Yekar Tiferet on Mishneh Torah, Agents and Partners Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כשירצו השותפין וכו'. משמע מדברי רבינו שאין להם תקנה אלא בהגבהת הכיס, ואיכא למידק דמשכחת לה כגון שהקנה ראובן לשמעון חצי מעותיו אגב קרקע דנהי דאין מטבע נקנה בחליפין אבל נקנה הוא אגב קרקע, וכן שמעון הקנה לראובן חצי מעותיו אגב קרקע נמצא כל אחד מהם שותף בממון חבירו, וי"ל דאין הכי נמי אבל הגבהת הכיס ניחא טפי, דמשכחת לה אפילו שאין להם קרקע.
האומנין שנשתתפו וכו'. כתב הראב"ד ורבותינו הורו שהאדם יכול להקנות את עצמו כקנין העבדים, ואין השגה על רבינו, שהוא מדבר בסתם שותפות, אבל אם פרשו שהם משתעבדים עצמם זה לזה מודה הוא שנעשו שותפין, וכן כתב בעל מגדל עוז ונכון הוא, ואפילו התנו על מציאה תנאם קיים, דכל אחד הוי כשכיר או פועל לחבירו, ומיהו משמע לי מדברי הראב"ד דאפי' לא פירשו שהם משתעבדים עצמם זה לזה נעשו שותפין כדי שישתעבדו זה לזה ונמצא חולק על רבינו.
אבל אם היו לוקחים הבגדים וכו'. פירוש אע"פ שכל אחד תופר לבדו ואורג לבדו הרי הם שותפים, אבל אם שניהם תופרין הבגד או אורגים ביחד אפי' אינם לוקחים בממון עצמם אלא שתופרין או אורגים בשכירות ביחד, לא שייך הכא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי כל אחד שכר מלאכתו הוא נוטל, וזה פשוט.
השותפין שהטילו לכיס וכו'. הטעם שאין הריווח בא אלא מחמת העסק, וכיון שבעל המאה מתעסק כבעל השלש מאות נוטל עמו בשוה, וכן בהפסד, כיון שלא התנו, סתם שותפות הכי הוא. ואפילו לא נשאו ונתנו במעות, אלא שנתנו המעות ברבית לגוים, חולקים לפי מנינם כיון שלא התנו.
ואפילו לקחו שור לטביחה וכו'. כתב הראב"ד שאין הדברים אמורים אלא בריוח שהרויח בו כשהוא חי במלאכתו, מפני שחלק הקטן צריך לגדול, ע"כ. ואני אומר טעם זה לא כתבו רש"י אלא לרבא דמוקי מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל לרב המנונא דמוקי מילתיה דשמואל לחרישה ועומד לטביחה לא שייך האי טעמא, דאפילו נמלכו עליו לשחיטה חולקין בשוה, אלא קשיא לי דעד כאן לא פליגי רבא ורב המנונא אלא בשור לחרישה, אבל לקחוהו לטביחה משמע דמודו כו"ע דחולקים לפי מעות, וי"ל דרב המנונא דקי"ל כותיה אפילו בשור לטביחה קאמר דחולקין בשוה, אלא אגב דנקט רבא שור לחרישה נקט רב המנונא נמי שור לחרישה, אבל ה"ה בשור לטביחה, והטעם מפורש בירושלמי, וזה דעת רבינו והרי"ף ז"ל, אבל יש מפרשים דרב המנונא דוקא בשור לחרישה אמרה, אבל שור לטביחה חולקין לפי המעות, וכבר האריך הרא"ש בפסקיו, וסובר רבינו דדוקא אם מכרוהו חי אבל שחוט חולקין לפי מעות, ואפילו קנאוהו לחרישה ומכרוהו שחוט חולקין לפי מעות, וכן כתב הרי"ף, וזה דעת רבינו שכתב אם מכרוהו חי, ולדעת רב המנונא אין חלוק בין שור לחרישה או לטביחה, אם מכרוהו חי בשוה, ואם שחוט חולקין לפי מעות, והכי משמע דאיירי רב המנונא ופליג עליה דרבה דאיירי כשמכרוהו חי, דאמר אבל שור לחרישה, ונמלכו עליו לטביחה ונזדמן שמכרוהו חי, זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו, וכ"ש אם טבחוהו, ועליה פליג רב המנונא כשמכרו כשהוא חי חולקין בשוה, וזה שלא כדברי הראב"ד, ופירוש דברי רבינו לא מבעיא אם לקחו לחרישה ומכרוהו כשהוא חי אלא אפילו לקחוהו לטביחה, כיון שמכרוהו כשהוא חי השכר לאמצע, אבל אם מכרוהו כשהוא שחוט, לא מבעיא אם לקחוהו לטביחה אלא אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות, ותו לא מידי.
במה דברים אמורים שנשאו ונתנו וכו'. תנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין, ומותבינן מינה לשמואל כדפרש"י ואיכא דמפרשי דמותבינן מינה לרב המנונא, ולענין דינא לא נפקא מינה מידי, דמתרץ לה רב נחמן הותירו זוזי חדתי פחתו אסתירא דצוציתא. וא"ת היכי משכחת לה הותירו אם לא נשאו ונתנו בהם כדפרש"י וי"ל כגון שהלוו אותם ע"מ להחזיר אותם חדשים, אי נמי בתחלה שיצאו חדשים לא היו שוים יותר הרבה מן הישנים, ואח"כ נתבטלו הישנים לגמרי ועלו החדשים.
בד"א בסתם וכו'. אתא לאשמועינן אע"ג דהוי תנאי זה חוץ מהסברא כל תנאי שבממון קיים, ומסתברא דתנאי מפורש מהני בכיוצא בזה אבל בסתם לא מהני, אע"פ שהמנהג כך, כי זה מנהג שוטים הוא, שיטול בעל המעט חלק גדול בשכר ומעט בהפסד, ואין ראוי שיהיה זה תלוי במנהג, אלא כפי ערך האנשים לפי חריפותו וזריזותו.
השותפים שהתנו וכו'. פרק המקבל מימרא דרבא, ורש"י ז"ל פירש הני בי תרי דעבוד עיסקא [וכו' ולשון עיסקא], דחקו לפרש כן, אבל ה"ה לשותפין שנשתתפו במעות שלהם דמאי שנא, וע"כ איירי בשקבעו זמן וכן פרש"י ז"ל.
ואין אחד מהם וכו'. טעמא, משום דאמר רווחא לקרנא משתעבד, ואי אמר הב לי פלגו דרוחאי ופלגו קרנאי, מצי אמר ליה עסקא להדדי משועבד, ואי אמר ליה נפלוג ואי מטי לך פסידא [דרינא] בהדך, מצי למימר ליה מזלא דבי תרי עדיף, ורבינו סמך על מה שסמך למטה והשנים מרויחים יותר מן האחד, ומהאי טעמא אפילו אמר ליה אי מטי לך פסידא [דרינא] בהדך, מצי למימר שנים מרויחים יותר מן האחד, ואם חלק שלא מדעת חבירו אין חלוקתו חלוקה, וכל מה שירויח הרי הוא לאמצע, ואם הפסיד הפסיד לעצמו, אע"פ שמודה חבירו שחלק בשוה, כיון שלא ניחא ליה, לא הויא חלוקה.
נשתתפו סתם וכו'. וכיון שיכול לחלק בעל כרחו של חבירו, אם חלק בלא ידיעת חבירו, אם החלוקה שוה, מה שחלק חלק, ואם אין חלוקתו שוה בטלה החלוקה, וחוזרין וחולקין בשוה.
היה זמן ידוע וכו'. דהוי כאלו קבעו זמן לשותפים, ואם יש שם סחורות שאין להם זמן ידוע למכירתם, חולקים אותם. ואותה סחורה שיש לה זמן ידוע מניחין אותה עד שיגיע זמנה לימכר.
היה להם חוב וכו'. ולא מצי למימר ליה תגבה אתה מחצית ואני מחצית, דמצי למימר ליה כח דבי תרי עדיף לגבות החוב, וכן דקדקתי מלשון רבינו שכתב וכשיפרעו החובות וכו', ולא כתב וכל אחד יגבה חלקו.
היה עליהם חוב וכו'. כתב רבינו שנים שלוו בשטר אחד, נעשו אחראין זה לזה. הילכך הכא איירי כגון שלוו בשני שטרות, או שהיה מפורש בשטר שאין אחראין זה לזה, ואם הם אחראין כגון שלוו בשטר אחד או בשני שטרות ופירשו שהם אחראין זה לזה.
אמר לו חבירו נחלוק וכו'. זה מהטעם שאמרו מזלא דבי תרי עדיף.
הנותן מעות לחבירו וכו'. ומה שכתב רבינו עד שישב בחנות, לאו למימרא דמיד שישב בחנות יכול לומר לו נחלוק, אלא עד שישא ויתן בחנות, ואם יש שם דברים שיש זמן ידוע למכירתן, עד שיגיע זמן. ואם יש דברים שאין בהם דין חלוקה, עד שימכרו כמות שהם והכל כפי ראות בי"ד.