מצות עשה וכו' שנאמר ביום הראשון וכו'. לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכתב מרן ואם תאמר מאחר שמפי השמועה וכו' יום י"ד לא תשחט על חמץ למה לי וי"ל לאשמועינן באיזה שעה עכ"ל פי' דלהא צרכינן לקרא לא תשחט על חמץ ומ"מ למדינן מיניה דקושטא הוא דקרא איירי לי"ד דהא אפילו לשעור גמרינן וז"ש רבינו וראיה לדבר וכו' וכ"כ מרן לקמן בסמוך ואם כן פי' דברי רבינו כך הם ראיה שפירוש אך ביום הראשון הוא י"ד לא תשחט וכו' והוא ראיה בעלמא ממה דאצריך קרא לברר באיזה שעה ברם עיקר מילתא מיום הראשון שהוא מפי השמועה נפקא והנה בכל דבריו לא ימלט מן הגמגום וכבר קדמנו מרן במקראי קודש דף ק' ע"ב ומלכי בקדש. ולענ"ד אחרי נשיקת ידים ורגלים ממרן לדידי חזי לי דמ"ש רבינו הוא הברייתא דתני ביום הראשון מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וז"ש רבינו מפי השמועה ר"ל שהוא מדרש רבותינו ז"ל ולא מקרא מפורש והראיה של שמועה זאת היא מלא תשחט על חמץ דם זבחי והוא פשוט.

ומה וכו'. ועיין להר"ן וז"ל אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו וכו' עד סוף הלשון. וראיתי להרב לשון למודים דף פ"ה הקשה משם מורו חמיו הרב מהר"א חאקו ז"ל וז"ל וקשה מאי ראיה מייתי מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבחמץ שאינו ידוע לא חל עליהם מצוות השבתה דהתם בשכבר בדק עסקינן ולעולם שאם לא בדק ולא ביטל חל עליה חיוב בדיקה או ביטול ולענ"ד הכל אחד דזיל בתר טעמא היכא דבדק דאינו עובר למפרע משום דהתורה סמכה על החזקה א"כ גם במקום דליכא חששה דאיכא חמץ הוי כחזקתו בדוק והוי הכל אחד ולמה שהקשה ב' כבר האריך הוא ולא עת האסף ולמה שהקשה ג' כן הקשה מהרי"ט צהלון סי' קט"ז יעו"ש מה שתירץ ודבריו תמוהים דאיך אפשר שיחלוק רב יהודה אמתני' ומה שהקשה מהר"א חאקו שם לדרך מהרי"ט לא ידעתי מה לו עם מהרי"ט גם לדרכו קשיא זה גם לכל הדרכים שיאמרו בזה וצ"ל דהר"ן היה יכול להכריח כן מן הש"ס אלא דרצה להכריח מהענין עצמו שהוא הכרח הש"ס ולעיקר הקושיא דאמאי לא הכריח ממ"ש לעיל י"ל דמ"ש לבסוף הוא אם נאמר דבפסח אין סומכין על החזקה דשאני איסורו משאר איסורים דחמור הוא ואהא תירץ דזה אי אפשר וכו' יעו"ש.

והניח עשר חלות ומצא תשע וכו'. וכתב ההגהות מיימוני וז"ל היינו דתנן הניח מאתיים ומצא מאה מנה מונח מנה מוטל עכ"ל ודברים תמוהים דא"כ נמצא דפסק רבינו כרבי וליתא דבהי"ב גבי הניח ט' ומצא י' אמאי צריך לבדוק הא לרבי א"צ לבדוק אלא לרבנן וכ"כ ההגהות מיימוני שם וכרבנן וכו' יעו"ש ונראה דס"ל בדעת רבינו דמפרש בגמ' דהא דמדמי חמץ למעשר היינו לס"ד דש"ס דביצה דמדמי מעשר לגוזלות יעו"ש בתוס' ד"ה הכל חולין וכמו שאכתוב לקמן ברם אחר שתירץ התרצן שם בביצה אפי' תימא רבנן שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות כלומר וכיון דאורחייהו בהכי אין זה ריעותא אף אנו נאמר דגם מאי דדמי בגמ' בפסחים מעשר לא דמי ואף רבנן מודו בחמץ לרבי לפי שכך דרך העכברים שנוטלין חדא חדא ולא סיימו ליטול עוד ונמצא דבהניח עשר ומצא ט' גם רבנן מודו דא"צ לחזור ולבדוק אלא על הפרוסה האבודה וכרבי וזהו שכתב ההגהות מיימוני היינו דתנן הניח ר' וכו' ולא כתב כרבי משום דר"ל האי דינא דהכא הוא אליבא דכו"ע וכדינא דרבי גבי מעשר ברם גבי הניח ט' ומצא י' לא אמרינן עכבר הביא אחד לכאן וכשם שהביא אחד כאן כך אפשר שהוליך למקום אחר ומשו"ה צריך בדיקה דזה לא חיישינן וכדתנן אין חוששין שמא גיררה חולדה וא"כ מוכרח לומר דהני י' אחריני נינהו וצריך לבדוק אחר כל הט' לדעת רבנן דבזה אינן מודים לרבי ומשו"ה ציינו שם בהי"ב כרבנן וכו' דבזה פסק רבינו כרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי רבי. וראיתי להרב גופי הלכות כלל תקל"א וז"ל תו קשה במ"ש התוס' ד"ה היינו סיפא וקשה דלקתה מדת הדין דכיון דבדיקת חמץ דרבנן איך תולין להחמיר ועוד שאני התם דיש לתלות וכמ"ש רש"י שם וא"כ איך מדמינן חמץ למעשר אלו תוכן דבריו ויפה השיב הרב לשון למודים סי' קע"ב דמאי קשה כיון שסיימו התוס' דמיירי אליבא דרבנן בקשורין והוי כמו כיסים מקושרים ממש דלרבנן אמרי הנך אחריני נינהו והשתא להאי אוקמתא א"צ למ"ש רש"י כרבנן בטעם התליה כמ"ש ברישא דאין אדם מניח חולין ומעשר מעורבין וכו' וכאן בחמץ מקושרין נינהו והוי דומה בדומה. וקשה טובא מאי דעתיה דמהרש"א להקשות וכי לא ראה סיום דברי התוס' הס כי לא להזכיר אלא נראה דאפי' דמוקי לה במקושרין בנה הרב קושיא משום דהוא הבין במ"ש רש"י בטעם התליות בין ברישא בין בסיפא הוא גם כן לאוקמתא דמקושרין ומשו"ה בחמץ דליכא כהאי תליה דכתב רש"י משו"ה קשיא ליה והתשובה בזה דלהך אוקמתא דמקושרין א"צ לפי' רש"י דלעיל וכדכתיבנא. ואחר ההתבוננות ראיתי דא"צ להקשות להתוספות מסוגייא דפסחים הא קושיא זאת איתא שם בש"ס גופיה דביצה וכן ראיתי למהרש"א בחידושי הלכות גבי מ"ש התוס' ד"ה הכל חולין שהקשה דלפי פרש"י שכתב בטעם התליה דמעשר משום דאין דרך להפריד היאך מדמה המקשן הא דגוזלות עם הא דמעשר הא ליכא בהך תליה דמעשר בגוזלות. ומן התימה הגדולה למה"ר שלמה אלגאזי ז"ל שכתב בהליכות אלי כלל תרצ"ג על דברי התוס' דביצה ד"ה הכל חולין וז"ל פי' ובסיפא נמי איכא סברא למיתלי להקל כדכתב רש"י וכו' ואפ"ה פריך מגוזלות כיון דאכתי לא ידעינן חילוק דעשויין לדדות היינו הך עכ"ל נמצא שהרגיש בקושית החידושי הלכות ותירץ בדברים ואף שאנחנו לא נדע מה כונתו בתירוצו מ"מ הא ניחא ליה וא"כ מאי קא קשיא ליה בס' גופי הלכות על דברי התוס' הא הכל הוא קושיא אחת באופן שדברי מהר"ש אלגאזי ז"ל צ"ע מב' פנים הן שלא ידענו מה תירוצו לקושית החידושי הלכות והן שדבריו סתרי אהדדי. ולקושית החידושי הלכות ז"ל תירץ מהר"א חאקו ז"ל בס' לשון למודים שם וז"ל ולענ"ד הדבר פשוט וכו' כיון דחזינן ריעותא בפנינו דחסר חד מינייהו אפשר דאזלי כולהו והני אחריני נינהו וכו' ולפי מ"ש יש סתירה למ"ש הפ"ח הי"ט וז"ל ויראה וכו' ואי משום הא לא אירייא דאדרבא בגוזלות קמ"ל טובא דבשלמא בכיסים אמרינן מנה מונח וכו' עכ"ל ואין זו קושיא להפ"ח דבשלמא לס"ד דלא אסיק אדעתיה הא דמוקים פלוגתא דרבי ורבנן דפליגי במקושרים אבל בשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל קיימא לן שפיר אבל למאי דמוקים דבשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל היינו גוזלות לפי דכשם דבמנה לא אמרינן כיון דאיכא ריעותא דחסר חד אמרינן ב' נטלו והני אחריני נינהו ה"נ בגוזלות ומאי אתא לאשמועינן ומה גם דלא נכחד דיותר מסתברא בגוזלות דהאחד הלך ולא כולם וק"ל ובפשט השמועה עיין להט"ז סי' תצ"ז שדקדק למה הוצרך רב אשי לפרש ההיא דכיסים וכו' ודבריו תמוהים לעין כל כמו שיראה הרואה ודוק.

וכן ב' בתים בדוקים וכו'. ועיין מ"ש מרן וסיים א"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס וכו' ולא תיקשי לכולהו תירוצא מאי שנא מספק נכנס וכו' שהרי הרגיש הרב המגיד קושיא זאת וכו' עכ"ל פי' לפירושו דבדין י"ב היכא שבא עכבר ונטל החמץ וספק לבית זה נכנס או לא נכנס כתב רבינו צריך לבדוק ויישב הרה"מ שפיר יעו"ש וכן נאמר נמי לפי דרכו לתירוץ זה דספק ספיקא דשם כיון דשורש הדין הוא על הספק אף דאיכא ספק ספיקא בספק נכנס הצריכו לבדוק משום ספק אי היום יש חמץ או לא לא כן כשהם ב' בתים ומוכרח דאחד מהם בדוק אי נאמר דיבדוק צריך ב' לבדוק ולקושטא דמילתא אחד מהם היא בדוקה וכמ"ש הרה"מ. ולפי"ז אין מקום למ"ש בס' יד אהרן סי' תל"ט הגהות ב"י יעו"ש דמשם בארה כונתו שהבין דהאי א"נ קאי למ"ש דהלא ספק דבדיקה ברה"י וכו' וההא תירץ כתירוץ ב' דהוי ספק ספיקא וא"כ הקשה קושיא עצומה לדעתו וכן בס' לשון למודים שנדפס מחדש סי' קע"ה הקשה כן משום דהבין כמו שהבין הרב יד אהרן נר"ו דא"נ קאי לקושיא ב' יעו"ש מה שנדחק לתרץ משם מורו חמיו כמהר"א חאקו ברם לענ"ד אין כן כונת מרן אלא כדכתיבנא בקדימת דברינו דאי כמו שהבינו הם קשה למרן אדמתרץ כן לקושיא הב' יתרץ כן לעיקר קושיא הא' ויתורץ הכל ולמה תירץ כן לב' דוקא. ועוד דמלשון ולא תיקשי לכולהו תירוצי משמע שהוא תירץ ב' תירצים חוץ מתירוץ הרב המגיד למדקדק היטב. ושוב חפשתי למחברים הקודמים ללמוד מדבריהם מה הבינו מדברי מרן ומצאתי להרב הגדול משנה למלך שהבין כדעתינו שאחר שכתב קושית הרה"מ כתב ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו לא ידעתי שדינו של רבינו ברור בכתובות וכו' הן אמת שדברי מרן כ"מ בתירוץ הב' מסכים למ"ש וז"ל א"נ וכו' אלא שלא היה צריך וכו' יעו"ש הרי שהבין דא"נ דכתב מרן קאי לעיל וכן הבין הרב מקראי קודש דף פ"ז שאחר שהביא קושית הרה"מ כתב תירוץ מרן דהוי ספק ספיקא יעו"ש וממ"ש עיי"ש נראה ג"כ הכי וכנלע"ד. והרב מל"מ ז"ל תמה על כל התמהים על רבינו שלא חילק בדין ב' שבילין שדינו של רבינו ברור מש"ס כתובות דף נ"ז יעו"ש שדחי בש"ס הכי השתא וכו' וסיים והן אמת שדברי מרן הכ"מ בתירוץ ב' מסכים למ"ש אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא וכו' עכ"ל ותמה עליו החה"מ שב"ע נר"ו דמה כל החרדה הזאת דמה שתירץ מרן דהוי ספק ספיקא הוא כונת הש"ס גופא דאמר התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר וכו' וכן פי' הרי"ף פי' הש"ס הביאו הרא"ש יעו"ש ולא קשה מידי דדוקא הרי"ף וסייעתיה פירשו כן ומהאי טעמא פסקו לקולא משום ספק ספיקא לא כן הרמב"ם וסייעתיה דפסקו להחמיר ומשו"ה לא כתבו הדין להתירה אלא (כשיאמר) [כשתאמר] טהורה אני וכמ"ש רבינו פי"ח מהלכות איסורי ביאה יעו"ש והיינו טעמא דפסקו להחמיר דלא אפשיטא הבעייא ולא התירו אלא כשתאמר טהורה אני וא"כ מוכרח דלא מפרש לה כמו הרי"ף משום ספק ספיקא דא"כ היה מתיר אפי' שלא כשתאמר טהורה אני אלא כפשט הסוגייא ואמטו להכי מתמה המל"מ ועפ"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן שם בכתובות שהצריך טהורה אני יעו"ש. ולענ"ד אין מקום לקושייתו אלא דעפ"י האמור אין מקום לעיקר קושיתו שדברי רבינו נתבארו מש"ס דכתובות דאדרבא פסק שם להחמיר ודע דמתוך הכתוב אין מקום למה שפירשנו בתחילת דברינו דא"נ דכתב מרן דקאי לקושיא הא' ומן התימה על המל"מ. עוד כתב הרב מל"מ וז"ל אך איכא לעיוני וכו' ספק נכנס ספק לא נכנס וכו' יעו"ש ולא ידענא מאי אידון בדברי הרב אלו דהרב המגיד תירץ לקושיא זאת יעו"ש. ובהא דב' שבילין כשלא באו בבת אחת דשניהם טהורים אפי' ידעו שניהם שחבירו טהור אין קפידה דע"כ לא אמרו דדמי לחוכא וכו' אלא בההיא דפרק הדר דף ע"ו גבי ההיא דב' חצרות וב' בתים וכו' משום דאי לגבי דהאי בית לגבי דהאי בית ואי לגבי דהאי שער לגבי דהאי שער ומנכרא מילתא ומחזי כחוכא וכו' לא כן כאן דכל אחד אומר הטהורות שלי טהורות ושל חברי טמאות וכן חבירו אומר כן לא מחזי כחוכא ורצוני לומר דשם דלאחד הוא שער ולאחר הוא שער מחזי ליה כחוכא לא כן כאן דלא הוי סותר אלא דכולן טהורין. ובפרט זה עיין להרב מל"מ פי"ט דאבות הטומאות ה"ב כתב וז"ל ולא ידעתי כפי סברתו איך יתיישב סוגייא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדר' יוסי פריך וכו' וצ"ע ולענ"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דזה כבר ישבו רש"י בכתובות בנועם שפתיו בד"ה ומאי שנא מב' שבילין וז"ל דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר ר' יוסי טמאין ה"נ לכולהו שרינן כי הדדי נינהו עכ"ל ומסכים הולך על מ"ש בפסחים דפי' לדעת ר"י דמדמה עליו ועל חבירו לכת אחת משום דצריך הוראה אחת לשתיהם ואיך יאמר טהורים ובכרכום נמי כי שרינן לאו לכל חדא בפני עצמו שרינן אלא לכולהו כי הדדי והוי הוראה אחת לב' ושפיר פריך לר"י דלר' יהודה אפי' כי שרינן לכולהו בהדי הדדי ליכא למיחש כל שלא באו ב' לשאול וכאן אינן באים לשאול כולם וניחא לרבי יהודה אך לר"י דאזיל בתר הוראה אחת לב' ובכרכום הוראה אחת לב' הוי וכמ"ש רש"י ז"ל בש"ס.

או שבדק ומצא ככר וכו'. וכתב הרב המגיד כרבי וכו' וצ"ל דמסתבר טעמיה דרבינו דכיון שנמצא קבר (דאי) [ודאי] דהאי הוא דאבד דלית לן למחש לקבר אחר וא"כ אין הלכה כרשב"ג וכמ"ש הרב יד אהרן נר"ו למה שהקשה לרבינו דידיה אדידיה יעו"ש הלכות תפילין. ולענ"ד כאן אין אנו צריכין להא דמסתבר טעמיה אלא מטעם אחר נפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא עוד שם בסוגיין דפסחים הא דתנן [היה] ר"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק וכו' ולר"מ ודאי אם בדקו באותם ג' גלים ולא מצאו ואח"ז בדק ומצא טהור דכך אמר ר"מ עד שיודע לך טומאה היכן היא מכלל דאי ידעינן השאר טהור והיינו כסברת רבי דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וגם דפליגי עליה דר"מ מודה בזה אלא דפליגי עליה היכא דלא מצא דבודק עד שמגיע לסלע וכו' ברם אי מצא אפי' לאחר זמן א"צ לבדוק ונמצא ר"מ ורבנן כרבי ומשו"ה פסק כוותיה. וחד מן חברייא הביא ראיה לרבינו לפסוק כרבי מהא דאיתא דף י' ע"ב אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וטעמא משום דמצא פירורין הא מצא ככר זה שמצא זה שהכניס והיינו כרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר שנמצא ויש לדחות דכל הנך דינים דקאמר רבינו הם דינים מוסכמים לכו"ע ובפלוגתא לא קמיירי ומשו"ה נקט בפירורין דבזה אף רבי מודה לפי שאין דרך עכבר לפרר אבל בפלוגתא דרבי ורבנן לא ידעינן כמאן יסבור רבא וכן שאר הדינים דקאמר רבא גם רשב"ג מודה דפשיטא דכשאין דרכו לפרר ודאי דלא אמר רבי דזה הוא הכיכר אבל בדין הב' הוצרכו לומר דגם רשב"ג מודה משום רגלים לדבר וזה פשוט ובהך פלוגתא דרבי ורבנן לא מצאתי לרבינו במקומו בהלכות טומאת מת ואולי סמך כאן שפסק כרבי.

הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו'. הכי איתא פ"ק דפסחים הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבנן ורשב"ג דתנן קרדום וכו' ופסק רבינו כרבנן וכן פסק בהלכות מטמאי משכב ומושב פי"ב יעו"ש וקשה טובא היאך פסק דלא כרשב"ג כיון דהלכתא כוותיה אפי' בברייתא וכמ"ש מרן פ"ט דטומאת מת לדעת הרמב"ם ונראה לענ"ד דפסק כרבנן משום דסתם מתני' דריש פי"א דפרה אתייא כותייהו דתלינן באדם טמא וכמ"ש בפ"ק דחולין דף ט' יעו"ש ופסקה רבינו בפ"ט מהלכות פרה הט"ז יעו"ש. ועפ"י זה נראה ליישב מה שהקשה הר"ב לשון למודים סי' קע"א מחלק או"ח גבי קושית מרן בפרקין לעיל בהלכה י"א וז"ל והלא ספק דבדיקה ברה"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא וכו' והקשה עליו דמאי קושיא והא קי"ל ספק טומאה ברה"י כשאין בו דעת לישאל ספיקא טהור והכא נמי דכוותא עכ"ל ועפ"ז לא קשה והוא ע"פ מ"ש התוס' שם בפסחים ד"ה שאני אומר וכו' שהקשו לדעת רבנן דתלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית במס' פרה מאי שנא מההיא דנדה גבי ככר הנתון ע"ג הדף וכו' תלינן באדם טהור ותירץ ר"ת דשאני כלים לאוכלין ובפ"ק דנידה ביארו יותר יעו"ש היוצא מדבריהם בתירוץ זה דלרבנן דאמרינן כל שאין בו דעת לישאל דאף ברה"י ספיקא טהור היינו דוקא באוכלין אבל גבי כלים דאיכא טהרה במקוה החמירו ואם כן רבינו דפסק כרבנן בהך דקרדום ובחמץ וכן גבי צלוחית בהלכות פרה קשה לדידיה קושית התוס' וס"ל לרבינו כמו שתירצו התוס' בתירוץ א' וא"כ שפיר קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמי לכלים דכמו גבי כלים טעמא דהחמירו משום דאיכא טהרה במקוה ה"נ איכא תקון בבדיקה ואף דאין הכרח דס"ל לרבינו כתירוץ ראשון דהתוס' דאפשר דיסבור כתירוץ שני וא"כ ל"ק קושית מרן מכל מקום ק"ל לומר דאף אם יסבור כתי' א' לא קשיא כלל משום דבדיקה דרבנן כמו שתירץ מרן שם יעו"ש. ואין להקשות דאי אפשר שיסבור רבינו כתירוץ א' דהתוס' ממ"ש בפרק ט"ו משאר אבות הטומאה ה"ח ספק רה"ר וכו' אפילו ברה"י מפני שאין בו דעת לישאל וכתב שם מרן וז"ל וצ"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספקות וכו' אלא הספקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת לישאל מני ואזיל והיינו מתני' דפ"ד דטהרות משנה ז' ופסקה רבינו מתחילת פי"ד מאותן הלכות יעו"ש ומכללם איכא ספק טומאה בכלי דאיכא טהרה במקוה והוא שפסק בהלכה ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאים בכלי או לא נגעו הרי הכלי טהור ע"כ משמע דס"ל דאף גבי כלים ספקו טהור לא קשיא שהרי כתב מרן שם דטעם כולם משום דטומאת משקין דרבנן יעו"ש וא"כ דוקא בטומאה דרבנן אף גבי כלים הקלו אבל בספק טומאה דאורייתא בכלים החמירו ואם כן משו"ה קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמיא לכלים וכדכתיבנא ותירץ כיון דבדיקת חמץ דרבנן הקלו כמו גבי כלים שנגעו במשקין דרבנן והוי כמו רה"ר דספקו טהור ודוק. והתוס' בפסחים שם בדף י' בד"ה הניח בזוית זו וכו' כתבו וז"ל דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זה הוא שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג וכו' א"נ וכו' עד סוף הלשון וודאי דקשיא להו דלכאורה נראה דהך רבנן הוו רבי דפליג בברייתא דלעיל אדרשב"ג ואיך בברייתא דלעיל ס"ל זה שאבד זה שנמצא וכאן ס"ל אדם טמא נכנס וכו' ולא אמרינן השאילו ושכח והוא הוא וכדלעיל וא"כ קשה לי טובא דאמאי עשו הצעה זאת שכתבו דלרבנן צריך בדיקה וכו'. ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דמוקים בגמ' הא דהניח בזוית זו וכו' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דבלא"ה לא קשיא כלל דלו יהי דהנך רבנן הוו רבי מ"מ יש לחלק דשאני התם דנאבד ובקשו ולא מצאו ואחר כך מצאו ויש לתלות במקום שהיה מתחילה היה עכשיו אלא דטעה בדעתו משו"ה אומר רבי הוא שאבד הוא שנמצא לא כן כשהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דודאי ברירה ליה מילתא דלא הניחו בזוית זו ס"ל דתליא באדם טמא וכן רשב"ג דס"ל דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ס"ל דשאני התם משום דכיון דבדק ולא אשכח אף שאח"כ מצא תלינן באחר דאי איתא דזה הוי היה מוצאו מתחילה לא כן במצא בזוית אחרת ס"ל דיש לתלות בדידיה ושכח שדרך בני אדם לעשות כן ולא יהבי דעתם עלייהו ושכח אך למאי דמדמינן בגמ' הך דהניח בזוית זו עם הך פלוגתא ונמצא בהך דחמץ דלרבנן צריך בדיקה א"כ קשה טובא דמאי שנא כשעל העכבר עם החמץ בפיו ובדק אח"כ ומצא דא"צ לבדוק דמדמינן ליה לקבר שאבד וכאן אמר דצריך לבדוק דהא ודאי לא דמי עכבר כמו קבר שנאבד דאמרינן איהו הוא דהתם הקבר אינו זז ממקומו וא"כ דתלינן דזה הוא שנמצא ולא ראינוהו אבל גבי עכבר דאפשר דכמו שהוליך מכאן הביא ממקום אחר ואפי"ה תלינן דזה הוא הככר שהיה בפיו ודמינן ליה לקבר א"כ קשה מאי שנא ואהא תירצו דהנך רבנן לאו היינו רבי דלעיל אלא אחרים נינהו וסבירא להו בההיא דינא דלעיל כרשב"ג והכא פליגי עליה דרשב"ג וה"ט דרשב"ג מחלק בדינים אלו כדכתיבנא והנך רבנן מדמו גם הך דינא דהכא כההיא דלעיל וס"ל כרשב"ג דלעיל ועוד מתרצים דאפי' דהנך רבנן הוו רבי דלעיל הכא איירי בהניח בזוית זו כשאינו יודע כמה ככרות הניח והשתא דמיון הש"ס דאחרי היות השכחה בחמץ כמה היו דמי לההיא פלוגתא ודוק.

או שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. וכתב הרב המגיד וקי"ל כחכמים וכו' וכ"כ בפי' המשנה פ"ו דטהרות וריש פרק י"ח דאבות הטומאות ואפילו איכא כמה ס"ס מטמא וכ"כ מרן שם יעו"ש וע"פ זה אחרי נשיקת ידיו ורגליו אין מקום למ"ש הלח"מ לרבינו פי"ב דמאכלות אסורות הכ"ט וז"ל עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל וכו' ספק גוי ספק ישראל וא"ת לומר גוי ספק נגע ספק לא נגע וא"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאם רוב גנבי [העיר] ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום (ס"ס) [ספיקא] עכ"ל דלפי מה שסובר רבינו דאפילו ספק ספיקא אסרי רבנן בטהרות ויין נסך מדמי ליה בש"ס לטהרות ומוכרח דאיהו לא גריס כגירסא שבידנו כמאן כר' אליעזר וכו' לא וכו' אלא בניחותא וכמ"ש התוס' פרק חזקת הבתים דף נ"ה ד"ה ר' אליעזר מטהר ונמצא דהנך דינים דהתם הוי לר' אליעזר ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי השמיטם רבינו ז"ל. וכעת חל עלינו חובת ביאור למה פסק רבינו כרבנן כיון דמהך ש"ס דע"ז נראה דהלכתא כר"א ונראה דנמשך לההיא דאיתא בב"ב דף נ"ה אמר ר"א אמר ר' יוחנן אפילו לפאה וטומאה והיינו מ"מ כיון דהביא בש"ס בתחילה הא דרב אסי דנראה כסתמא דש"ס ש"מ הכי ס"ל לש"ס ומה גם דלפי רב אסי אתיא הלכתא כרבנן וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכן נראה דס"ל לרבא שם בע"ז בההיא עובדא חמרא שרי מ"ט רובא גנבי וכו' והיינו כרבנן ועיין שם בע"ב גבי עובדא אחרינא דאמר ולא ידענא וכו' או משום דסבר רובא וכו' דנראה דלטעמא דרובא הוי כרבנן ודוק. גם הטור לפי מ"ש כאן הלכות פסח נראה דפוסק כרבנן וכמ"ש מרן וכ"כ גם ביו"ד סי' קכ"ט לדעת הטור ואף שהבאים אחריו תמהו עליו דאי פסק כרבנן למה כתב אפי' אם רוב גנבי העיר גוים דהא כיון דאיכא רוב ליכא אלא חדא ספיקא כשראו שהוא יין אי נגעו או לא עיין להש"ך ולהחבי"ב שם ומ"מ כבר כתבו לאיזה דרכים דפסק כרבנן ובספר בית יעקב סי' קס"א שלט בעצמו לומר דפסק כר"א ונדחק במה שפסק כאן בהלכות פסח יעו"ש ואין דעתי נוחה אלא דפסק כרבנן ומה שהקשה ממ"ש בהלכות יין נסך כבר בא התירוץ בס' הראשון שקדמונו. ולענ"ד נראה לתרץ דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא אח"כ ספק אחר ברם היכא דאיכא ספק אחר כגון כאן דאף דאיכא רובא גוים מ"מ אפשר דלא באו אלא בשביל ממון דאיכא ספק ספיקא ספק גוי ספק ישראל וא"ת לומר גוי אפשר באו בשביל ממון ואף דאיכא רובא גוים לא ימלט מלהסתפק אם הם ישראל כיון דאיכא ספק אחר כנ"ל. וכתבו התוס' ד"ה ספק ביאה טהור פרש"י וכו' וכן פירש ר"ת בע"ז אבל רש"י פי' שם בענין אחר ונראה לר"י דטעמא דר' אליעזר דלא גמר מסוטה וכו' עד סוף לשונו וכתב החידושי הלכות על דבריהם וז"ל וקצת קשה לפי' ר"ת ור"י וכו' עד וצ"ל דמ"ש לעיל אינו לפי' ר"ת וכו' עכ"ל וק"ק דא"כ דשם לא אזלי עם פי' ר"ת ור"י קשה בתירוץ הב' א"נ אימור אכלתיה עדיף וכו' וקרוב לודאי הוא עכ"ל ותירוץ זה נראה דר"ל דאפילו רבנן דר"א מודו ומלשון המשנה דתני כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס וכו' נראה דליכא שום ספק דמועיל ולדבריהם הא מועיל זה ולומר דקאי לר"א הוא דוחק הנראה לעין ועוד קשה דלדבריו התירוץ הוא כר"א דספק ביאה טהור והוא תימה דנוקים להך מתני' כר"א דלאו הלכתא דבית הלל שנאה יעו"ש סוף אהלות וכנראה דגם בית שמאי לא פליגי ועוד קשה דא"כ מאי מותיב בש"ס טעמא וכו' ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן וכו' הא ההיא מתני' היא כר"א והך מתני' היא כרבנן והיא כהלכתא ועוד קשה דקושית התוס' היא מדברי רבנן דאמרו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס וכו' ודוחק דכוונתם דלא כמאן וזה הוא דוחק גדול דהתוס' ישאו ויתנו לפרש"י שלא הוזכר במסכתא זאת ומה גם דר"ת ור"י לא סברי לה. אשר על כן נראה לישב הכל והוא דאזלי עם פי' ר"ת ור"י דבספק ספיקא פליגי וכמ"ש אחר כך משמם ואינהו מקשו ממתני' דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס מרבינן דהכי הלכתא ומתרצי דשאני נדון זה מנדון מתני' דטהרות דהתם איכא טומאה בעולם וכדתניא התם כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר וכו' ספק וכו' וע"ז איכא ס"ס לא כן הכא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאיכא ס"ס ואפ"ה רבנן סברי דלא מהני וה"ה הכא ותבות ודמי לספק ביאה הוא סיום דאמאי אית לן למימר דתחילת דבריהם ור"ל דרבנן מודו בהאי כיון דהעיקרא נפל הוא דבר דלא שכיח ולא ספק שקול הוא את זה נ"ל לפי חומר הנושא עוד עיינתי דרך אחר דחוק מזה ומצאתיהו בס' אליהו רבה דף ל"ח. וכתב רש"י בסוגיין דפסחים ור"א לא חשיב לה ספק טומאה אלא א"כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל או לא אבל השתא הו"ל ספק ספיקא פי' ספק על ספק לא על ואת"ל על אימא לא נגע וכתב עליו הרמב"ן בחי' לב"ב דף נ"ה וז"ל ולא פי' בדברי חכמים כלום אלא שנראה מכאן דרבנן נמי ב' ספיקי חשבי לה ואע"פ כן מטמאין וכן פירשו אחרים ואיכא למידק עליה מהא דגרסינן פ"ה דע"ז דף ע' ע"ב גבי ההוא פולמוסא דפתח חביתא טובא אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ושרינהו כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביתא טובא דאדעתא דממונא פתחו וכספק ספיקא דמי משמע דה"ק כספק ספיקא דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו ונראה לומר שגורס כספק ביאה וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קא קשיא ליה ואדרבא רש"י גורס כגירסא זאת כס"ס דמי ומכח זה מפרש רש"י דבספק ספיקא פליגי והוא דשם בש"ס נראה ברור הכי דמוקי לה כר' אליעזר דאמר כמאן כר' אליעזר יעו"ש.

עיין להמל"מ שכתב וז"ל ולא ראיתי בדברי הרב המגיד דבר שיורה היפך מזה עכ"ל וענ"י הדיוט לא ידענא מאי אידון בדעת הרב דהרי הרה"מ צווח ככרוכיא כמ"ש מרן על שם ה"ה שכתב ותימה גדולה אני רואה בדברי הראב"ד ז"ל שהוא מפרש וכו' ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרים שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה וכו' הרי דמקשה להר"א אמאי מחלק ביניהם ואי ס"ל כמרן דעל כולן משיג מה תימה איכא להראב"ד.