עבד עברי וכו'. אמאי כתב שמכרוהו בי"ד והלא מכר עצמו ומכרוהו בי"ד שוין [בדבר] וי"ל דלהכי כתב שמכרוהו בי"ד לאשמועינן אע"פ שבי"ד מכרוהו אין בי"ד כותבין לו שטר העומד לראיה [איך] פלוני נמכר לפלוני בכסף או בשוה כסף או בשטר.

מכרוהו בי"ד עובד שש שנים [וכו' המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש] וכו'. תניא בפ"ק דקדושין המוכר עצמו [נמכר] לשש ויתר על שש מכרוהו בי"ד אינו [נמכר] אלא לשש, וטעמא דבמכרוהו בי"ד כתיב ועבדך שש שנים, אבל במוכר עצמו לא כתיב שש, דכי תקנה עבד עברי מיד אחרים משמע, וטעמא דקראי דאי אמרת מכרוהו נמכר ליותר משש אפשר שכל ימיו יהיה עבד וכגון שהגניבה שוה אלף והוא ג"כ שוה אלף צריכים למכור לשנים רבות עד שיעור דמי הגניבה, והיא שנה ראשונה של יובל נמצא כל ימיו בעבדות ומותר בשפחה כנענית, אבל מוכר עצמו כיון שהוא מדעתו ואסור בשפחה מוכר ליתר משש.

אחד המוכר עצמו וכו'. משמע בין שברח זמן מרובה או זמן מועט חייב להשלים שנא' שש שנים יעבוד ואם פגע בו יובל אפילו בזמן שהוא בורח יצא לחירות.

חלה, בין שחלה וכו'. הכי מתרצינן לברייתא חלה ארבע נעשה כמו שחלה כל שש וחייב להשלים.

שנא'כשכיר כתושב. הכתוב קרא אותו שכיר מה שחייב להשלים שכר ימי שכירותו אף עבד שחלה חייב להשלים ולא נתבאר בדברי רבינו טעם למה חלה פחות מד' אינו חייב להשלים, וגם בפ"ק דקדושין לא נתבאר זה. ומסתברא לי דכולה מילתא יליף מדקאמר רחמנא שכיר דכתיב ביה כי משנה שכר שכיר עבדך שאם עבד משנה שכיר דהיינו שתי שנים שהם משנה שכר שכיר וסתם שכיר הוא שכיר שנה ומשנה שכיר שתי שנים, ואם חלה פחות מד' שנים הרי עבד שתי שנים אבל אם חלה ד' שנים הרי לא עבד שתי שנים שלימות, ולפיכך משלים כל ימי החולי, ואם פגע בו יובל אפי' בזמן חוליו יצא שהיובל מפקיע עבודת שש שנים, תדע שאם פגע בו יובל אפי' בשנה ראשונה יוצא.

המוכר עצמו לגוי. וא"ת למה לי קרא השתא הנמכר לישראל יוצא ביובל הנמכר לגוי לא כ"ש שיוצא ביובל, וי"ל דתנא ר' ישמעאל הואיל והלך ומכר עצמו לע"ז אידחה אבן אחר הנופל ת"ל גאולת עולם תהיה לו וביובל יוצא, ואיתא פרק בתרא דערכין.

אינו יוצא אלא ביובל וכו'. וא"ת והלא יוצא במיתת האדון שנא' וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו וי"ל דלא איירי רבינו הכא אלא בשלא מת הגוי דאילו מת האדון גר צדק וגוי שוין הם לענין שאינו עובד את הבן כאשר כתב רבינו בסוף הפרק.

הנמכר לגוי וכו'. אע"ג דאינו רשאי למכור את עצמו אלא עד שלא נשאר לו כלום אפשר שהשיגה ידו כגון שנפלה לו ירושה או שנתנו לו מתנה או מציאה מצא.

ובי"ד כופין את קרוביו וכו'. דקי"ל כופין על מצות עשה וזו אינה מצות עשה של תורה מ"מ כדי שלא יטמע בין הגוים אמרו כופין, וכ"ש אם השיגה ידו שכופין אותו לפדות את עצמו, וא"ת כיון שגאולת עצמו קודמת למה הקדים הכתוב גאולת קרובים דכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל. וי"ל דגאולת עצמו אפשרי רחוק שתשיג ידו כדי גאולתו, לפיכך איחר אותו הכתוב, אי נמי שלא ידחו הקרובים לומר שמא תשיג ידו לפיכך הקדים גאולת הקרובים וכל הקודם בכתוב קודם לגאול, אבל לעולם אימא לך שאם השיגה ידו הוא קודם לכל אדם לפיכך הקדים רבינו גאולת עצמו.

יצא לחירות. שלא יגאלוהו ע"מ להשתעבד בו.

ויש לו ללוות. כל זה כדי שלא יטמע בין הגוים.

אבל הנמכר לישראל וכו'. תימה מאי שנא משדה אחוזתו שהקרוב גואל, וכי עדיף שדה אחוזתו מהוא עצמו שנמכר, ואע"ג דגזירת הכתוב הוא שלא נכתב גאולת קרובים אלא גבי נמכר לגוי כדי שלא יטמע בין הגוים וגבי מוכר שדה אחוזתו כתוב גאולת קרובים מ"מ צריך טעם. וי"ל דגבי שדה אחוזה שהחמיר עליו שלא תגאל פחות משתי שנים בתחלה הקל עליה בסופה שתגאל ע"י קרובים אבל המוכר עצמו לישראל הקל עליו בתחלתו שאם השיגה ידו גואל אפי' בתוך שנתו החמיר עליו בסופו שלא יגאל ע"י קרובים שאם אתה אומר יגאל בקרובים ויגאל מיד אין אדם רוצה לקנות עבד עברי לקנות אדון לעצמו ותתבטל מצות כי תקנה עבד עברי, אבל שדה אחוזה כיון שיודע שאוכל פירותיה שתי שנים ודאי אינו נמנע מלקנות אע"ג שיודע שנגאלת.

אחד המוכר עצמו וכו'. וא"ת כיון שיוצא ביובל אמאי אין מחשבין כפי השנים הנותרות עד היובל, כיצד מכר עצמו לעשר שנים במ' דינרים, לכל שנה ד' דינרים, עבד חמש שנים תגרע עשרים דינרים ונותן לו עשרים, ואמאי, אם [מכר עצמו ח' שנים לפני היובל א"כ] לא נשאר ליובל אלא ג' שנים אמאי נותן לו עשרים דינרים שנים עשר דינרים הוא חייב [ב]לבד. וי"ל דגרעון כסף ילפינן מדתני חזקיה והפדה כלומר שמגרעת פדיונה ויוצאה ולא מצינו בעבד עברי הנמכר לישראל שתלה חשבון השנים הנותרות לפי היובל אלא בנמכר לגוי כיון שאין יציאתו תלויה אלא ביובל צריך שיהיה חשבון לפי מה שנשאר בשנים עד היובל, אבל הנמכר לישראל שתלה הכתוב יציאתו בשנים אין מחשבין אלא לפי השנים שעבד ואין משגיחין בשנים שנשארו עד היובל [שאין היובל] מפקיע עד שיגיע ובנמכר לגוי גזרת הכתוב הוא מן הכתוב שביארנו.

וכן הנמכר לגוי וכו'. משמע מהכא שהנמכר לגוי אינו יוצא בשש, וכן משמע ממה שכתב המוכר עצמו לגוי אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל ע"כ, ומשמע שבא למעט שנים אבל (אם) [אף] במיתת האדון יוצא כדכתב בסוף הפרק. וא"ת בשלמא אם מכר עצמו לגוי סתם לא יצא בשש שהרי לא נכתב יציאה בשש אלא [במי] שמכרוהו בי"ד אבל במוכר עצמו לא, ואם מכר עצמו לגוי לשנים ידועים אמאי מחשבין לפי השנים הנותרות ליובל. וי"ל דהכא מיירי במוכר עצמו לגוי סתם, אבל אם מכר עצמו לשנים קצובות חשבון אחר יש לו, הא כיצד הרי שמכר עצמו לכ' שנה בק' דינרים מגיע לכל שנה חמשה דינרים ועבד חמש שנים נשארו ע"ה דינרים נשאר ליובל עשר שנים נותן לו חמשים ויוצא, ואם לא השיגה ידו היובל מוציאו שאפילו מכר עצמו לשנים מרובות היובל מפקיע השיעבוד דכתיב (ושב לאחוזתו) [עד שנת היובל יעבוד עמך] דלא מסתבר שאם מכר עצמו לשנים מועטות שלא יצא עד שיגיע [יובל] דלא גרע ממוכר עצמו לישראל. אבל אכתי קשה דאם יש חילוק בין מוכר עצמו סתם למוכר עצמו לשנים קצובות היה ראוי לרבינו לפרש, הילכך נראה דאין חילוק שאם מכר עצמו לשנים מרובות יותר מהשנים שנשארו עד היובל אותם השנים היתרות הוה ליה כמאן דליתנהו והוי כאלו מכר עצמו סתם עד היובל לפיכך מחשבין כמה מגיע לכל שנה משנת המכירה עד היובל ורואין כמה שנים עבד ומגרע פדיונו ויוצא ואם מכר עצמו לשנים מועטות שאין היובל פוגע בהם, סוף הזמן הוא היובל שלו הילכך מחשבין כמה מגיע לכל שנה משנת ממכרו עד סוף זמן מכירתו ורואין כמה עבד ומגרע פדיונו ויוצא כדין המוכר עצמו לישראל ולפיכך לא הוצרך רבינו לפרש.

כל עבד עברי או עבריה וכו'. פ"ק דקדושין רב נחמן בר יצחק יליף לה מדכתיב אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים, נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו, נתמעטה כספו כפי שניו, כלומר אם הבריא בתוך השנים מכסף מקנתו ואם הכסיף בתוך השנים כפי שניו ומבי"ת דבשנים יתירא יליף לה.

הנמכר לגוי וכו'. שם אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא ומפרש לה ואזיל ובנמכר לגוי איירי.

ונתן לו חמישים חצי דמיו וכו'. ואי לא הוה נגאל לחצאין היו המעות פקדון אצלו והיה צריך ליתן לו עוד מאה וחמשים שהרי שוה עתה מאתים, דלא אמרינן (הכסף) [הכסיף] נותן לו לפי שניו אלא כשלא חזר [והבריא]. והכי מתפרשת הך כיצד להחמיר.

הרב שמחל לעבד וכו'. פ"ק דקדושין אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ומדסתם רבינו משמע דאפי' הנמכר לגוי גופו קנוי לגוי ואם מחל על גרעונו [אינו מחול] עד שיכתוב לו את השטר.

אדון שמת והניח בן זכר וכו'. פ"ק דקדושין בברייתא וטעמו דאמר קרא ועבדך ולא ליורש וריבה הכתוב שש שנים יעבוד לרבות את הבן ובנמכר לגוי כתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו.

והנמכר לגר צדק וכו'. איכא למידק היכי פסיק ותני שאינו עובד את בנו של גר צדק דבשלמא הורתו ולידתו שלא בקדושה אי נמי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו יורש את אביו אבל אם היה הורתו ולידתו בקדושה אמאי לא יעבוד את הבן וי"ל דלאו בירושה תליא מילתא דהא בתו של ישראל יורשת את אביה דבר תורה ואפ"ה אינו עובד את הבת דכתיב ועבדך ולא ליורש ומה שעובד את הבן מרבויא דקרא דכתיב שש שנים יעבוד ולא כתוב יעבדך שש שנים והאי קרא במי שמכרוהו בי"ד איירי ואין בי"ד מוכרין לגר צדק כאשר כתב רבינו בפ"ק, וא"כ מנא תיתי שיעבוד את הבן של גר צדק, בע"כ במוכר עצמו איירי ובמוכר עצמו לא כתיב שש יעבוד דמרבינן מינה דעובד את הבן.

נמצאת אומר וכו'. וא"ת אמאי לא תנן במתני' שקונה את עצמו בשטר תרצו בתוס' דלא חשבינן אלא יציאות בע"כ של אדון אבל שטר מדעתו של אדון הוא.

מצוה לומר לו צא וכו'. זו לא מצאתיה אבל נראה דיליף לה מדכתיב ולא אצא חפשי משמע שמצוה על האדון לומר לעבד שיצא והוא משיב לא אצא.