Beur HaGra on Jerusalem Talmud Peah Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתב יד א הפאה כו'. מכאן שהפאה נתנית במחובר לקרקע. פי' מלשון לא תכלה דריש דמשמע לו שאסור אפי' לקצור אותו הפאה:
כתב יד ב מכאן שהפאה נתנית במחובר. דריש לא תכלה פאת שאסור לקצור הפאה:
כתב יד א תלתן בעמיר. פי' העמיר הוא הקשין של תלתן והם ראויים לאכילת אדם קצת וע"ז אמרו במס' שבת עמיר כמלא פי טלה:
מה ראית לרבות אלו. פי' כיון דבלא טעמא קאמר אלא ממיעוט דאותו א"כ קשה מה ראית:
כתב יד ב תלתן בעמיר. הוא הקשין של תלתן וחזי קצת לאכילת אדם וז"ש בשבת פ"ז מ"ד עמיר כמלא פי טלה. אין תימר מחובר. שהוא מדאורייתא בתלוש צריך לקרוא שם פאה למטן:
כתב יד א מחובר או אינו מחובר. פי' הא דבמקום סכנה צריך להוריד להם הפאה אם הוא מחוור מדאורייתא או לא:
ומפרש הנ"מ אין תימר מחוור. פי' מדאורייתא אסור ליתן שם פאה במחובר א"כ צריך לקרוא שם פאה למטן:
אין תימר אינו מחוור קורא שם פאה למעלן. והשתא מפרש הנ"מ אי מותר לקרוא שם פאה למעלן אי לא ומפרש לענין הוצאה וכדמפרש אין תימר כו':
ודחי אפי' תימר. פי' לענין זה אין נ"מ כלל דלענין הוצאה משל בעה"ב:
וכדמפרש מפני הסכנה. פי' דהוי סכנה אי הוי הוצאה משל עניים לא יתנו ההוצאה אלא הם יקחו בעצמם ויבואו לידי סכנה:
כתב יד ב הטריח על בעה"ב שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה. דאי תימר הוצאה משל עניים לא יתנו ההוצאה אלא יעלו בעצמם ויבואו לידי סכנה:
כתב יד א ה"ג תני בשם ר"מ כל האילנות. פי' כל האילנות צריך להניח פאה למעלן ולאו דוקא דלית ודקל לחוד:
ומקשי ר"מ לא דריש קציר. פי' אלא ממיעוט דאותו ולכך איכא למימר דממעט מהא כל האילנות אבל אי הוה דרשי' קציר אין למעט אלא זה שאינו דומיא דקציר והיינו אם יש בה סכנה אבל אילן שאין בה סכנה מהיכי תיתי:
ומשני כ"ע דרשי קציר אלא רמ"א כל האילנות סכנה. ולכך ממעטינן מקציר:
מעשה שמתו ה' אחין כו'. פי' דמייתי ראיה דחלוקי אגוזים נמי יש בה סכנה:
כתב יד ב ר"מ לא דרש קציר. אלא דריש מיעוט דאותם ואיכא למימר דממעט כל האילנות. ומשני כ"ע דרשי קציר ומקציר ממעטינן אילנות שיש בהם סכנה ולר"מ כל האלנות סכנה:
כתב יד א בעה"ב שקרא שם פאה וכילה כו'. פי' אז עובר על לא תכלה פאת שדך אבל כשלא קרא שם פאה וכילה אז לא קרינן כלל פאת שדך אלא לא תכלה שדך:
כתב יד א התנו ביניהם. פי' שבעה"ב התנה עם העניים שיקח הוא את שלהם והוא יתן להם אחרים תחתיו:
כתלוש אין שומעין לו. פי' שיהא שלו פאה ויהא פטור מן המעשרות אלא שלו חייב ושלהם פטור:
כתב יד ב התנו ביניהם. שבעה"ב התנה עם העניים ליקח את שלהם ולתת להם אחרים תחתיו:
בתלוש אין שומעין לו. שיהא שלו פאה ופטור ממעשרות אלא שלו חייב ושלהם פטור. [אמר נכדו הצעיר. הנראה לפי ביאורו זה ל"ג אפילו כן אין שומעין לו. אלא גרס בתלוש אין שומעין לו]:
כתב יד א אלא בעה"ב. תיבת אלא מיותר:
בעה"ב יחלק בידו. פי' דקאי על מתני' דקתני מוריד ומחלק לעניים מפרש דהיינו מחלק בידו ולא ישליך לפניו כדמפרש שמא יראה עני מדעתו וישליך לפניו:
את אמרת חזרה פאה לעומרין. פי' מבעיא ליה אם צריך ג"כ בעה"ב לתלק בידו או לא:
ומפרש אעפ"כ בעה"ב מחלק כו':
כתב יד ב בעה"ב יחלק בידו. קאי על מתניתין דקתני מוריד ומחלק לעניים מפרש מחלק היינו שבעה"ב מחלק בידו כו':
את אמרת חזרה פאה לעומרין. ומבעי לי' אם צריך בעה"ב לחלק בידו או משליך לפניהם ופשיט אעפ"כ כו':
כתב יד א תני בשם ר"מ קונסין אותו. פי' דבמתני' לא קתני אלא אין לו בה כלום פי' דמשמע שלא זכה כלום אבל שלו לא הפסיד עליה קאי. תני בשם ר"מ קונסין אותו ונוטלין אפי' שלו:
עד כדון מזיד אפי' שוגג. פי' דהיינו שנפל עליה בשוגג:
ואפי' כריכו. פי' שודאי לא נתערבו עמו אפ"ה קונסין אותו ונוטלין את שלו:
ומפרש בשחרית כו':
כתב יד ב קונסין אותו. קאי אמתני' דאין לו בה כלום. פי' דאפי' הפאה שזרק על השאר אין לו בה כלום משום קנס לר' מאיר:
ואפי' כריכו. שזרק כריכות על הפאה ולא נתערב עם הפאה כלל אפ"ה אין לו בה כלום משום קנסא:
כתב יד א ה"ג אדם זוכה במציאה בד' אמות:
מ"ט. פי' מהיכן שמעינן:
ומייתי קרא ואני בעניי הכינותי כו'. פי' ומדקרי ליה בעניי אלמא שעדיין לא בא לידו ואפ"ה הקדיש אלמא שהיא שלו מדיכיל להקדיש:
כתב יד ב מ"ט. מהיכא שמעינן לה מקרא:
ואני בעניי הכינותי. מדאמר בעניי אלמא שעדיין לא בא לידו ואפ"ה הקדיש ומדיכול להקדיש ש"מ דשלו הוא אפי' קודם שבא לידו:
כתב יד א ור' הושעיא מקשי עליה דמהא לא שמעינן מידי דממ"נ אם בתוך ד' אמות וקנו לו ד' אמות עשיר הוא:
אם בחוץ לד' אמות או שאין נקנית ליה:
האיך אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אלא דצריך לתרץ במקדיש ראשון. פי' מה שבא לידו ראשון תיכף היה מקדיש וא"כ ליכא למשמע מינה:
כתב יד ב רב הושעיא בעי. מקשה עלי' דמהא ליכא למשמע דנוכל לאוקמה במקדיש ראשון ראשון:
כתב יד א או פי' בעניו שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. פי' מה שהיה ראוי להיות סעודתו כמו סעודת מלכים היה מקדיש לשמים וע"ז אמר בעניי היינו מכח עניי שהי' מתענה הקדיש כל האוצר הזה:
כתב יד א ומקשי והתנינן ראה את המציאה כו' פי' אלמא שאין ד"א קונה ומשני כשלא אמר יזכו לי. פי' דהירושלמי סובר דצריך לומר שיזכו לו ד"א אבל כל זמן שלא אמר אין קונות לו:
שנים שהיו מכתשין על העומר. פי' שהיו מריבין על העומר:
כתב יד ב תפתר כשלא אמר יזכו לי ד"א שלי. דסובר דאינו קונה אלא כשאומר כו':
כתב יד א א"ר יוחנן זו בגיטין. פי' דקאי על מתני' דקתני בגיטין קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת אלמא דד"א קונות לו. עליה אר"י דזה דוקא בגיטין אבל לא במתנות פי' אין ד"א קונות לו:
ור"ל אמר אף במתנות . פי' דסבר דבמתנה נמי ד"א קונות:
ומייתי ראיה רובה דר"י רובה דר"ל. רובה דר"ל פי' דסבר דבמתנה נמי ד"א קונות היינו משום דיליף ק"ו מה אם מציאה שאין זוכה מדעת אחרים. פי' שאין אחר מקנה אותו כמו מתנה דאיכא נמי נותן אבל גבי מציאה ליכא מקנה כלל ואפ"ה ד"א קונות לו כ"ש מתנה:
רובה דר"י. דר"י מייתי ראיה לדידיה דסבר שאין ד"א קונות במתנה היינו מהאי ברייתא דיליף ק"ו שיהא המגביה מציאה לחבירו קונה ואמר מה מתנה שאינו זוכה בה מתוך ד"א ה"ה זוכה בה מדעת אחרת. פי' דגבי מתנה ודאי אדם מזכה ע"י חבירו:
מציאה שהיא זוכה בה מתוך ד"א כו'. פי' דבמציאה לא פליגי כו' אלמא דס"ל להך ברייתא דבמתנה אין ד"א קונות לו מדמתחיל הק"ו הכי מה מתנה שאינו זוכה בה מתוך ד"א וכו':
כתב יד ב א"ר יוחנן זו בגיטין. קאי על מתניתין דגיטין דקתני קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת משום דד"א קונות לו וקאמר ר' יוחנן דזה דוקא בגיטין:
רובה דר"ל. ראי' דר"ל מק"ו מה מציאה שאין זוכה מדעת אחרים דליכא במציאה מקנה כלל ואפ"ה ד"א קונות לו כ"ש מתנה:
כתב יד א שכן אם אמר לו זרקהו כו'. פי' דהוה כאלו אמר לו זרקהו עד שיכנס לרשותי וכ"ז שהוא קרוב ללוה עדיין לא נכנס לרשותו:
ה"ג מותיב קומי ר"י ופתר ליה באילין פתרייא. ותיבת מקבל מניה מיותר:
כתב יד ב רובה דר' יוחנן. ראייתו מברייתא דיליף ק"ו על המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ממתנה מה מתנה כו' הרי זוכה מדעת אחרת דבמתנה ודאי אדם מזכה ע"י חבירו הרי מבואר בהך ברייתא דבמתנה אינו זוכה בה מתוך ד' אמות:
שכן אם א"ל זורקהו לים. וה"נ הוי כאלו א"ל זרקהו:
כתב יד א איבעיות א"ר אבין כו'. פי' שר' אבין מפרש לשון גליון כלומר ג"פ צריך האדם לגלות עצמו בתוך שדהו כדי שילכו העניים ללקוט:
כתב יד א ה"ג אם רצה לפחות יפחות. פי' דזה אין היזק לעניים כ"כ דאם לא ילקטו הנמושות ילקטו שאר עניים אבל כשהוא מוסיף איכא למיחש שמא יראה שעה פנויה שאינו מג' זמנים ויאמר לקרובו עני. והאי לישנא דסבר שהוא מותר להוסיף סבר דשמא יראה קרובו עני לא חיישינן דכיון שהוא אוחז אצל סוף שדהו עניים משמרין אבל הא חיישינן שלא יפחות מאלו הזמנים כדי שילקטו הכל דהיינו המניקות והנמושות והתינוקות כו':
כתב יד ב שלא יפחות ואם רצה להוסיף מוסיף. האי תנא סבר כיון דאינו נותן פאה אלא לבסוף לא חיישינן שמא יראה א' מדעתו דהא עניים משמרים לבסוף אבל לא יפחות מאלו הג' זמנים כדי שלא ימנע א' מג' המניקות והתינוקות והנמושות מללקוט הפאה:
כדי שלא יוסיפו הא אם רצה לפחות יפחות. והאי תנא סבר דלא חיישינן שמא ימנעו א' מג' כתות העניים מללקוט מ"מ ישאר הפאה ביד שארי עניים אבל אם יוסיף שמא יכוון השעה לכשיראה א' מדעתו בלבד:
כתב יד א שהיו נותנין פאה א' ממאה. ורבנן תקנו שאין פוחתין לפאה מס':
ונותנין פאה מכל אומן ואומן. ובהא הזכירו אותן לשבח דלא היו העניים צריכין להמתין עד שיקצור את כל שדהו:
כתב יד א ה"ג ד"א שלא יהא בורר את היפה ומניח את הרע. פי' דאם יהיה בידו ליתן פאה מאיזה מקום שירצה יהיה בורר המקומות הרעים אבל השתא צריך ליתן פאה בסוף שדה בין רע ובין יפה:
ומפני שאמרה תורה לא תכלה. פי' הכא לא שייך לאקשויי כמו שמקשינן בגמרא אטו כולהו לאו משום לא תכלה הוא כו' פי' דהתם קאמר טעמא על מה שאמרה תורה שיניח פאה בסוף שדהו ולכך מקשי שפיר האיך קאמר ומפני שאמרה תורה הא קאמר מפני מה אמרה תורה אבל הכא קאמר סתם שמפגי ה' דברים לא יתן אדם פאה פי' וא"כ הוא יהיב טעמא על נתינת האדם פאה בסוף שדהו ולכך קאמר שפיר משום דכתיב בקרא לא תכלה:
כתב יד ב ומפני שאמרה תורה לא תכלה . והכא ליכא לאקשינן כדמקשינן אטו כולהו לאו משום לא תכלה הוא דהתם קאמרינן מפני מה אמרה תורה מקשי שפיר על הא דאמר התם ומפני שאמרה תורה לא תכלה אבל הכא קאמר התנא מפני ה' דברים יתכן שפיר ומפני שאמרה תורה:
כתב יד א מ"ט דרבנן. פי' דפטרי משכחה הא אין שכתה אלא בשעת העמיר ובשעת העמיר כבר נתגייר:
ה"ג ושכחת עומר זו שכחת עומר בשדה זו שכחת קמה. פי' ומקיש זה לזה דזה שפטור משכחת קמה פטור משכחת עומר ובשעת שכחת קמה עדיין לא נתגייר:
כתב יד א חלקו של ישראל חייב. פי' דיש ברירה דזה היה שלו:
ר' חזקיה כשם ר' ירמיה במחלוקת. פי' בהא פליגי רבי ורשב"ג כמו דפליגי גבי מעשר במסכת דמאי פ"ו דסבר רבי כטבל וחולין מעורבין פי' דסבר דאין ברירה ה"ה הכא לענין פאה לרבי אין ברירה ולכך אף חלקו של ישראל מה שנותן פאה צריך לעשר דחציה פטורה מן הפאה והוי כנותן מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור אלא צריך לזכות להם כמו גבי שבולת. שנתערבה בגדיש כו':
כתב יד ב חלקו של ישראל חייב. אמרינן ברירה שזה הי' שלו מעיקרא:
במחלוקת. דבמס' דמאי פ"ו ורבי סבר טבל וחולין מעורבין זה בזה משום דאין ברירה וה"נ לענין שכחה אין ברירה וא"כ האי לקט שכחה ופאה מחלקו של ישראל צריך לעשר מפני חלקו של נכרי דפטור מלקט שכחה ופאה וצריך לזכות להם כמו גבי שבולת שנתערבה בגדיש כו':
כתב יד א ולמה תנינן תרין זימנין. פי' הכא וגבי חלה דקתני התם נמי כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא בא לעונת המעשרות כו':
אחד למירוח וא' כו'. פי' להודיע דהאי וגמרן הגזבר קאי א' למירוח דהיינו שנתמרח ביד הגזבר וא' לשליש דהיינו שהביא שליש ביד הגזבר ופדאן אח"כ שפטורים דב' זמנים יש לענין חיוב מעשרות דהיינו השליש לאסור אכילת קבע ומירוח לאשור אכילת עראי ושניהם כשהיו ברשות הקדש פטורין מן המעשר:
ומפרש ר' בא בחלה למירוח. פי' הא דקתני בחלה היינו למירוח דהוי דומיא דחלה דאיירי בגלגול שאוסר ג"כ לאכול ארעי:
וכפאה. פי' שאינו אשור לאכול מהן עראי קודם נתינת פאה דפאה אינה טובלת אלא שמשקצר נתחייב בפאה לכך מיירי כיוצא בו דהיינו שהביא שליש ברשות הקדש שפטור אף שלא היה אסור לאכול מחמת החיוב מעשרות:
כתב יד ב אחת למירוח ואחת לשליש. דשני זמנים קבעו חכמים לעונת המעשר משהביא שליש נתתייב במעשר ומירוח ג"כ קובע למעשר אלא משהביא שליש נאסר מלאכול אכילת קבע אבל באכילת עראי מותר עד המירוח ומשמירח נאסר אפי' באכילת עראי. והא דתנינן תרי זמנין בפאה ובחלה קמ"ל דבעינן שיהא ביד הבעה"ב משעה שהביא שליש ועד אחר המירוח. אבל אם הי' בשעת הבאת שליש ביד הגזבר או בשעת המירוח פטור מן המעשרות:
ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה לשליש. כלומר האי כיוצא בו דתני במס' חלה לאשמעינן דומיא דחלה מה חלה מיירי בשנתגלגל העיסה ונאסר באכילת עראי ה"נ כיוצא בו דתני לענין המעשרות היינו נמי משנאסר באכילת עראי והוא מזמן מירוח. ובפאה דתני כיוצא בו אשמעינן דומיא דפאה דחיובה משהביא שליש ה"נ כיוצא בו דתני לענין מעשרות מיירי שהביאה שליש ביד הגזבר:
כתב יד א ומקשי דר"ע היא. פי' דאמר אחר שליש הראשון את מהלך פי' וכיון ששליש הראשון נגמר ברשות הקדש אף מה שניתוסף אח"כ פטור:
ומייתי דאיתפלגון כו': ומשני מאי כדון. פי' מאי מקשי:
תפתר כתוספות כר"ע. פי' אם אתה מוקי בתוספת דהיינו אף מה שנתוסף אח"כ פטור היינו כר"ע:
וכד"ה כקוצר מיד. פ' אם אתה רוצה לאוקמה כד"ה פי' דהיינו אף כרבנן צריך אתה לאוקמה בקוצר מיד דהיינו תיכף אחר הבאת שליש כשפדאה מרשות הקדש שלא נתוסף כלום ולפיכך פטור אף לרבנן דהבאת שליש ברשות הקדש פטור:
כתב יד ב מאי כדון. משני מאי כדון תקשה לך הלא אם תרצה לאוקמי בתוספת תוקמוה כר"ע ואם תרצה לאוקמוה כד"ה תאמר בקוצר מיד שהביא שליש:
כתב יד א אבל אם היו טפולין לאביהם. דהיינו שאוכלין על שלחן אביהם אפי' הן גדולים:
מציאתן שלו. ואף שיש להם יד לעצמן מ"מ שלו דאמרינן מסתמא נטלו מתחלה לזכות את אביהם ולפיכך זכו אלמא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:
מאחר שהוא ראוי ליטול זכה. פי' וה"ה במציאה לכל אדם:
כתב יד ב אבל אם היו טפולין לאביהם מציאתן שלו. כשאוכלין על שולחן אביהם אפי' הם גדולים ויש להם יד לעצמן מ"מ מציאתן שלו דאמרינן מסתמא הגביהו תחלה לזכות אביהם אלמא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:
מאחר שהוא ראוי ליטול זכה. וה"ה במציאה דראוי לכל אדם:
כתב יד א ה"ג מילתא דר"ש ב"ל אמרה שאין אדם זוכה לחבירו כמציאה. פי' ממילתא דאמר שמעינן כן דתני השוכר את הפועל לעשות עמו בכל מלאכה מציאתו לבעה"ב ומקשי עליה רשב"ל רצה לחזור חוזר בו כו' פי' כיון דיכול לחזור בו דהוי ידו כיד בעה"ב וא"כ אמאי מציאתו לבעה"ב וקשה דאמאי לא משני דהוי כמו מגביה מציאה לחבירו דמסתמא הגביה כדי לזכות את הבעה"ב אלא ודאי סבר דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו:
מה צריכה לההוא דאמר ר"ל. פי' מה צורך להשמיענו ממילתא דר"ל האמר ר"ל בפי' שאין אדם זוכה לחבירו במציאה וכדמפרש איתפלגון כו':
כתב יד ב ואת אמרת מציאתו לבעה"ב. ולא משנה ר"ל לעצמו דהכא מסתמא הגביה כדי לזכות את בעה"ב והוי כמו המגביה מציאה לחבירו אלא ע"כ דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו:
כתב יד א ה"ג מ"ד הראיי ליתן כ"ש ליטול. פי' דהכא לא הוה אלא חד מיגו דהיינו מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
מ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא כו'. פי' כדפרישית:
כתב יד ב מ"ד הראוי ליתן כ"ש ליטול. דאינו אלא חד מגו:
כתב יד א ה"ג תן גט זה לאשתי. פי' דמשמע ליה דאיירי באיש ובגמ' מ"ל אי תן כזכי דמי אי לאו ואי תן כזכי אינו יכול לחזור בו דזכי בשבילה אי הוה לה זכות אע"פ שאינו יכול ליטול אלמא שאפי' ראוי ליתן זכה:
ומשני דאיירי באשה:
ומקשי ושטר שחרור זה לעבדי. ומשני דאיירי בעבד ולכך רשאי לקבל:
שכן ראוי לקבל גט שחרורו. פי' דהוה ראוי ליטול:
ומקשי והעבד ראוי הוא להוליך את הגט. פי' דמשמע ליה הא דאמר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי איירי הכל באדם א':
ומשני פתר לה לצדדין. פי' רישא בישראל וזה איירי בעבד:
ומקשי והתנינן התקבל גט זה לאשתי או הולך גם זה. פי' דהכא ודאי משמע דאיירי באדם אחד והאיך יכול להיות באדם א' אי אמרת דדוקא ראוי לטול זכה דאי הוי איש אינו יכול להיות שליח בהתקבל ואם אשה אינה יכולה להיות שליח להולכה:
ומשני דאיירי הכל באיש והא דיכול להיות שליח בהתקבל היינו משום דראוי ליטול הוא שהרי ראוי לקבל גט בתו:
כתב יד ב תן גט זה לאשתי. פשטא דלישנא משמע שנתן לאיש והוא אינו ראוי ליטול. ומשני באשה שראויה ליטול:
ושטר שחרור זה לעבדי. מקשה הא בין איש בין אשה אינם ראוים ליטול ומשני בעבד שכן ראוי לקבל גט שחרורו. ומקשי והעבד ראוי להוליך הוא את הגט. דמשמע לי' דלאדם א' אמר תן גט והשחרור ומשני פתר לה לצדדין. רישא בישראל [אמר נכדו הצעיר צ"ל רישא באשה] וזה איירי בעבד. ומקשה והתנינן התקבל גט זה וכו'. ובזה ודאי משמע דאיירי באדם א' ואם הוא איש איך יכול להיות שליח לקבלה ואם היא אשה איך יכולה להיות שליח להולכה. ומשני באיש שכן ראוי לקבל גט בתו לכן הוי ראוי ליטול ונעשה גם כן שליח לקבלה:
מילתא דריב"ל הראוי ליטול זכה. דריב"ל אמר אפי' לרבנן הראוי ליטול אבל לר"א דמתניתין אפי' ראוי ליתן דאמרינן ב' מגו:
כתב יד א ור"ע ראוי ליטול הוא. פי' בתמיה שהרי היה עשיר:
כתב יד א מילתיה דריב"ל אמרה הראוי ליטול זכה. פי' לכ"ע והיינו אפי' לרבנן אבל לר"א ודאי אפי' הראוי ליתן זכה כיון דסבר דאמרי' ב' מיגו:
כתב יד א ברם כמ"ד אין קנין. פי' וחייב מדאורייתא:
אפי' הפקיר דכיון שחייב מדאורייתא אין ההפקר מוציא:
ברם כמ"ד יש קנין. פי' וכיון שאינו חייב במעשרות אלא מדרבנן א"כ לא היה צריך להפקיר אלא אפי' לא הפקיר היה פטור מן המעשרות דקל הקילו וכו':
כתב יד ב ברם כמ"ד אין קנין לגוי. וחייב במעשרות מדאורייתא אפי' הפקיר חייב דאין הפקירו מוציא מדאורייתא:
ברם כמ"ד יש קנין. ואינו חייב במעשרות אלא מדרבנן. אפי' לא הפקיר הי' פטור מן המעשרות דקל הקילו חכמים בליקוטים:
כתב יד א עליה שאל ר"א ואין לו קנין נכסים. פי' וכי אין לו קנין נכסים כלל אפי' לענין הפקרו שלא יהא הפקר הא כיון שהפקיר הוי יד הכל שוין ולכך פטור מן המעשרות:
ה"ג בשם ר' פנחס אף על התנייתא. וכדמפרש וכו':
עליה שאל ואין לו קנין נכסים. פי' וא"כ אמאי אינו יכול להפקיע מיד מעשרות כיון שהוא שלו לכל מילי:
כתב יד ב עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים. וכי אין לו קנין אפי' לענין הפקר שלא יהא הפקר הא כיון שהפקיר נמצא יד הכל שוין ופטר ממעשרות:
אף על התנייתא. עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים א"כ אמאי אינו יכול להפקיע מיד מעשרות כיון דהוי שלו לכל מילי:
כתב יד א ה"ג תני לקט קצירך הקוצר בידו. פי' דמייתי קרא לאפוקי מדר' יוסי דסבר שאין לקט אלא כשקוצר ולא כשתולש עליה אמרו דכתיב לקט קצירך והיינו אפי' הקוצר בידו דהיינו תולש הוי לקט:
וכן ופרט כרמך הפורט בידו. פי' ואפ"ה הוי פרט:
כתב יד ב לקט קצירך הקוצר בידו. דריש לאפוקי מדר' יוסי דמייתי בחולין קל"ז דאומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר:
כתב יד א תוך היד ותוך המגל. פי' דסברי דרישא דוקא אז לעניים וא"כ לפ"ז הא דקתני אחורי היד ואחורי המגל היינו או או:
וחד אמר תוך היד ואפילו אחורי המגל. פי' דהיינו הא דקתני ברישא תוך היד ותוך המגל היינו או או:
כתב יד ב חד אמר תוך היד ותוך המגל. ס"ל רישא דוקא דשניהם בעינן ואז הוא לעניים אבל אם הי' תוך היד ולא תוך המגל או תוך המגל ולא תוך היד ה"ה של בעה"ב והא דתני סיפא אחר היד ואחר המגל לבעה"ב לאו דוקא אלא או או קתני:
וח"א תוך היד ואפי' אחורי המגל. והאי ס"ל סיפא דוקא קתני וברישא או או קתני:
כתב יד א עליונים לעניים בלבנים. פי' דקאי על הא דקתני במתני' העליונים לעניים וקשה ליה מהיכן ידעינן עד היכן נקראים עליונים וע"ז נתן סימן בלבנים דהיינו כ"ז שהם לבנים נקראים עליונים:
הכל לעניים. וירוקים אין סימן כדמפרש:
שא"א לגורן כו'. פי' וא"כ אפי' בגורן איכא ירוקים ולכך איכא למימר דמשל עניים הן:
כתב יד ב עליונים לעניים בלבנים. מפרש הא דקתני במתני' עליונים לעניים היינו כל אותן שהן לבנים נקראים עליונים:
שא"א לגורן לצאת בלי ירוקים. וכיון דבגורן ג"כ איכא ירוקים איכא למימר דגם הירוקים משל עניים הן:
כתב יד א דרבי יהודה בן חגרא היא. פי' הא דקתני במתני' דאפי' אם היה ספק אם הוא של עניים או לא הוי לעניים היינו כר"י בן חגרא דהוא סבר דספק לעניים אבל רבנן סברי דספק לבעה"ב וכדמייתי מספק אם קצרה משנתגייר או קודם שנתגייר שפטור לרבנן מפאה וה"ה לספק דהכא:
ר"ל אמר ד"ה היא. פי' הא דקתני הכא שספק לעניים אתיא אפי' כרבנן דהתם והא דפטרי גבי גר שנתגייר והיה לו קמה דהתם עיקרו פטור פי' דהיינו מתחלה היה גוי והיה פטור ומספק א"א לחייבו אבל הכא ישראל שעיקרו חייב בלקט משום ספק אחר דהיינו אם היה לקט אין לפוטרו:
א"ר יוחנן. פי' דסבר דלרבנן אף הכא פטור ואין חילוק בין עיקרו חייב לעיקרו פטור דלר"י בן חגרא לעולם חייב ולרבנן לעולם פטור:
שכך היה מלמד ר"מ את ר"י בן חגרא. פי' שהיה תלמידו:
כתב יד ב דר"י בן חגרא היא. הא דקתני במתני' דאפי' אם הוא ספק אם משל עניים או לא הוי לעניים ריב"ח הוא דסבר ספק לעניים. אבל רבנן סברי ספק לבעה"ב וכדמייתי מברייתא גר כו':
רשב"ל אמר ד"ה היא. הא דקתני במתני' ספק לעניים אתיא אפי' כרבנן דברייתא דגר אלא דהתם בגוי שעיקרו פטור לכן ספקו פטור:
מלמד ר"מ את ר"י בן הגרא. שהוא תלמידו:
ר"מ משיב את החכמים. היינו חכמים דפליגי עליו גבי גר שהי' לו קמה אמרי אם ספק פטור. אי אתם מודים לי הכא בחורי הנמלים שספק לקט לקט. וחכמים השיבו לו כדלעיל שאני הכא דעיקרו ישראל חייב ספקו נמי חייב. וגוי שעקרו פטור ספקו נמי פטור:
כתב יד א ספק לקט לקט. פי' ואין חילוק דלעולם ספק לעניים:
אמר רשב"ל. פי' רשב"ל דסבר דהכא כיון דאיירי בישראל שעיקרו חייב אפי' רבנן מודו שחייב גרם הכי שכך היה משיב ר"מ את החכמים. פי' דפליגי עליו גבי גר שנתגייר והיה לו קמה דפטרי התם רבנן עליהם מקשה אין אתם מודים לי שספק לקט לקט. פי' דהיינו כמו הכא דהוי [ספק] אם לעניים אם לבעה"ב הוי לעניים ואמאי פליגו הכא דלר"מ לא ס"ל לחלק בין עיקרו חייב לעיקרו פטור והם השיבו לו שמחלקין בין ישראל שעיקרו חייב לעכו"ם שעיקרו פטור:
ה"ג אמר רבי יוחנן כך היה מלמד ר"מ את ר' יהודא בן חגרא ספק לקט לקט. פי' לדבריו דס"ל דלרבנן אין חילוק כלל ולעולם ספק לבעה"ב ולכך ל"ל אלא שר"מ מלמד את ר"י בן חגרא ולפיכך אר"י בן חגרא בשם ר"מ במתני' ספק לקט לקט:
אר"ל. פי' דלר"ל דס"ל דהכא גבי לקט אפי' רבנן מודו לפיכך אמר דהכי הקשה ר"מ את חכמים כו':
ה"ג וכי זכה הוא מה ששנה לנו רבי כו'. פי' הוא לשון נקיות וכמו כעורה זו ששנה רבי בקדושין ופי' מפני מה לא דרשת כמו רבי:
הדרן עלך הפאה נתנית
כתב יד ב וכי זכה הוא מה ששנה לנו רבי. הוא ע"ד שאמרו בקדושין עכורה זו ששנה רבי. כלומר מפני מה לא דרשת כמו רבי: