בעשרה מאמרות נברא העולם וכו׳ אפשר לכוין בזה פ׳ בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ וכו׳ הכונה בראשית אותיות בארשת י כלומר בארשת פי׳ מאמר כמו וארשת שפתיו וכו׳ י היינו עשרה דהיינו בעשרה מאמרות ברא אלהים את עולמו וכי תימא והלא במאמר אחד יכול ליבראות. לז״א את השמים ואת הארץ כלומר ליתן שכר טוב לצדיקים וליפרע מהרשעים והענין במשז״ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ זה הגוף. וכבר ידוע דתכלית הצדיקים לעשות החומר צורה והגוף שוייוהו כנפש. לא כן הרשעים משחיתים נפשם וזה החילם חולין הוא להם נפשם כמות גופם החומרי והעכור. הנה כי כן ז״א את השמים שהם הצדיקים אשר כלם נשמה ואת הארץ הם הרשעים שכלן חומר הא גופא קשיא. והיינו שנברא בעשרה מאמרות לתת שכר טוב לצדיקים הרמוזים בשמים וליפרע מן הרשעים הרמוזים בארץ. והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים יהי אור מעשיהם של צדיקים כמשז״ל:

עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו׳ יש לדקדק דהלא נלמד מעשרה דורות מאדם ועד נח שהיו אלף תרנ״ו שנים וידענו כמה ארך אפים לפניו והא תו למה לי. ואפשר דרמז מ״ש בב״ר פי״ד האדם הגדול בענקי׳ זה אברה׳ ולמה קורא אותו גדול שהיה ראוי להבראו׳ קודם אדה״ר אלא אמר הקב״ה שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן אחריו אלא הריני בורא אדם תחילה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו א״ר אבא בר כהנא בנוהג שבעולם אדם יש לו קורה שופע׳ היכן הוא נותנה לא באמצע טרקלין וכדי שתסבול קורות שלפניה וקורו׳ שלאחריה כך ברא הקב״ה את אברהם באמצע הדורות כדי שיסבול דורות שלפניו ושלאחריו. והנה בתחילת המאמר שמעתי לפרש במ״ש רבינו האר״י ז״צל בענין כניסת חסדי אימא הפנימיים במ׳ שנכנסים ממטה למעלה עד יום א׳ של חג הסוכות שנכנס בה החסד הראשון והגדול מכלם והטעם שנכנסין שלא כסדרן דכיון דהמלכות מלאה גבורות כשנכנס החסד הא׳ תוך הגבורות הרבות והגדולות ודאי מתבטל ואם היה נכנס העליון מהחסדים וגדול שבכלן היה מתבטל וגם אם אח״ך יכנסו החסדים הקטנים ממנו יתבטלו כלן לכן הם נכנסים ממטה למעלה כי נכנס תחילה הבחינה תחתונה ואף שמתבטלת תוך הגבורות עכ״ז איזה רושם הוא עושה וכן בכל יום עושה איזה רוש׳ יותר וכאשר יבא יום אחרון שנכנס החסד הראשון וכרוב גודלו עם הכנה מהחסדים שקדמו מתגברים החסדים ומתמתקות הגבורות עכ״ד ועד״ז היה ענין אברהם שהוא גדול שבכל הצדיקים ואם היה נברא בתחילה היה מתבטל בתוקף הדינין ואח״ך לא היו מועילים שאר הצדיקים ע״ד שכתב הארי ז״צל ולכך בא אדה״ר ואף שנתבטל וקלקל עכ״פ הפליא לעשות בתשו׳ ובאו חנוך ומתושלח ונח שם ועבר ואף שהיו מתבטלים קצת היו עושים איזה הכנה וכשבא אברהם אע״ה שדומה לחסד הראשון האיר ממזרח ונתמתק העולם עכ״ד:

ולכל הדברות אפשר שזהו מאי דאכפל תנא השתא לומר להודיע כמה ארך אפים וכו׳ דעתה הוא סוג אחר דהמתין כל הזמן הזה עד שיבא אברהם קרוב לעשרים דורות כדי שיתוקן העולם ויסבול דורות שלפניו ושלאחריו ומשום כי חפץ חסד הוא ית׳ כדכתיב אמרתי עול׳ חסד יבנה אשתהויי אשתהי בריאת אברהם הגם שבשבילו נתקיים העולם כדכתיב בהברא׳ באברהם איחר זמנו שבזה יהיה העולם קיים וזהו סוג אחר להודיע כמה ארך אפי׳ לפניו והא דנקט גבי עשרה דורות מנח ועד אברהם עד שבא אברהם אע״ה וקבל שכר כלם ולא נקט גבי עשרה דורות מאדם ועד נח עד שבא נח וקבל שכר כלם אפשר במ״ש ז״ל בתנחומא פ׳ ראה שעד מתן תורה כל מי שחוטא היה הדור משלם ודור המבול הרבה כשרים היו כמו נח ונמחו עם דור המבול ופירש הרב ברכת אברהם למהר״א ברודו ז״ל דף כ״ח שהיו לוקים מטעם ערבות שהיה דבר קצוב ז׳ מצו׳ אך ממ״ת עד ערבות מואב כל מי שחטא הקב״ה פורע ממנו שלא היה ערבות כיון שלא היה קצוב כמ״ש הר״מ ובסי׳ קל״א אבל בערבות מואב כבר ידעו כל המצות ושייך ערבות עש״ב. וא״כ תסגי לנח שלא נאבד עמהם מטעם ערבות וז״ש כי נחמתי כי עשיתים ונח אלא שמצא חן ויתן חינו להנצל אבל לא ליקח שכר כלם דאדרבא הי״ל ללקות בעבורם. וז״ש והנגלות וכו׳ לעשות את כל דברי התורה הזאת דכאן ענש על הערבות ונ״ט מאי שנא עתה דנענשים על הערבות מה שלא היה ממתין תורה עד אותו זמן לז״א לעשות את כל דברי התורה הזאת כלומר דעתה הוא דבר קבוע וידעו המצות והערב משתעבד משא״כ ממתן תורה עד עתה דלא מהני ערבות בדבר שאינו קצוב כמו שביאר באורך הר׳ הנז׳ ע״ש:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. פירש״י שאלו הריחה ובאת לטעום אין שומעין לה להאכילה בשר קדש. ובס׳ עץ אבות התמרמר על זה והסכים שהוא שבוש והפירוש הזה אינו לרש״י וכך כתב כמה פעמים שהפירוש מאבות אינו מרש״י אלא ממאן דהו שבקש ליחנק וכו׳ ושרי ליה מאריה והפירוש ודאי מרש״י כמו שהוחז׳ בימי הגדולים מרן והאר״י ז״צל. וסיעתם שכן הרב החסיד מהר״ש אוזיד׳ ז״ל שהיה מגורי האר״י זצ״ל העמידו לימין פירושו וכן התוס׳ בפי׳ החומש פ׳ מקץ והטור בא״ח סי׳ רמ״ב מזכירין אותו בשם פירש״י וכמו שכתבתי בקונט׳ שם הגדולי׳ ח״ב ושאר דוכתי. ובמאי דקמן שהש״ס אומר להפך ביומא דף פ״ב כבר תירץ הרמב״ח בשיטתו שם עש״ב:

ולא הסריח בשר הקדש מעול׳ פירש״י כשלא היה פנאי להקטיר בלילה כל האיברים שנתעברו מערב מעלין אותן בראש המזבח ועומדים שם ב׳ או ג׳ ימים וכו׳ ובס׳ עץ אבות כתב דבורכא היא דאברים שנתותרו עושה להם מערכה אחרת אפי׳ בשבת ע״ש באורך. ואני בעניי כתבתי בליקוטי א״ח סי׳ רס״ז דהרי״טבא בחידושי יומ׳ הביאו מרן בכ״מ פ״ב דתמידין דין ז׳ כתב כן רק שצריך להגיה פירש״י דודאי בארך הזמן ממעתיק למעתיק יש שם טעיות ומ״ש שהיו עושין מערכה אחרת הוא הפך מה שפ׳ הרמב״ם ומ״ש אפי׳ בשבת ג״כ הוא הפך הרמב״ם פ״א דתמידין דין ז׳ עיין בליקוטי הנז׳ באורך בס״ד:

ויש אומרים אף המזיקין. עמ״ש הרב קרבן שבת פ״ב:

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת. אפשר לומר במ״ש בברכות דף מ״ג רב פפא אקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל ר״פ בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א״ל לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א״ל הכי אמר רבא הלכה כב״ה ולא היא לאשתמוטי נפשי׳ הוא דעב׳ והרי״ף פסק כב״ה וכתבו התו׳ דלא הוה גריס מ״ש ולא היא וכו׳ ומרן בכ״מ פ״ט דברכות דין ג׳ כתב דהגם דהוה גרי׳ רב אלפס כגירסתנו היה מפרש שרבא לא אמר כן אבל לא נתכונו לומר בש״ס שאין הלכ׳ כב״ה עש״ב וכונת מרן דרב פפא ידע שפיר דהלכה כב״ה מכח סברתו ועיונו ועביד כשמעתיה רק שנתבייש לומר שהוא חולק על ר׳ יוחנן לכך תלה ברבא. אבל אם ח״ו טעה רב פפא בדין לא היה אומ׳ שכך אמר רבא להחזיק טעותו וכמו שכתבתי בעניותי בס׳ הקטן ברכי יוסף א״ח סי׳ רי״ו עש״ב בס״ד. ואפשר שזה רמז ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי שאם טעה בדין אינו מעמיד טעותו לומר שכך שמע אלא מודה על האמת שלא שמעה. אמנם אם האמת אתו לענין הדין זימנין דאמר דשמע ולא שמע ודוק:

חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה. ואתיא כי הא דאמרינן כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגי׳ להוראה ומורה הרי שעל עוות הדין ומורה שלא כהלכ׳ רבים חללים. ואמרו ועצומים כל הרוגיה זה תלמי׳ שהגי׳ להוראה ואינו מורה הרי שעל עינוי הדין הרוגים איכא. ושמעתי משם הרב הגאון מהר״ר העשיל ז״להה שזהו הרמז כי בלא תרצח יש קמץ ופתח דבין הקומץ הוראותיו והגיע להוראה בין הפותח להורות ואינו ראוי הרי זה רוצח כמו שדרשו מקר׳ דרבים חללים וכו׳ כמדובר:

שלי שלך ושלך שלך חסיד. בזה שמעתי משם הר׳ מהר״א ברודו בעל ברכת אברהם ז״להה שהיה מפרש פ׳ הטה ה׳ אזנך ענני כי יחיד ועני אני שמרה נפשי כי חסיד אני הכונה כי עני אני וכי תימא אתה עשיר לז״א כי חסיד אני ומדת החסיד שלי שלך ושלך שלך א״כ עני אני. ועמ״ש בס׳ לחם שמים ומ״ש בסוף לשונו עיין בביצה דף כ״ח דיש שינוי ע״ש:

ד׳ מדות בנותני צדקה. מקשים דבכלל תני לא יתן ולא יתנו אחרים ואפשר במנהג שיש שאדם חשוב עני עושין לו חתימות שכל חותם יתן לו כך בחדש והכל הולכין אמר החותם הראשון שאם הוא יחתום בעין יפה כל הבאים אחריו חותמין כמותו או לפי ערכם. אך אם הוא עין רעה וחותם סך מועט אין שום אחד מוסיף על ערכו ויוצא תקלה גדולה לעני וזה המציאות או כיוצא בו קרי ביה נותן ולא יתן ולא יתנו אחרים:

