בית הכסא החדש וכו'. וכתב מרן וז"ל ועוד יש הכרח מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך דאי איתא וכו' א"כ בטלו דיני הזמנות הללו ע"כ. ודבריו באו בקיצור דהכריח הדין ממ"ש בסמוך, ערביך ערבא צריך ולא יפסוק לקמן דיני הזמנות. אלא נראה כוונתו דאתמר בנדרים יש זימון או לא ואת"ל וכו' יש יד או לא, וכיון שדרכו לפסוק כאת"ל א"כ מוכרחים דיני הזמנה ומשו"ה הכריח מדיני הזמנות שפסקם רבינו בסמוך. אך קשה דסותר עצמו למאי דס"ל לדעת רבינו בב"י אהע"ז [סי' קכב] ובכ"מ הל' מתנות עניים פ"ב (ה"ד) [הל' י"ג] דכתב דמאי דפוסק רבינו כאת"ל הוא דוקא באת"ל מפורש אבל באינו מפורש לא הוי הלכתא דלאו פשיטותא היא יעו"ש. והלח"מ פ"ב דגירושין [ה"ט] חולק בזה וסובר דאפילו באינו מפורש הויא פשיטותא והוי הלכתא (וכן) [וכאן] כתב ג"כ דפסק כאת"ל. וגם עליו התמיהה קיימת דאילו התם החליט המאמר דעד כאן לא אמר דכשהאת"ל אפי' שאינו מפורש דהויא פשיטותא אלא דוקא כשהם ב' בעיינים ולא בבעיין אחד וכאן הוא בעיין אחד ואפ"ה כתב לדעת רבינו דפוסק כאת"ל וצריך להתיישב בזה. ועיין בחידושיי פ"ח דגירושין.

נתן רביעית מים וכו'. עיין להפר"ח סי' ע"ז שהכריח כרבינו והרא"ש מדברי הירושלמי דאמר רביעית לתוך רביעית יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה דהירושלמי מחמיר יותר דאפי' בפעם אחת אם השתין יותר מרביעית צריך יותר מים וכמו שנראה מדברי הר"ב שדה יהושע שם שכתב וז"ל אך הרמב"ם כתב וכו' ואולי פוסק כרב נחמן מחמת דיוצא דינו מכ"ש מהירושלמי לאפוקי מהרשב"א אבל קשה עליו מ"ש לפסוק כר' זכאי לפי פי' רב נחמן אחר שעשה מעשה רב יוסף ולא מצינו לשום מהגדולים דפסק דלא כוותיה ומה מצא מחדש לסמוך על רב נחמן.

היתה צואה בגומא וכו'. והשיגו הר"א יעו"ש. וכתב המגדל עוז א"כ היה לו לומר יכולה להדבק או דבקה או עולה אלא דבוקה משמע שנוגעת וכו' יעו"ש. והנה מ"ש יכולה להדבק אינו מובן. גם מ"ש או דבקה כלפי לייא דאי הוה אמר הכי משתמע שפיר כמ"ש רבינו דקאי לגומא וכן אם היה כותב עולה ג"כ דקאי לדלעיל. והנה גירסת ש"ס דילן הכי צואה דבוקה בסנדלו וכו' וכפי זה שפיר מוכח כהראב"ד והוא מילתא באנפי נפשא דאי כפירוש רבינו הו"ל למימר דבוקה בסנדלו ולא צואה דעל עובדא דלעיל קאי ברם לא ראיתי לשום פוסק שהעתיק כן אלא דבוקה בסנדלו לחוד. ומשם הר' מנוח כתב מרן להליץ בעד רבינו וז"ל מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי דאל"כ גומא דנקט למה לי עכ"ל. ואני הדיוט לא זכיתי להבינו דנחזי אנן לדעת הראב"ד מה הפרש יש בין נוגע בסנדלו לדבוקה הא לכאורה הכל אחד אלא ודאי ההפרש הוא דנוגע בסנדלו היינו דנוגע ואי מסיר הסנדל אינו נגרר אבתריה לא כן דבוקה בסנדלו דנגרר אבתריה ועיקרה על הסנדל נסמכת וא"כ משו"ה נקט הש"ס גומא כי היכי דתיהוי נוגע ולא נסמכת על הסנדל לא כן היכא דליכא גומא דאי משים הסנדל עליה הוי דבוקה והכל אחד וא"כ מה סיוע הוא זה להרא"ש והטור ורבינו דפי' הכי. והרב ט"ז סי' ע"ו כתב אע"ג דבעששית נמי נוגע מ"מ סנדלו גרע כיון דהסנדל הוי מלבוש שלו עכ"ל. פי' דבריו דמדלא חילקו בין נוגע בעששית ללא, משמע דלא שנא דלעולם שרי וכאן נראה דבנוגע אסור ולזה חילק שפיר דכאן שהוא מלבושו שלובש חשיב כגופו דמה לי על לבושו או על גופו לא כן בעששית. וראיתי להרב פר"ח שכתב דכל זה כשסנדלו ברגלו אבל אם חלץ הסנדל מרגלו אפי' דאיכא צואה דבוקה בסנדלו פשיטא דשרי דאין לך כיסוי גדול מזה עכ"ל. פי' דבריו דאיירי במציאות שחלץ סנדלו והניחו על הגומא ברם רגלו על סנדלו לא וההא קאמר דפשיטא דכיון דאינו לבוש הסנדל שרי וק"ל.

וכל גוף האשה ערוה וכו'. נ"ב פ' מי שמתו יעו"ש. והרי"ף השמיט הנך מימרות וכתב הרשב"א על שם הראב"ד (דא"כ) [דאפשר] משום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה וסובר הרב דכ"ש הנך אלא שכתב הוא ז"ל דהכא משום דמטריד ורואה ועגבות הא פרישנא דוקא בנפשיה ובאשתו ואינו רואה עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב יישובו ולא תיקשי מ"ש עליו דלא מן השם והוא דהרי"ף ס"ל דכל הנך מימרות לאו ברואה איירי פי' דמסתכל בה דלזה אפי' שלא יהיה ערוה כיון דמסתכל בה מטריד ואסור אלא איירי באינו מסתכל בה ואפ"ה אסור משום ולא יראה בך ערות דבר דאיירי קרא אפי' באינו רואה כיון דהערוה נראית לו קרי ביה ולא יראה בך ערות דבר, ועוד כיון דאילו רוצה רואה ומשום הכי אסור וכדכתבו הפוסקים היפך מרן וכמו שיבוא לקמן בס"ד, וע"ז אמרו האמוראים איזה דבר קרוי ערוה כדי לכלול בפסוק דולא יראה בך ערות דבר וקאי באינו מסתכל בה. ומ"ש במתני' דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה וכו' ומוקי לה בפניה טוחות בקרקע וכו' ברם שאר גופה מגולה ולא קרינן בה ערות דבר הרי כיון דלא מסתכל או אף דמסתכל אין חשש כי הוא גופה ונמצא דטעמא הוי משום דמסתכל בה, לא קשיא דאה"נ דטעמא הוי משום ערוה דאינו מסתכל אסור ושאני הכא דהוא גופה ולא חשיב ערוה לגבי דידה דחשיב לה כידה ורגלה לא כן לגבי אחריני ערוה גמורה כיון דאילו רואה חומד הו"ל כמקום התורף וא"כ נמצא דאיירי באינו רואה וכיון דהוא ס"ל דעגבות אין בהם משום ערוה כ"ש הנך. וא"ת א"כ כד פריך בש"ס למאי לאיסתכולי ביה וכו' אמאי לא תירצו כולה באשה אחרת הא בק"ש ולא מסתכל בה הא בלא ק"ש ומסתכל בה. וי"ל באשתו ר"ל אפי' באשתו בטפח סגי דלא נימא דוקא אשה זרה סגי טפח לאסור אבל באשתו דגס בה צריך יותר קמ"ל אפי' באשתו כן נ"ל. וכן צריך ליישב ג"כ לפי מ"ש הב"ח סי' ע"ה לדעת רבינו והטור דכולם שוים בין אשתו בין אשה אחרת דפחות מטפח ליכא איסורא לקרות ק"ש כנגדה וא"כ מ"ש כל המסתכל וכו' היינו במכוין ליהנות מיופיה ברם באינו מכוין כלל להסתכל אלא שרואה אותה בבלי דעת זה אינו אסור אלא לק"ש ובטפח מגולה אלו דבריו, דקשיא לדידיה ג"כ מה שהקשיתי לפי דרכי דא"כ לוקמא בש"ס הא במכוין לראות הא באינו מכוין ולק"ש וכולה באשת אחרים ולא באשתו, וצ"ל כמ"ש. ובמימרא דקול באשה ערוה כתב הרבינו יונה דהיינו לק"ש ובמנגנת יעו"ש. ומורנו הרב בס' ישרש יעקב דף צ"ז הקשה עליו וכן לרב האי דס"ל דקאי לק"ש מההיא דקידושין דף ע' ועיי"ש מ"ש, וכן תירץ מהר"ח עשאל בליקוטים דף ו' בתירוץ א' יעו"ש. ואחר נשיקת ידיהם ורגליהם אשתמיטא מינייהו דברי הרשב"א בשמעתין וז"ל ואסור לשמוע אפי' קול דיבורה כדאמר בקידושין לשדר מר שלמא לילתא א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה ואלא מיהו נראה דדוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קירוב דעת נמצאו דבריהם דברי הרשב"א. והרב יד אהרן סי' ע"ה תירץ וז"ל דמאן דס"ל דבק"ש איירי הוי לא מיבעיא בלא ק"ש דאינו טרוד בשום דבר אלא אפי' קורא ק"ש אסור והחולקים ס"ל דלא איירי בק"ש דבקורא שמע שרי דטרוד בק"ש אלא באינו קורא איירי אלו דבריו. וליתא דא"כ כי הקשה בש"ס למ"ד טפח באשה ערוה וכו' מכל המסתכל וכו' אמאי מוקי לה באשתו ולק"ש דמשמע דמשום חומרא דק"ש הוא דחשיב ערוה באשתו ולפי דברי הרב אדרבא הו"ל לאוקמי באשה אחרת כפשטה דמימרא דקאמר טפח באשה ערוה ואיירי בק"ש דוקא ומשום דטריד לקרות לא החמירו בפחות מטפח אבל שלא בשעת ק"ש כל המסתכל באצבע קטנה כאילו מסתכל בתורף משום דאינו טרוד אלא ודאי אדרבא נהפוך הוא. גם מ"ש מהר"ח עשאל להר' יונה דתירוץ ב' דבק"ש איירי ובמנגנת ואפי' באשתו ברם במדבר בעסקיה אפי' שלא בשעת ק"ש אסור באשה אחרת ובאשתו שרי אפילו בק"ש זה תוכן דבריו. לאו מתרצתא היא דרבינו יונה לא כ"כ וז"ל וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת דקול באשה ערוה אבל וכו' או בשעה שמדברת כדרכה מותר וכו' ואשה זו שכתב קאי לכל אשה בין זרה בין אשתו ואהא סיים דאי מדברת כדרכה מותר ואפי' לק"ש. ולענ"ד יראה לחלק בין כשהדיבור הוא עמו לכשאינו עמו דכשהוא עמו חיישינן והוי ערוה לא כן כשאינה מדברת עמו אלא ששומע קולה אז אם קורא ק"ש דוקא אסור וק"ל.

חוצץ בטליתו מתחת לבו וכו'. נ"ב כתב רבינו ירוחם היה יושב בתוך מגדל אחד של עצים ועשאו כמין מלבוש והוציא ראשו חוץ לחלון יברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כן הוא בירושלמי. והקושיא היא גלויה דבירושלמי בעי לה ר' ירמיה ונשאר בתיקו ופי' הרא"ש ז"ל פרק הרואה דקא מספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור. ומ"ש הרב יד אהרן נר"ו סי' ע"ד דלא מפרש לה כהרא"ש ז"ל וכו' ופשיט לה להתירא לא ידעתי איך ספיקא דאיסורא דאורייתא פשיט לה להתירא. גם מ"ש דהוא ירושלמי אחר והוא ממש תלמוד דידן א"כ הוא אדמייתי מהירושלמי ליתי מתלמוד דידן דכך הוא דרכו. והנראה לי בזה הוא דהירושלמי איירי במגדל עצים והוא מקום גדול ולבו רואה את הערוה ולא פשיטא להו וכמ"ש הרא"ש, ורבינו ירוחם איירי בעשה מעצים כמין מלבוש דהיינו מגדל קטן כמו שמדוייק בדברי רי"ו וע"ז כתב יברך דזה פשוט משום דאין לבו רואה את הערוה, ושוב כתב דאם לבו רואה את הערוה דהיינו מגדל גדול כבעיית רבי ירמיה אסור דכל תיקו דאיסורא לחומרא, וז"ש כך הוא בירושלמי כלומר דלא אפשיטא ולחומרא והיינו טעמא דהביא מהירושלמי כיון דבש"ס דילן דף כ"ד ע"ב אפליגו תנאי בלבו רואה את הערוה והראשונים איכא מאן דפסק כת"ק ואיכא מ"ד כיש אומרים וא"כ ליכא למילף מינה, ובירושלמי בעי לה ר' ירמיה שהוא בתרא ולא איפשיטא ולחומרא נמצא דלמד דינו מהירושלמי דהניחו בספיקא. ועיין להמג"א סי' ע"ד שהבין בעד רבינו ירוחם דפסק הבעיא לקולא והם דברים תמוהים וכי ספק דאורייתא נפשט לקולא. גם מ"ש על הרא"ש דאשתמיט מיניה הש"ס דסוכה דף י' חלילה לכתוב כן על הרא"ש אלא דלא הונח לו פירוש זה, חדא דאם כן הו"ל לר' ירמיה לפרש דבעייתו במגדל פחות מי' אי חשיב ככלי ולא נגרר ראשו אחר גופו או חשוב כאהל וגריר. ועוד דהירושלמי בעי ג"כ בבית יעו"ש בפירוש ואיך נוכל לפרש כן. והרא"ש נקט חדא ואין לבדות גירסא מלבנו כדי להקשות. גם מ"ש לתרץ להשמטת הפוסקים ההיא דסוכה (ו)עדיין קשה דאף דקיי"ל לבו רואה את הערוה אסור מ"מ נפק"מ אם הוא בכילה ולבו מכוסה בבגד אי אזיל ראשו בתר רובו או לא לענין ולא יראה בך ערות דבר. וכתב בתרומת הדשן סי' י' דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. והקשה הפר"ח סימן ע"ד סק"ג מההיא דפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' וקאמר התם לעולם וכו' משום זמנין דמשתלי ושקיל וכו' וכי היכי דחיישינן התם ה"נ ניחוש דילמא משתלי וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא קשיא דיש לחלק מהכא להתם דשאני התם דהם ב' עניינים דמה שמשים היד הוא בשביל השם והוא עושה מעשהו, אגב טירדיה ברחיצתו או בסיכתו שקיל ידיה ולאו אדעתיה, לא כן כאן דמשום ק"ש שקורא משים ידו על לבו וכיון דקורא נמצא עסוק באותו ענין עצמו דשימת היד ודעתיה עלויה ולא שקיל.

עד אימתי הם קטנים לענין זה וכו'. כתב הב"ח וז"ל ועד כמה וכו' פי' שלא הגיע עדיין התינוק לי"ב מלאים ותינוקת לי"א מלאים וכו' יעו"ש ואחרי המחילה הא ודאי ליתא. ולענ"ד הכי פירושו ועד כמה הם חשובים קטנים בתינוק עד שיהיו לו י"ב שנים מלאים וקודם שישלמו אפילו הביא סימנים חשיבי שומא ובשנת י"ג דהיינו משהשלים י"ב והתחיל י"ג עד סופו שהוא תחילת י"ד אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה ומשנת י"ג ואילך פי' משהשלים הי"ג והתחיל בי"ד ואילך אפי' לא הביא ב' [שערות] אסור בלא הפסקה, וזה פשוט ממ"ש בש"ס ועד כמה איכא דאמרי תינוקת בת י"א [שנה] ויום אחד ותינוק בן י"ב [שנה] ויום אחד אידי ואידי שדיים נכונו וכו' נמצא דבזמן דצריך הסימנים לזכר הם י"ב [שנים] שלמים מכלל דפחות מכאן אפילו בסימנים א"צ להפסיק ומי"ג שלמים ואילך אפי' לא הביא סימנים צריך להפסיק וק"ל. וזו היא דעת רבינו שכתב כאן עד אימתי וכו' עד שיהא הזכר בן שנים עשר שנה ויום אחד דהיינו שלימים הא בפחות אפי' הביא סימנים ואח"כ כתב אבל אם עדיין לא הביא ב' שערות פירוש בי"ב [שנה] ויום אחד אינו צריך הפסק עד שיהיה בן י"ג [שנה] ויום אחד ר"ל שנכנס בי"ד והוא פשוט. ועיין להמג"א ז"ל מה שהקשה להטור דידיה אדידיה ממ"ש באו"ח סי' ע"ג למ"ש באהע"ז סי' כ"א, וכן על הרא"ש. וכן קשה לי לרבינו ממ"ש כאן למ"ש פכ"א מהל' איסורי ביאה דלא כתב דין השנים אלא סתם כתב הגדילו עד שנעשו שדיים נכונו וכו' ולא כתב במה אנן קיימין אי בשיעור הצריך ב' [שערות] דהיינו בן י"ב [שנה] ויום אחד או אם הוא הגדול דהיינו לזכר י"ג [שנה] ויום אחד או אם הוא הסימנים לחוד בלי שנים ואפילו פחות מי"ב [שנים], ולא ידעינן מה היה גירסתו בש"ס שם בקדושין דף פ"א אי גריס כהרא"ש, ובפירוש המשניות הביא כגירסת הש"ס שם. והגהות אשרי כתבו דהא דשרינן בבניו הקטנים אפילו בנוגעים וכו' וכתב עליו מרן בב"י או"ח סימן ע"ג וז"ל ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וכו' עכ"ל. וכתב הרב פר"ח שנראה לו עיקר כמ"ש ההגהות אשרי מדתניא בברייתא הישן וכו' ה"ז לא יקרא ק"ש אלא א"כ היתה טלית מפסקת וכו' ואם קטנים מותר ובהך ברייתא לא הזכיר כלל חזרת פנים דנימא דההיתר הוא בחזרת פנים ומשמע ודאי דהכי קאמר ה"ז לא יקרא וכו' אא"כ מפסקת ביניהם דאז אפי' בפנים זה תוכן דבריו. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה וברייתא כולה איירי בחזרת פנים, דאי לא תימא הכי אלא כמ"ש הרב ז"ל א"כ מאי מותיב בש"ס לשמואל דאמר ואפי' אשתו מרומיא דברייתות ובשלמא לרב יוסף ניחא וכו', דלשמואל נמי ניחא דמ"ש הברייתא אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם לא תידוק דחזרת פנים לא מהני דה"ה דמהני ומאי דנקט הברייתא האי תקנתא היינו משום דהוי מילתא דשויא לשניהם דבין בחזרת פנים בין בלתי חזרת פנים מועיל דאכולם קאי לפי מ"ש הפר"ח ז"ל, אלא ודאי דס"ל לש"ס דהברייתא איירי בחזרת פנים דאפ"ה הצריך הפסקת טלית ומשו"ה קשיתיה לשמואל הברייתות. ואין להקשות דלש"ס גופא תימה אמאי לא פירש כן הברייתות ולא תירץ לשמואל, משום דא"כ צריך לומר דסיפא דקתני דקטנים מותר צ"ל אפילו בלא חזרת פנים ואין זו סברא וכמו שהקשה מרן ונמצא אדרבא סברת מרן מסתייעת מכאן. וראיתי בס' לחם יהודה שתמה על מרן דלמה הוצרך לדקדק קצת לאסור ממ"ש רבינו יונה והוא פשוט לאסור כדכתיבנא עכ"ל, יעו"ש מ"ש על הגהות אשירי. ולא ידעתי איך רצה לערב דעת רבינו עם הגהות אשרי דהם חלוקים דלרבינו עגבות יש בהם משום ערוה ולהג"א ס"ל דאין בהם משום ערוה דפסקי כרב הונא ואף שנדחה סייעתיה מ"מ לא נדחה הדין, ועוד דקמה סייעתא אחריתי שאמרו שם מדאמר מר זה מחזיר פניו וקורא והא איכא עגבות ואמרו מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה ולכן פסקי דאין בהם משום ערוה, וא"כ קטנים עדיפי דאפי' נוגעים בערותם מותר. לא כן לרבינו דס"ל דיש בהם משום ערוה וצריך הפסקת טלית וקטנים עדיפי דאין צריך הפסקת טלית ועגבות אין בהם משום ערוה ודוק.