השותפין וכו'. כתבו בשם ר"ת שהמלוה לחבירו למחצית שכר אינו יכול להשביעו (במעות) [בטענת] שמא, שאינו מורה היתר לעצמו, שהרי נוטל שכר טורחו ע"כ, ואני אומר שרבינו חולק על זה, וזהו שכתב השותפין כולן, לכלול המתעסקים שכולן חייבים לישבע דאע"ג דנוטל שכרו אינו נוטל אלא כפועל בטל, ואם יש לו עסק אחר אינו נוטל אלא דבר מועט, הילכך מורה היתר לעצמו ולפיכך חייבוהו חכמים שבועה.

ואין כל אחד מאלה וכו'. פרק כל הנשבעים אמר רב נחמן והוא שיש טענה בינייהו שתי כסף מעין דאורייתא תקנוה אלא שזה טוען ודאי וזה טוען שמא.

אבל אם חושדן וכו'. זה הלשון נראה מיותר לגמרי שהרי ברישא אמר אין אחד מכל אלו נשבע ומסתברא דהכי קאמר אבל אם חושדן וכו' אינם נשבעים אבל אם נתחייב שבועה ממקום אחר יכול לגלגל עליו אפי' חושדן בפחות משתי כסף.

מכאן הורו רבותי וכו'. וא"ת הראיה שכתב רבינו מבוארת ומוסכמת, וי"ל דשאני אשה הנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דמוריא היתר טפי כיון שבעלה עשה אותה אפוטרופא בחייו ודעתה קלה וחושבת שהיא כמו אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים שאין משביעין אותו וגוזלת של היתומים, ולפיכך אמרו משביעין אותה בכל גוונא, ורבינו למד ממנה לכל הנשבעין מספק שהיורש יכול להשביעו אע"ג שאינו יודע בכמה היה חושדו מורישו.

אע"פ שאין עדים וכו'. זה מבואר בכמה דוכתי דלא אמרינן מיגו לאפטורי אשבועה.

וכן אפוטרופוס וכו'. טעמא דמילתא דאם אתה מחייבו שבועה לבסוף אף הוא נמנע בתחלה מלהיות אפוטרופוס, ולא ימצא אדם מי שירצה להיות אפוטרופוס על יתומיו, אבל מינוהו בי"ד אגב ההיא הנאה שהוא חשוב אצל בי"ד והוא נאמן אצלם לא מימנע הילכך משביעין אותו אפילו מן הספק.

וכן האשה. כיון דשבועת השותפין והאפוטרופסים מדרבנן בטעמא כל דהו דחינן לה.

המשלח ביד חבירו וכו'. זה מתשו' הגאונים, אלא שקשה קצת שא"כ אין לך אדם שירצה לעשות שליחות לחבירו כיון שלבסוף הוא חייב לישבע, וי"ל דאין זה קשה כיון שיכול להתנות ע"מ שאהיה פטור משבועה ויעשה שליחות חבירו.

השותפין שנושאין ונותנין וכו'. משכחת לה שאע"פ שהפקיד בידו במדה ובמשקל ובמנין יכול להשביעו שמא החליף רע בטוב אם הוא דבר המתחלף וחושד אותו שיש בחליפין הפסד שתי כסף.

אבל אם היתה לו טענת ודאי וכו'. משמע דעל טענת ספק אין מגלגלין ובסמוך כתב דעל טענת השותפות שהוא מן הספק מגלגלין, לא קשיא דבסיפא איירי בכל הנשבעין בטענת ספק כגון השותפין וחביריו, אבל ברישא איירי בשאר טענות שאין נשבעין על טענת ספק אלא על הודאי. ונראה דה"ה למי שבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אם רצה היתום לגלגל עליו מגלגל כל מה שירצה אבל אם נתחייב שבועת היסת אין מגלגלין עליו דתקנתא בעלמא היא והכי משמע מדברי רבינו שכתב בין של תורה בין של דבריהם אבל שבועת היסת אינה מדבריהם אלא מן התקנה.

והחוב הנשאר וכו'. משמע שאם יש איזה ערעור על החוב שאינו מבורר עדיין שותפין הן.

אבל יש להחרים וכו'. חרם זה וכיוצא בו מתקנת הגאונים הוא כדי שידקדקו במשאם ומתנם ולא יאמר כל אחד הריני פטור משבועה שהרי הוא לא יודע שאינו נפטר מן החרם ותקנה גדולה היתה כדי שלא יבואו לידי גזלה.