כתב יד א מאכילין כו':

כתב יד א מתני' בעניים חברים. פי' אז מותר ליתן להם דמאי דבודאי יתקנו הם ואפ"ה אי לא היו עניים היה אסור דכ"מ שאסור למכור דמאי אסור לשלוח לחבירו דמאי ואפי' חבר לחבר והכא בעניים התירו:

ובאכסניא כר' יהושע. פי' שהוא חבר:

ומייתי תני מעשה. פי' שהיה ר' יהושע פעם אחת אכסניא:

מה מקיים ר' יוסי לאכסניא. פי' דהא אכסניא ע"ה ודאי אסור ליתן דבר שאינו מתוקן:

ומשני כהדא דתני. פי' דאיירי באכסניא של גוי:

כתב יד ב מתני' בעניים חברים. דהם יתקנו בודאי מ"מ אם לא היו עניים אין ליתן להם דמאי כי היכי דאסור למכור דמאי אפי' מחבר לחבר כמו כן אסור לשלוח לחבירו דמאי:

ובאכסניא כר' יהושע. דהוא חבר ואכלו באכסניא:

מה מקיים ר' יוסי באכסניא. דהא אכסניא ע"ה ודאי אסור ליתן לו דבר שאינו מתוקן:

כתב יד א אפי' מודיעו מה מועיל. פי' כיון שהוא ע"ה:

ומשני מפני אחד שהוא מתקן כצ"ל. כי' דשמא יש בהן אחד שמתקן הצריכו תמיד להודיע:

כתב יד ב מפני א' שהוא מתקן. שיש בין ע"ה אחד שהוא מתקן לכן חייבו להודיע לכל:

כתב יד א ה"ג תמן תנינן פועל שאינו מאמין לבע"ה חושך גרוגרת כו' תמן אמרת הבעה"ב מפריש וכאן את אמר הפועל מפריש. פי' מדאמר התם שאינו מאמין לבעה"ב משמע שהדין על בעה"ב להפריש והכא תני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי אלמא על הפועל להפריש:

ומשני תמן במאכילו מן האיבוס. פי' כדרך הפועלין שהוא צריך ליתן להן מזונות לפיכך על בעה"ב להפריש כדמפרש לקמן דהוי כפורע חוב מדמאי:

וכאן איירי במאכילו מן המנויין. פי' דהיינו שאינו מאכיל אותן כדרך הפועלים אלא כמו שאר בנ"א שנותן להם דרך מתנה לפיכך הוי הן כשאר עניים ועלייהו להפריש:

ועליה אמר ר' מנא הדא אמרת אלין דעבדין (בכיתן) [בביתן] אסור ליתן כו'. פי' כמו שאוסר כאן להאכילן דמאי כשמאכילן מן האיבוס:

כתב יד ב תמן את אמר בעה"ב מפריש. דתני התם הפועל שאינו מאמין לבעה"ב משמע דהבעה"ב מחויב להפריש והכא קתני מאכיל את הפועלין דמאי משמע דהפועל הי' צריך להפריש:

תמן במאכילו מן האבוס. הם המזונות המוטל על בעה"ב לכן על בעה"ב להפריש שלא לפרוע חובו ממעשר של דמאי ברם הכא מן המנויין כמו מנות שנותן לשאר ב"א במתנה עלייהו להפריש:

כתב יד ב הדא אמרה. מדאמר במאכילו מן האיבוס אסור מפני שהמזונות מוטל על בעה"ב אילין דעבדין בכיתין אסור ליתן מדמי שביעית:

כתב יד א מ"ט דב"ש. פי' דאמרי נותנין את המעושר לשאינו מעשר משמע שאסור ליתן לשאינו מעשר דבר שאינו מתוקן והא תני רישא מאכילין את העניים דמאי ומוקי אפילו בעני ע"ה:

ומשני אפי' תגדרנו כו'. פי' דרישא איירי בעניים העוברים ממקום למקום ולפיכך אין אתה מצווה לראות שלא יאכלו דבר שאינו מתוקן כיון שאינן חוששין בעצמם לכך כדמפרש דעכשיו יכול אתה לגודרו כו' והכא איירי בגבאי צדקה שמפרנס עניי עירו שאוכלין תמיד מידו צריך לראות שלא יאכלו דבר שאינו מתוקן:

אם מדקדק את אחריו. פי' לראות אם הוא מן המעשרין או לא לא יתן צדקה כלל:

כתב יד ב מ"ט דב"ש. דקאמר מעושר לשאינו מעשר משמע דאסור ליתן לשאינו מעושר דבר שאינו מתוקן וברישא תני מאכילין כו' ומוקי אפי' בעני ע"ה:

ומשני אפי' תגרדנו עכשיו כו'. ר"ל דרישא איירי בעניים העוברים ממקום למקום ואין הבעה"ב מצווה להיות נשמר שלא יאכלו דבר שאינו מתוקן כיון שאינם חוששין בעצמם ע"ז דהא אינו יכול לגודרו לאחר זמן כשילך העני למקום אחר משא"כ בסיפא הגבאי צדקה המפרנס עניי עירו מחויב להזהר שלא יאכלו דבר שאינו מתוקן:

כתב יד א או מעות או ביצים. פי' ולא פירות שביעית עצמן:

כתב יד א כהנים המגבלין בטהרה. פי' כדי ליטול מהן חלה בטהרה לא יהו מדקדקין:

בחצירות וכו'. פי' ונוטלין חלה אף מהן:

מאן דתני מדקדקין. פי' שלא לגבל אצל אותן החצירות מפני שמסייעין. פי' שמסייע ידי עוברי עבירה:

מאן דתני אין מדקדקין. פי' אלא מגבלין אף באותן חצירות היינו טעמא לפי שמה שאסור לסייע ידי עוברי עברה הוא משום קנס כדי להבריח אותן מן העבירה והכא משו"ה לא קנסו דחיישינן שמא מכח זה יבא לידי איסור חמור דהיינו טבל בלא חלה כלל והוא בעון מיתה וזהו פי' מבריחו מן הקלה כו':

כתב יד ב מבריחו מן הקלה. הא דאסור לסייע ידי עוברי עבירה כדי להבריח מן העבירה והכא אם תבריחו מן עבירה קלה יבוא לעשות עבירה חמורה:

כתב יד א כיצד היא עושה. פי' למאן דתני אין מדקדקין כיצד הוא עושה בחלתן הא ודאי אסור לאוכלו דשמא היא של שביעית:

ומקשי ולא נמצא מוסר טהרות לע"ה. פי' דהרי הוא טמא והאיך מאכילין אותו חלה:

ומשני מביא כהן חשוד ומטבילו ומשמרו עד הערב כו'. ומקשי ולא נמצא מחזיק ידי עוברי עבירה. פי' דמשמע שעושה יפה מה שאוכל פירות כיון שאתה נותן לו בידים:

ומשני ר"ש וכו':

כתב יד א דר"מ היא. פי' דמשמע ליה כיון שהוא משליך כדי להקל ממשאו מסתמא הוא משליך הרבה והוה מדה גסה ואפ"ה קתני שצריך לעשר אלמא דאתיא כר"מ דאמר לא התירו כו' ולא למדה גסה:

ומשני אמר ר' יוחנן כו' שנייה היא שהזוכה זוכה בדקה. פי' דאף שהוא משליך הרבה מ"מ כיון שמי שזוכה הוא מלקט מעט מעט ומה שנוטל תחלה ביד הוא קונה תחלה הוי כמו מדה דקה וצריך לעשר לכ"ע:

ומקשי ולית הדא פליגי על דר"מ. פי' רבנן דהכא פליגי על סברת ר"מ דאמר כיון שאדם מפקיר דבר ויצא מרשותו הפקרו הפקר. פי' אף שעדיין לא זכה בהן שום אדם וא"כ מה איכפת לן שהזוכה זוכה בדקה כיון שבשעת זכיה כבר יצא מרשותו והוא הפקיר בגסה. ותיבת ואין המפקיר מפקיר בגסה מיותר:

ומשני שנייא היא כו' ואין המפקיר מפקיר בגסה . פי' שאף שהיא משליך הרבה מ"מ אינו משליך הכל ביחד אלא מעט מעט והוה כמו מדה דקה:

ומסיק דאתייא אליבא דכ"ע ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגי כו' פי' דר' יוסי סבר דאין ההפקר נגמר אלא כשבא ליד הזוכה ובשעה שהוא זוכה כבר השליך הכל והוי כמו מפקיר בגסה אפ"ה צריך לעשר דהא עיקר ההפקר נגמר כשבא ליד הזוכה והזוכה זוכה בצדקה לפיכך הוי כמו שמפקיר בדקה וצריך לעשר:

אין הפקרו הפקר מיותר:

ה"ג ואין הזוכה זוכה בגסה כצ"ל. פי' אף שהמפקיר נראה כמפקיר בגסה מ"מ כיון שהזוכה זוכה בצדקה ועיקר תלוי בזוכה:

כתב יד ב דר"מ היא. דמשמע ליה המשליך כדי להקל משאו מסתמא הוא משליך הורבה והוא מדה גסה ואפ"ה קתני דצריך לעשר אתיא כר"מ:

ומשני א"ר יוחנן שהזוכה זוכה בדקה. שהזוכה מלקט מעט מעט והמעט שזוכה הוא קונה מיד והוי מדה דקה [וכ"ז אינו לפי גרסתו בירושלמי]:

ולית הדא פליגא על דר"מ כו'. כיון שיצא מרשותו הפקרו הפקר אף שעדיין לא זכה בהן שום אדם ומה נ"מ אם הזוכה זוכה בדקה. תיבות ואין המפקיר מפקיר בגסה מיותרים:

שניא היא כו'. אף שמשליך הרבה מ"מ אינו משליך הכל ביחד אלא מעט מעט הני כמו מדה דקה:

ואמר דאתיא אליבא דכ"ע:

ואפי' על דר"י לית הדא פליגי. הא ר"י קאמר דאין ההפקר נגמר אלא בשעה שבא ליד הזוכה ואם השליך את הכל והוי כמדה גסה ואפ"ה צריך לעשר משום דהזוכה זוכה בדקה הוי כמו שמפקיר בדקה:

אין הפקרו הפקר מיותר וצ"ל ואין הזוכה זוכה בגסה. ר"ל אף שהמפקיר נראה כמפקיר בגסה מ"מ כיון שהזוכה זוכה בדקה העיקר תלוי בזוכה:

כתב יד א ה"ג אין מחוסר לבעלים אלא מנין. פי' אינו נקרא חסרון מה שמחסר מעט מן האגודה כיון שאינו מחסר המנין והוא פירוש מה דקתני במתני' שאינו מעושר אלא מנין דהא דקתני לא ישליך עד שיעשר היינו שנוטל מן העלין ומתקן כדמפרש כיצד הוא עושה ועל זה הוא נותן טעם מפני מה אינו אסור משום גזל ומפרש שאינו מחוסר לבעלים כו' וע"ז מייתי הדא דרב כהנא דדבר שאינו מקפיד אינו אסור אלא משום מדת חסידות:

כתב יד ב אין מחוסר לבעלים אלא מנין. אין נקרא חסרון מה שמחסר מעט מן האגודה כיון שאינו מחסר המנין. וז"ש כיצד היא עושה נוטל מן העלין נמצא שאינו מחסר למוכר ואין בזה איסור גזל אלא משום מדת חסידות כהדא ר"ש בר' כהנא כו':

כתב יד א ה"ג לא ר"ז צריך כ"כ אלא כו':

כיון שמשך קנה לא הוי חסר אלא ממני ליה. פי' שהוא מפרש דמתני' נותן טעם אמאי לא ישליך עד שיעשר אבל ממה הוא נותן לא מפרש מתני' ומפרש הירושלמי כיצד הוא עושה כו':

כתב יד ב כיון שמשך קני לא חסר אלא ממני' ליה. הוא מפרש טעמא דמתני' דקתני לא יחזיר עד שיעשר משום דקני ליה. וא"כ כיצד היא עושה בהפרשת. המעשר ומפרש בגמ' נותן דמי אחד מהן כו':

כתב יד א ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו. פירש שמא יקח אחר ויעשר מזה על חבירו ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב:

ומשני עושה אותן צבור לפניו. פירוש שהוא עושה אותן הפירות כרי בפ"ע ויכיר מי שיקח ולא יפריש מזה על חבירו:

ומקשי ויקבע אותן לתוך פירותיו. פי' אמאי צריך לעשות צבור לפניו יערב עם פירותיו של ע"ה ולא ניחוש לתקלה כדמייתי ולא כן תני כו' אי נמי אמאי צריך ליקת ממנו אגודה ויעשר עליהן ויקבע אותן המעשרות לתוך פירותיו שבביתו. ולא כן תני קובע אדם מעשרותיו של חבירו לתוך פירותיו פי' אם מכר דמאי לאחד מהן ושכח לתקן רץ אחריו ומגיעו ואם אינו יכול להגיעו קובע המעשרות לתוך פירותיו אלמא שמותר לקבוע המעשרות לתוך פירותיו אף שאינו מן המוקף ולא חייש נמי לתקלה כדפרי':

ומשני תקנו בלוקח כו':

כתב יד ב עושה אותן צבור בפ"ע. משני כיון שעושה כרי בפני עצמו מכיר הלוקח ולא יפריש ממנו על חבירו:

ויקבע אותן לתוך פירותיו מקשה אמאי צריך לעשות צבור לפניו יערב עם פירותיו של המוכר ולא חיישינן לתקלה כדמייתי ולא כן תני כו':

א"נ ה"פ אמאי צריך ליתן דמי אחד מהן ומתקן יקבע אותן המעשרות לתוך פירותיו שבביתו ולא חיישינן לתקלה כדמייתי ולא כן תני:

קובע אדם מעשרותיו של חבירו כו'. היינו אם מכר דמאי ושכח לתקן רץ אחריו ומגיעו ואם אינו יכול להגיעו קובע המעשרות לתוך פירותיו אלמא שמותר לקבוע מעשרות בתוך פירותיו אף שאינו מן המוקף וגם לא חייש לתקלה:

כתב יד א כיני מתני' היה עומד ובירר. פי' אפי' לקח אלא שהוא בורר איזה אגודה יקח כיון שעדיין לא משך מותר להחזירו:

אפילו מין אחר. פי' שנמלך ליקת מין אחר דהו"א לגבי מין אחר שלא היה דעתו מתחלה הוי כמו שלקח וצריך לעשר קמ"ל:

כתב יד ב כיני מתני' כו'. אפי' לקח אלא שהוא בורר איזה יקח ונמלך ליקח מין אחר דהו"א לגבי מין אחר שלא היה דעתו מתחלה הוי כמו שלקח וצריך לעשר קמ"ל:

כתב יד א ה"ג ולענין נזקין לא שנייא בין הפכה על מנת לזכות בה כו' והכא את אמרת הכין. פי' גבי מעשר שאינו חייב לעשר אלא אם נטלן לאוכלן וגבי נזקין חייב אפי' לא נתכוין לזכות בה דממה שאינו אסור משום גזל לא קשיא ליה מנזקין דודאי אינו יכול לזכות בע"כ והוי הפקר אבל הכא קשיא ליה כיון דחשיב רשותא לענין נזקין נחשב נמי שלו לענין מעשר:

ומשני תמן כתיב כו':

בעל הנזק ישלם. פי' אפי' אינו שלו כיון שהוא גרם ההיזק אבל גבי מעשר אינו חייב אלא כשהוא שלו ואין אדם זוכה בע"כ:

כתב יד ב והכא את אמרת הכין. כיון דחשיב רשותא לענין נזקין נחשב נמי שלו לענין מעשר אבל לא קשיא ליה בלא נתכוין לזכות שאינו אסור משום גזל דודאי אינו יכול לזכות בע"כ והוי הפקר:

בעל הנזק ישלם. אפי' אינו שלו אלא הוא גרם ההיזק אבל גבי מעשר אינו חייב אלא משלו ואין אדם זוכה בעל כרחו:

כתב יד א ר' יוסי מתיר בודאי בין דקה כו' ואוסר בדמאי בדקה. פי' דבא לפרש דהא דקתני במתני' ר' יוסי מתיר בודאי היינו דוקא בודאי ולא בדמאי והיינו משום דלא יבוא להקל כ"כ בודאי כמו בדמאי שהוא ספק:

כתב יד ב ואוסר בדקה. מפרש הא דאמר במתניתין דר' יוסי מתיר בודאי היינו דוקא ודאי מתיר אבל לא בדמאי שלא יביא להקל:

כתב יד א מפני גידורו התירו למכור דמאי בגסה. פי' מפני דהוי דבר שאין הצבור יכול לעמוד בה:

ומייתי ראיה מהא דאפי' מדה דקה כשמוכר אכסרה פטור אלמא דלאו דוקא גסה התירו אלא כל שאין הצבור יכול לעמוד התירו:

כתב יד ב מפני גידורו התירו. ר"ל דהוי דבר שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו ומייתי ראי' מהא דמוכר אכסרה אפי' מדה דקה פטור הרי דלאו דוקא מדה גסה התירו אלא כל שאין הצבור יכול לעמוד בה התירו:

כתב יד א שהוא ודאי שפירות קסרין ודאי. פי' ומדהודיע לו שזה האתרוג מקסרין משמע שלא תקן דאל"כ מאי נ"מ:

ולא מתני' היא כו'. פי' והיכא מוכח שלא בא בידו אחר דילמא היה בידו אחר ומה שלא תיקן היינו משום שא"צ כשמודיעו:

כתב יד ב שהוא ודאי. מדהודיע שהיא מקסרין שפירות קסרין ודאי הם ולא תיקן דאל"כ למה הודיעו:

כתב יד א סירקי אי אפשר לה שלא להסתפק. פי' דודאי יום א' מסתפקים ממנו וכיון שהוחזק יום א' ולא ידעינן איזה יום:

ברם הכא לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם. פי' וכיון שאפשר לומר שלא טחן שם ע"ה כלל לכך אין לנו לאסור אלא כשיודע שטחן שם באותו יום ותיבת באותו יום מיותר:

כתב יד ב לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם. ואפשר שלא טחן שם ע"ה ותיבת באותו יום מיותר. [וסביב הירושלמי לא הגיה בזה כלום ]:

כתב יד א מהו שיהא נאמן לומר נטלתיו כו'. פי' אם ע"ה נאמן לומר כך:

ומשני אם את מאמינו שנטל כו'. פי' דהוה הפה שאסר הפה שהתיר דנאמן במגו דאי בעי שתיק:

ומסיק כותי את מאמינו שנטל ואין את מאמינו שנתן. פי' דאפילו במגו אינו נאמן:

ומקשי מה אנן קיימין כו':

ומשני כמ"ד כותי כגוי. פ' ומשו"ה אינו נאמן אפי' אמר פלוני עישר לי:

כתב יד ב אם את מאמינו שנטל כו'. דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר דנאמן במינו דאי בעי שתיק:

כתב יד א כאן קופה בקופות. פי' גבי טוחן איירי שנתתלפה קופה שלו בתוך קופות אחרות דהא ודאי אינו מוליך לטחון אלא זקופה ולפיכך לא חיישינן שמא נתערב בפירותיו של גוי דהא ניכר הוא אגב קופה ואפי' בקופה של גוי ודאי לא חיישינן שמא נתחלף שהרי ניכר הוא ובמזיד ליכא למיחש שמא חילף אלא דחיישינן כיון שהוא חשוד על הגזל אינו נותן דעתו להבחין איזה קופה של זה ואיזו של זה חיישי' שמא נתחלף בקופות עם הארץ לפיכך דמאי אבל כאן גבי מפקיד פירות חיישי' שמא עירב לתוך פירותיו כיון שלא נתן לו קופה כלל והוא אינו חייש לגזל ולכך כפירותיו:

כתב יד ב כאן קופה בקופות. גבי טוחן איירי שנתחלפה קופתו בתוך קופות אחרות דהא אינו מוליך לטוחן אלא בקופה וניכר הוא אגב קופתו לכן לא חיישינן שמא נתחלף ובמזיד לא חשדינן ליה אלא מתוך שהוא חשוד על הגזל אינו נותן דעתו להבחין בין קופתו של זה לשל אחר וחיישינן שמא נתחלף בקופת ע"ה והוי דמאי אבל גבי מפקיד חיישינן שמא עירב לתוך פירותיו מאחר שלא נתן לו קופה כלל והוא אינו חייש לגזל לכן הוי כפירותיו:

כתב יד א ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא. צ"ל ר' אחא בעי קומי ר' חנינא מה כפירותיו ממש. פי' ודאי פוטר כו' או לא הוי אלא ספק ולא הוי טבל אלא לחומר' אבל אינו פוטר טבלו במקום אחר:

א"ל ולכל דבר . פי' בתמיה וכי לכל דבר הוא כטבל והלא לא הוי אלא ספק:

ולא על יאות הוי ר' חנינא מתריס כו' פי' דשפיר קבעי:

כתב יד ב א"ל ולכל דבר. בתמיה והא לא הוי אלא ספק:

ולא על יאות הוה ר"ח מתריס כו'. ר"ל שפיר קבעי ליה:

כתב יד א לא אמר ר"ש. פי' דאמר דמאי פי' דמספקא ליה דשמא היא פירות ישראל או של נכרי לא על כל הפירות של נכרי אר"ש שהוא דמאי:

אלא כדי קופתו. פי' דהיינו אם נטל מן הנכרי כ"כ כמו שהפקיד אצלו ישראל אז אמרינן דהוי דמאי אבל אם נטל ממנו יותר ממה שהפקיד אצלו ישראל לא אמרינן דעל כל חדא וחדא איכא למימר שמא היא של ישראל והוה כל חדא וחדא דמאי אלא כיון שיש כאן יותר ממה שהפקיד ישראל הרי יש כאן פירות נכרי ודאי ולכך הוי כמו שהפקיד ישראל דמאי והשאר ודאי:

ה"ג נטלו ממנו שתים אחת דמאי ואחת ודאי כדפרישית:

כ"א יאחר מתקן. דכל אחד אומר זה שבידי הוא של ישראל:

נתנם לאדם אחד. פי' כל אותן המאה הרי יש אצלו פירות של נכרי ודאי ולכך הראשונה דמאי והשאר ודאי כצ"ל:

כבר נראו להיות ודאי. פי' שנתחייבו אצל ישראל ראשון ודאי:

ה"ג עשו פירות ישראל זה את פירות כותי זה דמאי. פי' דמשמע ליה כל הפירות של כותי זה:

ומשני עוד היא לא א"ר שמעון כו'. פירוש הא דקתני את פירות כותי זה לאו כל הפירות אלא כדי קופתו:

כתב יד ב אלא כדי קופתו. אם נטל מן הנכרי כפי שהפקיד אצלו אז היה דמאי אבל אם נטל ממנו יותר ממה שהפקיד לא אמרינן על כל חדא וחדא שמא הוא של ישראל והוי כל אחד דמאי אלא כיון שיש כאן פירות נכרי בודאי הוי כמו שהפקיד ישראל אצלו דמאי והשאר ודאי:

ה"ג שם כל א' וא' מתקן. שמא בידו הוא של ישראל:

כבר נראו להיות דמאי. בידי המאה בני אדם:

את פירות כותי זה דמאי. ומשמע ליה כל הפירות של הכותי:

ומשני עוד היא לא אר"ש אלא עד כדי קופתו. ולאו כל הפירות:

כתב יד ב ה"ג והדא שטהור כו' [ומוחק תיבת אמרה]:

גם זה למדתי מאוצרה של יבנה. [וסביב הירושלמי גרר על המחק]. וקיים כבפנים:

כתב יד א ה"ג והדא שטהור אחד מזה על כמה טמאים. פירוש גם זה למדתי מאוצרה של יבנה:

ותנינן אצל הנכרי כפירותיו אמר ר"א חכמים שהן בשיטת ר"ש כצ"ל. פי' הני חכמים דסברי דאפי' ישראל אחד מטיל לתוכו דמאי הא דמקילין כולי האי היינו לפי דסברי כר"ש דיש קנין ולכך אין פירות הנכרי חייבין אלא מדרבנן ולפיכך מקילין כשפירות ישראל מעורבין בתוכו אבל לרבנן דסברי שאין קנין א"כ פירות הנכרי חייבין מדאורייתא לא הוי מקילין כולי האי:

רבי יוחנן אמר חכמים ממש. פי' דמצי סברי אפי' כחכמים שאין קנין:

בעון קומיה מה טעם. פי' [מה טעם] הקילו כ"כ כיון שהן חייבין מדאירייתא:

א"ל כד תסבאון אימא לכון. פי' כשתזקינו ודחייה בעלמא היא:

מה הוי מימר לון עד שמואל בר אבא מיותר וכצ"ל שמעון בר ווא בעי ניחא לטהרות לא אמר להון מפני גדר טהרות. פירוש אם היו שואלין בענין טהרות ולא הוי אמר לון הוה ניחא מפני גדר טהרות:

למעשרות לא אמר לון מפני גדר טהרות. פי' בתמיה אמאי לאי אמר להון טעמא דהקילו:

והשתא מקשה אילו הוי אמר לון מה הוי מימר לון. פי' באמת מפני מה הקילו דהא משמע שיש לו טעם אלא שלא רצה לומר:

ומשני מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. פי' והוה מעשר בזה"ז דרבנן:

כתב יד ב ה"ג ותני כן אצל הנכרי כפירותיו אר"א חכמים שהן בשיטת ר"ש. היינו הני חכמים דסברי אפי' ישראל א' מטיל לתוכו דמאי לפי דסברי כר"ש דיש קנין ואין פירות נכרי חייבין אלא מדרבנן לכן מקילין בשנתערב בשל ישראל אבל לרבן דאין קנין וחייבין דאורייתא לא הוי מקילין כולי האי:

רי"א חכמים ממש. היינו חכמים דס"ל אין קנין:

וע"ז בעון קומי' מה טעם. דא"כ למה הקילו כ"כ:

כד תסבאין. כשתזקינו ודחיה בעלמא היא:

למעשרות לא א"ל מפני גרד טהרות. בתמיה:

ומשני גבי מעשרות כו'. והוי מעשר בזמן הזה דרבנן:

כתב יד א מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה. פי' קס"ד דקאי על האי מתני' דאמר ר"ש דמאי ע"ז אמר דמודה לר"ש שהוא מפריש מהלכה כמו ודאי:

כתב יד ב מודה ר"ש כו'. קס"ד דקאי על מתני' דאר"ש דמאי ואמרו דמודה ר"'ש שהוא מפריש מהלכה כמו ודאי. ומקשה כיון דשניהם אמרו מפריש מה ביניהון:

כתב יד א וע"ז מקשי כיון דשניהם אמרו מפריש מה ביניהון: ורצה לחלק דפליגי אם נוטל דמים מן השבט: ומקשי דהא אפי' לרבנן דסברי שהוא ודאי אינו אלא מספק ומסתמא לא עדיף מתרומת ח"ל דנוטל כו':

ומשני דילמא על עיקר טבלו של גוי כו'. פי' דפליג ר"ש ארבנן במקום אחר וסבר דיש קנין וטבלו של גוי פטור מן המעשר ע"ז אמר דמודה ר"ש שהוא מפריש מהלכה ובהא איכא למימר שפיר דנ"מ אם נוטל דמים מן השבט או לא. או לענין דינא פליגי אי דאורייתא אי דרבנן ונ"מ לענין ספק אבל במתני' ליכא למימר דנ"מ לענין ספק דהא אף רבנן לא מחייבי אלא משום ספק וא"כ כשנולד ספק הוי ספק ספיקא וס"ס בדאורייתא כמו ספק בדרבנן:

כתב יד ב ואפי' בתרומת חו"ל. מקשה אפי' לרבנן דסברי שהוא ודאי אינה אלא מספק ומסתמא לא עדיף מתרומת חו"ל דנוטל דמים:

דלמא על עיקר טבלו כו'. דפליג ר"ש ורבנן כדלקמן דיש קנין לגוי וטבלו פטור ועליה אמר דמודה ר"ש כו' דבהא שפיר איכא למימר דנ"מ אם נוטל דמים מן השבט או לענין דינא פליגי ונ"מ לענין ספק. אבל במתני' ליכא למימר דנ"מ לענין ספק.דהא אף רבנן לא מחייבי אלא משום ספק וכשנולד עוד ספק הוי ספק ספיקא וספק ספיקא בדאורייתא הוי כמו ספק בדרבנן:

כתב יד א רבי יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד. פי' במסכת מעשר שני אמר רשב"ג שא"צ לציין בשאר שנים לתקן את הרמאין שלא יאכלו מכרם רבעי דהלא הן אסורין לאכול משום גזל ואתיא כר' יוסי דהכא. בפרק ה' דמע"ש היא וגם שם הוא מביא האי מילתא:

ומשני מסתברא כיון דסבר ר' יוסי הכא שא"צ לתקן אף שהוא מוציא מרשות ידו דהיינו שהוא נותן לה כ"ש התם שאינו נותן בידינו כלל:

אבל רשב"ג לא יודי לר' יוסי. פי' דאפשר דסבר הכא שצריך [לתקן] מפני שהוא נותן לה ביידים כדמפרש שאין דרך חבר להיות מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן:

כתב יד א אוף קדמיתא על דעתיה דר"י היא. פי' לאו ר"י נותן טעם אלא כולה מתני' כר"י היא דר"י חושש שמא תחליף כדמפרש מפני שהיא רוצה כו' אבל רבנן לא חיישי כלל כמו בנותן לשכנתו כו':

כתב יד א ומבעיא ליה מה חמותו מן האירוסין כו'. פי' הא דחיישי' שמא תחליף אם אף בחמותו מן האירוסין או דוקא מן הנשואין ומפרש נשמעינה מן הדא מודה ר"י כו' שנייא היא תמן בין מן האירוסין כו' פי' דהא ודאי מה שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית היינו אף מן האירוסין ה"ה מה שחשודה להחליף היינו נמי אף מן האירוסין:

הדרן עלך מאכילין