שמעיה ואבטליון. גרי צדק היו ומבני בניו של סנחריב הם כ״כ הרמב״ם בהקדמה ורע״ב. ופי׳ זקיני הגאון מהר״ל מפראג ז״ל בס׳ ד״ח שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים. וכן מוכח ביומא דף ע״א ע״ב שאמר להם הכה״ג ייתון בני עממיא לשלם ופרש״י שמבני בניו של סנחריב היו ע״ש ובגיטין דף נז איתא מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים שא״כ היך אפשר למנותן לנשיא ואב״ד כי שמעיה היה נשיא ואבטליון אב״ד כדאיתא בחגיגה דף ט״ו אלא שבאו מן הגרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן לנשיא ואב״ד אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור ע״כ וכ״ה בתוס׳ יו״ט:

אהוב את המלאכה. אפילו יש לו במה להתפרנס כדברי ר״י לקמן חייב לעסוק במלאכה שהבטלה מביא לידי שעמום. ר״ב ועיין בתוי״ט:

אהוב את המלאכה. כי גדול הנהנה מיגיע כפו שנאמר בו אשרך וטוב לך כדאיתא פרק קמא דברכות דף ח׳ ע״ש וברי״ף על עין יעקב והארכתי בזה בס״ד בחדושי:

ואל יהיה שונא וכו׳ אפילו מלאכה בזויה לא יתבייש מב״א ואם עני הוא ובע״כ צריך להתפרנס על ידי מלאכה אל יהיה לו לעול ולמשא:

כשם כשהתורה נתנה בברית. שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וקאי על התורה כענין שנא׳ והגית בו יומם ולילה. ועיין תוי״ט פ״ק דאבות מ״ב שנא׳ ששת ימים תעבוד וגו׳ נ״ל שצ״ל שנא׳ ששת ימים יעשה מלאכה (שמות ל״א:ט״ו) כי שם נאמר ברית בסיפא לדורותם ברית עולם שקאי ג״כ על המלאכה:

ומתנצל. מן המיתה:

אע״פ שנהנה מן ההקדש כדלקמן. מעות של הקדש וכו׳ ואכל. מסתמא כך הוא אם אין לו מה לאכול על שבת קודש שלוקח מן הבא לידו לאפוקי בחול היכי שאין לו אינו מתאוה כ״כ לתענוגים ומסגף עצמו קצת. ועיין פ״ד דפסחים דף נ׳ ע״ב דאיתא ע״ז יש זריז ונשכר וכו׳ מתחייב מיתה לשמים כדא״ר פסחים ל״ג סנהדרין פ״ד הזיד במעילה חייב מיתה כלומר בהנאת הקדש דיליף חטא חטא מתרומה:

בשכרו וכו׳ מתנצל מן המיתה. ששכיר הוא ובא בשכרו ומעות של הקדש מתחלל על המלאכה:

שיעשה כל שבעה. כלומר שיכול לבוא לכך שבע״כ יהיה צריך לעשות מלאכה בשבת. ולע״ש אין לו מה שיאכל. ומסתמא הולך לגנוב או לגזול ושאר המצאות רעות ועי״ז נפל בין הגייסות ונתפס:

בקולר. בלשון רומי סוגר הנתון בצואר השבוים והחייבים. ערוך ערך קלר:

כל זאת שלא עשה כל ששה. ונ״ל שזה מרמז הפסוק בי׳ דברות ששת ימים תעשה מלאכה. מכח זה ביום השביעי שבת תוכל לשבות שיהיה שבת וכעין זה כתב המפרש ומתורץ בזה קושית העולם וכי נצטוינו דוקא לעשות מלאכה בז׳ ימים:

אדה״ר. עיין במ״ר:

מי שאין לו מלאכה. שהכל מתוקן:

ועשית כל מלאכתיך. דייק הקרא ועשית אתה בעצמך. מפרש:

כל מלאכתך. כל רבוי הוא:

רבי טרפון. נ״א ר׳ יוסי:

שנאמר ויגוע וגו׳. דרך רמז בעלמא הוא ויגוע ממלאכה ויאסף אל עמיו ומצינו בתהלים ק״ד יצא אדם לפעלו וגו׳ תוסף רוחם יגועון ותוסף מלשון ואספתו אל תוך ביתך (בפ׳ תצא) וראב״ע כתב מלשון כמו רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל״ד יד) כלומר שמתעצל ממלאכה וסיפיה דקרא ואל עפרם ישובון כי הבטלה מביא לידי שעמום ומהומה ועי׳״ז מת:

הרי שנכפה. והוא חולי הנופל לארץ (כמ״ש רש״י יבמות ס״ד כתובות ס״ב):

ונפל על אומן. שחלה ולא יכול לעשות עוד מלאכה ומשו״ה אינו משתכר ומרויח לאכול ולשתות נמצא מת מתוך הבטלה:

על ראש הגג וכו׳. דרך חירות:

שמענו לאנשים שעשו מלאכה:

ויכלא העם וגו׳. הכל משמע:

ליטול עצה מנשיאים. שמשה אמר כל נדיב לב יביאו תרומת ה׳ ולא אמר לנשיאים וכו׳. מ״ר נשא פי״ב:

יצטרך לנו משה. אמרו אלו עושין את המשכן ולנו הוא אומר שניתן נדבה. ילקוט שם סי׳ תשי״ג בשם ספרי:

והמלאכה היתה דים. שלא יביאו עוד שום דבר:

