כל עבד עברי וכו'. בתורת כהנים ויצא [מעמך] הוא ובניו עמו מה רבו חייב במזונותיו אף רבו חייב במזונות אשתו ובניו יכול אפי' נשא אשה שלא מדעת רבו ת"ל ויצא הוא ואשתו ובניו מה הוא מדעת רבו אף אשתו ובניו מדעת רבו.

אשתו הנשואה לו ולא ארוסה וכו'. וא"ת מה איצטריך למעט והלא אין אדם חייב במזונות ארוסתו, וי"ל דאע"ג דהגיע זמן ולא נשאו דאוכלת משלו ואוכלת בתרומה, הרב פטור, דכתיב ויצאה אשתו ומשמע אשתו הנשואה ולא הארוסה ולא שומרת יבם.

אפי'שנייה אינו חייב במזונותיה. אע"ג דאין אסורה אלא מדברי סופרים כיון שאינה ראויה להיות עמו אינו חייב במזונותיה, קא מבעיא לי הרי שיש לו בנים ממנה כיון שאינו חייב במזונותיה, אינו חייב במזונות בניה או דילמא מ"מ בניו הם. ומסתברא דחייב במזונותיהם [אע"ג דאשתו] אינה ראויה לעמוד עמו ומנא אמינא לה דלא כתיב בה בחד קרא ויצא מעמך הוא ואשתו ובניו עמו דאי הוה כתיב הכי הוה משמע דבניה נגררים אחריה שהרי במוכר עצמו ובנמכר לגוי לא נזכרה אשתו [אלא] שלמד ממכרוהו בי"ד ובמכרוהו בי"ד לא נזכרו הבנים אלא שלמד ממוכר עצמו, הא למדת שאין מזונות הבנים תלוי במזונות האשה, ותניא בפ"ק דקדושין ויצא מעמך הוא ובניו עמו א"ר שמעון אם הוא נמכר בניו מי נמכרו מכאן שחייב במזונות בניו ובנותיו, ותניא נמי גבי אשתו כי האי גוונא ובגמ' מצריך להו דאי אשמועינן בניו משום דלאו בני מעבד ומיכל נינהו וכתב רש"י ז"ל דקטנים נינהו למדנו שאינו חייב במזונות בניו כשהם קטנים [אלא] כל זמן שהיה אביהם חייב לזונם ומזה הטעם לא הוצרך רבינו לבאר דפשיטא דבקטנים איירי ולא בגדולים אע"ג שהיו סומכין על שלחן אביהם.

אבל אם לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה. משמע מדבריו שאם לקחה שלא מדעת רבו והיה לו בנים ממנה שהרב חייב (במזונותיה) [במזונותיהם] ודברייתא דתורת כהנים שכתבתי למעלה לא משמע הכי. הילכך מה שכתב רבינו במזונותיה לאו דוקא אלא ה"ה במזונות בניה אם ילדה וטעמא דמסתבר הוא כיון שהכניס שלא מדעתו למה יתחייב (במזונותיה) [במזונותיהם].

אע"פ שהאדון חייב וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אם חלתה האשה אם חייב האדון לרפואתה או לא. ונראה לומר שאם היא רפואה שאין לה קצבה הרי היא בכלל מזונות וחייב האדון לרפואתה כדאמרינן גבי אלמנה הנזונת מן היתומים ואם היא רפואה שיש לה קצבה תתרפא ממעשה ידיה ואם לא יספיקו הרי היא מוטלת על הצבור אבל רפואת העבד עצמו מוטלת על האדון וכן נראה ממה שכתב לעיל [סוף פ"ב], אפי' חלה והוציא עליו הוצאות [הרבה] אינו חייב [לו] כלום, ואם ראה שחוליו כבד כותב לו גט שחרור והרי הוא מוטל על הצבור, ובעבד עצמו אין חילוק בין יש לרפואתו קצבה לאין קצבה. ודין חולי הבנים כחולי האשה כנ"ל.

הבעל וכו'. וכן כל הדברים שהבעל חייב לאשתו כגון קבורתה ופדיונה הבעל חייב בהם אע"פ שהוא עבד ואם אי אפשר לו הרי הדבר מוטל על הצבור כשאר עניי ישראל.

מי שמכרוהו בי"ד וכו'. אמרינן בגמ' דבמכרוהו בי"ד כתיב אם אדוניו יתן לו אשה, לו ולא למוכר עצמו, והא דקרי לה אשה אע"ג דאין קידושין תופסין בשפחה כיון שהכתוב התירה לו קרי לה אשה, וכבר שאלני חכם אחד וכי מפני שעבר עבירה אחת תהיה עונשו עברות אחרות שיבא על השפחה שיש בה משום נ'ש'ג'ז', וזאת תשובתי כי איסור שפחה אינו מן התורה אלא מדברי קבלה דכתיב יכרת ה' [לאיש] אשר יעשנה ואפי' לדעת המתרגם שאסורו מן התורה בלאו דלא [יהיה] קדש, מ"מ התורה אסרה והתורה התירתה לעבד כדי שיעבוד ועדין צריך טעם. ונ"ל שהכתוב מדד לו מדה במדה הוא גנב ותפס אומנות העבדים לפיכך יוליד עבדים שישארו במקומו והוא יצא, והתורה חסה עליו כי מן הדין היה שיעבוד לעולם, ומוכר עצמו לא עבר עבירה ולפיכך אסור בשפחה כנענית.

ואין עבד עברי וכו'. תמיה לי מילתא אמאי אמר ודבר זה קבלה והלא מקרא מלא הוא דתני ר' אליעזר בן יעקב אם בגפו יבא בגפו יצא אם יחידי נכנס יחידי יצא. אמר רב יצחק בן יעקב ה"ק אם יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, וי"ל דלא קי"ל אלא כת"ק דדריש קרא בגפו נכנס בגפו יצא לומר שאינו יוצא בראשי אברים, ואע"ג דקי"ל משנת ר' אליעזר קב ונקי היינו דוקא במשנה ולא בברייתא ומשום הכי תלי לה בדברי קבלה. ואכתי איכא למידק הרי שיש לו אשה ואין לו בנים או שיש לו בנים ואין לו אשה מאי, וי"ל מדר' אליעזר בן יעקב נשמע אם יחידי נכנס יחידי יצא הא אם לא נכנס יחידי אלא שיש לו אשה או בנים לא יצא יחידי, אלא רבו מוסר לו שפחה כנענית ומטעמא דקרא נמי הכי דכיון שיש לו אשה או בנים לא יהיה נגרר אחר השפחה ויצא בסוף ששה. אבל לא יהיה לו אשה ולא בנים יהיה נגרר אחר השפחה ויאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני ויעבוד עד עולמו של יובל. ולפי זה הא דאמר רב נחמן בר יצחק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית לאו דוקא אלא אשה או בנים קאמר ועדיין צ"ע.

אפילו היה העבד כהן. פלוגתא דרב ושמואל. והלכתא כרב באיסורי שאמר מותר דחדושא הוא, לא שנא לכהנים ולא שנא לישראל.

אע"פ שמסר לו וכו'. אע"פ שקיים כבר מצות פריה ורביה אינו רשאי להפרישו מאשתו ונ"ל שאם נעשה כרות שופכה אין רבו רשאי לתת לו שפחה כנענית, שהרי אין מתקיים בו האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולא אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני.

ואינו יכול ליתן לו וכו'. דרשינן מקרא לו אשה, אחת ולא שתים, לו אשה אחת ולא אשה אחת לו ולחבירו.

נרצע שמסר לו רבו וכו'. קי"ל החובל בעבד עברי חייב בכל כאילו הוא בן חורין חוץ מן השבת והכא פטור דלאפרושי מאיסורא קא עביד הא למדת שאם העבד אינו רוצה לצאת, ע"מ שיהא אסור בשפחה כנענית, וחבל בו רבו חייב לשלם לו דהא אין כאן להפרישו מאיסורא.

המוכר עצמו אינו נרצע וכו'. ברייתא פ"ק דקדושין ואמרינן טעמא מדמיעט רחמנא גבי מכרוהו בי"ד ורצע אדוניו את אזנו במרצע אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו. וזה הטעם ג"כ כתבתי גבי רבו מוסר לו שפחה כנענית.

ועבדו לו ולא לבנו. מדלא כתיב ועבד.

לעולם לעולמו של יובל. דאמר קרא ושבתם איש אל אחוזתו ואיזה דבר שנוהג באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה וא"ת לעולם נרצע עובד לעולם ממש והא דאמר קרא ושבתם איש אל אחוזתו, במכרוהו בי"ד ולא נרצע, שנוהג באיש ולא באשה דכתיב ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה וי"ל דשם מכירה נוהג באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה כלל כך תירצו התוס', אי נמי תרי איש כתיבי בקרא לשני דברים דנוהגים באיש ולא באשה דהיינו מכרוהו בי"ד והנרצע.

עבד עברי כהן וכו'. ואקשינן עלה ויעשה בעל מום ומה בכך דרציעה מצוה ומשני דאמר קרא ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו.

ואינו שב לשררה שהיה בה. דכיון שעבר עבירה שגנב אינו חוזר לשררתו ודכוותיה אמרינן גבי מי שהרג בשוגג וגלה וחזר במיתת כהן גדול שאינו חוזר לשררה שלו הואיל ובאה תקלה גדולה כזו על ידו.

כיצד רוצעין וכו'. ואומר העבד בפניהם אהבתי את אדוני וכו'. ומגישו לסוף שש. לקמיה מפורש. ונוקב אזנו הימנית וכו'. פ"ק דקדושין בברייתא, הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע לדלת.

כשהן עומדים. מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. בגופה של אוזן. במקום שעושה אותו בעל מום. לאפוקי בעליתו דהיינו תנוך האוזן [א"ה עי' בהערות של הגרש"ב ורנר זצ"ל שהאריך] אלא בגופה של אוזן (כבשר) [בבשר]. במרצע של מתכת וכו'. כרבי דאמר מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת.

האדון הוא שמרצע. אע"ג דקי"ל שלוחו של אדם כמותו, שאני הכא שמיעט הכתוב אדוניו ולא אחר.

שאין עושין מצוות חבילות חבילות. אע"ג דאין רציעה ממנין המצוות מ"מ מצוה הכתובה היא דכתיב ורצע אדוניו את אזנו, ואפילו מצוות דרבנן אין עושין חבילות חבילות.

ואם אמור יאמר וכו'. עד שיאמר כשהוא עבד. שם בברייתא ומתרצינן לה אמר רבא מאי בתחלת שש בתחילת פרוטה אחרונה ומאי בסוף שש בסוף פרוטה אחרונה ובעינן שיאמר סמוך ליציאתו שנא' לא אצא חפשי.

היתה לעבד שפחה כנענית. פ"ק דקדושין ברייתא כלשון רבינו.

או היו שניהם חולים וכו'. שם בעיא וסלקו בתיקו, ונראה שלא היה גורס כן רבינו וכן היה גורס אינו נרצע כי טוב לו עמך עד שיהיו שניהם בטובה. ומיהו אפי' לפי גרסת הספרים שלנו אינו נרצע שהרי אין מתירין לו שפחה כנענית מן הספק.

מה בין מוכר עצמו וכו'. כולהו שנויים בברייתא חוץ מנמכר לגוי וטעמא דתנא באיסורא לא איירי דאין אדם רשאי למכור עצמו לגוי אבל אם עבר ונמכר הרי הוא מכור.

מוכר[עצמו] אין מעניקין לו. דקרא דהענק תעניק לו במכרוהו בי"ד כתיב וכתיב לו מיעוט ולא למוכר עצמו וטעמא דמכרוהו בי"ד בגניבתו כשיוצא אין בידו כלום וחסה תורה עליו וציוותיה הענק תעניק לו אבל מוכר עצמו כיון שיכול למכור עצמו לשנים מרובות בזמן שיוצא אינו יוצא בידים ריקנות.

מפי השמועה למדו וכו'. איכא למידק והלא בגמ' למדו כן מדכתיב ואם אמור יאמר העבד ולא האמה העבריה, ותו מה שכתב רבינו אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, וי"ל שיש לדחוק דהא דכתיב ואם אמור יאמר לאו למעוטי אמה אלא כל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר, וקרא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה הרי לך שהוקשו והוה אמינא אף לרציעה הוקשו, (והיינו) ואם אמור יאמר העבד אצטריך עד שיאמר כשהוא עבד, ואף לאמתך תעשה כן. ומה דכתב רבינו דכתיב אהבתי את אדוני ואת אשתי אין הכרח, דמאי דאפשר באיש אפשר ומאי דאפשר באשה אפשר, דהיינו אהבתי את אדוני. אלא מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת והא דכתיב ואף לאמתך תעשה כן להענקה.

שכשם שמצות [עשה] להעניק וכו'. ומינה שאם שלחה ריקם שעובר בלא תעשה שהרי השוה אותה לעבד.

והרי הכתוב נתקו וכו'. ואע"ג דלא קיים העשה שבו, אינו לוקה, דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

אחד היוצא בסוף שש וכו'. פ"ק דקדושין ברייתא ואלו מעניקים להם היוצא בסוף שש וכתב רבינו אחד היוצא להשוותם שלא יאמר אדם הענקה לפי העבודה אם עבד הרבה מעניקין לו הרבה ואם עבד מעט כגון שפגע בו יובל או שמת האדון מיד מעניקין לו מעט לפיכך כתב אחד היוצא בסוף שש להשוותם להענקה, והכי תניא יכול לא יהיו מעניקים אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו, יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף ת"ל וכי תשלחנו חפשי מעמך מי ששלוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שלוחו מעמך.

הענק תעניק לו. שם ברייתא קרוב ללשון רבינו יצאו כספים, והוסיף רבינו והבגדים וכ"ש הוא, כספים דאפשר דעביד בהו עסקא נתמעטו, כ"ש בגדים שאינם בכלל ברכה מעצמן.

וכמה נותן וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כר' יהודה דאמר שלשים כשלשים של עבד דיליף נתינה נתינה מעבד דכתיב בעבד כנעני שנגחו השור ומת כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והכא כתיב תתן לו, ואע"ג דהתם כנעני והכא עברי ממלת עבד יליף שהרי הכתוב קראו עבד.

בין שנתברך הבית בגללו וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כת"ק דאמר בין נתברך בין לא נתברך מעניקין לו.

ענק [עבד] עברי לעצמו. דכתיב תתן לו ולא לבעל חובו.

ענק אמה העבריה וכו'. הכי אמרינן בכל דוכתא דכל שבח נעורים לאביה.

ואם מת אביה קודם שבא לידיו וכו'. משמע שאפילו עמד בדין ולא הספיק לגבות עד שמת הרי הוא לעצמה ואין אדם מוריש זכות שיש לו בבת לבניו.