בטלה אהבה פי׳ וכיון שיש ביטול אהבה יש שנאה עד״ש בזהר במדבר דכשאין ברכה הסט״א שורה והשתא א״ש דנקט אמנון. ומ״ש אינה בטלה לעולם הכונה דלא תתבטל לגמרי ומייתי מדהע״ה שהטה חסד מיהא עם זרע יונתן:

סופה להתקיים. שמעתי במ״ש המקובלים דלעת״ל יהיה הלכה כב״ש וזהו בעצם מ״ש סופה להתקיים דבסוף תתקיים סברת ב״ש דאלו ואלו דברי אלהים חיים כמ״ש רבני צרפת הביאם הרי״טבא בחי׳ פ״ק דעירובין:

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו׳ אפשר לומר דבלאוין יהיה עז כנמר נגד היצר ופתוייו ודמיונותיו וכשפיו וכחשיו הרבים. ולא תסמוך על שאתה עז ותאמר בלבבך סמוך אני על היותי עז כמה פעמים ונצחתיו ושבקיה להסית ולפתו׳ וכשהוא סבור דפיתני ואפת אראה לו עזותי. לא תעשה כן כי כבר נפלת ברשת רק הוי קל כנשר בעזותך ולא תמתין רק בתחלת ההסתה תהיה קל כנשר להיות עז כנמר להתגבר עליו עד שלא תניח לו שום מקום כחודה של מחט. ובחלק העשין אמר רץ כצבי וגבור כארי. והענין במה ששמעתי משם הר׳ החסיד מהר״ר יהודה הכהן ז״ל איש ירושלים עה״ק תו׳ שהיה מפר׳ פסוק צינים פחי׳ בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם דהכונה דזימנין דמשכחת שיעלה על לב איש לעשות מצו׳ או צדקה וחסד כי נשמתו העירתו. ואם לא יקיים מחשבתו מיד יצטנן בדבר מעט מעט עד שמתבטל הדבר לגמרי וז״ש צינים פחי׳ ומיירי בדבר מצו׳ ולימוד שעלה על דעתו ונתחמ׳ לקיים מצוה או לימוד ואח״ך עבר צינה לאו המנונא אלא קרנונא והיינו צינים פחים זהו בדרך עקש שומר נפשו דייקא כי הם דברים שיש בהם חיי נפש ירחק מהם מהצינים הללו. וז״ש רץ כצבי דתכף כשעלה ברצונך ללמוד או לעשות מצוה תהיה רץ כצבי בטרם תהיה נושא הצי״נה ותתקרר. ואם ח״ו כבר התחלת להצנן תהיה גבור כארי דייקא שיש לו צינים פחים ועכ״ז הוא גבור וגם עתה שנצטננ׳ תהיה כארי שעם היותו בצינים פחים הוא גבור ותהיה כמוהו להתגבר ולקיים המצוה והלימוד. ויתבונן מדות אלו מהחיות ע״ד מלפנו מבהמות הארץ והכל נברא בשביל האדם כדי שילמוד מדה טובה שיש בהם לעבוד את בוראו:

וראיתי בעץ אבות שכתב וז״ל טור א״ח סי׳ רמ״ב כתב וז״ל מצאתי בפרקי אבות לרש״י שפירש על משנת ר״יבת הוי עז כנמר וז״ל תכף לאותה משנת רע״א עשה שבתך חול וכו׳ שנויה ההיא דבן תימא לאורויי דר״ע לא אמר אלא במי שהשעה דחוקה וכו׳ ופליאה על הטור דאשתמיטיה תלמוד ערוך פ׳ ערבי פסחים בשם תנא דבי אליהו ולא היה צריך לטרוח אחר מציאה זו בפירש״י המדומה גם דר״ע לא משנה הם ואינם שנויי׳ בסמוך להא דבן תימא אלא גמרא מפרש לה הכי גם זו עדות מספק׳ על זיוף כינויו של פירש״י דאבות עכ״ל. ועמו הסליחה השולח אמרתו נגד אור עולם רבינו הטור. ומי זה ואיזהו אשר מלאו לבו להתרי׳ נגד הטור ולומר שאינו פירש״י והוא מעיד שהוא פירש״י. ומה מקשה ומה משיג וכבר מרן בב״י מקשה ומתרץ הכל בשפה ברור׳ וחיך מתוק ועוד הוסיף לבאר הרב דרישה הלא בספרתם בטלו את המעוררי״ן ודי בזה:

בן י״ג למצות. בס׳ עץ אבות האריך פה והרחיב לשון והתריס נגד גאון ישראל התי״ט וסירכיה נקיט על פירש״י לומר ששקר ענו ואינו רש״י. וכבר בקונטריסי הקטן פני דוד פ׳ מקץ שם הבאתי דברי התוס׳ בנימוקי החומש דמייתו דברי רש״י הללו בשם פירש״י דאבות וכתבתי בענין זה לפי דעתי הקצרה ע״ש באורך:

בן עשרים לרדוף. כי בן עשרים הוא בר עונשין ואז מתגבר עליו יותר הי״צהר ללכדו לצור את נפשו לקחתה. וכל קבל דנא יהיה נכון לרדוף את רודפו ולכופו לקיים המצות ולימוד תורה:

בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. אפשר לפר׳ במה ששמעתי וכמדומה לי מעטרת ראשי אבא מארי ז״להה פירוש פ׳ קוה אל ה׳ ושמור דרכו וכו׳ בהכרת רשעים תראה במ״ש בסוף מכות על פ׳ עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה מגיע ר״ג למקרא זה היה בוכה אמר מאן דעביד כלהו הוא דלא ימוט הא דעביד חדא מינייהו ימוט א״ל ר״ע אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה בכלהו אין בחדא מיניהו לא אלא בכל אלה באחת מאלה ה״נ עושה אלה אחת מאלה וז״ש קוה אל ה׳ ושמור דרכו אפי׳ מצוה אחת שתהיה כמאמרה ובתקונה בכל עניניה וענפיה ובדרך א׳ לבד וירוממך לרשת ארץ. וכי תימא הפ׳ אומר עושה אלה לא ימוט דמשמע עד דעביד כלהו לז״א בהכרת רשעים תראה כלו׳ הביטה וראה בכריתות נאמר אל תטמאו בכל אלה ומוכרח אפי׳ אחת מאלה וא״כ מדה טובה מרובה דאפי׳ באחת זוכה לעה״ב ושפיר אמינא ושמור דרכו אפי׳ מצוה אחת ע״כ שמעתי ואפשר דזה רמז לפום צערא כפי העונש שמוכרח אפי׳ אחת משם אתה למד אגרא שהשכר יגדל אף על אחת כמ״ש ושמור דרכו. ואחר זמן רב מצאתי שפירוש פ׳ קוה לה׳ ושמור דרכו הנז׳ הנה הוא בס׳ זהב שיבה להרב המפורסם מהר״ש אלגאזי ז״צל בסוף מכות דף ע״ז דפוס אשכנז ע״ש:

(ב) ועוד יראה במ״ש יגע ר׳ בון בכ״ח שנה מה שתלמיד ותיק יגע בק׳ שנה ודקדק מהראנ״ח כי הנה בחורי ישראל הנפטרים בקצרות שנים יש להם טענה שאם היו חיים היו עושים מצות והקב״ה משלם להם שכרם ומה יתרון למי שיגע בכל כחו כר׳ בון והשיב כי להנפטרים בקצרות שנים שבחייהם לא קבלו כ״כ מעשים טובים אף שיטענו שאם היו חיים היו מקיימי מצות משלם להם שכרן כפועל בטל אך אותם שהם כר׳ בון שיגעו מאד בתורה ובמצות הקב״ה פורע להם משלם עכ״ל וז״ש בן הא הא כלפי הנפטר כשהוא נער לפום צער׳ כפי הצער ויגיעה שיגע בחייו כן הוא אגרא השכר שנוטל אחר פטירתו על טענת אם היה חי היה עושה מצות והקב״ה משלם לו ולפום צערא אגרא שאם בעה״ז לא היה יגע כל כך לעה״ב משלם לו על טענה הנז׳ שכרו כפועל בטל ואם עשה כר׳ בון הנה שכרו משלם לשלם לו אחרי מותו כאלו היה בחיים:

(ג) א״נ אפשר במ״ש איזהו תשובה גמורה באותו פ׳ באותה אשה וכו׳ ויש ס״ד דמי שעבר עבירה ושב כי פגע באותה אשה וכו׳ גדל צערו יותר מצדיק שפגע באשה זו והו״א דהשב לא יהיה לו תוספ׳ שכר על צערו מאחר דזה נמשך ממה שהיה רשע ועבר עבירה ואיך זה יהיה לו לעזר לקבל שכר יותר. לז״א אין הדבר כן אלא לפום צערא אגרא ואע״ג דהצער הזה הוא גרם כדעבד איסורא מ״מ בא בשכרו יותר וכמ״ש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורי׳ יכולין לעמוד וכתב הרמב״ם דהטעם שטעם טעם האיסור ופירש:

(ד) או יאמר במה שידוע דהנפש השפלה אינה פוגמ׳ כל כך בחטאתה כי אינה פוגמת אלא כפי בחינתה. אבל נפש צדיק שעושה מעשה זה עצמו הוא פוגם יותר כפי עילוי נשמתו וכמ״ש הקב״ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה כי לגדולת נשמתם כל שהוא הוא פגם גדול. וכדי שלא נאמר דזה הדקדוק הוא דוקא בעניני חטא אבל בקיום מצות הכל שוים לז״א לפום צערא העונש שמקבל על החטא כן הוא השכר כצדיק ובינוני שעשו מצוה אחת אין שכרם שוה דלצדיק גדל שכרו כשם שהוא מדקדק עמו כחוט השערה:

(ה) א״נ כמ״ש מהרח״ו ז״צל ששאל לרבו דעינינו הרואות בתלמוד ומדרשים שמעשים טובים ומדות וקדושת התנאים ואמוראים הוא דבר מבהיל ולא יוכל האדם בדורנו לעשו׳ אחת מאלף. והשיב לו הרב ז״צל דעתה גברה מאד הסט״א והמעט שעושים עתה אלהים חשבה לטובה כהרבה שהיו עושים הראשונים וז״ש לפום צערא כי בדור אחרון הרבה עיכובים וטרדות אגרא כן הקב״ה קובע שכר כי התגברות הסט״א גורם והגם דמעשים אלו הטובים כלא חשיבי לגבי מעשה התנאים לפי דורם של האחרונים הוא חשוב הרבה:

(ו) ועוד יראה דרך הלציי במשז״ל עד שאתה מבקש שיכנסו ד״ת לתוך מעיך בקש רחמים שלא יכנסו מעדנים בתוך גופך וז״ש לפו״ם צערא ר״ל לפה צערא כלומר אם נצטערת בפיך שלא הכנסת מעדנים או שהרעב׳ עצמך למ״ד אגרא הכל ישולם שכרו משלם כדת מה לעשו׳:

(ז) ויראה דקאי אמשנה דלעיל הפוך בה וכו׳ ופירש הרב מהרש״א באהבת עולם דף קי״א במ״ש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה דהכונה פשפש ולא מצא שהיסורין הם מדה כנגד מדה יתלה בביטול תורה דעל ביטול תורה צודקים כל מיני יסורין ועל זה אמר לפום צערא בביטול תורה שצודקים כל מיני יסורין כן הוא אגרא הנה שכר הלימוד כאלו תקן כל הגוף: