הנותן ביצים וכו'. ופירוש כפועל בטל רואין כמה אדם רוצה להתבטל ממלאכה כבדה ולעסוק במלאכה קלה כזו, מפני שאין טורח מרובה בגידול התרנגולים, ולפיכך לא כתב רבינו צריך להעלות שכרו בכל יום כפועל בטל כדכתב גבי רועה שיש שם טורח מרובה, אלא שמין לו כמה ראוי לו בשכרו כל זמן גידול התרנגולין ונותן לו.

ואם אמר לו וכו'. תמיה לי מילתא והרי הראש דבר גדול הוא ומה צריך האליה, ותו בכבשים האליה לבדה דבר גדול הוה, ובגמ' לא אמרו אלא ריש עגלא לפטומא, וי"ל דאו או קתני או ריש עגלא או אליה אם הוא כבש, יש מקומות שהאליה היא מרובה ויש מקומות שאינו [מרובה] כ"כ, וזנב העגל והעז לא נקרא אליה, ודבר מועט הוא, ומסתברא שאם יש לו בהמות אחרות סגי ליה בזנב העגל, דהא במותר שליש סגי ליה, והוא דבר מועט, דאפשר שיהיה שם מותר שליש או לא יהיה, ואפילו הכי הקלו רבנן, ולמותר שליש קרי רבינו דבר מועט.

ואם היה אריסו וכו'. דאמרי אינשי סתם אריסא למריה ארעא משתעבד.

השם עגלים וכו'. ואם כבר חלקו וזה נטל מחצה וזה מחצה, אין מוציאין ממנו, דאבק רבית הוא. ואין מוציאין מזה לזה ולא מזה לזה.

שמין פרה וחמור וכו'. ואע"פ שלא שכר את הפרה ולא נהנה ממנה מותר כיון שהיה יכול ליהנות בה.

השם בהמה וכו'. מה שכתב רבינו עד סוף שנה שניה, לא קאי אלא אמקום שנהגו לגדל, ומה שכתב רבינו וביום החמשים אבהמה גסה קאי, ואין נותן לו שכר גידול הולדות, אלא חולקין זה נוטל ג' רביעים וזה נוטל רביע. דאע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו, כיון דבעי למטרח משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה טרח לא מחזי כרבית כפרש"י ז"ל.

ואם לא התנו. קשה לי אמאי חולקין בשוה להוי כסתם עסקא, ושמין כמה היו שוין הולדות בסוף חמשים יום וכמה שוין עתה, ויטול המתעסק שני שלישי השכר, וי"ל כיון דנוטל שכר על אמו הולד נגרר אחרי אמו, ואם התנה כן בפני שלשה הוי כאלו חלק, והולדות שומא חדשה היא, ואם לא התנה כן, לא חלק השותפות, ואין כאן אלא שומת אמו וכבר נטל שכרה ולא מחזי כרבית.

מקום שנהגו וכו'. השיג עליו הראב"ד וז"ל אלא לבהמה כמו למעות כלומר שכר כתף [ע"כ]. וכן פרש"י ז"ל, לפי גרסתם שגורסין מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות ולבהמה מעלין, כיון (דבכאיל) [דקכאיל] להו בחדא א"כ כתף בהמה דומיא דכתף מעות, אבל גרסת רבינו היא גרסת ר"ח דפליג להו בתרתי ותני כתף למעות מעלין לבהמה מעלין, ולא היה גורס לבהמה בלמ"ד אלא בהמה מעלין, ופי' רבינו אם היה מנהג לתת שכר כתף או בהמה למעות, וכגון שהיה המשא ומתן שלהם בפרוטות, וצריך כתף או בהמה להוליכם ממקום למקום מעלין לו, אם נשא הוא בכתף, ונוטלו מלבד שכרו, זה נ"ל פשט הברייתא, אבל מדברי רבינו שהוא מפרש כי שכר מה שנושא על כתפו הוא במקום שכר העסקא, ואין צריך לתת לו שכר אחר, ואיברא דהכי משמע דומיא דסיפא דקתני ומקום שנהגו להעלות ולדות בשכר עמלו מעלין, אלא שלקת מדת הדין, דבשלמא בסיפא נוטל הולדות בשכר עמלו, אבל ברישא טורח ואינו נוטל שכר העסקא, ויש לתרץ כיון דסוף סוף מרויח אע"פ שבא לו ע"י טורח זהו שכרו, ואם לא נהגו לתת שכר כתף למעות אין צריך לתת לו שכר עמלו, שאע"פ שהוא נושא על כתף, כך הוא מנהג כל המתעסקין, נמצא לפי דרך זה, כי שני המנהגים הם מן הקצה אל הקצה, ומ"מ פשט הברייתא הוא מה שכתבתי למעלה, וכן פרש"י והראב"ד ז"ל כי שכר כתף או שכר הבהמה לפי גרסתם נוטלו מלבד שכר עמלו וכן היא מתפרשת גם לפי גרסת רבינו.

אריס אומר למחצה ירדתי וכו'. אע"ג דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אם טען כנגד המנהג עליו להביא ראיה.

בעל שהוריד אריסין וכו'. כיון שהבעל היה אריס, לבעל ירדו, ולא לדעת האשה, והוי כיורד לשדה חבירו שלא ברשות, ושמין לו וידו על (העליונה) התחתונה, ואפילו [הוצאות] אין להם בו, אלא ידם על התחתונה, כיורד שלא ברשות, ואם אין הבעל אריס ארעא לאריסי קיימא ונוטלין כמנהג המדינה, ואם יש מנהגים שונים נוטלין כפחות שבהם. ואם אין שם מנהג, מסתברא שרואין אם השביחו הרבה נוטלין מחצה ולא יותר ואם לא השביחו הרבה נוטלין שליש, ואם השביחו מעט נוטלין רביע כפי ראות בי"ד.

האחין או שאר היורשין וכו'. כונת הראב"ד להשיג על רבינו שסתם וכתב הרי הם כשותפין לכל דבר, והרי מה שירויחו שלא מכח ירושת אביהם או מה שנפל לכל אחד מצד אמו אינם שותפין בו, הילכך היה לו לבאר. ואם הלשון אשר כתוב בספרים שלנו היה לפני הראב"ד אין מקום להשגה, שהרי כתב שלא חלקו ירושת מורישן הרי פירש בכמה תלוי הדבר, דאלו מה שהרויח כל אחד או מה שנפל לכל אחד, הרי הוא מחולק ועומד, ומה שכתב הרי הם כשותפין לכל דבר לא שהם שותפים בכל הדברים, אלא שהם כשותפין לכל דבר השותפות, וזה פשוט לא היה כדאי לכותבו, אלא מפני שבעל מגדל עוז לא ירד לדעת המשיג.

אחד מן האחין. כתב הראב"ד גם בזה קצר מאד ע"כ, כונת השגתו שהיה לו לבאר אם חלה חולי שיש לו קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע, והכי אמרינן נמי גבי אלמנה שחלתה דרפואה שיש לה [קצבה] הרי היא בכלל כתובה, ואם אין לה קצבה הרי היא בכלל מזונות, וסובר רבינו כיון שהתלמוד לא חילק כאן כמו שחילק גבי אלמנה אין לנו לחלק, אלא בין אם פשע ללא פשע כדשלח רבין לא שנו אלא דחלה בפשיעה, אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע, וטעמא דבשלמא אחין אמרינן כמו שחלה זו באונס אפשר שיחלה גם הוא הילכך ניחא להו דלהוי רפואתו מן האמצע, ולפיכך אין לחלק בין יש לה לרפואתו קצבה לאין לה קצבה, אבל גבי אלמנה, לא ניחא להו ליתמי, דלהוי מן האמצע, אלא דבר שאין לה קצבה עשאוהו למזונות ומתרפאת בעל כרחם, והתוספתא אינה הלכה כיון שלא קבעוה בתלמוד, אי נמי שהתוספתא שנויה עלה דההיא דאלמנה, ומי שהביאה עלה דמתניתין דהכא היה חושב שדין האחין כדין האלמנה עם היתומים ולא היא וכדכתיבנא.