ונאמן הטבח על גיד הנשה כשם שנאמנים על החלב. וכ"כ הטור ביו"ד סי' ס"ה והרגיש הב"ח ז"ל האי לישנא דכשם שנאמנים על החלב ועיין מה שפירש ועיין בחידושי הריטב"א לחולין דף צ"ג וראה דכך היה גריס בש"ס ממש כלשון זה שכתב רבינו והטור.

ויוציא טרפה לעצמו בממון חשוב וכו'. הקשה עמיתי בתורה הרב הכולל יעקב אלבעלי הי"ו מכאן למ"ש מרן כ"מ סוף פי"ב מהל' עדות וז"ל ומאי דאמר או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה וכו' ועיין גם במ"ש בחו"מ סי' ל"ד ומהיכא תיתי לס"ד זה כיון דכתבו רבינו בהדיא הכא ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב וי"ל דמ"ש הכא במאכלות אסורות היינו מ"ש בש"ס דסנהדרין אבל שם גבי עדות שהוא נלמד משם ולאו היינו הדין עצמו אפשר דלאו יוציא טריפה לעצמו משו"ה הוצרך לפרש מרן שם דהיינו לעצמו.

הלוקח בשר וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד על שם הרשב"א ומה שהקשה הלח"מ וז"ל קשה שהוא ז"ל כתב שמי שהוא חשוד וכו' וא"כ תפירת בגדים בפשתים אין רגילים להקל בו וכו' עכ"ל ויראה לענ"ד דכשנתן לחייט חוטי קנבוס אם יתפור בחוטי פשתן מה יעשה בחוטי קנבוס האלו צריך לתפור בהן לאחרים וא"כ מאי נפקא ליה מיניה ולמוכרם וליקח בהם של פשתן כל כי האי לא עביד וק"ל. עוד הקשה הלח"מ שם והצריך עיון יעו"ש והרשב"א כיון דס"ל מדעתו דהכל אחד א"כ איך חילק בין הש"ס לנידון דידן בין גזל לשאר איסורים הא אין חילוק ביניהם וק"ל.

וכן בשר הנמצא וכו'. עיין בחולין דף צ"ה גבי מימרת רב בשר שנתעלם מן העין דמותיב ממימרת מצא בה בשר וכו' ותירץ בעומד ורואהו ועיין מ"ש הרמב"ם בפי' משנה זאת פ"ב משנה ט' ומה שהקשה עליו הרב חזון נחום ולא קשה דכיון דמשני בש"ס לבסוף הכי מידי הוא טעמא אלא לרב הא אתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה א"כ ממילא אין צריך לההיא תירוצא דלעיל שהוא דוחק אלא מ"ש רב הוא מדרבנן ומתני' הוא מדאורייתא וז"ש רבינו שם פשט המשנה. וע"פ האמור כמה תמוהים דברי רש"י בסוגיין ע"ב ד"ה רב הונא ס"ל כרב ולא קי"ל כוותיה אלא אמתני' סמכינן ואע"ג דשנינו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכו' והא לא אסיק בש"ס בהך תירוץ למתני' א' כדכתיבנא ולב' הוא בפירוש וצ"ע ועל פי האמור נתבארו דברי רבינו הכא.

הצייד שנזדמנו לו וכו'. עיין להט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' שכתב וז"ל ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא התר משא"כ בדבר שיש בו התר מן התורה ולכן הוכיחו התוס' וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דא"כ דא"א לומר דאסרו חכמים משום דהתורה התירה איך אפשר לומר דאיכא איסור מן התורה ומה צ"ל דהתר שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל לכתחילה אסור מן התורה אם כן אף אנו נאמר דמה שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל בלא נזדמן לא דבר הכתוב ואסרוהו חכמים דאין זה נגד הכתוב דלא דבר הכתוב בזה. וכתב הב"ח באו"ח סי' תקנ"א סק"י בסופו וז"ל ומי שיש לו תישים שזמנן לשוחטן ולמכור העורות מראש חודש ואילך ורוצה ליתן לקצב גוי לנוחרן נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טריפה מותר ופרש"י וכו' ואע"פ שהתוס' וכו' יש לנו לתפוס כרש"י וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים טובא דאפי' הוא עצמו שרי לנוחרן וברייתא ערוכה שנינו חולין דף כ"ז והשוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו עכ"ל הרי דכיון דא"א בלא"ה דזה צריך לדם ואי שוחט כראוי מפסיד הדם נוחרו או עוקרו אף כאן כן כיון דא"א לשחוט מכח המנהג ובהכרח צריך העורות נוחר או עוקר וזה הוא לפי הנחתו אבל לדעתי אסור כיון שאפשר לשחוט דאין כאן איסור לשחוט אלא שלא לאכול בשר ולכן אסרו השחיטה שלא יאכלו אבל לצורך העורות ושלא לאכול הבשר ודאי שרי.