(א) **הה"ד שש.**מביא זה משום סיומא משלח מדנים בין אחים שהוא המספר לה"ר ולסיים עלה תורת המצורע המוציא ש"ר וכמש"ל אי"ה:

(ב) **ורבנן אמרין שבע מה מקיימין ושבע כו'**כצ"ל:

(ג) וכולן לקו בצרעתאיפשר בא לדרוש זה בלשון תועבת נפשו שתועבה הוא מצורע שהוא נתעב ומרוחק מן הבריות וכד"א (איוב ל) תעבוני רחקו מני:

(ד) ושפח ה' בנות ציון יען כי גבהו בנות ציון דהוו שייפיןכצ"ל:

(ה) **דהוו שייפין כו'.**שלא נפרש כי גבהו הוא כלל וחוזר ופירש גבהותן ותלכנה נטויות גרון כו' בא לפרש גבהו בעצמן דהוו שייפין כו':

(ו) אם יבואו שונאים כו' פסיקתא דותאמר ציון:

(ז) **שפחות מכודנות.**אסורות בזיקים להיות אמהן משעבדין לעולם:

(ח) **שמר משפחותיהם.**ע' יבמות (י"ז):

(ט) **שלא יתערב זרע.**תפס לשון המקרא (עזרא ט'):

(י) **לב חורש כו'.**בעזיה שכתוב בו (ד"ה ב' כ"ו) גבה לבו עד להשחית:

(יא) **ר"ז לא הוי יתיב בזיקיה ר"א לא עייל כו'.**כ"ה בכתובות (ע"ז) וכצ"ל (ומשם הוסיפו המעתיקים לשון זה בכאן) ובאמת מאמר זה כתוב להלן בפרשה ולשון הגדות ירושלמי בע"א:

(יב) **מעשה ברוכל כו'**מאן בעי למיזבן כו' איפשר רוכל זה היה אלכסנדראי דמייתי לה בפ"ק דעבודת כוכבים (י"ט ע"ב) כעין זה ע"ש:

(יג) **ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט.**איפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו:

(יד) **שיאו לרומא.**ע' בהגהותי לב"ר פי"ט בס"ד:

(טו) אף הוא מזוהםכלומר להמצורע שלוקה בצרעת על גסות הרוח שהעלה שמים שיאו:

(טז) תמן ליה ולא מכירין ליהשכיון שכתוב רואיו הרי ישנו בעולם ואיך אומרים איו אלא שאין מכירין שנשתנה ע"י צרעתו וכאיוב. על שום דכתיב זאת תהיה כו' מוציא שם רע. כמ"ש (בערכין טז:) הוא הפריד בין איש לאשתו כו' לכן בדד ישב ויתרחקו הבריות ממנו:

(יז) ולרשע כו' לספר חוקי מפרש ואזיל שם פיך שלחת ברעה כו' תשב באחיך תדבר כו' הרי מספר לה"ר שלוקה בצרעת וכתיב ביה על שפם יעטה שאסור בד"ת כמש"ל אי"ה:

(יח) **בן עזאי היה כו'**שה"ר פ"א. ומה שמביאו כאן. אפשר לומר שאע"פ שכ"כ חביב להקב"ה העסק בד"ת שיורד האש ומלהט כבסיני. מ"מ ברשע אין הקב"ה חפץ בקלוסו ובתורתו (ואיפשר גרסי' הא דבן עזאי בתר דר' לוי דמצינו בתנ"ך כו' וע"ז מייתי דבן עזאי שהיה חורז מן התורה לנביאים ולכתובים):

(יט) מה"ת ועל שפם יעטהודרשו (במ"ק טו.) שיהיו שפתותיו מדובקות. ושם מסקינן שמותר בד"ת (רק איפשר אינו שונה לרבים) וכאן משמע שאסור (ועי' בפתיחתא דאיכה דהצרוע סי' כ' דדרש על שפם יעטה שלא היה אחד מהם יכול להוציא ד"ת מפיו):

(כ) **מאדם יהא שלא יבואו עליו חליים.**נראה דבא לדרוש הא דכתיב כאן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. לומר שמן האדם הצרוע תלוי הדבר רפואתו שאם שב ורפא לו ואם ישמע בקול ה' כל המחלה לא ישים עליו:

(כא) **צ"ט בעין וא' בי"ש.**רב כדעתיה דאמר צ"ט בעין וא' בי"ש ור' חנינא ור' נתן אמרי כו' צ"ט בצנה וא' בי"ש רב ור"ח כדעתיה רבעל דהוי שרי בבבל כו' כצ"ל ע"פ הירושלמי פ' שמנה שרצים (ובמ"כ ציין פ' אלו קשרים וט"ס הוא):

(כב) **תקשיב אזנך שלום שלום כד שלימו מיניה זכיא לרחוק כו'**כצ"ל. ופי' דדרש שלום הראשון לשון תשלומין (וכי"ב להלן פי"ז שלום רשעים) כשנפרעו ממנו נעשה זכאי וקורא לו הקב"ה לשלום:

(כג) **לרחוק ר' הונא כו'**מצורע שהיה רחוק ונתקרב אמר ה' כו' כצ"ל: