לשתי וכו'. כלומר, הן עושות פירות בשנה זו, ועדיין הפירות של השנה שחלפה עליהן.

הטומן וכו'. כלומר, מטמינו בקרקע כדי שישתמר ולא יתקלקל, ובשביעית צריך לתקן שלא יצמח.

שלש שנים וכו'. כלומר, חוץ משביעית, עיין בבה"א.

מכל מקום וכו'. כלומר, ואפילו מחשוד.

של שביעית. צ"ל: של מוצאי שביעית, כגי' הירושלמי.

אין מוכרין וכו'. מפני שאנו חוששים שמא יזרע אותם למוצאי שביעית, ונמצא המוכר מאבד אוכלי שביעית. עיין בבה"א.

שאין נאכלין. כלומר, לאדם. והטעם שקדושת שביעית חלה אף על מאכל בהמה, ואסור לזרוע אותו במוצאי שביעית.

מתירין. מפני שאנו תולים שלקחה כדי לזורעה למוצאי שביעית, ויובירה בשביעית.

ארץ מצרים וכו'. צ"ל: ולארץ מצרים (כגי' הירושלמי) וכו'. כלומר, העיירות שבין א"י, שנוהגת בה קדושת שביעית, ועמון ומואב ומצרים שאין בהן קדושת שביעית, הן שתי ארצות. והסמוכות לא"י הן כא"י גמורה, והסמוכות לחו"ל הן כחו"ל גמורה. וההלכה של "נאכל ולא נעבד" אינה נוהגת שם, ואין שם שלש ארצות לשביעית (משנתנו רפ"ו). ועיין בבה"א.

לספר. כלומר, לגבול חו"ל.

ונאסרו וכו'. כלומר, אחרי שנתיישבו שם ישראל והחזיקו בהן, עשאון כא"י לעניין שביעית. והמקומות שנזכרו כאן (עד שו' 30) נתבארו בבה"א.

פרשת אשקלון. היא הדרך הצדדית הפורשת מדרך המלך שהולכת מאשקלון לצידון.

ועמון ומואב. צריך למחוק מלים אלו (ואינן בכי"ע ובמקבילות) שהרי עמון ומואב אינן מא"י (כפי שמוכח לעיל שו' 14, עיין מש"ש בבה"א).

מודה ר' עקיבא וכו'. במשנתנו (פ"ו מ"ב): כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בא"י, עושין אותו בסוריא. כלומר, אפילו עקירה, בצירה ומסיקה שהן במחובר, מותרות בשדה גוים בסוריא, משום שאף בא"י הן מותרות במופקר, ובעושה בשינוי משאר שני שבוע. אבל מודה ר' עקיבה בזריעה וחרישה וכו' שאסורות בסוריא, מפני שאין כיוצא בהן מותר בא"י בשום פנים. עיין בבה"א.

אותו... אותו וכו'. צ"ל: אתו (כגי' כי"ע).. אתו, כלומר, עמו, עם הגוי.

אין עושין וכו'. חוזר לדברי הת"ק של משנתנו הנ"ל, והוא אוסר בסוריא כל מלאכת שביעית במחובר.

ואיגד וכו'. צ"ל: ואוגד (כגי' ד), כלומר, הם (הגוים) עוקרים את הבצלים מן המחובר, והוא אוגד בשבילם בתלוש, אבל לא להפך.

בוצרין וכו'. כלומר, הן בוצרין וכו'. ויש כאן קיצור לשון, עיין בבה"א. ואוטם. כלומר, ואוטן, ועוטן, עושה את הזיתים במעטן.

במוצא וכו'. צ"ל: במוציא (כגי' כי"ע) פירות מתוך (כגי' ד וכי"ע) ביתו וכו', כלומר, אימתי אסרו במשנתנו (פ"ו מ"ד) ליקח ירק בספרי א"י (בסוריא) במוצאי שביעית לפני שעשה כיוצא בו, אלא במוציא פירות מתוך ביתו וכו', ויש לחשוש שמא לקט אותם משדהו שבא"י, אבל אם החשוד לוקח מן השוק (ויודעים שאין לו שדה משלו) הרי חזקתו שלקח בסוריא, ומותר מיד. ועיין בבה"א

מלקט ביד וכו'. צ"ל: לוקח מיד וכו'.

כיוצא בהן וכו'. כלומר, אם עשו כיוצא בהן בהיתר, והיינו שהבצלים שנכנסו לשביעית כבר נגמרו לגמרי בששית, וכן הבצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, עבר עליהם כ"כ הרבה זמן, שכבר עשו כיוצא בהן בצלים שנזרעו בשמינית, מותרים, ואין בהם קדושת שביעית. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ו מ"ג. עיין בבה"א.

שזרעו כרם גדול וכו'. כלומר, שזרעו בצלים בערב שביעית בכרם גדוד (כעין כגי' כי"ע וראשונים), והיינו כרם שגדדו את גפניו, כדי שלא יעברו על כלאים בכרם. ועקרו את הבצלים בשביעית, כדין.

ומביאין ירק וכו'. כלומר, מן הבצלים שהעלו ספחים במוצאי שביעית.

כיוצא בהן וכו'. כלומר, ודינם כדין בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית.

על הירק וכו'. אוכלין ירק במוצאי שביעית על סמך הירקות שמתבשלים מהר.

הגרן. כלומר, שכבר ראויות לגורן, וכר' יוסה לעיל שו' 10.

את מינו. צ"ל: אלא מינו.

ירק וכו'. כנראה שהכוונה לחסיות שהזכיר לעיל (שו' 43), ודרכן לשהות בארץ כמה שנים (עיין לעיל שו' 6), ואמרו כאן שלא יטול מהן בשביעית (משום ספחי שביעית), אלא מחכה עד שיתיר החדש (כגי' כי"ע. ולפנינו בט"ס: את החדש), ויהיו מותרות. עיין לעיל פ"ב שו' 43.

שלו וכו'. שמא צ"ל: עליו, כלומר, נוטל את העלים שלו (של הירק), ואעפ"י שעדיין אין כיוצא בו מן החדש, שהרי סוף כל סוף צמח מן ההיתר. עיין לעיל פ"ב שו' 45–46.

שיהו כובשין וכו'. בכי"ע הסדר יותר נכון: שיהו מביאין יבשת וכו' וכובשין ומייבשין. כלומר, שמתחילה התירו להביא כבשת וייבשת מחו"ל, ואח"כ התירו לכבוש ולייבש בארץ עצמה, משום כובד המסים והרעבון. ועיין להלן שו' 61 ומש"ש.

קטנית וכו'. כלומר, אעפ"י שאפשר להכין אותן מערב שביעית ואינן מתקלקלות כירקות לחים.

שתלים וקרמלים וכו'. מהות הקרמלים לא נתברר, אבל מתוך הירושלמי אנו יודעים שהם פטורים מן המעשרות, והם עושים כמין דלועים בשרשיהם. ומתירה הברייתא להביא אותם מחו"ל כדי לשתלם במוצאי שביעית מיד, שהרי עדיין אינם ראויים לאכילה, ולא נחשדו ישראל על זריעה בשביעית, ולפיכך מותר להכניסם מחו"ל בשביעית. וברייתא זו נשנתה לפני שהתירו להביא ירק מחו"ל.

לאכל עליהן וכו'. כלומר, כדי לאכול את העלים שלהם, שהרי העלים הם כשאר ירקות, ועדיין לא התירו להביא ירק מחו"ל.

ודורכין וכו'. כלומר, כדי לדרוך אותם בגת בארץ. ואעפ"י שמעולם לא גזרו על הבאת פירות האילן מחו"ל, אבל אסור להביאם כדי לדרוך אותם בגת בארץ, שהרי אסור לעשות כן בפירות הארץ (פ"ח מ"ו), וכבר אמרנו (לעיל שו' 55–56) שפירות חו"ל כפירות א"י לעניין זה.

ולא חושני וכו'. צ"ל: ולא חוצני (כגי' ד וכי"ע) וכו', כלומר קני פשתן לפני הכתישה והשרייה.

מביאין וכו'. מפני שכבר התירו להביא יבשת מחו"ל, כלעיל שו' 50.

לעשותן בארץ. מפני שעדיין לא התירו לכבוש ולייבש בארץ. עיין מ"ש לעיל שו' 50.

סמך וכו'. כלומר, בארץ סמוך לחו"ל, והיינו בספרי (בגבולות) א"י, מפני שאין שם חשד, וכולם יודעים שבאו מחו"ל. ועיין בבה"א.

שיתין ונובלות וכו'. כלומר, שיתין (=שחיתין) הנובלות. וכן היא דרכה של תאנה שמוציאה מתחילה שיתין, והן נושרות מן האילן לפני בשולן. עיין בבה"א.

עד התאנים וכו'. ופירשו בירושלמי שיש כאן סימן לתאנים שאינן חונטות כאחת, ואינן נגמרות כאחת, ולפיכך מונה מאה ימים למפרע מעשיית התאנים, ויודע אם חנטה פגיה לפני חמשה עשר בשבט או לאחריו. וה"ה אם רוצה לאכול שיתין מונה חמשים יום.

קודם הזמן וכו'. כלומר, אם מצא שחנטו לפני הזמן הזה שנזכר לעיל (שו' 63), דהיינו ט"ו בשבט.

באחד בשבט. כלומר, בשנה שלישית (או ששית) לשמיטה. ור"ע סובר כר"ג (בכורים פ"ב מ"ו) שאתרוג בשעת לקיטתו עישורו. אלא שלב"ש (ר"ה פ"א מ"א) שנת האילן הוא באחד בשבט, והיא כבר שנה שלישית (או ששית) וחייב במעשר עני, אבל לב"ה (שם) שנת האילן הוא ט"ו בשבט, ועדיין היא שנה שניה (או חמשית) לעניין האילן, וחייב במעשר שני. ור"ע הפריש מעשר שני ופדאו וחילקו לעניים, ויצא ידי שניהם.

כדברי רבן גמליאל וכו'. כלומר, שהולך באתרוג אחר לקיטה, וכר' אליעזר שהולך אחר חנטה, ואתרוג זה חנט קודם ט"ו בשבט של אשתקד, והוא לקטו באחד בשבט של שלישית, והרי לר"ג שהולך אחרי הלקיטה חיובו מעשר עני, ולר"א חיובו מעשר שני, ונהג כנ"ל. ועיין בבה"א.