ה"ג כתיב עץ מאכל את שהוא למאכל חייב:

ומקשי מעתה אותן של מאכל. פי' לא ניבעי אלא שיהא העץ של מאכל:

ת"ל ונטעתם עץ מאכל. פי' שיהא הנטיעה לשם עץ מאכל. אבל אם הנטיעה לשם עצים אף שהעץ הוא של מאכל פטור מערלה:

ר' יוסי למד דבר מתחילתו. פי' שלא בעי כלל האי ונטעתם. אלא שמעץ מאכל לחוד ידעינן שצריך שיחשוב עליהן בשעת נטיעה. ר"ל היות עץ מאכל אינו צריך שיכול ללמוד דבר מתחילתו. שזו היא מדה בתורה שאנו לומדין דבר מתחילתו. וכן ר' יונה למד דבר מסופו. ולא היה צריך עץ מאכל כלל אלא ללמד שיהא מחשב עליהן מתחילה לשם עץ מאכל. ואם חישב לעצים פטור:

יאות ארשב"ג מ"ט דרבנן. פי' שאין מחלקין. ומשני דאיירי שמשנה סדר נטיעתן שמוכח מתוך מעשיו שיהי' לעצים ואינו רוצה למאכל:

וכדמפרש לעצים ברוצף. פי' שהוא נוטע א' קרוב לחבירו שמוכח מזה שאינו ראוי אלא לעצים:

לקורות במשפה. פי' דהיינו שחתך כל הענפים וניכר שהן עומדין לקורות:

לסייג מקום הסייג. פי' כיון שהוא נוטע במקום הראוי להיות סייג. מקום הסייג מוכיח עליו שהן עומדין לסייג:

כל האילנות באין למחשבה. פי' אם חישב לעצים שפטור מן הערלה:

חוץ מן הזית ומן התאינה. פי' שהן חשובין וכדמפרש שכל האילנות הן אילן סרק חוץ מאלו:

תני בשם ר"ש אין לך בא למחשבת פטור. פי' שר"ש פליג. וסבר שכלן אין באין למחשבת פטור אם חשב לעצים אלא אלו השלשה מינין שחושב כאן מפני שאינן חשובין כ"כ:

ומיבעי לי' מהו שיהא חייבין במעשרות. פי' אם חישב לעצים:

ומפרש בפלוגתא דר' בא בר ממל ור' הילא בר בא בר ממל אמר חייב. כדמפרש ממה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו והאי נמי יש לך ואין לו הוא. כיון שהוא משמר פירותיו:

ור' הילא אמר פטור מן הדא. כוסבר שזרע לזרע ירקה פטור. פי' דבכוסבר איכא שני דברים. הזרע. והירק. וכיון שעיקר המחשבה שלו בשביל הזרע שלו מה שהוא לוקט מירקה פטור אף שהוא נשמר ג"כ כשהוא משמר לזרע וה"נ כשהוא לעצים אף שהפירות נמי נשמרין מתוכו פטור:

ודרש שנייא היא כוסבר שיש לו גורן אחרת. פי' משום הכי הירק פטור דיהי' לו גורן שיהא חייב והיינו הזרע. אבל (הכלל) [הכא] גבי עצים אם תפטור את הפירות מן המעשרות אין לו גורן אחרת שיהא חייב במעשרות:

והיידא אמרת דא. פי' מהיכן שמע ר' הילא הדא מילתא:

ומפרש מן הדא. המקיים מלאה של כרוב. פי' שדה גדולה של כרוב לזרע:

בטלה דעתו. פי' לפי שאיך דרך לזרוע שדה גדולה לזרע והוי כאילו לא חישב כלל:

קלחין יחידין. פי' אם זרען לזרע:

לא בטלה דעתו. פי' וזרען חייב וירקן פטור וגבי כרוב מתחילה הוא ירק וכשנעשה זרע הירק מתקשה ונעשה עץ:

א"ר יונה והוא שליקט ירק. פי' הא דקתני גבי מלאה של כרוב שבטלה דעתו וירקן חייב:

היינו בשליקט בשעת הירק. פי' קודם שנעשה הזרע:

אבל אם לא ליקט ירק. פי' אלא אח"כ כשנעשה הזרע כבר נפטר דהוי עצים:

כך אנו אומרים עצים חייבין כו'. וא"כ לפי זה הא דקתני גבי קלחין יחידין דלא בטלה מחשבתו היינו אפי' כשליקט ירק דהוי ראוי לאכילה פטור משום דמחשבתו הי' לזרע. אף שאעפ"כ הי' נשמר גם הירק מ"מ אזלינן בתר מחשבתו וכיון שהי' מחשבתו לזרע פטור. ה"ה כשהיה מחשבתו לעצים אף דהכא ליכא אלא גורן א' דכשיתלש הירק לא יהי' זרע כלל:

והשתא מיבעי לי' מהו שיהיו אסורין משום גזל. פי' אם חישב לעצים:

ומקשי וכי עצים אינן אסורין משום גזל. ומשני כגון אילין תותיא דלא אית בהון ממש. פי' שהעצים אינן חשובין לכלום ואינן אסורין משום גזל. לכך מיבעי לן על הפירות כשחישב עליהן לעצים:

ה"ג רמון שחשב לשם רמון בנות הדס שחשב לשם בנות הדס. פי' שהם אינן פירות חשובין. ואמרינן עליה בשם ר"ש שאותן פירות אם חישב עליהן לעצים פטורין דגריע יותר משאר פירות:

ומיבעי לן אם חשב לשם רמון אם תמיד הן חייבין בערלה או שיש נפקותא כדמפרש ופשיט אית תנא תני חייב ואית תנא תני פטור כו'. ומקשי אם הרוב משמרין הוי כמו תאינה וזית אלא אפי' מחצה משמרים מהני מחשבה להתחייב בערלה. אבל אם הרוב משמרין א"צ מחשבה:

א"ר מתיא מן דבתרה. פי' שמעינן שמחצה משמרין מהני מחשבה דקאמר מקום שאין הרוב משמרין לו אפי' חישב פטור. פי' והיינו דוקא שהרוב אין משמרין הא מחצה משמרין מהני מחשבה:

כאן צ"ל א"ר יוסי אפי' נטעה. פי' דהיינו כשאין הרוב משמרין דאמרת שאם חישב פטור. היינו אפי' נטע דהוי מעשה נמי פטור:

ואח"כ גרסינן. גפן שעלה במקום חורשין. פי' ביער:

פטורה מן הערלה. פי' וקא סלקא דעתך דטעמא דפטור משום שעלה מאיליו:

וע"ז מקשי. והתנינן העולה מאיליו חייב בערלה:

ומשני תמן במקום ישוב. ברם הכא במקום חורשין. פי' דעיקר פטור הוא הכא מפני שהוא במקום חורשין:

ותי' כשנטעה שנטעה. מיותר:

הדא דתימא כשאין עושה כדי טפילתה. פי' שהפירות אינן שווין שכר טיפולה אז במקום חורשין פטור:

אתרוג שנטע למצותו. פי' שעיקר הנטיעה הי' בשביל לצאת בו בחג הסוכות אם חייב בערלה:

ופשיט לי' דחייב. ומקשי ולא כן תנינא ולקחתם לכם. פי' גבי אתרוג:

ולא מן המצות. פי' שלא יקח אתרוג ממעות מעשר שני וגרסינן הכא:

אוף הכא לכם ולא מן המצוה. פי' הא דכתיב שלש שנים יהיו לכם ערלים. היינו נמי דוקא אילן הנטוע לכם ולא הנטוע לשם מצוה:

ומשני תמן ולקחתם לכם. פי' דלכם קאי אלקיחה. והיינו ולא מן המצוה דמן המצוה אסור ליקח אתרוג. כמו ממעשר שני אבל הכא כמה דתימר תמן. פי' גבי שופר יום תרועה יהי' לכם (מ"מ דוקא) [משמע מ"מ] ה"ה הכא:

ומקשי מה בינו למשמר פירותיו לעצים. פי' שפטור והכא חייב הא בשניהם לא נטעה בשביל להנות מהם:

מכשם עד ברם: מיותר . מאינו רוצה עד אין אדם מיותר:

וכצ"ל. תמן הוא רוצה בעציו. פי' הוא רוצה יותר בעצים מבפירות דהן חשובין יותר לעצים מהפירות:

ברם הכא רוצה בפריו. פי' שהוא רוצה בפיריו דהיינו שהרצון שלו שיהי' טוב זה הפרי לבד ולא העץ:

דכתיב פרי עץ הדר. אלמא דזה שמחשב לשם מצוה לא בטל האתרוג מלהיות פרי כדמפרש:

אם את קורהו עץ אין אדם יוצא י"ח בחג הסוכות. פי' באתרוג שנטע לשם כך אלמא שלא בטל (טעם) [שם] פרי מיני' וה"ה הכא לענין ערלה. משא"כ בעצים שבטל שם פרי מיני' ואינו רוצה כלל שתהא נקרא פרי:

מה דמי לה. פי' מה את יכול למיבעי:

זית שנטע להדליק בו בחנוכה. פי' דהתם נמי מצוה ואינו רוצה שיהא פרי כלל. דהתם לא בעינן פרי:

ומקשי ר' יוסי בר בון. האי מצוה דדבריהן היא והיאך יכול לפטור ערלה שהיא דבר תורה:

ומפרש מה דמי לה. פי' מה את יכול למיבעי:

זית שנטע להדליק בו את המנורה דזה וזה דבר תורה. פי' ואינו צריך התם פרי כלל אם הנוטע לשמן הוי כנוטע לעצים או לא. ולא איפשיטא:

ה"ג היא הדא היא הדא צד התחתון לסייג והעליון למאכל התחתון פטור והעליון חייב. צד התחתון למאכל והעליון לסייג העליון פטור והתחתון חייב:

כיצד הוא יודע. פי' איזה למאכל ואיזה לסייג:

ר' זירא כדעתי'. פי' הא דבעי גדל מתוך האיסור כו' היינו משום אין גידולי איסור מעלין את האיסור:

נטע לסייג וחישב למאכל באה במחשבה. פי' והוי למאכל וחייב בערלה:

למאכל. פירש שאם נטע למאכל ואח"כ חשב עליו לסייג:

לא הימנו. פי' אינו נפטר מן הערלה:

ה"ג מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב חייב. פירש כל האילן בערלה (פי') ולא אמרינן דמה שגדל במחשבת פטור מערלה פוטר אותה החתיכה של אילן:

ומקשי והתנינן ר' יוסי אומר אפי' הפנימי לערלה כו'. אלמא חלקינן האילן לשתים שיהא חציה חייב וחציה פטור והכא החתיכה של מחשבת סייג מותר לעולם ומה שיגדל אחר מחשבת המאכל יהא אסור:

ודחי תמן המאכל לעולם. פי' מה שחישב למאכל אותו צד יהי' למאכל לעולם ואותו הצד שהוא לסייג לעולם. אבל הכא לא חישב אלא שיהיה שנה ראשונה לסייג ואח"כ יהי' כל האילן למאכל. דהיינו שלא חילק בין חצי לחצי אלא אכל האילן [חישב] שתהא שנה ראשונה לסייג ואח"כ למאכל דכיון דעירב בו מחשבת חיוב פי' דהשתא יש באילן מחשבת חיוב. ולכך חייב. אבל התם לא עירב זה החצי עם החצי השני כלל. ולכך לא נקרא שם עירוב מחשבת (חייב) [חיוב]:

נטע ג' שנים עד הוסיף. צ"ל למטה קודם א"ר יוחנן:

ה"ג הוסיף תוספתו מהו. פי' אם הוסיף אותן הפירות עצמן שגדלו בשעת מחשבת סייג ואח"כ שחישב עליו למאכל הוסיף אותן הפירות גופא ומיבעי לי' מהו:

וקא"ר ירמי' התוספת פטור. משום דאחר שליש הראשון הי' בפטור מערלה לא נאסור אותן הפירות מערלה:

ה"ג והכא עיקר פטור. פירש מערלה שהרי גדל בשעת מחשבת סייג:

ותוספתו פטור. פי' אף התוספות שהוסיף אח"כ בשעה שחישב למאכל נמי פטור:

כאן צ"ל מה שכתב למעלה נטע ג' שנים לסייג ואח"כ חישב עליו למאכל א"ר יוחנן דר' ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי. פי' אף בשנה הרביעית שחישב עליו למאכל נמי פטור מרבעי כיון שלא היה לו ערלה:

א"ר יונה עיקר ערלה צריכה לי'. פי' הא דמיבעי ר' יוחנן אם צריך שלש שנים ערלים דוקא היינו לענין עיקר ערלה. דהיינו אם אין לו ג' שנים ערלה דהיינו שחישב בשנה ראשונה לסייג אף שחישב אח"כ למאכל אין לו ערלה. ולא שמיע לי' האי ברייתא דתני לעיל נטע שנה ראשונה וכו':

א"ר יוסי עיקר רבעי צריכה לי'. פי' שערלה נהג אף שאינו שלש שנים שלימות כדקתני בברייתא נטע שנה ראשונה כו'. והא דבעי ר' יוחנן היינו לענין רבעי שאינו נוהג רבעי כשאין לו ערלה אינו נוהג רבעי אי נוהג רבעי אף שלא נהגו שלש שנים ערלה כיון שנהג ערלה עכ"פ. ולא איפשיטא:

כאילו כולו בארץ. פירש וחייב במעשרות:

רשב"ג אומר צד הנטוע בארץ כו':

ר' אבוהו בשם ר' יוחנן נעשה כטבל וכמעושר מעורבין זה בזה. פי' לרבי דסבר כאילו כולו נטוע בארץ לאו דכולה חייב מן הדין אלא דלא מחלקינן לומר צד הנטוע בארץ כו' בודאי הוא גדל מן הארץ וכן אותו צד שבחו"ל בודאי הוא גדל מחו"ל אלא דאמרינן שאפשר שאף שהוא בארץ יונק מאותו צד שבחו"ל וכן להיפך ולכך מחייבין את כולו כאלו טבל ומעשר מעורבין זה בזה. ולכך מספיקא מחייבין את כולם. והאי טבל ומעשר היינו אותן הפירות. היונקות מא"י הוי טבל. ואותן הפירות היונקות מחו"ל הוי מעשר. פי' שהן פטורין ממעשרות:

ר' זעירא בשם ר' יוחנן שורש הפטור פוטר. פירש כיון שיש כאן שורש פטור נפטר כל האילן אפי' אותו צד הנטוע בארץ:

ומקשי מה כרבי. פי' הא דלא מחלק האילן לומר שיהא אותו צד חייב ואותו צד פטור היינו כרבי:

דאמר שרשין חיין זה מזה. פי' וא"כ אין אנו יודעין איזה מארץ ואיזה מחו"ל כיון שאף שורש הארץ יונק מאותו צד שבחו"ל. ואותו צד שבחו"ל יונק מאותו צד שבא"י לפיכך לא מחלקין האילן שיהא חצי חייב וחצי פטור אלא כל האילן כאחד בין לפטור בין לחיוב:

וע"ז מקשי והא ר' מחייב. פי' כל האילן והכא אמרת שורש הפטור פוטר (פי') משמע דכל האילן פטור:

מתי' ד"ה היא והכא מיותר:

וצ"ל במקומן והא רבי מחייב והכא אמרת [פטור] ומשני הן דתימר שורש הפטור פוטר. פי' שיהא פטור כל האילן בשורש שהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו. פי' דגבי ביכורים בעינן דוקא שיהא שלו ובשל חבירו פטור. מפרש הכא דאם הושרש מתוך של חבירו לתוך שלו נמי פטור אבל אם השריש מחו"ל לארץ לא בדא שורש הפטור פטור וכו'. כצ"ל. פי' בין לענין מעשר ובין לענין ביכורים אין השורש פוטר אלא שחייב כל האילן לרבי שאין מחלק בין צד לצד. ובשהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו פטור הכל לרבי:

ומקשי והתנינן כו'. פי' כיון דסברת שבשורש שהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו כל האילן פטור אמאי הכא במתני' תני צד הפנימי למאכל צד הפנימי חייב ויפטור צד חיצון לצד פנימי ואי משום דדמי לשורש שהושרש מחו"ל לארץ א"כ אפי' צד החיצון יהא חייב:

ומשני ר' זירא אמר להם סתם. פי' שלא פירש בשם מי:

ר' לא בשם ר"א. ראוי הוא לחשוב עליו ולחייבו. פי' לעולם דמי לשורש שהושרש מתוך של חבירו לתוך שלו. והא דאינו פוטר צד החיצון לצד הפנימי היינו משום דצד החיצון נמי ראוי שיהא חייב והיינו אם יחשוב עליו למאכל ולכך אינו פטור גמור לפטור צד הפנימי אפי' לרבי:

ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש. פי' אין מה שנשרש במקום פטור פוטר את האילן כדמפרש לקמן בסמוך בין לענין ערלה דהיינו שנשרש מחו"ל לארץ ובין לענין ביכורים דהיינו שהשריש מתוך של חבירו לתוך שלו:

אר"ז לר' יוסי בפירוש שמעתי מר' יוחנן. פי' שאין השרשים ממש לענין ביכורים:

או בערלה הוויתין קיימין. פי' שהייתם עוסקין בדין ערלה:

ואידכרתין הדא מילתא בביכורים. פי' והזכיר ענין ביכורים:

ואמר שרשים אין בהם ממש. פי' וסובר אתה שהוא אומר לענין ביכורים. אבל באמת לא אמר אלא לענין ערלה. אבל בביכורים אכתי לא ידעינן אם יש בהן ממש או לא:

הדא דתימר. פי' הא דאמרינן שרשים אין בהן ממש:

בהשריש מחו"ל לארץ. פי' אז אמרינן דשרשים אין בהן ממש להקל לפטור מן המעשרות:

אבל משהשריש מארץ לחו"ל. פי' שהשריש מחיובו יש בהן בהן ממש:

סיפקה לזקינה פטור. פי' מערלה דהוי כזקינה:

והקדש חייב כו' כצ"ל:

ותי' לחו"ל פטור מיותר:

לצד התחתון כו' חייב. פי' ואותן צד התחתון שחישב עליו לסייג שהוא פטור מערלה אם סיפקה לו הסיפוק חייב וכדמפרש שהוא ראוי לחשוב עליו וכו':

ר' יוסי כרשב"ג. פירש ר' יוסי דסבר במתני' בצד הפנימי למאכל והחיצון לסייג שמחלקין האילן שיהא חציה פטור והיינו צד הסייג וחציה חייב דהיינו צד המאכל והיינו כרשב"ג דאמר נמי הכא צד הנטוע בארץ חייב. אלמא שמחלק האילן:

ומשני ערלה תלויה לדעתו. פי' דערלה צריכה מחשבה לאכילה אבל מחשבת סייג פטור ולפיכך כשחישב על מחצה לסייג נמי פטור. אבל גבי מעשרות אין תלוי בדעתו אלא צריך שיהא עומד בארץ וכיון שמקצתו עמד בארץ ואיכא למימר דחייב הכל:

ונטעתם פרט לשנטעו גוים. פי' דדריש מכי תבואו ונטעתם. דהיינו דוקא מה שיטעו לאחר ביאה. אבל מה שימצאו נטועים פטור. והיינו שנטעו גוים:

הדא אמרת שורש פטור פוטר. פי' דהכא משמע אפי' לא נטע אלא מעט קודם ביאת הארץ נמי פטור. והיינו שנשרש קודם ביאת הארץ שהוא שורש הפטור דהיינו שהיה בשעת פטור לפטור:

וכר' ישמעאל כו'. פי' לר' ישמעאל דאמר כל ביאת כו':

בשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטור. פי' אפי' נטע בשבע שכיבשו ושבע שחילקו אחר ביאה נמי פטור וא"כ אתיא מתני' דקתני נטע עד שלא כיבשו חייב דלא כר' ישמעאל:

ה"ג בשבע שכיבשו ושבע שחילקו פטור:

מודה ר' ישמעאל בחלה. פי' שבחלה מודה ר' ישמעאל שתיכף משעת כניסת הארץ נתחייבו:

ותי' בערלה מיותר:

ותני כן. פי' דר' ישמעאל מודה בחלה:

בבואכם. פי' גבי חלה כתיב:

לפי ששינה הכתוב משמעו שמנו חכמים חיובו. פי' שבכולן כתיב כי תבואו. וכאן כתיב בבואכם היינו תיכף משעת ביאה:

ה"ג תמן הוא אומר. היא הקמה היא עזיבה. פי' דפסוק אחד כתיב הקם תקים עמו. ופסוק אחר כתיב עזוב תעזוב עמו. וא"ר ישמעאל שאין חילוק וילפינן זה מזה:

וכן היא שיבה היא ביאה. דהיינו ושב הכהן ובא הכהן דילפינן זה מזה:

היא גאולה היא פדיה כו'. פי' אלמא שאין מדקדק כ"כ והכא הוא משני בין לשון כו'. פי' דדייק מדכתיב בבואכם ולא כתיב כי תבואו:

ותי' היא שבירה היא נתיצה מיותר:

תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בהמ"ק פי' הא ירושלים אף שהיא של רבים מטמא בנגעים:

והכא הוא אומר הכין. פי' שנטוע לרבים חייבין בערלה ומשני תמן אמר כו' שמועה. פי' שהוא שמע כן:

ברם הכא גרמיה. פי' והוא סבר שלדידי' אין חילוק בין יחיד ובין רבים:

א"ר יוסי בר בון תיפתר כרשב"א. פי' האי ברייתא דאני לא שמעתי דמשמע התם שירושלים חייב בנגעים אף שהיא של רבים אתיא כרשב"א דסבר אליבי' דר' יהודא דאף גבי ערלה חייב של רבים. ומתני' אתיא כת"ק דרשב"א אליבא דר' יהודא:

ה"ג דתני רשב"א אומר משמו. פי' משום ר' יהודא הנוטע לרבים והעולה מאיליו. לתוך שלו חייב לרה"ר פטור:

בשגזל קרקע. פי' הא דקתני במתני' והגזלן שנטע דחייב בערלה. היינו כשגזל קרקע:

יש יאוש לקרקע. פי' שנשתקע השם:

ה"ג מייתי נטיעות בספינה בגושיהון. עם גוש עפר שלהן. מחו"ל ונציב לון בארץ:

ומפרש לר' יונה. פי' דאמר לעיל עיקר ערלה צריכה. פי' דהיינו כשאין לו ג' שנים ערלה ואז אינו נוהג ערלה כלל לכך מייתי בגושיהון כדי שישכור השני ערלה דליהוי תחילת נטיעה בחו"ל. ובחו"ל אין איסור ערלה אלא מהלכה אבל מדאורייתא מותר ולכך אפי' כשהביאן אח"כ לארץ נמי מותר משום ערלה משום דלא יהי' לו ג' שנים ערלה שלימות דמה שהי' בחו"ל היה פטור והשתא שהובא בארץ אין למנות למפרע כלל שני ערלה דהוי כמו אילן שהבריכה שנה אחר שנה דמונה לו משעה שנברכה אף שבתחילה היה פטור מ"מ מונין לו מתחילת נטיעותיו. וה"נ מונין לו מתחילת נטיעתו שהי' בחו"ל והיה פטור שנה א' מערלה לכך לר' יונה ליכא ערלה כלל. ולר' יוסי דאמר עיקר רבעי צריכה לי'. פי' דערלה ודאי אסור אף שאין לו ג' שנים שלימות אלא שרבעי אינו נוהג אלא כשהיה לו ג' שנים שלימות והכא דנציב לון בחו"ל והביא בגושיהון כדי לפוטרן מרבעי. והיינו כדי לשכרו רבעי:

ה"ג חייב בערלה מאימת הוא מונה לו משעת נטיעתו. פי' של אילן סרק ולא משעת ההברכה דלא נחשב לי' ההברכה לתחילת נטיעה אלא התחלת נטיעה של האילן סרק נחשב נמי נטיעה לההברכה. ומפרש רשב"ל דדוקא דברים שהן באין במחשבה פי' אם חישב עליהן לאכילה הוי אוכל אז אינו נחשב ההברכה כאילו היא תחילת נטיעה. אבל ערבה. פי' אם הבריך בערבה (פי') שאינו אוכל כלל:

הוי כאילו נטוע בארץ. פי' ומונין לו מתחילת ההברכה:

ור' יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' אפי' ערבה אין מונין לו משעת ההברכה אלא משעת נטיעתו:

ומקשי והא תנינן כו' ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור. פי' דקס"ד דהוי כאילו נטע בשביעית. אלמא שההברכה נחשבת כנטיעה. ועליהם מקשי ע"ד דרשב"ל. פי' דסבר גבי ערבה דהוי כאלו נטועות בארץ:

דו פתר לה הערבה. פי' הא דקתני הכא יעקור דמשמע דהוי כנטיעה:

ההברכה. היינו כשמבריך בערבה:

ע"ד דר' יוחנן דאמר אפי' בערבה. פי' דאמר אפי' כשמבריך בערבה לא הוי כתחילת נטיעה אלמא אין מונין לו אלא משעת נטיעתו של אותו ערבה קשה אמאי יעקור. ומשני שנייא היא שהן מתאחין בשביעית. פי' אף שאינו נחשב כנוטע מ"מ צריך לעקור דהוי מלאכה בשביעית מה שהן מתאחין:

והיידא אמרת דא. פי' מהיכן אתה יכול להקשות. ומפרש מהכא הנוטע והמבריך והמרכיב ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה שלימה כו'. פי' והיינו לענין שני ערלה שמונין לו אותן השלשים יום לשנה. אלמא דמונין לו משעת ההרכבה. דאי משעת נטיעתן למאי חשבינן אותן השלשים יום שהרכיב לפני' ר"ה לשנה כיון שאינו חושב השנים אלא משעת נטיעה של אותן הערבה ולא משעת ההרכבה כלל:

לית כאן מרכיב. פי' ומ"ש כאן מרכיב הוא טעות:

אפילו כרשב"ל לית כאן מרכיב. פי' אפילו לרשב"ל דאמר ערבה הוי כאילו נטוע בארץ ואם כן יכול לאוקמי אותן בערבה אפ"ה צריך לומר דלית כאן לשעבר. פי' דאפי' לר"ש אסור להרכיב ולא אמר לשעבר דהיינו אם הרכיב הא בתחילה לא כדקתני אף ע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן והכא משמע אפי' לכתחילה דקתני הנוטע והמבריך והמרכיב כו':

מפני שהשרשים מפעפעין אותו. ויונקין מן הארץ אף שאינו נקוב וכדמפרש אין כלי חרש עומד כו'. פי' שאין מעכב ליינק השרשים מן הקרקע:

ה"ג מפיק לישנא אין כלי חרש עומד כו':

נטע בו דלעת. פי' באותו עציץ גופא שנטע בו אילנות נטע בו ג"כ דלעת. מיבעי לי' אם הוי כנקוב אצל הדלעת פי' כיון דאמרינן שהשרשין מפעפעין אותו ונחשב כנקוב וא"כ אף הדלעת יונק או לא:

ה"ג אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם. פי' משמע בכל מקום בארץ. ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ושדה משמע בגלוי ולא בבית:

בשביעית צריכה. פי' משום דכתיב תרווייהו כדמפרש ארץ ושדה:

[מתני'] הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונין לו משעה שנפסקה כו' ט"ס. וצ"ל משעה שנברכה כמו גבי אילן שנעקר ובו בריכה דחזרה הזקינה להיות כבריכה. פי' ומונין משעה שנברכה. וה"ה הכא. והיינו רבותא דאין מונין לו משעה שנפסקה:

[גמ'] כיני מתני' אם הי' יכול לחיות. דהשתא ודאי יכול לחיות אחר שעשאו בעפר אלא דהעיקר אם אף קודם שעשאו בעפר הי' יכול לחיות לא מיחשב כנטיעה חדשה. אבל אם לא הי' יכול לחיות נחשב השתא כנטיעה חדשה:

פחות מכאן כתלוש. פי' אם אין בשורש כמחט של מיתון הוי כתלוש:

וכדמפרש השתחווה לו אסרו. פי' משום עבודה זרה:

חזר בו חזקיה. פי' ממאי דאמר דאם אין בו כמחט של מיתון הוי כתלוש:

א"ר יונה מן הדא. פי' מן הדא שמעינן דחזר בי':

חזקי' שאל שליש מחט שנה. פי' אם סמכינן לענין זה דאם השורש הוא כשליש מחט של מיתין שהוא שנה אחר נטיעתו וא"צ למנות לי אלא עוד שני שנים כו'. אלמא דסבר חזקיה שאף פחות ממחט של מיתין הוי כמחובר. דאי הוי כתלוש מאי מיבעי לי' אם יש בו שליש מחט אם חשבינן לי' שנה משני ערלה הא כל זמן שאין בו כדי מחט הוא כתלוש ואין ערלה כלל אלא עד אחר שיהא בו מחט מיתון:

ה"ג מן מילתא דר' יוסי חזר בו ר' יוחנן. פי' מן מילתא דר' יוסי שמביא בשם ר' יוחנן שמעינן שחזר בו ר' יוחנן. פי' ממאי דאמר כיון שיש בו מחט של מיתן דבר בריא שיש לו ג' שנים. פי' וסמכינן עלי' לענין שני ערלה אלמא שבג' שנים יהי' כדי מחט של מיתון. ומר' יוסי משמע שאין תלוי הא בהא כלל. דאפי' אם יהיה ג' שנים אין בו כמחט של מיתון כו':

דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' יש בו ג' שנים כו':

ומתי' חזר בו עד דאמר ר' יוסי מיותר:

א"ר יודן מתניתא [מסייעא] לר' יוסי. פי' שאינו נעשה מחט של מיתון בג' שנים כלל:

דאמר רבי מהו כשאמרו בנות חמש בנות שש בנות שבע. פי' וכי באילן אחד יש בו כל הזמנים:

ומפרש אלא בגפנים בנות שש כו'. אלמא דעכ"פ לג' שנים אינו נעשה אילן כלל. וכמחט של מיתון הוא שרש של אילן:

ה"ג בזיתים בנות שבע. ומקשי ואנן חמינן מרוויתא דתאינה אתיא בפורייא. פי' גדולות קודם שש:

ומשני כד טריפן לעוביו. פי' שבעוביו הן גדילין עד שש אבל בגובהן גדילין קודם שש:

ובו בריכה ובו ברכה. תי' ובו ברכה מיותר:

ר' הונא בשם ר' יוחנן ובו הברכה. פי' שמפרש מלשון בריכה. ומפרש הטעם דקרא לי' בריכה:

ומייתי א"ר מנא אית בר נש קרון לה ברכה בריכה. פי' מה שמבריך קורין לו בריכה ומפרש הלשון כמ"ד בוא ברוך ה' מלשון ברכה:

טהרה הילדה. פי' אף שהי' תחילה קודם הסיפוק ערלה. כיון שסיפקה לזקינה טהרה משום ערלה:

ר' לעזר מיותר:

אע"פ שהבריכן לארץ מותר. פי' והוי כנטוע אפ"ה כיון שסיפקה מותר. אלמא דאף אחר נטיעה אם סיפקה לזקינה מותר. דאל"כ קשה דה"נ ניחוש דלמא השריש תחילה בארץ קודם שנתאחה בסיפוק (והאף) אלא ודאי דבכל ענין מותר:

ודחי דר' יהודא היא דאמר מתאחה היא כו'. פי' מסתמא מתאחה תחילה כשעושה שניהם כאחד אבל אם הבריכן תחילה ואח"כ סיפקן אסור דאין סיפוק מטהר:

ה"ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן סיפוק אין מטהר השרשים. פי' אם נשרשו קודם לכן אין הסיפוק שאח"כ מטהר אותן ופליג אהא דא"ר חנינא לעולם שטהרה הילדה:

ותי' שרשים אין בהם ממש. מיותר:

ה"ג אר"ז בפירוש שמעתי מן ר' יוחנן. פי' שסיפוק אין מטהר:

או מן שיטתי' כו' כדמפרש ואתון סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור. פי' ואין למידין זה מזה כיון ששניהם פטורין מערלה. וכמו שבהקדש אם נטע תחילה ואח"כ הקדיש כיון שנתחייב בתחילה אין הקדש פוטרו ה"ה גבי זקינה אם נטע תחילה ואח"כ סיפקא לזקינה נמי אינו מטהר ובשביל זה אתון אמרין בשם ר' יוחנן הדא מילתא ולא דמיא. פי' פטור דהקדש לפטור דזקינה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו:

אית לך מימר גבי זקינה כו'. פי' הקדש יכול לבוא לידי חיוב אבל זקינה אינו יכול לבוא לידי חיוב ולפיכך איכא למימר שפוטר אם סיפק לה או הילדה:

ותי' הואיל וראוי לחשוב ולחייבו. מיותר:

אתרוג שחנט בשנת ערלה וסיפקו לחבירו. פי' אחר החנטה גם בשנת ערלה למ"ד סיפוק מטהר הילדה וא"כ יצא מתורת ערלה ומותרין הפירות להבא אלא שאותן הפירות שחנטו בשעת ערלה אפי' הוסיף כמה אסור:

ומפרש שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. פי' מה שגדל מתוך האיסור אינו מעלה את האיסור:

ומדייק מכאן הא. פי' מכאן מוכח דילדה שסיפקה טהורה הילדה. פי' ופירות שלהבא הם מותרין:

אין תימר לה טהרה. פירוש וא"כ אף פירות שלהבא הוא ערלה א"כ מאי קאמר אין גידולי איסורין מעלין את האיסור משמע שהן אסורין מחמת גידולי איסור:

הא איסור הוא. פי' הא פירות שהוא מוסיף בעצמם הם אסורין משום ערלה כמו הפירות שהיו תחילה וא"כ מהיכי תיתי דעולה:

ה"ג אפי' מוסיף כמה איסור הוא:

ותי' ויצא (בשעת) [בשנת] היתר מיותר:

(ר"ש) [ר"ז] בשם רבנן כו' ויצא בשנת היתר. פי' אחר החנטה קודם גמר פרי אפילו מוסיף כמה אסור:

ולוקין עליו. פי' על אותן הפירות שניתוסף בשנת היתר:

ותיבות וסיפקו לחבירו מיותר:

הכא אתון אמרין שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. פירוש הא הן עצמן אינן איסור אלא שאין האיסור בטל בתוכן להיות מותר:

והכא אתון אמרין שלוקין עליו בכזית. פי' משמע שהן עצמן אסור. דאל"כ אלא שאינו מעלה את האיסור קשה וילקה לפי חשבון. פי' שלא ילקה אא"כ יאכל כ"כ שיהיה לפי חשבון האיסור ששם כזית מאיסור עצמו:

ומשני כאן מחמת עצמו הוא חי. פי' מחמת האילן עצמו שהיה בשעת חנטה איסור לכך הוי איסור עצמו ולוקין עליו בכזית:

וכאן מחמת הסיפוק הוא חי. פי' והסיפוק הוא היתר והוי זה וזה גורם שמותר אלא שאין גידולי איסור מעלין את האיסור:

ומפרש השתא מעתה. פי' כיון שמה שהוסיף מחמת עצמו הוי כמו גוף האיסור:

אתרוג שחנט בשנת הערלה וכו'. פי' אפי' הי' שניהם. דהיינו שיצא בשנת היתר וגם סיפקו לחבירו אפ"ה לא טיהרו זה את זה. דזה שיצא בשנת היתר אינו מעלה כלל. כיון שאעפ"כ הוא גוף האיסור. ומה שסיפקו לחבירו אין גידולי איסור מעלין את האיסור:

ה"ג וסיפקו לחבירו לא טיהרו זה את זה כו' כצ"ל. ומה שביניהם מיותר:

בשהם חלוקין מיותר:

וה"ג מה אנן קיימין. פי' הא דפליגי רבנן אר' מאיר ומתירין סיפוק ע"ג סיפוק כו':

אם דבר בריא כו' ד"ה מותר. פי' הא ר"מ סבר כן:

ואם דבר בריא הוא שהוא כו' ד"ה אסור. פי' הא ודאי אף רבנן אסרי דהא כיון שהוא חי מכח הילדה הוי כילדה:

ומפרש אלא כי אנן קיימין בסתם. פי' דרבנן מתירין אפי' בסתם כשאינו יודע ור"מ אוסר בסתם אא"כ דבר בריא שהוא חי מכח הזקינה:

ומקשי ויבדוק. פי' אמאי מתירין רבנן בסתם כיון שיכול לבדוק יבדוק. קשה ויבדוק ולא נוקי אחזקה:

ומפרש כיצד הוא יודע. ומשני א"ר יודן תיפתר כשנשרו העלין. פירש ואינו יכול ליבדוק:

וה"ג ויבדוק כיצד הוא יודע כו':

ה"ג בריכה שנפסקה כו':

דא"ר יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו. פי' בערב שביעית:

ושתלו. פי' בשביעית:

מכיון שהשריש אסור. פי' דהוי כאילו גדל כל הבצלים בשביעית וכן לענין מעשר:

בצל שעקרו ושתלו. פירש אף שעישר תחילה צריך לעשר לפי כולה. דמה שהושרש הוי כאילו נזרע מחדש:

דלא תסבור [מימר] אוף הכא. פי' גבי בריכה שנפסק הכן וא"צ מאתים כך צריך להשמיענו דדוקא אם הוסיף במאתים אסור ואי לא לא:

כאן צ"ל א"ר יוחנן לא סוף דבר בריכה. פי' דהיינו שנפסקה מן הזקינה והשתא אינה חיה אלא מן הבריכה:

אלא אפילו אילן אם נפסק. פי' ותלוי בבריכה דאמרינן חזרה הזקינה להיות כבריכה ואסור משום ערלה דהפירות שהיו שם מתחילה אם הוסיף במאתים אסור:

ה"ג חילפא שאל לר' יוחנן ולרשב"ל תיבל. פי' מיני תבלין מהו שיאסר ביותר ממאתים כו'. פי' אם אוסר אם לאו:

וא"ל אין תיבל אוסר כו':

ומקשי והא תנינן כו' אין תימר למאה. פירש שאר אסורים או תרומה:

ולמאתים. פי' בערלה:

אפי' לא חימץ ואפי' לא תיבל. פי' אפי' דבר שאינו מחמץ אוסר בשיעור הזה אלא ודאי אף ביותר ממאתים אוסר:

ומשני אלא בענבים אנן קיימין. פי' הא דאמר אין תיבל [אוסר]. היינו בתבלין של ענבים שאינו אוסר ביותר ממאתים. אבל שאר תבלין אוסר:

והשתא מפרש דהיינו דווקא בשלא צמקו או בשלו הענבים. פי' אז אינו אוסר ביותר ממאתים. אבל אם צמקו או בישלו אוסר:

ה"ג חייא בר בא בשם ריב"ל מתני טעמים בא' ומאה. פי' אז מותר אבל פחות מכאן אסור:

ר' יוסי בשם ריב"ל מתני טעמים א' מששים. פי' נמי אינו אוסר. ומשמע לי' כל מתני טעמים אפי' תבלין:

ולפיכך מקשי ר"ש בר יצחק לר' חייא בר בא. פי' דאמר נותני טעמים בא' ומאה:

הא ר' יוסי פליג עלך. פי' דאמר בשם ריב"ל נותני טעמים א' מששים:

ומתני' פליגא על תריכון. פי' דאמר שתבלין אפי' יותר ממאתים אוסר דקתני כל המחמץ כו'. א"ר ירמיה תיפתר בשר בבשר. פי' הא דאמרינן נותני טעמים בא' ומאה או בא' וששים היינו אם נתערב בשר בבשר שנתינת טעם בשר אינו אלא בזה השיעור. אבל תבלין אוסר ביותר ממאתים:

א"ר יוסי היא בשר בבשר היא שאר כל הדברים. פירש אפי' אינו בשר השיעור של נתינת טעם כן:

למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' חוץ מתבלין דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין משערין אותו כאילו הן בצל או קפלוט כו' כצ"ל. וא"כ אין חילוק בין בשר בבשר לשאר כל האיסורין:

ומקשי מאי כדון. פי' כיון דכל האיסורים משערין אותו כאלו הן בצל או קפלוט א"כ במאי פליגי:

ומפרש בהן אמר בצל או קפלוט נותני טעמים בא' מששים. וההן אמר נותני טעמים כו'. והשתא מפרש מהיכן למדו זה השיעור:

ומפרש מ"ד נותני טעמים א' מששים את עושה את הזרוע א' מששים. פי' דכולהו ילפינן מזרוע בשלה דגבי נזיר דכתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. והזרוע אסורה לזרים והיא מתבשלת עם האיל ואינו נאסר מכח זה. ומיני' ילפינן לכל האיסורין שאין אוסרין בכשיעור זה ועלי' פליג כדמפרש. למר הזרוע מאיל א' מששים לכך כל האיסורין אוסרין. עד א' מששים. ולמר א' ממאה כו':

תני ר"ח. פי' דר"ח פליג וסבר דילפינן מאיל דכשיעור שהזרוע מן האיל אסור בכל האיסורין. מדאיצטריך להתיר גבי איל. אלא שצריך מעט יותר מזה השיעור. דהיינו למר ששים וא' ועוד. ולמר מאה וא' ועוד ולכך הוצרך לאשמועינן גבי איל שאפי' במאה לחוד נמי מותר ותיבת תוב מיותר:

משערין בהדין ירבוזה. פי' אם הירבוזה הי' מוסיף מאתים אף שזה המין אין מוסיף מאתים אסור וכן להיפך:

ומפרש כיצד הוא יודע. פי' הירבוזה גופא:

ומפרש לוקט אחד. פי' שתולש אחד:

ומניח. פי' השאר:

מה שזה פוחת. פי' בכמה זמן שמה שהותלש פוחת. בודאי זה המחובר הוסיף. ומשערין כל הירקות כשיעור הזה:

ותי' אחד מיותר:

ה"ג ניחא נטיעה של ערלה. פי' דגבי ערלה איכא למימר שאינו אלא נטיעה אחת והשאר אינו ערלה:

נטיעה של כלאי הכרם. פי' הא דקתני גבי כלאי הכרם נטיעה. וכי כל הנטיעות אינן של כלאים והלא קידש כל הכרם ולא פחות גפנים. ואמאי קאמר נטיעה:

ומשני כיני מתני' ערוגה של כלאי הכרם. פי' שלא זרע כל הכרם כלאים אלא שזרע כנגד נטיעה אחת ערוגה. שאינו נאסר אלא אותו נטיעה ואח"כ נתערבו:

ה"ג וכן א"ר יוסי בר בון מתני' בערוגה של כלאי הכרם כו'. כדפי':

לוקט ג' אשכולות. פי' גבי נטיעה של ערלה שנתערבה שלוקט לכתחילה ג' אשכולות ומותר:

ומקשי תמן אמר פי' רשב"ל:

היו לו מאה חביות ונתפתחו. פי' אז מותר. אבל אינו רשאי לפתוח לכתחילה. והכא אמר שלוקט דמשמע שלוקט לכתחילה:

ומשני תמן בשם ר"ש כו'. פי' דפליגי. ומקשי ממתני' על ר"ל בשם חזקי' והתנינן הרי זה לא ילקוט ואם ליקט יעלה בא' ומאתים. משמע דלכתחילה אסור ללקוט. ומשני כאן בשליקט ג'. פי' דאיכא למיתלי האיסור בנשארות:

כאן בשליקט כולן. דודאי האיסור כאן אלא שהוא מבטל איסור לכתחילה:

ה"ג תני רמוני באדן ספיקן מעלה וודאן אינו מעלה. פי' דרמוני באדן הוי מדברים החשובים דקחשיב במתני'. ואם נפל רמוני באדן של איסור לתוך היתר אפי' באלף לא בטל. ואשמועינן הכא דדוקא וודאן אינו מעלה. דהיינו אם נפלו רמוני של איסור ודאי לתוך היתר אז אינו מעלה:

אבל ספיקן. דהיינו שנפל רמון של איסור לתוך של היתר ונאסרו. ואח"כ נפל מרובו למקום אחר מותר. דהא הוי ספק אם הוא הרימון של איסור שנפל או לא. ולכך מעלה:

ה"ג אף בקרקע כך ספק מעלה ודאי אינו מעלה. פי' דקרקע הוי נמי דבר חשוב שאינו מעלה. ואתי לאשמעינן דדוקא ודאי איסור שנתערב במחובר אז אינו מעלה. אבל ספק איסור אף שנתערב במחובר מעלה:

ה"ג שנתערבו בנטיעות ספק מעלה ודאי אינו מעלה כו':

ר' יודן בעי אף בנבילה כן. פי' דגם בנבילה כשהיא חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה. אם ג"כ יש חילוקים בין ספק לודאי או שאין חילוק שאף ספק נבילה אינה בטילה. והאי ספק היינו ספק איסור. ספק מותר. ולא כמו גבי רמוני באדן שהספק הוא שנפלה ממנו למקום אחד שאינו יודע אם האיסור נפלה או לא אלא שהספק הוא בגוף הענין. דהיינו שספק נבטלה ונתערבה דומיא דגבי ערלה בקרקע דהספק היינו שספק ערלה נתערבה ולכך רצה לפשוט מקרקע. ואינו פושט מרמוני באדן דהיינו האיסור בטל ברוב ואינו אסור אלא מדרבנן ולכך הקילו:

ודחי דקרקע יש לו עליה. פי' שהרי בודאי יתלוש ולא יניחו כך במחובר:

אבל נבילה אין לו עליה. דשמא לא יחתוך אותה לעולם ולכך אפשר דאף ספק אסור:

שכן דרך בני אדם להיות מודל בגפנים. פי' וא"כ אינו ניכר שעושה כן כדי לבטל האיסור ולכך מותר:

ה"ג תמן תנינן סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופיחתן. כשם שפיחתו החולין כך פיחתו התרומה ומותר. תני אף טוחן הוא בתחילה ומתיר. מתני' דר' יוסי דאמר אף יתכוין וילקוט ויעלה בא' ומאתים. אר"ז ד"ה היא כו'. וה"פ דהאי תני טוחן הוא בתחילה ומתיר קאי על סוף מתני' דקתני לפחות ממאה. פי' שהי' אסור וטחנן והותירו וידוע שהקמח של חולין יפות משל תרומה דקתני שמותר דהשתא מחמת הטחינה הותירו. ועליה אמר שמותר אף לכתחילה לטחון ולהותיר ואין בו משום מבטל איסור לכתחילה. ורצה לאוקמי הכא כר' יוסי. פי' דהא ר' יוסי סבר הכא במתני' כיון שדרך בני אדם להיות מדל בגפנים וא"כ אינו ניכר שעושה לכתחילה כדי לבטל האיסור מותר. וה"נ דרך בני אדם לטחון ולכך מותר לטחון. ומשני ר"ז דהכא אפי' רבנן מודו שמותר לטחון לכתחילה:

שכן דרך הכהנים להיות. פי' דהכא אף שיהא אסור יהא מותר לכהנים והכהנים לא יאכלו בלא טחינה וא"כ סוף סוף יהא נטחן ולכך מותר לטחון אפי' לכתחילה. אבל גבי ערלה שאם יהי' אסור יהא אסור לכל ולא יהא ניטחן כלל לכך אסור לטחון אף שהוא דרך לטחון:

ומפרש במאי פליגי. כלומר ר' יוסי ורבנן בכלאי הכרם כדפי':

מתני' דלא כר"א. פי' הא דקתני במתני' דעלין ולולבין מותרין בנזיר אתיא דלא כר"א וכדמפרש:

ה"ג מכל אשר יעשה מגפן היין אף העלין והלולבין במשמע:

ותי' מחרצנים ועד זג לא יאכל מיותר:

ה"ג תני ר' יוסי אומר סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי. ועלי' מקשי אם אסור בנזיר. פי' שאינו אסור אלא בנזיר ל"ל פרי. פי' למה אמר מפני שהוא פרי הא בנזיר א"צ פרי כדפי' לעיל מכל אשר יעשה מגפן היין כו':

ואם פרי הוא. פי' ואם סבר שהוא פרי:

יהא אסור בכל. פי' בכל האסורין:

מילתי' דר' יצחק אמר שהוא אסור בסל. פי' ממילתי' שמעינן דסבר שלר' יוסי סמדר אסור בכל האיסורין:

דר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה. פי' דהוי פירי ויהא אסורין נמי משום ערלה:

ומפרש ר' יוסי. פי' דסבר דסמדר [הויא] פרי סבר דכפניות נמי פרי. ומדתני לי' בסמדר הא דאסור להרכיב כפניות של ערלה. אלמא דאף לשאר איסורין חשיב לי' ר' יוסי לסמדר פרי:

תני פירי אתה פודה. פי' דכתיב גבי רבעי פרי גבי קודש וילפינן ממעשר שני שיוצא בפדיון. ועלי' אמר דדוקא פרי יצא בפדיון אבל לא בוסר כו'. משמע הא איסורין אפילו בוסר אסורין ברבעי ופליג אמתני' דהכא דקתני ומותרין ברבעי. דמשמע שאין האיסור של רבעי חל כלל אלא על הפרי:

ומייתי הורי ר' זבידא כו'. פי' שהרי מורה באילן פגין כו':

שיקברו. דהא אין יוצאין בפדיון. ובלא פדיון אסורין לאכול לכך אין להם תקנה אלא קבורה:

ומקשי הא בדיעבד הוא פדוי. וכיון שכאן לא יתבטלו לעולם ולא יהי' להם תקנה אלא קבורה הוי כדיעבד:

ה"ג שניהן אמרו דבר אחד דתנינן תמן רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. פי' והוי כר' יהושע דהכא דסבר נמי שיישרף העלין ובשרף העיקרין נמי מותר מפני שאינו פרי:

ה"ג א"ר זעירא לר' פדת כמה דתימר כאן הלכה כר' יהושע. פי' שהמעמיד בשרף האילן מותר מפני שאינו פרי:

ותמן הלכה כר' שמעון. פי' שלא יהי' לקטף שביעית כיון דאמרת דשניהם אמרו דבר אחד:

ודחי ר' יונה ודמיא היא לכל דבר קטף בטל הוא ע"י שורפו. פי' וא"כ הוי הקטף עיקר הפרי. אבל הכא גבי המעמיד בשרף העלין וכו' שיש להן ג"כ פרי ואינו בטל על גביהן:

א"ל טפי שמותר. ועוד שקדושת שביעית חל יותר מקדושת ערלה:

כדמפרש אוכלי בהמה כו':

א"ר בון אית לך חורי. פי' כיון שאינו תלוי זה בזה. יש לך חורי. שיש לך לפסוק כאן הלכה כר' יהושע מכר' שמעון:

ה"ג למה. פי' הא דקתני המעמיד בשרף הפגין אסור:

ומיבעי לי' מפני מה שרף פרי. פי' שהוא עצמו פרי:

או פגין פרי. פי' ולכך אסור שהרי ערלה אסורה בהנאה והרי נהנה מפרי ערלה:

ומפרש דנפקא מיני' אם עשה כן מתרומה. פי' שהעמיד בשרף הפגין:

אין תימר שרף פרי אסור. פי' לזרים שהוא עצמו תרומה. אין תימר שהפגין פרי והוי נשנה מפרי בתרומה ליהנות:

ענבים שלקו כו'. פי' הוא פירוש על ענקוקלות:

ענבים דלקו תליתיהון. פי' הוא בשעת הבאת שליש:

עבר ונטעו מותר. פי' היחור מותר:

עבר והרכיב. פי' הכפניות אסור:

ע"ד דחזקיה איך אפשר לביצת ע"ז כו'. פי' הא צריך שיעשה בה מעשה:

וע"ז מקשי מה אנן קיימין. אם כשפחתה. פירש שדרסה:

אין כאן אפרוח. פירש שהרי שברה:

אם כשהכניסה כו':

ומשני שגדר בה ע"ז. פי' שעשה את הביצה גדר לע"ז:

ור' יונה ור' לעזר בשם כהנא פודה אותן בזמן זרען. פי' וכיון שאף כהנא שאוסר א"צ לפדות אלא בזמן זרען א"כ ובמאי פליגי:

ר' חנניא בשם ר' פנחס מתקנתיה. פירש הוא תירץ. פי' שלכהנא פודה אותו כמו שהיא. ולר' יוחנן פודה אותן בזמן זרען:

הדרן עלך פרק הנוטע לסייג