דלשון [מכירת] השטר לחוד ולשון הרשאה לחוד [הילכך] אפילו מסר לו את השטר אינו כותב הרשאה עליו, וזהו שכתב רבינו בסמוך גבי מכירת השטר מפני שהוא מקנה השעבוד שבו.
ודברים אלו קלים הם וכו'. קושיא זו שייך נמי למי שמפרש שמקנה לו ד' אמות של קבורה ויש מי שאומר שאין לך אדם שאינו דר בבית, או שלו או בשכירות שהיא מכירה ליומא, ומקנה לו ד' אמות בבית או בחצר שהוא דר בו ולפיכך נהגו לכתוב סתם ונתן לו (ד') ארבע אמות קרקע ואגבן וכו' ור"ת כתב [דהודאת] בעל דין כמאה עדים.
שאין אומרים בו יקוב הדין וכו'. וכבר נהגו כל בתי דינין אשר שמענו לכוף את הנתבע לדון עם הבא בהרשאה וטעמא רבה איכא דכיון דפשט המנהג הזה הוי כאלו התנה עמו בהדיא בשעה שלוה ממנו שכל מי שיבא בהרשאתו יתן לו כאילו הוא בעצמו בא, והמנהג כלל גדול בדיני ממונות ואפילו על מלוה על פה [שכפר בה] נהגו לכתוב הרשאה מהטעם שכתבתי כיון שנהגו כן לא מחזי כשיקרא, וטעם המנהג שלא יהיה כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך לו למדינת הים. ודברי רבינו קיימים במקום שאין שם מנהג ידוע.
מי שהרשה את אחד וכו'. ואם [התנה] השליח שלא יכול לבטלו, הכל לפי תנאי.
ואין למורשה וכו'. ואפילו הרשה אותו על קרקע, יכול לומר אין רצוני שיהיה קרקעי ביד אחר, שמא יפסידנה.
לפיכך אם התנה וכו'. יש כאן מקום שאלה אם מת השליח הראשון... וכבר מת, או דילמא כיון שהתנה שיוכל לעשות שליח הוי שלוחו של משלח ולא נתבטל שליחותו, ומסתברא שלא נתבטל שליחותו של שני שהרי לא כתב ראשון לשני הרשאה אלא מכח הרשאת המשלח אשר בידו, הילכך הוי שליח של המשלח עצמו, שאם לא יכתבו בהרשאתו של שני שבא מכח הרשאת המשלח עצמו לא ידון עמו הנפקד, שהרי אומר לו מי ששלחך לאו בעל דיני הוא, וזה פשוט.
הבא בהרשאה וכו'. מה שכתב או מכר לו הכי פירושו כגון שהרשה אותו לקחת חפץ ממנו והלך ומכרו לו, אפי' מכרו בשוויו מצי למימר לקחת חפץ שלחתיך ולא למכרו, כי הייתי חפץ לחפץ ואין לך עוות גדול מזה.
ראובן שבא בהרשאה וכו'. מכאן אתה למד שאפילו נודע שמת המשלח קודם שנתן זה הפקדון פטור, שהרי בהרשאתו נתן ואם ידע הנפקד שמת המשלח ונתן הפקדון ליד השליח, חייב באחריותו שהרי נתבטלה ההרשאה.
ראובן שבא בהרשאת שמעון וכו'. הדבר ברור דהכא איירי בשכפר אחר שנכתבה ההרשאה, דהא טעמא הוי משום דמחזי כשקרא והכא בשעה שכתב ההרשאה אכתי לא כפר, ומה שכתב הראב"ד וצריך אריכות בזה, לא ידעתי מה אריכות צריך, ואפשר שדעתו להשיג [על רבינו] שהיה לו להאריך ולפרש דאיירי שכפר [אחר] שנכתבה ההרשאה, ואני אומר שזה מפורש מתוך לשונו.
ויהיה הממון מונח בבי"ד וכו'. ואפי' רצה השליח לישבע על טענת לוי שהוא יודע בודאי שהוא שקר, מצי לוי למימר, שמעון מהימן לי ואנת לא מהימנת לי.
ואין מעכבין שבועתו של זה. מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהתובע בעיר אחרת שיש בדבר עיכוב, אבל אם התובע בעיר כדאי היא התקנה הקלה שישלחו אחריו ויבא ויחרים בפניו, שמא יודה ולא יוציא זה שם שמים לבטלה.