בן זומא אומר איזהו חכם וכו׳ שמעתי במ״ש פ״ב דחגיגה ור״מ היכי גמיר מפומיה דאחר ומשני דגדול שיש בו שכל טוב לברר הטוב טוב ולזרוק השאר שרי ע״ש וז״ש איזהו חכם שיקרא באמ׳ חכם ואמר הלמד מכל אדם אפי׳ ממי שאינו צדיק דאז מוכרח שהוא חכם ויש לו ברירה כמו שעשה ר״מ שלמד מפי אחר עכ״ד:

ואפשר לומר דודאי מכל הענינים והמקרים מכללן ופרטן ומכל אשר יעבור וקרה לו איזה מקרה יש ללמוד חכמה ומוסר. דאם בא לאיש העושה דבר טובה יש ללמוד ממעשיו אם הם טובים וממדותיו וכיוצא. ואם בא לו לזה האדם איזה צער או הפסד יש ללמוד כיצד נמשך לו ההפסד אם מעשיו גרמו או מדותיו או התחברו לרשעים ולהתרחק מכל הגור׳ להזק הזה. וגם מבעל מלאכה ואומנו׳ יש ללמוד לראות שקם בהשכמה ובזריזות להביא טרף לביתו וק״ו למי שיש לו לב לעבוד בוראו שיעשה כן להזדרז מאד דאם להרויח כדי להתפרנס הגוף ככה יעשה ברצון טוב ובזריזות כ״ש להתפלל לה׳ אשר ממנו הכל וכיוצא אין שום דבר קל טוב או רע שאין ללמוד ממנו כמה שריגי׳ וענפי ארזי אל לסדר עבודת ה׳. וז״ש איזהו חכם הלמד מכל אדם קטן וגדול בעל שכל ופתי חכם או סוחר בעל אומנות או משרת כי בחכמתו כל אדם שיראה יתבונן בעניניו ומקריו וילמוד אם לטוב ולמוטב. וז״ש מכל מלמדי השכלתי כלומר יותר מכל מלמדי שלימדוני השכלתי ובהסתכל בבינ׳ הלב למדתי יותר מכל אדם ומכל מקרה. וזה נאה לקרותו חכם:

איזהו גבור הכובש את יצרו אפשר לפרש דהכונה דלא די שאינו שומע בקול יצרו לעבור על התורה או למנוע מצוה אלא עוד יוסיף לכבוש יצרו להיות לעבד לו ולעשותו טוב כי זהו התכלית לתקן הצד הרע שבו ולהטיבו באחריתו:

איזהו עשיר השמח בחלקו פירוש שהוא נהנה מעושרו לאפוקי מי שיש לו עושר וכבוד ואינו נהנה דשולט עליו רעה חולה כמ״ש בזהר. ואפשר שיש יגיע כפיך כי תאכל שאתה יגע ואוכל וכמו שפירש הרב כלי יקר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו לעבד כלומר שהוא נדיב ונהנה ואינו תחת רעה חולה:

איזהו מכובד המכבד את הבריות פירוש אף שעדיין לא כיבדוהו הוא מקדים ומכבדם. שנאמר כי מכבדי אכבד וכו׳ ואם כב יכול הוא מכבד למכבדים אותו. אנחנו חייבים לכבד טרם שיכבדונו. ופוק חזי להרמב״ם ספ״ה מיסודי התורה שכתב מכבד להן אפי׳ למקלין לו ע״ש:

ואפשר לומר בסגנון אחר ונישב אמאי הביא סיפיה דקרא ובוזי יקלו. ונראה דהוה ס״ד דאדם חשוב יאמר אני לא אכבד ולא אזלזל והם יכבדוני לז״א שצריך לכבד שנאמר כי מכבדי דוקא אכבד ובוזי יקלו ומי שאינו לא מכבד ולא מזלזל לא יהיה לו לא כבוד ולא זלזול. א״נ דלא יש כי אם ב׳ חלוקות דמי שאינו מכבד הוא מזלזל וכמ״ש הפוסקים דאם לא נהג כבוד הנהוג לחכם הוי זלזול וא״כ צריך לכבד:

והרב הגדול שארנו מהר״י זאבי ז״ל בספרו הבהיר פ׳ קדושים פירש חלוקת איזהו גבור וכו׳ טוב ארך אפים וכו׳ דאפים תרי כמ״ש בש״ס על ארך אפים די״ג מדות והכא תרי הוו נשמר מאיסור חד ומקדש עצמו במותר לו וז״ש טוב ארך אפים מגבור הנשמר מאיסור לבד וז״ש איזהו גבור הכובש יצרו שנא׳ טוב א״א מגבור לבד ז״התד וקצת יש להרגיש דגם מקדש במותר כובש יצרו ודאי ולא מסיימא בדברי התנא דאיירי בנשמר מאיסור לבד ותו דלהרמב״ן מ״ע לקדש עצמו במותר ואיך התנא לא איירי בזה. ולי ההדיוט אפשר דהנשמר מאיסור נקרא מתגבר על יצרו והמקדש הוא כובש דלא די דניצול מעבירה אלא כובשו לקדש עצמו במותר. וז״ש איזהו גבור הכובש יצרו והוא המקדש שנא׳ טוב א״א מגבור משום דס״ד דגבור יקרא הנשמר מאיסור לבד לז״א הכובש דמקדש ג״כ שנא׳ טוב א״א מגבור פשוט וכשמשבחין לגבור הוא הכובש שמקדש וכו׳. ואפשר דרע״ם ק״ל דס״ס הרי גבור נקרא הנשמר מאיסור ומשו״ה מפרש מצד הגבורה ולא איירי קרא ומתני׳ אלא במקדש. א״נ אפשר דגבור הנשמר מאיסור והמקדש נקרא מושל ברוחו ומשו״ה מייתי כוליה קרא. אבל כובש יצרו הוא מקדש וכולל גבור ומושל ברוחו ותנא קרי לב׳ מעלו׳ כובש יצרו ואמר איזהו שראוי ליקרא גבור הוא כובש ומקדש דאי לאו מקדש אינו כובש וצריך להיות מקדש ואם אינו מקדש כיון דמ״ע היא לקדש אין לקרותו גבור הכובש ודוק הטב הדק כי קצרתי קצירת האו״מר כי קצר המצע:

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה יש לדקדק דהו״לל וברח מן העבירה ושמעתי מהרב כמהר״ר אליה מוצירי ז״להה משם הרב הגדול מהר״ר אברהם ן׳ חנניא ז״להה במ״ש פ״ב דמציעא דף ל״ב אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו וכתבו התוס׳ בפסחים דף קי״ג דאף דמצוה לשנאתו כיון שהוא שונאו גם חבירו שונאו דכתיב כמים הפנים וכו׳ ובאין לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר ע״ש ולפ״ז אף דפריקה חמורה מטעינה מצוה להניח פריקה ולטעון לשונא לכפות יצרו. הראת לדעת דזימנין דצריך לעשות מצוה קלה לכפו׳ היצר וז״ש הוי רץ למצוה קלה כמו טעינה כבחמורה כגון פריקה. ואימתי זה כשאתה בורח מהעבירה עי״ז כי שונא הוא אז ראה הפקדתיך הוי רץ למצוה קלה ומדוקדק ובורח. ואפשר לומר כי הן האדם בעפר יסודו והסט״א דבקה עמו וכשהוא מתלהב במצוה ורץ בזה הוא נפרד מהסט״א ונעשה כבורח מן העבירה שהוא הסט״א וז״ש הוי רץ למצוה ובזה נקראת בורח מהעבירה:

אל תהי מפליג לכל דבר המשל כשאומר אדם פשט שהענין אמת אבל אינו מתישב באותו פסוק ומקום שהוא אומרו אל תרחיקהו בעבור זה כיון שהענין אמיתי ויהיה מתישב במקום ופסוק אחר כן כתבו גורי האר״י ז״צל:

ר׳ לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח וכו׳ אפשר לומר במאי דקי״ל דאפי׳ אביזרא דג״ע וע״ז וש״ד יהרג ואל יעבור. והגאוה היא כע״ז וג״ע כמשז״ל פ״ק דסוטה. לז״א מאד מאד לרמוז דהגאוה היא כע״ז וג״ע אשר בכל אחד אביזרא דידה חמור והוא אומרו מאד מאד כנגד ע״ז וג״ע דהגאוה כמותם ובכל אחד צריך לישמר מאביזרא ובכן הגאוה שהיא בשתיהן יש להתרחק שני הרחקות וז״ש מאד מאד:

ודרך רמז אפשר במ״ש פ״ק דסוטה אדם אפר דם מרה וזהו מאד ר״ת מרה אפר דם שהוא הבן אדם הסתכל בזה ותהיה מאד שפל רוח. א״נ אפשר לרמוז מא״ד ר״ת משה אברהם דוד שאמרו ס״פ כיסוי הדם אמר הקב״ה חושקני בכם שאפי׳ בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת וכו׳ ונקט הני תלתא גדולי עולם המוכתרים בכל הכתרים רוחניים וגופניים אברהם אבינו ע״ה הי״ל כתר כהונה שהיה כהן תחת שם כמשז״ל פ״ג דנדרים כתר מלכות שהמליכוהו א״ה כמשז״ל על פסוק אל עמק שוה הוא עמק המלך. כתר תורה היו כליותיו נובעות חכמה. כתר שם טוב בכל הארץ יצא קו תהלתו. משה רבינו מוכתר בכל הכתרים אהרן בג׳ כתרים וכן דוד הע״ה בג׳ ועכ״ז היו ענוים בתכלית וק״ו ליתושים כמונו וזהו מא״ד ר״ת משה אברהם דוד יהיו לטוטפות ותהיה מאד שפל רוח. ואפשר עוד לומר כי במ״ש מאד מאד הוי שפל רוח ניצול מהעבירות הנמשכות מיסוד האש וכמ״ש ריש פרקין. ובאו׳ שפל רוח רמז לסור ממוקשי עבירות יסוד הרוח שהוא הדיבור אסור ופוגם ברוח כמו שפירשו ז״ל וסלף בה שבר ברו״ח ואתה תהיה שפל רוח לא שבור רוח שלא תחטא בדיבור. שתקות אנוש רמה ובזה יבטל העבירות הנמשכות מיסוד המים תאוה וחמדה וכו׳ כי תקותו רמה ויטמון בקברות התאוה. א״נ דרך הלצה אזהרה לעשיר שלא יתגאה וז״ש מאד מאד ע״ד ובכל מאדך אם יש לך עושר רב הוי שפל רוח וכן עשיר ר״ת ישפיל עצמו שתקותו רמה והרב זרע בירך פירש במשז״ל דעד דור אנוש לא שלט רמה בגוף ובעונות דור אנוש נגזרו עליהם כמה גזרות ובכלל שתאכל רמה לגוף וז״ש שתקות אנו״ש רמה שמדור אנוש נגזרה הרמה והרב זכרון יוסף דף ק׳ פירש דאמר פלוסוף דמסברא מותר לשעבד הבהמות כי מהם אנו אוכלים והשיבוהו א״כ נשתעבד אנו לתולעים שיאכלו בשר אדם וז״ש מאד מאד הוי שפל רוח יותר משפלות הבהמה שתקות אנוש רמה ויותר גדולה לבהמה שאדם אוכלה. והאדם אוכלו התולעת:

ולא קרדום לחפור בהם וכו׳ בס׳ עץ אבות האריך לדחות דברי הרמב״ם בפירוש המשנה האוסר לקבל הספקות וכו׳ וקמחא טחינא טחן מרן בכ״מ ה׳ ת״ת והרשב״ץ בתשובותיו וזולתם. ורוב דבריו או כלם בספר נכתבים. ומ״ש בתוך דבריו דדיין אסור לעשות מלאכה אפי׳ בצנעה ליתא דר׳ יהושע היה פחמי והיה אב״ד ואף שהוא כתב שלא היה פרנס על הצבור לא נהירא דבפ״ב דר״ה א״ל בא בשלום רבי בחכמה. וכן נראה שכבר היה גדול מאד ר׳ יהושע דהוו בעו לאוקומיה נשיא אי לאו דבעל מעשה הוה וכן כתב הרשב״ץ ח״א סי׳ קמ״א דהיה אב״ד והיה עושה בצנעא ע״ש. ועתה אמת אגיד שראיתי בס׳ הקנה כ״י דמחמיר הרבה וכאריה ישאג:

והנה לכאורה יש להרגיש דר׳ צדוק אמר אל תעשם עטרה וכו׳ ובגמרא אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפי׳ שלא לשמה וכו׳ ופירשו התוס׳ דהיינו להתגדל וליקרא רבי וא״כ הא שריות׳ היא בתחילת למודו של אדם ויש לתרץ איזה תירוצים. אבל אפשר לומר דבגמ׳ מיירי שיוכל לחשוב שלא לשמה וכיון שהוא מחשבה לבד מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל אם עשה מעשה איבד סגולה זו דמתוך שלא לשמה בא לשמה. וז״ש ר׳ צדוק אל תעשה עטרה דקדק לומר לשון זה לומר שלא יעשה מעשה. דאם עשה מעשה לא. נאמר מתוך שלא לשמה וכו׳ ולכך אזהרה שמענו מרבי צדוק אל תעשה במעשה: והיינו דקאמר הלל ודאשתמש בתגא חלף ודאשתמש דייקא שכבר נשתמש. ודרך הלצה אפשר חלף ר״ל עבר פי׳ שעבר הבטח׳ מתוך שלא לשמה בא לשמה דכל שיצרו הטעהו לצרף מחשבתו למעשה אז לית ליה מתוך שלא לשמה בא לשמה. ומיהו כ״ע מודו דאף אם עשה מעשה וי״חרט חרט״ה גדולה ושב אין דבר עומד בפני התשובה כי חפץ חסד הוא יתברך:

כל המכבד את התורה וכו׳ אפשר דידוע שפשטי דיני התורה הם כמו גוף והנשמה הוא סודות התורה וז״ש גופי תורה גופי הלכות וכמ״ש רבינו האר״י ז״ל וז״ש כל המכבד את התורה שאומר שפשט התורה היא כמו גוף ויש לתורה נשמה רזין עילאין מדה כנגד מדה גופ״ו מכובד. וכל המחלל את התורה באומרו שאין בה כי אם הפשט גופו מחולל וכמ״ש בזהר הק׳ תפח רוחיהון דאינון דאמרי דלית בה כי אם הפשט והספורים שהוא מחלל התורה ומכ״מ גופו מחולל:

רבי ישמעאל או׳ החושך עצמו מן הדין וכו׳ פירוש בדיני ממונות פורק ממנו איבה וגזל וכו׳ והגס לבו בהוראה באסור והתר כמ״ש התוס׳ פ׳ היו בודקין וכ״כ רש״י פ״ק דסנהדרין דף ה׳. שוטה רשע וגס רוח דאין אדם חוטא אא״כ נכנס בו רוח שטות ועבירה גוררת עבירה יהיה גס רוח בשאר דברים:

אל תהי דן יחידי פירש רבינו עובדיה דמדת חסידות והתוס׳ פ״ק דסנהדרין דף ה׳ ע״א והר״ן שם כתבו דעצה טובה קמ״ל. שאין דן יחידי אלא א׳ וכשאינו טובה ארז״ל וה׳ לקח כב יכול הוא ובית דינו. ורעדה ילבש שלא לדון יחידי:

יש לך בטלים הרבה וכו׳ פירוש הן המקטרגי׳ שנבראו מכח עונותיו וזהו יש ל״ך שקנית אותם. ואם עמלת בתורה אפשר דהיינו חלק הפלפול שצריך עמל לשבר הקליפות כמ״ש האר״י ז״צל ולזה סמכה ליש לך בטלים דע״י העמל בתורה מאבדם. והגם דהפלפול ניתן למשה רבינו ע״ה כמ״ש בנדרים דף ל״ח וס״ד דלא ישלם שכר כי ה׳ לא ציוה על הפלפול לז״א דה׳ משלם דחדי קב״ה ומשלם שכר. ולפי מ״ש רבינו עובדיה דהפורענות ע״י אחרי׳ והשכר ע״י הקב״ה כביכול יש לצרף מ״ש הרב פרשת דרכים דע״י הקב״ה הוא בלי שיעור ויש כבוד למקבל והעונש ע״י ית׳ הוא כליון חרוץ אבל הוא כבוד לאדם שנטפל בו המקום. והן הן רחמיו ית׳ דהעונש ע״י אחרים שלא יהיה כליון ח״ו. והשכר על ידו בשופע גדול ויש כבוד למקבל. אך אין דברי רבינו עובדיה מוכרחים:

תשובה ומע״ט וכו׳ עמ״ש בס׳ הקטן דברים אחרים דרוש ז׳ דף כ״ט. ובמה ששנינו קנה לו פרקליט וכו׳ עמ״ש בעניותנו שם דף י״ב בס״ד:

וכבוד חבירך כמורא רבך. באבות דרבי נתן פ׳ ז״ך יליף מדכתיב בי אדוני וכ״כ רבינו עובדיא וק׳ דהתם דחשב אהרן דשוה למשה ר׳ דאמרו הלא גם בנו ויחר אף ה׳ בם וא״ל לא כן עבדי משה ואח״ז בא לבקש מטו ואמר בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת וכו׳ דין הוא שיאמר אדוני וכפי סגנון זה אין ישוב הרב י״עבץ מספיק. ומ״ש במחזה אברהם תוס׳ לאבות דר׳ נתן בט׳ מה דלא אייתי קרא דתשא אין דבריו מחוורין כלל ושרי ליה מאריה עיין בדבריו ודברי ה׳ י״עבץ ודוק הטב כי קצרתי מאד: