Yekar Tiferet on Mishneh Torah, Agents and Partners Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הנותן מעות לחבירו וכו'. איירי בסתם או שהתנו שיהיה השכר וההפסד ביניהם בשוה, אבל אם התנו בפירוש שאם יהיה שם הפסד יפסיד המתעסק שליש הכל לפי תנאו כאשר כתב רבינו לעיל ואין הדבר כן אלא א"כ התנו על דבר זה בפירוש וכו' והודיענו הכא שאין הדברים אמורים אלא בזמן שאבד מקצת הממון כיון שנשאר מהפקדון אם ישלם חצי ההפסד הוי אבק ריבית.
יש מי שהורה וכו'. נ"ל טעם הוראה זו שאע"פ שנאבד כל הממון מתחלת העסק היה פלגא פקדון, ואם ישלם מחצה נמצא למפרע באיסורא נתעסק, ובדרך כלל אמרו תלתא בהפסד [בין] שאבד מקצת הממון [בין] שנאבד הכל, בין אם יגיע לבעל המעות מחצה בין לא יגיע לו מחצה, לעולם שליש הוא מפסיד. ורבינו סובר שלא אמרו תלתא בהפסד אלא בזמן שנאבד מקצת הממון ולא כולו ואפילו היכא דנאבד מקצת הממון בעינן שיגיע לבעל המעות פלגא לעולם, לפיכך אם הקרן מאה ועשרים ופוחת מאה וחמשה, משלם המתעסק חמשה וארבעים, ונוטל בעל המעות ששים ונתבארו דברי רבינו.
לפיכך שטר עסקא וכו'. ראיתי מי שכתב דאין נשבע על הכל דלמה ישבע בחנם כיון שאין משלמים אלא החצי דומיא דשנים אוחזין בטלית, ואני אומר דלא דמיא כלל לההוא דשנים אוחזין, דהתם אם נשבע על הכל מרע לדבוריה אבל הכא לא מרע לדיבוריה דקושטא משתבע דהא מה שכתוב בשטר נתן לו, אלא שחכמים תקנו דלהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון הילכך משתבע שפיר דנתן לו מאה, אע"פ שאינו גובה אלא חמשים וק"ל.
אע"פ שלעולם טוענין ליורשים וכו'. שהיה אפשר לטעון ליורש שמא הפסיד, ואין המתעסק מפסיד אלא שליש ובעל המעות שני שלישים, ואמאי נוטל מחצה, אלא מדלא טענינן ליורשים הכי משמע דלעולם נוטל בעל המעות פלגא דהיא מלוה, ומראיה זו הטעה רבינו את בעלי ההוראה, ויש לי ללמד בה זכות דלא טענינן ליתמי או ליורש אלא מילתא דשכיח אבל מילתא דלא שכיחא לא טעינן להו ומילתא דלא שכיחא הוא שיפסיד העסקא ולא יצא לה קול. אי נמי דאי דהוה אבוהין קיים לא מצי למטען הכי עד שיביא ראיה, כיון דתקינו רבנן דפלגא מלוה צריך להביא ראיה שהפסיד להפקיע תקנתא דרבנן, ואם לא הביא ראיה אינו נאמן, ליורשין נמי לא טענינן להו כנגד תקנתא דרבנן עד שיביאו ראיה שהיה הפסד בעסקא. אע"ג שלמדתי זכות על בעלי ההוראה, מ"מ דברי הרב עיקר והטעם נכון.
ולמה אני אומר וכו'. כבר כתבתי לעיל טעם החולקים.
וכן אם התנו וכו'. הכא משמע שהודה לרבותיו דכי היכי דאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר רביע הממון מלוה, כן אם התנו שיטול המתעסק ג' חלקים בשכר, ג' חלקי הממון מלוה. השיג הראב"ד ז"ל שאינו דומה עמל ה' דינרין לעמל ק' דינרים ע"כ ודעת רבינו שחכמים השוו מדותיהם בין שהיא עסקא רבא בין שהיא עסקא מועטת לעולם משלם המתעסק שתות הפחת, הילכך הכא נמי אע"ג דבתחלה הוה עסקא מרובה והשתא מועטת לא ישתנה דינה כיון שיש שם עמל אפילו מעט אבל אם נאבד כל הממון משלם כל המלוה אם מעט ואם הרבה.
המתעסק שהפסיד וכו'. זה נמשך אחר סברתו דבין בשכר בין בהפסד צריך שיקח שכר עמלו ואם יש שכר נוטל המתעסק יותר מבעל המעות, ואם יש שם הפסד מפסיד המתעסק פחות מבעל המעות, והכל לפי התנאי ואם היה מן הסתם בשכר נוטל שני שלישים ובהפסד מפסיד שליש והכא איירי בסתם עסקא.
נתן לו מאתים יריעות וכו'. למדנו שאין שם העסקא גורם אלא השטר גורם, אם נכתבו בשני שטרות הרי הם שתי עסקות ואם נכתבו בשטר אחד הרי הוא עסקא אחת אע"פ שהן סחורות משונות.
אין המתעסק יכול לחלוק וכו'. בבא זו לא צריכא אלא משום סיפא.
ואם חילק ועשה וכו' אלא השכר או ההפסד ביניהם וכו'. דסד"א כיון שלא טרח והניחו בבי"ד, כל מה שנותן לו מריוח חלק המלוה הוי רבית, קמ"ל דעדיין תורת עסקא עליו, שאם היה רוצה היה נושא ונותן בחלק הפקדון שעל מנת כן נתן לו בתחלה.
המתעסק שנתן [וכו']. אע"ג דהוי פלגא מלוה לא הוי כמלוה דעלמא דלהוצאה נתנה ועושה בה מה שירצה. אלא חכמים תקנו שיהא פלגא מלוה להתחייב באונסין אבל לא להוצאה שעל מנת כן נתן לו שיתעסק בכולו.
כבר ביארנו שהמתעסק שמת וכו'. כתב הרא"ש בתשובה שאפי' אשתו ובני ביתו נאמנין לומר זה מעסקו של פלוני ונוטלו בלא שבועה וכן אם נמצא כתוב בפנקסו של מת עסקא פלוניא הוא של פלוני, נוטלה בלא שבועה ודברים של טעם הם, אע"פ שאין נראה כן מלשון רבינו שכתב ואם יש שם עדים וכו' משמע דעדים ממש בעינן.
אא"כ היה בהם וכו'. וא"ת מאי קמ"ל, וי"ל דאע"ג דבשעה שמת לא היה הריוח ניכר כגון שלא הגיע זמן מכירת הסחורה אפי' בכה"ג הריוח ליורשין שעל דעת זה נקנית הסחורה וכן אם מת בעל המעות זכו יורשיו בחלק הריוח כפי תנאי העסקא.
הנותן מעות לחבירו וכו'. כדאמרינן המבטל כיסו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
ואם נודע בראיה וכו'. וכגון שהעידו שקנה במעותיו של חבירו, אבל אם קנה במעות עצמו פטור.
נתן לו מעות וכו'. ואם שנה אם הרויח הריוח לעצמו ואם הפסיד ההפסד לעצמו.
ואם היה שותף עמו בחצר מותר. ולא ידעתי מה ענין שותפות החצר לכאן וכי מפני שיש לו שותפות בחצר לא בעינן שיהיו עיניו בחנות. לפיכך נראה שיש טעות סופר וכך צריך להגיה ואם היה שותף עמו בחנות מותר כיון ששניהם בחנות אע"פ שזה יעסוק באומנותו חבירו יהיו עיניו בחנות וכ"ש שאם היה שותף עמו באומנות שמותר.