ושנא את הרבנות. המפרשים פירשו מפני שהרבנות מקברת את בעליה כדאיתא ספ״ק דסוטה ביוסף והאדר״נ סבר אפילו שום גאוה והתנשאות לומר אני ראוי למלוך תשנא וע״ז מביא ראיה שפיר מקרא יהללך זר וגו׳ וכעין זה כתב המפרש ועי״ל פ״ח ד״ה עשה לך רב בשם ד״ח:

דומה לנבלה. עיין במ״ר פ׳ ויקרא ספ״א. ובתנא דבי אליהו פ״ו בפירוש זקוקין דנורא סק״כ ובס׳ עיון יעקב שחיבר בעהמ״ס חק יעקב על אגדות הש״ס סוף מסכת כתובות ובספר ווי העמודים עמוד השלום פכ״ו ועוד נ״ל ע״פ תקוני זוהר ת׳ חמישאי על פסוק לא תלין נבלתו שלא ישדך עם ע״ה כו׳ ע״ש:

מתרחק ממנה. כך ב״א מתרחקים מהגבוה ההוא. שנאמר אם נבלת בהתנשא וגו׳ (משלי ל׳:ל״ב). והתרגום לא תתרומם דלא תיטפש:

בן עזאי אומר. ה״ג בילקוט:

שמא. לא גרסי׳ שם בילקוט:

תמרים חרובים. עיין פסחים רדפ״ח וירושלמי דתענית פ״ד:

אתה מוצא. שם הגירסא לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה:

רד מטה. אם משפיל עצמו:

למעלה. לסוף עולה לגדולה ונעשה מעלה:

ומעלה. אם מגביה ומעלה עצמו למטה. לסוף משפילין אותו למטה. והמפרש כתב רד יש לפרש כמשמעה לשון ירידה. וגם ההיפך לשון ממשלה כמו וירד מיעקב בפ׳ בלק. וכן לשון עלה סובל ג״כ ב׳ פירושים א׳ כמשמעה עליה למעלה ואחת הסתלקות כמו בהעלות הענן ונעלה הענן בפרשת בהעלותך והיינו דקאמר אם הוא מפרש בעצמו רד למטה יזכה לעלות כפי פי׳ השני וכן בעלה וכו׳. ועי״ל ס״פ כ״ה ד״ה רד ממקומך וכו׳:

לרשות לשון רשות מי שיש לו רשות שר וכדומה:

שם ברשות. שעושר הוא. ד״א. במשל ראשון א א ללסטים לקחת הבהמות משום דמסתמא יש עליהם שומרים. אבל במשל האחרון שיש לו הרבה מטלטלין בבית יכול לאבד הון רב מגנבים:

מברך וכו׳. ועל זה איתא בערכין דף ט״ז תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו:

אני הוא שר העיר. ר״ל שמתפאר שעל פיו ישק השר כל עמו ובלעדו לא ירים ידו ורגלו מפני שגוזלין לישראל. כי מסתמא מוסר הוא ממון של ישראל משום כך הוא התקיף הגדול כי אין השרים מקרבין לאדם אלא בשעת הנאתן והמפרש כתב כי מן הסתם העובד כוכבים גוזלין וחומסין ב״י כד״א אכלו עמי אכלו לחם (תהילים י״ד:ד׳) ואם מתפאר עצמו שהשר סומך הכל עליו ועושה על פיו נמצא כל הגזילות ג״כ נקראים על שמו וכאלו הוא עשה:

פתח הנאה. כדאיתא בפ״א פ״ב הוו זהירין ברשות שאין מקרבין וכו׳:

חכמים הזהרו. ה״ה שאר בני אדם מוזהרים מכך רק מסתמא בדברי הדיוט אין משגיחין כ״כ כמו בד״ח לכך הזהיר יותר לחכמים מד״ש בשם הרי״ש:

הזהרו בדבריכם. שלא תניחו מקום לטעות כדבריכם רע״ב:

שלא כת״ת. כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק וביתוס תלמידיו כדלעיל פ״ה ע״ש:

ותחובו חובת גלות. כלומר אע״פ שבמקום שאתם בו אין שם מקום לטעות יש לחוש שמא יגרום החטא ותתחייבו גלות ותגלו למקום שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה שהמים רעים הם כנוי לפנים בתורה שלא כהלכה וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותן דברים דברי אפיקורסות שישארו אותן דעות בטילות בעולם ר״ב שם:

ותחובו וכו׳ ויגלו. ל״ג שכפול הוא כי נזכר לעיל. א״נ נראה שפיסקא הוא לפרש מים הרעים:

ד״א מים הרעים כמשמעה. שמטמטם הלב וסותם מעיינות החכמה עיין כתובות דף ע״ז וכתב המפרש כד״א בפרשת בשלח ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו׳ חק ומשפט פרש״י במרה ניתן להם מקצת פרשיות של תורה ור״ל עתה שמתקו המים נתן להם ולא קודם לכן משום דהמים רעים היו מטמטם את לבם:

וי״א שמא יגלו לעבודה קשה. שהיא ג״כ מטמטם הלב כלומר גלות וצרות שעבוד כדאיתא במד״ש והמפרש כתב כד״א ולא שמעו אל משה מעבודה קשה ושמעו לשון הבנה מלשון גוי אשר לא תשמע לשונו שלא הבינו מכח עבודה קשה ע״כ ע״ש: