קמעאפי' מעט:

הפונדקלשון יוני בית מלון (מוסף):

איני מלך בתמיה כך הוא כבודי:

לפלטרין. בלשון רומיי היכל וארמון (מוסף):

ואותויום שמיני אחד בשבת היה. הראשון בה' הידיעה מורה על העבר על יום ראשון של מעשה בראשית:

זו עולהשנשחטת בצפון. בעזרה כדכתיב צפונה לפני ה':

אלו שלמיםשנשחטים בדרום. אף בדרום דלא ייחד קרא להו דוכתא כדתנן שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה. ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי אורחייהו שנזכרים תמיד זה אצל זה:

זה אבריהעולה ואמורי קדשי קדשים. שמסתמא הפסוק הראשון קאי על קדשי קדשי. והאחרון על קדשים קלים להכי דריש הפסוק השני על קדשים קלים:

שלמיםהקריבו ב"נ. שלמים הן שחלבן קרב על המזבח והבשר נאכל לבעלים זולת חזה ושוק דניתן לכהן. ור"ל שגם שלמים הקריבו ר"י ב"חאמר עולות הקריבו. ר"ל שלא הקריבו אלא עולות שכולו כליל לאישים ולא שלמים. אבל ממ"ת ואילך שנבחרו ישראל קרבו גם שלמים:

מבכורות צאנו ומחלביהןדמשמע שלמים שהם דבר שחלבו לבד קרב. אבל עולה כולה כליל ומחלביהן למה לי שהרי בכלל מאתים מנה:

מן שמניהוןומתרץ שפי' ומחלביהן שהקריב היותר שמנות מלשון חלב יצהר דהיינו המיטב והנבחר. ואשמועינן קרא דקרבנו היה מן המעולה ולא כאחיו קין שהביא מן הגרוע כדפרש"י בחומש והוא מהמדרש מפרי האדמה מן הגרוע (רש"א):

וישלח אתנערי ב"י. וזה קודם מ"ת היה כדאי' במכילתא. הרי הקריבו ב"נ שלמים שקודם מ"ת כולהו ב"נ היו:

שלמין בעורןכו' כלו' לעולם עולות הוו. ומאי שלמים דקאמר לשון שלימות שהיו שלימות בלא הפשט וניתוח. דדין הפשט ונתוח בסיני נאמר ואפי' בני ישראל במדבר י"א שהקריבום בלא הפשט ונתוח שלא נתפרשו דיני הקרבנות אלא באהל מועד כדאי' בפ' פרת חטאת:

כמ"ד לאחרמ"ת בא יתרו. פי' שס"ל כמ"ד שלאחר מ"ת בא יתרו:

ואחרינא אמרלאחר מ"ת בא יתרו. ואע"ג דפרשת יתרו מקמי מ"ת כתיב אין מוקדם ומאוחר בתורה:

שנשחטת בצפוןבעזרה כדכתיב צפונה לפני ה'. ואע"ג דבני נח לא היו רגילים לשחוט בצפון דצפונה לפני ה' כתיב ואין צפון בבמה כדאי' בת"כ. קרי ליה לעולה המתעוררת משינתה בשם צפון כיון דהשתא דינא הכי:

דבר שהיהישן ונתעורר. שבתחילה היו בני נח נוהגים בה ושוב נעזבו ממנה. והשתא אזהר רחמנא שיחזרו ישראל לנהוג אותו:

שהם נשחטים בדרוםפי' אף בדרום דלא ייחד קרא להם דוכתא כדתנן שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה. משום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי אורחייהו שנזכרים תמיד זה אצל זה:

היא העולהשהקריבו ב"נ. דהיא משמע הידועה מכבר. דאל"כ היא למה לי:

אשר הקריבו אכ"כוכן היה פירושו זאת תורת השלמים הנהוגים כבר שהבא עכשיו להקריב אם תודה יקריבנה:

שהם נתונים בצפוןכי בני גולה רובם גלו בצפון:

ויבואו ויחנו בדרוםהמד"א הנני מביא אותם מארץ צפון וגו' (ירמיהו ל״א:ח׳):

יבואו ויחנו בדרוםואע"פ שא"י באמצע העולם קרי ליה דרום לגבי מקום שממנו הגליות באות דהוי צפון העולם וכן מ"ש בגוג ומגוג שיפלו בדרום:

יבא ויבנהאת ביהמ"ק וכתב היפ"ת נראה שאין קיבוץ גליות ומפלת גוג ומגוג ע"י מלך המשיח. אלא מתחלה יתקבצו הגליות ויהיה ענין גוג ומגוג. ושוב יתגלה מלך המשיח לבנות ביהמ"ק. ולכן פרט כאן ג' עניינים אלו דמקווים אנו מהגאולה. קבוץ גליות ונקמת גוג ומגוג ובנין ביהמ"ק. ולא סמך הכל במלך המשיח. ואע"ג דשלשה מילי נינהו כולהו כיילינהו קרא באומר עורי צפון ובואי תימן דשקולים הם ויבואו שלשתן:

המד"א העירותי מצפוןוכתיב התם ראשון לציון הנה הנם. ועמידתו בצפון שיושב עם אדום במדינה:

אני מביאגלות תימן. פי' אני מביאם חחלה לפתח ירושלים:

אין רוחדרומית מנשבת. ובשהש"ר גרס עוד וכשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת. והכא לא גרס לה אפשר משום דאמר בפ' לא יחפור ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולם:

ארגסטוספי' הערוך רוח של שלום שלא יטבעו בו הספינות (א"א):

ושני הרוחות משמשותוזש"ה עורי רוח צפונית ובואי רוח דרומית לקבץ גליות המפוזרים בכם:

הה"ד אומרלצפון תני וגו'. ר"ל מדכתיב הכא תני והכא אל תכלאי. ש"מ דדרכו להמנע. והיינו בעת שרוח שכנגדה מנשבת שזו שותקת וקאמר שלעתיד לא יהיה כן. ושייך ענין זה להבאת הבנים מרחוק שאם יביאום דרך ים באניות אלה מזה ואלה מזה יהיה הרוח מביא כולם ביחד:

לעשות סעודהלצדיקים מ"ע. כבר האריכו גדולי חכמי ישראל לבאר הדברים. אם על צד הפשוט או ע"צ הרמז ועיין בספריהם כי מי אנכי שאבוא אחריהם לקרב או לרחק בענינים רמים כאלה:

בפלסמוןבלשון יוני ורומי מין שמן ערב והוא ראש סימנים (מוסף). ופי' שאין צריכין לאפלסמון לזחול ולזלף כדמפרש:

בוסמניפי' בושם:

לא יהיהמסב עמהם. כי יהיה מרצונם שיתגלה להם ממקור א"ס. וכן יהיה שתקום חפצם:

שנתאחו לימלשון מאחים את הקרע. פי' שנתדבקו לי בגלות:

שנתכלובארץ שבים כמד"ת כי עליך הורגנו וגו':

אחוייםדבוקים:

ואומר(ישעיה מ"ט) ותקשרים ככלה:

שנתמררולשון מרירות כלו' שנצטערו הרבה בגלותם כי המור הוא בשמים שריחם נודף. אבל גוף המור הוא מר מאד שלכן נקראת מור:

מבשמים עצמםריח האמונה הגדולה הנמצא בלב ישראל:

ולקטר לפניהםמכל הבשמים. היא כל ההשגות והשכליות הטמונים בג"ע. ודע עוד שבאמת ההשגה בעצמה מכבוד ה' הבב"ת הוא נעלם. רק שיושג מעט. על כן מכנה זאת רק בשם ריח כי גוף הדבר הוא נעלם ומכוסה מעיני כל חי:. שהערויערי דרש לשון הערה למות נפשו. ודרש באתי לגני שהיה משבח הכנסיה שלכן נדבקתי בם מפני שהיא אחות וכלה. ואכלתי והתענגתי ממה שהערו נפשם על קידוש התורה:

להשקותם ייןהמשומר כו'. ועיין ברשב"א שכתב שהדברים כפשוטם. ויש מפרשים שהוא כנוי להשגה הגדולה הנקיה מכל סיג ומשומר מכל השמרים העבים. ויין ידוע בגימטריא סו"ד כמאמרם. ונחלי חלב הוא כינוי על כיבוס הנפש בטהרתה וליבונה כחלב:

להשקותםכו' סיפיה דקרא קדריש שתיתי ייני עם חלבי. ודרש חלבי כמו זבת חלב ודבש:

ד"א עלשם והיה כו'. והוא כנוי להשפע הגדולה והרבה שתהיה אז בעת ההיא:

שעשו רצונורעים דרש לשון רצון כתרגום רצון רעה חפץ רעי:

גנוניכילת חופת חתנים:

מצוייר במיני צבעוניםכי הגוונים יש להם מבוא גדול בחכמה עליונה הרמוזה בזה וכלם היו במשכן לרמוז על זה:

לימדתך התורהדרך ארץ. מדנקט לה במשל חתן וכלה למדך דרך ארץ:

יחדש לי דברמתנה להראות לי חיבה יתירה מפני כולם שידעו שהוא חפץ בי להחזירני אצלנו:

מלמעלן וירחה' את ריח הניחוח. כי הריח הולך למרחוק:

בפשפשפי' שער גדול (ערוך):

ועמד המשכןמקופל עד ר"ח ניסן. כדאי' ברבה ובתנחומא סדר פקודי שהקב"ה נתכוון להעמיד המשכן בחדש שנולד בו יצחק. וכדאי' בילקוט חדש הטעם משום שלא שרתה השכינה במשכן של משה אלא בזכות יצחק:

לגנונילחופתי:

מהלך אכ"כעיין מ"ש בב"ר פ' י"ט:

גרעה קומתופי' נחסר קומתו כדאי' בב"ר פ"ח:

חטאו המצריםבב"ר פ' הנ"ל איתא המצרים בימי אברהם. ור"ל שהיו שטופי זימה שחמדו את שרה ולקחה פרעה וע"ש מ"ש:

אבל הצדיקיםהשכינו השכינה בארץ. נראה דכוונת המדרש אל תיקרי וישכנו לעד אלא וישכינו:

מורי עםבשמי זו הלבונה והקטורת. ולעיל סימן ב' אמר זה לבונת הקטרת ולבונת המנחה. ובשהש"ר פ"ה סי' א' אי' זה קטורת הסמים וקומץ הלבונ'. ובסדר עולם פ"ז אי' זו קטורת ולבונה והמנחות. ואפשר שצ"ל שם זו לבונת הקטורת ולבונת המנחה או צ"ל זו הקטורת ולבונת המנחה:

אלו המנחות והנסכיםדרש חלבי מלשון חלב יצהר (קרח) וחלב כליות חטה (האזינו) ולעיל אמר אלו הנסכים ואימורי קדשי קלים. וכן הוא בחזית ודריש חלבי מלשון חלב:

ונח שרץלתוך התמחוי ובנמשל השרץ הוא מה שמפורש לקמן ששלשה דברים עשו הנשיאים שלא כהוגן (מת"כ):

פשט המלךאת ידו. תוך התבשיל לאכול ממנו. אף כאן באתי וגו' ואח"כ אכלו רעים שתו ושכרו דודים:

מהוועתה כו'. אתי לרמוז שהקב"ה אמר אפי' ועתה יעשה תשובה אני מקבלו. ואדם אמר פן פי' אי אפשי. שאין פן אלא לאו. שמיאן לשוב בתשובה. ועל זה אמר הקב"ה ישלח ידו וגו' פי' וכי מעתה ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים אתמהא:

אי אפשיוהא דאמרו בעירובין אדם הראשון שב בתשובה. אח"כ הוה:

נא' כאןכרובים כו'. בב"ר פ' י"ט אי' לא נטרד אדם הראשון מג"ע עד שחירף וגידף הה"ד (ישעיהו ה׳:ב׳) ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. ועי' ביפ"ת ומ"ש שם:

שם זהגדול מן אדה"ר. כדאי' בילקוט יהושע האדם הגדול בענקים זה אברהם כו' ונקרא אברהם הגדול בענקים אפי' מאדה"ר. וע"כ שהכוונה שהיה גדול במעלה ממנו:

שהיה משלח זמורהפ' הוא ביחזקאל ה' וע"ש בפרש"י ורד"ק ז"ל. והערוך ערך זמר כתב שזמורה פי' כיחו וניעו ועכ"פ כלל הענין שהיא מעשה בזויה ועשה כן כדי להכעיס כלפי מעלה:

בזו חפצתוהילך מה שחפצת:

תבור וכרמלשני הרים גדולים הם:

שבאודרך משל הוא (מת"כ) ולפי דרש זה מתפרש אדם אדמה כמו שפירשו קצת מפרשים ובישראל ובאדם (ירמי' ל"ב):

נקראעצמות בחייו. כלו' שהכניע עצמו וקרא את עצמו עצמות בחייו:

אתה השפלתעצמך מפני אחיך הקטן הימך. בפסיקתא הגי' יותר נכונה וז"ל אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך. פי' ממך. א"כ עיקר הכוונה שהשפיל עצמו בשביל בנימן שהיה הקטן שבכולם:

אלא חולקיןלך כבוד. כדאי' לעיל סוף פרשה י"ב:

זהיהודה שהודה כו' וזהו על צד הרמז אשר חכמים אמתים יגידו האמת ולא יכחדו מאבותם אף שאינו לפי כבודם. כי יאהבו להודות על האמת:

מיעקב ומשםבהם ישבו על המשפט של תמר. וכ"ה בש"ר (ידי משה). הנה לע"ע לא מצאתי מדרש זה בש"ר. ואדרבה לפי הנראה הוא בלתי אפשר ששם ישב בדין יהודה ותמר שהרי שם מת לחמשים ליעקב כדאי' בהדיא בסע"ר פ"א ובפ' הלוקין אי' בג' מקומות הופיע רוה"ק בבית דינו של שם כו' דכתיב ויכר יהודה וגו' ופרש"י שם בבית דינו של שם לא היה שם חי אותה שעה שהרי מת אלא בית דינו שלאחריו חבריו ותלמידיו. וקרי ליה ב"ד של שם כמו בית שמאי בית הילל עכ"ל. ובש"ר פ"ל אי' כיצד היה יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפים אותו כו' ולכן או דפירוש כאן בית דינו של שם או צ"ל יצחק במקום שם:

דכתיב ויאמריהודה הוציאוה ותשרף. הרי שיצא דינה לשורפה מיד ואז היתה מעוברה עם שני בניה. ומפני שהודה יהודה אח"כ ואמר צדקה ממני הציל שלש נפשות. ובזכות זה הוצלו מבניו ג' נפשות שע"י היה נודע אלהים בכל הארץ כדכתיב ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון די שדרך וגו'. וגם בזכות זה זכה יהודה למלוכה כדאי' בש"ר פ"ל. וזשה"כ אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם ולכן להם לבדם ניתנה הארץ שזכה והיה מלך. וזהו ג"כ נודע ביהודה אלהים שע"י זרע יהודה הכירו הכל להקב"ה וקלסוהו:

באדין דריושמלכא שלח וגו'. הרי שע"י זרע יהודה הכירו להקב"ה וקלסוהו:

ד"א מפנישנדמה לאריות שהוא אריה. פי' מפני שנדמה דניאל בעיני אריות לאריה לכן לא הזיקוהו. וצריך לומר שהמלאך הדמה דניאל בעיניהם בדמות אריה:

מפני שהיהאלוהו בל נ"נ כו' ד"א מפני שהיה נשרף כו'. בסנהדרין דף צ"ג ע"א ת"ר שלשה היו באותה עצה (שהלך משם דניאל בעת שהושלכו חמ"ו לכבשן האש) הקב"ה ודניאל ונ"נ. הקב"ה אמר ליזיל דניאל מהכא דלא לימרו בזכותיה איתנצלו. ודניאל אמר איזיל מהכא דלא ליקיים בי (דברים ז׳:כ״ה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. ונ"נ אמר יזול מהכא דניאל דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא. ופרש"י דלא ליקיים בי כו' דנ"נ עשאו אלוה כדכתיב ולדניאל סגיד והוה ליה כפסילי אלהיהם שהמקרא הזה היה צוח עליו לשורפו לכך היה מתיירא עכ"ל ומה שאמר המדרש מפני שהיה אלוהו של נ"נ הכוונה שדריוש חס עליו שלא ישרף מפני שהיה אלהיה של נ"נ. וכדי שלא יאמרו קלייה לאלהיה בנורא. אבל מה שאמר ד"א מפני שהיה נשרף כו' משמע שבוודאי היה נשרף זה סותר למ"ש הגמרא הנ"ל דהקב"ה אמר דלא לימרו בזכותיה איתנצלו. דהקב"ה לא היה מענישו כיון דלא קבל על עצמו להיות אלוה וצ"ע:

בלבושל דריוש. לאו דוקא של דריוש אלא בלב שריו כשעשו הדת תחלה דכל דיבעי עד תלתין יומין יתרמי לגוב אריותא:

אפרים לשמה תהיהכל עשרת השבטים נקראו ע"ש אפרים על שם ירבעם שהיה מאפרים. ואמר אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה. לשון ויכוח. כמא דתימא יום צרה ותוכחה שפי' ג"כ ויכוח. ור"ל שלכן גלו העשרת השבטים קודם משום שנתמלא סאתם קודם. וקאמר בשבטי ישראל היינו יהודה ובנימן שהם המיוחדים שבשבטים אע"פ ששבתי בתוכם ושכינתי בתוכם כלו' שבית המקדש בתוכם הודעתי נאמנה פי' הודעתי אמונתי בעולם שאין אני מחניף אפי' ליהודה ובנימן שהם בני אכסניא שלי. וכדכתיב שם היו שרי יהודה כמסיגי גבול פי' שאחזו בדרכי ישראל חביריהם לפיכך גם עליהם אשפוך כמים עברתי לפי שנתמלא סאתם ג"כ:

כמ"ש משהוזאת ליהודה. כדאמרי' בספרי (וכעין זה אי' ג"כ באג"ב פ"ו) מלמד שהתפלל משה על דוד אמר לפניו רבש"ע כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו שתחזירו אצל אחיו לשלום כו':

אם אינהסורחת כו'. כצ"ל ומדמה יסורי הרשע ליסורי החמור. כי כמו שעם היות השוט והמתג מוכנים לא ילקה אם אינה סורחת כך עם היום טבע האדם מוכן לנגעים לא ילקה אלא ע"י חטא עכ"ל:

מגלביןפי' רצועות שוט לסוס ומתג לחמור תרגומו שוטה לסוסיא ומגלבא לחמרא:

ואית דאמריצרעת ונתק במקום שחין ומכוה:

כבליםכבלי ברזל:

לעבד רעכי יצר לב האדם רע. אך עם כל זה הבחירה בידו:

שהנחתוםשהוא בללה ועשאה עיסה ויודע את פנימיותה:

וברדלאבלשון המוני של יון קוראים לרצועה בורדל"ו (מוסף):

מדחלאמתיירא:

התחילו מתיראיןשחשבו שנגעים אלו מעותדים לבא עליהם דרך טבע פחדו. והודיעם הקב"ה שנגעים אלו שהם לישראל אינן רק חדוש השגחיי ותוכחת מוסר ואינן באים דרך טבע. ולכן לא יפחדו כל זמן שיהיו עובדי ה' (יפ"ת):

אבל אתםלאכול ולשתות ולעסוק בתורה. כלומר אם תשמרו התורה תזכו בכל טוב ליהנות מהם על ידי זה ג"כ. כי לא כוונה התורה שידוכא האדם בימי חייו. אבל בויק"ר הגי' לאכול ולשתות ולשמוח:

היתה כאניותסוחר כו'. פסוק זה נדרש במדרש משלי על התורה. שצריך אדם לגלות מרב אל רב עדי יזכה לתורה להבינה על בוריה. שכמו שענינים הגופנים מבקשים טרפם מרחוק. כן למוד התורה:

הוי בישראלכו' כי הם מונהגים רק בהשגחה נסית ולא שלטה בהם כל רע:

גדולשמי בגוים וגו' ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה:

וכי בכלמקום מקריבים קטרת כו'. הא כתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה:

עליו נאמרמנחה טהורה כמשמעם. כצ"ל:

ואו' ויהיבעלות המנחה כו'. מביא ראיה מזה שתפלת מנחה חשובה לכן קרי לה טהורה כמ"ש בפ"ק דברכות ממקרא זה דלעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שאף אליהו נענה במנחה:

ויגש אברהםוגו' בתפלה. פי' הגשה זו של אברהם היתה הגשה לתפלה כדאי' בב"ר פ' מ"ט. והגשה זו של אברהם היתה בשחרית קודם חצי היום שכל זמן שהיה אברהם מבקש רחמים בעד הסדומיים לא הלכו המלאכים להפך כדאי' כל זה בב"ר סוף פ' מ"ט וריש פ"נ ע"ש א"כ היה תפלת אברהם קודם גמר שש שעות על היום:

הוי בישראלגדול שמו. דרש בישראל ע"י ישראל נתגדל שמו בין העכו"ם כלם. כי ע"י הכל יכירו את ה' כמ"ש והלכו גוים לאורך. וכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה':

קפץ נחשוןכו' קודם שנבקע הים. והאמינו בדבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ויסעו וגו' כמ"ש לעיל. וזה דכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. דמדלא קאמר ויבאו בני ישראל ביבשה בתוך הים מורה שבאו לתוך הים ואח"כ נעשה יבשה וזהו שבט יהודה. ומה דכתיב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים היינו שבטי ישראל שלא באו עד שנעשה יבשה:

ואתה מתפללבגמרא אי' ואתה מאריך בתפלה. והכוונה דבמקום סכנה מתפללים תפלה קצרה כדאמרינן במס' ברכות:

ויהימשמש צרה ושמחה. ר"ל זמנין צרה וזמנין שמחה דאשכחן ויהי טובא גבי שמחה כגון ויהי אור וכל הני דבסמוך. וטובא גבי צרה כגון ויהי רעב:

ועבדה פלג פירוש ועשה פשרה וחלוקה שמודה דויהי משמש צרה. ופליג אמה שאמר דמשמע שמחה וחידש דיהיה שמחה (יפ"ת):

היה אדם הראשון:

מסוף העולם ועד סופו. והא דלא קאמר מתחילת העולם ועד סופו. לפי שהעולם מאמצע נברא שנא' בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ומוצק נקרא מרכז הארץ. וא"כ תחלת הארץ הוא אמצעי וצדדיה הם סוף (מחיר יין):

ודור הפלגה שהם עתידים לחטוא לפניו עמד וגנזה מהם. ודייק שנגנז מהם ממה שנא' ויהי אור ולא אמר ויהי כן. כי לא נשאר כן עוד מתכונתו עד לעתיד לבא (אדרת אליהו):

כי שמים כעשן נמלחו. ענין השחתה וכן ארץ מלחה ולא תשב והוא עבר במקום עתיד (רד"ק):

החרדל שאינו נאכל מצד חריפותו צריך להמתיקו:

התורמסין הוא מין קטנית שאינו נאכל מפני מרירותו צריכין להמתיקו ע"י בשול שנתבשלת ז' פעמים ואח"כ היא מתוקה ע"י תיקון כדאי' פ' אין צדין:

הדוב זו פוטיפרע:

שנגנז בבנין בית כצ"ל ופי' כשנבנה הבית נגנז המשכן. והמת"כ לא כיון יפה:

ויהי ביום השמיני ושמחת המשכן שלימה הוה וכדתניא בפ"ק דמגילה שאותו היום היתה שמחה לפני ה' כיום שנבראו שמים וארץ. ומשני דמ"מ כיון שמתו נדב ואביהו לא היתה שמחה שלימה:

פולוטמנין בלשון יוני שר ודיין (מוסף):

הבלני בעל המרחץ (מוסף):

בחור אחד אף שאינו סימן הניכר אבל מעט סימן יש בו שמתוכו יוכל להכיר בקצת מקריו:

מנחם הוא משיח ביבא במהרה. והוא נולד ביום שנחרב המקדש כדאי' באיכה רבתי פסוק על אלה אני בוכיה:

אפוכי בל"י ורומי' שטר פרעון כמו שובר (מוסף):

תם עונך כו' שאלולי חורבן הבית לא היה נשאר ח"ו מישראל שריד ופליט. וגם צרות גלות לא חשיבא צרה כלל כיון דע"י יכופר עון כמו שלא יצטער הלוה בפריעת חוב המלוה:

נתאוה לדור כו'. ולא עשה כן מפני הרשעים שגרמו לו לסלק שכינתו מרקיע לרקיע עד שבאו הצדיקים והורידוה זה אחר זה עד שהביאוה למשכן כדלעיל פ' זו סי' ד':

יום ראשון אינו אומר כו'. שלפי האמור בכתוב שני ושלישי כו' ה"ל למימר יום ראשון. ומאחר שאמר יום אחד הל"ל שוב שנים שלשה וארבעה כו':

שעד שהקב"ה היה יחידי בעולמו. כי לא היו נבראים עודנו שיכירו כבודו. נתאוה לדור עם בריותיו. כי רצונו יתברך בבריאתו היה שימצאו נבראים שידבקו בו. וזהו הדירה שידור עם בריותיו. אך לא נשלם הרצון. והמבוקש עד בנין המשכן. ולכך נאמר בהקמת המשכן הראשון כאילו הוא ראשית הבריאה שאז נשלם המחשבה העקרית:

לא עשה כן. פי' לא נתעכב כן לעולם:

ראשון לבריאת עולם ולהכי כתיב הראשון בה"א הידיעה ולא כתיב ראשון לרמוז ליום ראשון של בריאת עולם:

עשר עטרות נטל אותו היום. בשביל חשיבותו ביום הבריאה נטל י' העטרות כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם (יפ"ת):

ראשון לבריאת עולם שיום אחד בשבת היה כדאמר לעיל. ור"ח ניסן היה כדאמר לעיל סימן ב' ולקמן סי' זה:

ראשון לכהונה שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והעבודה בככורות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים:

ראשון לנשיאות פי' לקרבן נשיאים לחנוכת המזבח:

ראשון לשכינה שאז שרתה השכינה ביניהם בקביעות:

ראשון לעבודה עבודת הצבור כגון תמידים ושאר קרבנות הבאים מתרומת הלשכה (רש"י):

ראשון לראשי חדשים. שראש חדש ניסן היה וכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

ראשון לאכילת קדשים. במחיצה דעד השתא היו נאכלין בכל מקום (רש"י בגמרא) והוזקק לפרש כן משום דהא אשכחן אכילת קדשים בתוך שבעה ימי המלואים כדכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד. אבל התם שלא במחיצה הוי. ומה שנאמר פתח אהל מועד לאו פתח ממש אלא במקום פתח אהל מועד וכן כתב הרא"ם ז"ל בריש שמיני (יפ"ת) ועיין מה שכתוב בסדר עולם רבה פ"ז:

לנחשול נחשון הוא נחשול בחילוף אותיות דטלנ"ת (מת"כ):

מי שקידש שמי. ולכן מעלתו ותכונת נפשו גדולה מאד. ולכן הוא ראשון במעלה להקרבה:

ייחס הכתוב על שם שבטו. ויהיה פי' למטה יהודה בלמ"ד כאילו כתיב של מטה יהודה. למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של כדפרש"י בסדר וישלח למי אתה של מי אתה (ז"א):

או שגבה משבטו. כלו' או תאמר שמא גבה משבטו. ויהיה שמוש הלמ"ד למטה יהודה כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו דפרש"י על אשתו. ה"נ כן למטה יהודה על מטה יהודה דהיינו שגבה משבטו והביא עליהם קרבנות אלו (הרא"מ):

ת"ל זה קרבן נחשון. משמע שהקרבן של נחשון היה ולא של שבטו:

לא היו בהם לא סומין כו'. וה"ה שלא היה בהם זבים ומצורעים שגם זה חולי גדול:

ונעשו בהם זביםשבא מחטא התאוות. כי חזרה הזוהמא למקומה והתחילו לחטוא והוכו בתחלואים ההם:

עשה אותם יונקים זה מזהכי שבטי יה היה בכל אחד תכונה מיוחדת מרעה. וכל הכנוים שיעקב כינה לבניו היה ע"ש תכונתם איש איש כפי תכונתו. אך עכ"ז לא נחסרו מכל אחד מעט מהתכונה הנמצא באחיו ועל כן כללם יעקב אח"כ בברכה שיהיו יונקים זה מזה. ולכן חזר וקרא כולם אריות כולם נחשים כולם אילות כולם זאבים:

משברכן חזר וברכןקושיא הוא כיון שכתיב ויברך אותם למה כתיב עוד הפעם איש אשר כברכתו ברך אותם אלא למימר שכללם כולם אח"כ בכל ברכה וברכה ואפי' לשלשה השבטים שלא בירכם מתחלה כלום כללם ג"כ בברכת שאר אחיהם לכן כתיב ברך אותם כלו' כולם:

לקיים מ"ש כולך יפה רעיתיומום אין בך. כלו' שאין בהם שום חסרון בהיותם כלולים זה בזה בכל השלימות ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה:

**ולכך חזר הכתוב ומנה לראובן כו'**הכוונה מה שמסיים לקמן מפני שקנתרן יעקב. ואגב מייתי דעת כל המ"ד בזה ואפשר שצ"ל ולמה חזר הכתוב ומנה כו':

בספר ואלה שמותבסדר וארא:

מת ראובן נתנו שררה לשמעוןלפי מה דאי' בספר הישר סדר שמות וכ"ה במדרש תדשא שראובן חי מאה ועשרים וחמש שנה ושמעון חי מאה ועשרים א"כ אי אפשר זאת. וכן מ"ש מת לוי בקשו לתת שררה ליהודה ג"כ תמוה שהרי לוי האריך ימים יותר מכל השבטים כדאי' בס"ע פ"ג ובספר הישר שם:

מפני שקינתרן אביהםוקבלו תוכחת אביהם כדלקמן:

מפני שיחסן אצל משה ואהרןמפני שרצה לייחס משה ואהרן שהם משבט לוי. וכמו שפרש"י שם. ותמיד נמנו ראובן ושמעון קודם שבט לוי:

לפי שירמיה אומר כסף נמאסעיין ברבה סדר משפטים פ' ל"א:

**בא זכריה ואמר ראיתי כו'**עיין ברבה סוף סדר אמור:

לכך נאמר כולך יפה רעיתיומום אין בך אף בראובן ושמעון ולוי שקינטרם:

אתה הוא שהקרבת אחרוןוזהו ו' של וקרבנו הוא וי"ו העיטוף שבא באחרונה ובודאי אי אפשר לומר שיהודה הקריב אחרון שהרי כתיב ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון. אלא ר"ל כאילו הקריב אחרון שהקב"ה לא החשיב אותו אלא עשה אותו טפלה לאחיו:

**כאילו כולם הקריבו ביום ראשון כו'**פי' לפיכך כתיב בכולם קרבנו ואפי' ביום אחרון כאילו הוא הקריב ראשון וכולם אחרון. וביום ראשון כתיב וקרבנו כאילו כבר הקריבו כולם באתו יום:

זאת חנכת המזבחביום המשח. משמע שביום המשחו הקריבו כולם והלא לא הקריב באותו היום רק נחשון מזרק אחד כו':

וכאילו כולם הקריבו ביום אחרוןמפיק לה מדכתיב בסוף הפרשה זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. משמע שאחר יום המשחו הקריבו כולם (מת"כ):

קרבנו עתדים חסרפי' שקרבנו חסר בלא ו'. וגם עתדים חסר בלא ו'. משא"כ בנחשון כתיב וקרבנו עם ו'. וגם כתיב עתודים מלא עם ו'. וע"ז קאמר ב' דרשות:

ושכנתי בתוכםוכתיב בו ביום כי היום ה' נראה אליכם:

למחיצת מחנה שכינהשלש מחנות חלוקות היו. מחנה שכינה. מחנה לויה. מחנה ישראל. לענין שלוח הטמאים. יש שנשתלחו רק ממחנה שכינה כגון טמאי מתים. ויש משתי מחנות כגון זבין. ויש משלש מחנות היינו המצורעים. ולעיל סימן ח' אי' שעשר עטרות נטל אותו היום. וכאן לא חשיב להו לכולהו דלעיל. משום דהני דלא חשיב כאן קצתן אינן תלוים במקדש וקצתן אינן חדשים ממש. ולכן קחשיב מחיצת מחנה שכינה להשלים מנין הששה אע"פ שלמעלה לא קחשיב ליה בפני עצמו וסבר שהוא בכלל ראשון לשכינה שחשב כבר (מת"כ):

בן נחשוןדוד המלך יצא מנחשון כמו שמיחסו במגילת רות:

**ויען אחד מהנערים כו'**כדאית' בסנהדרין צ"ג אמר רב יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע יודע נגן שיודע לשאול כו' ודייק שהיה האומר דואג משום דכתיב כאן ויען אחד מן הנערים וגו' וכתיב (שמואל ב א׳:ה׳) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו ודרשו בפסיקתא שהיה דואג האדומי. ודייקו שאמר בלשון הרע לפי שעבדיו של שאול אמרו יבקש איש יודע נגן בכנור. והוא אמר יודע נגן. ולא אמר בכנור. וגם כל המעלות גבור חיל וגו' דחשיב. מי בקש זאת ממנו. לכן דרשו שאמר זה ללשון הרע כדי שיתקנא בו שאול. וכמו שאחז"ל בפ' גט פשוט כל המספר בטובתו של חברו יותר מדאי בא לידי רעתו ע"כ:

לשאולבהלכה:

גבור חיל יודע להשיבכי לזה צריך גבורת השכל לכוון לאמתת הנקודה:

**לישא וליתן כו'**להתווכח בת"ת:

שמראה פנים בהלכהפי' שמביא ראיה לדבריו:

וי"י עמו שהלכה כמותוכי לזה צריך ישועת ה':

אלא לשון עמידהשלכן אחז הכתוב במלת עתודים לכתוב שם המלא כי במלה הזאת יוכל לרמז ג"כ שם עמידה:

אשר התעתדו לגליםפי' אשר הועמדו והוזמנו להיות גלים ודגורין כדרך החורבות:

ועתדה בשדה לךפי' תעמיד ותזמין לך בשדה די מחסורך:

**ד"א למה עתודים מלא והוא יתר ו'.**ר"ל והוא תיבת וקרבנו יתיר ו' דה"ל לכתוב קרבנו לא וקרבנו כיון שהוא היה הראשון. וע"ז מתרץ על שיצאו ממנו ו' בנים. וכל אחד היה לו ו' מעלות:

ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה הרי תריןשהמדרש מפרש דרוח ה' הוא הכלל. וחכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת השם הוא הפרטים ששה דמייתי:

**אשר אין בהם כל מום וגו' ומשכילים כו'**כצ"ל:

וקומתוס"ל שאדה"ר מן הארץ עד לרקיע היה כדאמרי' בב"ק פ"ח:

ופירות הארץשכשנברא העולם היו הכל עושים פירות בני יומן כדאי' בב"ר פ"י. ועוד שנתמעטו הפירות שאפי' אילני סרק עשו פירות כשנבראו כדאי' בב"ר פ"ה. ופשיטא שכל זה מקללות ארורה האדמה:

משנה פניו ותשלחהוובאדם הראשון קמיירי קרא. ושנוי הפנים פשוט הוא שהוא בזיוו ובהדרו לא בתמונתו ותוארו. שלא יתכן ששינה ה' את צורתו מכמות שהיה כי בצלם אלהים עשה את האדם:

שנא' ויתחבא האדםדכיון שהיה מגיע לשמים איך יכול להתחבא בתוך עץ הגן לולא שגדעה קומתו. ובתנחומא ס' בראשית סי' ו' אי' קומתו מנין דכתיב (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני וגו'. ר"ל שתי פעמים יצרתני תחלה גבוה ולבסוף שפל (תוס' בחגיגה פ"ב):

שעשה קומתו ק' אמהדאי' בילקוט כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו והעמידו על מאה אמה שנא' אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך פי' ששת עליו כף גימטרי' מאה:

**וחפרה הלבנה כו'**בב"ר לא גרס לה אלא הכי גרס מאורות מנין שגנזם דכתיב וימנע כו':

ומנין שגנזםפי' מנין שגנזה ולא אבדה ובטלה לגמרי שנאמר וימנע מרשעים אורם דמשמע דוקא מהם נמנעה אותו האור ולא מן העולם:

וימנע מרשעים אורםואע"ג דמצדיקים נמי נמנעה מאז. ה"ק מפני הרשעים. והמ"ם מ"ם הסיבה. אי נמי כיון דצדיקים לבסוף יזכו אליה שהרי להם מתוקנת לא הוי מניעה לגבייהו (יפ"ת):

ואהביו כצאת השמש בגבורתושיזהירו פניהם כחמה. ועיין בתנחומא ס' בראשית סי' ו' בענף:

אין עץ אל תורהדאי כפשוטו הלא גם העץ ימות בארץ גזעו ולא יחיה תמיד. וגם יש עצים שמתים ומתייבשים במעט זמן אלא מרמז על התורה שהיא תמידית ונצחית ואחר שהם דבוקים בתורה א"כ יחיו לעולם והיינו דכתיב העץ משמע הידוע דהיינו דאיקרי עץ חיים:

בקומה זקופהשלא ילכו שחוח לפני אויביהם:

קומה של מאותופי' קוממיות קומה מאות ומיעוט מאות שנים. אבל רש"י בפ' הספינה כתב ב' ממי"ן דריש:

ק' אמותומ"ש קוממיות לשון רבים פירו' שכל אחד מכם יהיה מאה אמה וקאי על הכלל ועל מלת אתכם:

כאדם הראשוןלאחר החטא ועיין בב"ר:

וסדן של שקמהסדן הוא בלשון יוני עץ עב וחזק תקוע בארץ (מוסף) ועי' בב"ר פ' י"ב ושם נתבאר:

אמה גדומההערוך גרס גרומה פי' תוספת ועי' בב"ר שם:

**הגפן תתן פריה וגו'**מכינוי פריה קא יליף:

כאור החמהוגו' ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים פי' כאור שבעת ימי בראשית ביום חבוש ה' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא:

אלא על שם קרבנודמלת קרבנו יתירא הוא אלא ללמד שמתחלה נעשה על שם קרבן (ז"ר):

קערה מניןשהיתה בשקל הקדש:

מה זה בשקל הקדשממלת שניהם דייק:

אין צריךללמוד ממלת שניהם שהקערה היתה משקלה בשקל הקדש. אלא מחשבון הכולל של הכלים דכתיב בסוף הפרשה נלמד:

כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדשצא וחשוב י"ב מזרקות לי"ב נשיאים משקל כל אחד שבעים שקל עולה ח' מאות וארבעים שקלים. וכן י"ב קערות כל אחת משקלה שלשים ומאה עולה משקל כולם אלף ותק"ס. סך הכל אלפים ות' שקלים. וכתיב ביה בשקל הקדש הרי להדיא שגם משקל הקערה היה בשקל הקדש:

ומה ת"ל שניהםכלו' מאחר שנלמד מחשבון הכולל דגם הקערה היה משקלה בשקל הקדש ותו לא צריך להקישה למזרק א"כ ל"ל מלת שניהם:

שהיו שוים במדהפי' ממלת שניהם נלמד דאע"פ שלא היו שוים במשקל מ"מ היו שוים שניהם במלואם במדתם:

ומה הפרש בין קערה למזרקכלו' איך אפשר שיהיו שניהם שוים במדה כיון שהקערה משקלה ק"ל שקלים והמזרק משקלו ע' שקל:

הקערה גילדה עבהשהיה עורה דהיינו הטס שלה עבה. והמזרק היה הטס שלו דק. משום הכי היו שוים במדה:

זו מן הנדבהשהיא הראשונה שבמנחות האמורות בויקרא ולא למנחת נסכים שהרי הוא דבר הלמד מענינו מה מליאה קטורת נדבה כדלקמן אף מלאים סולת נדבה. ועיין מזרחי:

**שאם נגע טבול יום במקצת כו'**פי' אם היתה עריבה ארוכה ובה אוכלי קודש מכאן ואוכלי קודש מכאן ואין נוגעין זה בזה ונגע טמא באוכלין שבראש האחד ולא נגע בכלי ואוכל אין מטמא כלי אפי' מדרבנן ואפ"ה האוכלין שבשני ראשים טמאים שהכלי מצרפן (רש"י):

היא של זהבומלת זהב אכף קאי:

**או היא של כסף כו'**ומלת זהב אעשרה קאי דסמיך ליה:

ת"ל כל זהב הכפות ק"ךהרי שסמך מלת זהב לכפות לומר שהכפות של זהב אבל משקלם של כסף:

זו קטורת נדבהשאין היחיד מביא קטורת בנדבה אלא שהוראת שעה היתה (גמרא):

שלא היה בעדרו כמוהודייק דמלת אחד הוא מיותר. שמלת פר הוא אחד ולמה כתיב אחד. אלא לומר אחד המיוחד שבעדרו:

מגיד שכולם כשרות לעולהכלומר שפר ואיל וכבש האמורים בפ' כולם הקריבו לעולה:

ושאר כולם לא הוכשרוכלומר לא הקריבו לעולה (ז"א):

**ת"ל פר אחד איל אחד כו'**פי' מאחד אחד מקיש להו (ז"א):

לכפר על קבר התהוםאיזהו קבר התהום שלא הכיר בה אדם בטומאה זו כאילו משוקע בתהום ואין דרך לעמוד עליו. ומ"ש לכפר על קבר התהום ולשון כפרה לא שייך אלא על החטא עיין במזרחי:

וכולם לא הוכשרו לזבח השלמיםכיון דכתיב ולזבח השלמים בקר שנים משמע דוקא בקר קרבו שלמים. אבל לא אילים ועתודים וכבשים (ז"א):

**ת"ל ולזבח השלמים וגו'**ר"ל ולזבח יתירא הוא דה"ל לכתוב ולשלמים. אלא מלת ולזבח לרבות את כולם. או י"ל דמיתורא דוי"ו קא דרש (ז"א):

זה מביא חטאת שלא חטאכלו' הוראת שעה היתה שהנשיאים הביאו חטאת נדבה בלא שום חטא. ואין שאר יחיד מביא חטאת נדבה בלא שום חטא:

זה קרבן דוחה שבתשהרי נשיא אפרים הקריב בשבת כדלקמן:

וכל אחד ואחד הקריב לפי דעתושהיה מכוין בה ענין גדול אבל כוונתם שונות זה מזה:

שהמליכו אביוליהודה על כולם:

לאירעפי' להתרחיש. שמסר להם בעל פה מן יעקב אבינו:

לכל שבטפי' לכל שבט שלהם. או אפשר שצ"ל לכל שבטו עד ימות המשיח:

שמלכו בכיפהבכדור הארץ. ואמר בלשון עבר שמלכו. מפני שלמה שכבר היה קודם שאמר בעל המאמר זה:

**כי הוא רודה בכל עבר הנהר כו' רב ושמואל כו'**עי' באס"ר שם נתב':

וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא הוהוהוא משיח שיבא על ענני כבוד. ועין בתנחומא תולדות סי' י"ד ובאג"ב פ' מ"ד:

**שהיה קו הים שעשה שלמה כו'**כדכתיב שם וקו שלשים באמה יסב אותו סביב:

ככדורפי' שהעולם עגול ככדור שקורין פילקא בלשון לע"ז שהתינוקות משחקים בו:

וחכמים אומריםרישא דמתניתין כל הצלמים אסורים מפני שהם נעבדים פעם אחת בשנה דברי ר"מ. ועלה קאמרי רבנן אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל כו'. וטעמא דהני ודאי נעבדין דמשום חשיבותא יהבי הני חפצי בידייהו. מקל שהוא רודה בו כו' כדמפרש הכא. ותיבת קערה שחשב כאן בהני דברים שנותנים בידו מיותר. וכן בבבלי וירושלמי ליכא. וכן מוכח לקמן בסמוך:

**כד בעי כו'**כשרצה להעלות למעלה לגובה האור ישב לו על כנפי נשרים והעלוהו לגובה ואח"כ הורידוהו:

העולם ככדורכי העומד על הארץ נראה כאילו הארץ הוא שטחי. ובגובה האומר אז נראית כי היא כדורי מכל צד:

ואת הים כקערהפי' התוס' ים אוקיינוס המקיף את כל העולם:

צייריןלשון קשירה (ועיין רש"י סדר כי תשא פסוק ויצר אותו בחרט) כלומר מתפיסים בידה:

ויצורינה קערה בידהקושיא הוא. מכיון דים דומה לקערה למה לא התפיסוה קערה בידה כמו שהתפיסוה כדור. ומתרץ משום שהם מודים שהכו"ם אינן שולטים בים. והטעם שהם טועים בכוכבי השמים וכסיליהם שכנגדם עושים הטלמסאות. והכוכב או המזל השולט ביבשה אינו שולט בים:

**שניהם מלאים שלשלמה כו'**וזהו על צד הרמז שניהם שני המלכים יהיו מלאים כל טוב ממה שיביאו להם:

אשכרפי' תשורה ודורון:

וימלאום למלךשהרי שאול לא ביקש מדוד אלא ק'. והוא הביא מאתים והשלימום כולם למלך. הרי שהיה מאה דורון למלך שאול:

שהיה שמם הטובשל דוד ומלך המשיח:

שהיו יד אחתכולם שוים לטובה. וכולם צדיקים גמורים. ולעיל אמר שהנשיאים היו במחלוקותו של קרח ואולי אח"כ קלקלו:

**לכך נמדד לו באותו מדה כו'**ר"ל לפי שציער את אביו במאמר הכר שעי"ז חשב יעקב שטורף יוסף. כן הוא נצטער במאמר זה שעל ידו נתבייש בדבר:

**וישב שלמה על כסא ה'**וכדאי' בש"ר פ' ט"ו וכי יוכל אדם לישב בכסאו של הקב"ה מי שנאמר בו כורסיה שביבין די נור. אלא מה הקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו ושולט בכל המלכים כו' כן שלט שלמה מסוף העולם ועד סופו כו' לכך נא' וישב שלמה על כסא ה' למלך כו' ע"ש:

**כנגד ט"ו מלכים שהיו מן רחבעם כו'**עי' בשמות רבה פרשה ט"ו מש"ש:

התחיל מקלסכמרמז זה ראוי להקראות קרבן אמיתי כי כיון על העתידות לתקן אותו בקרבנו:

הקריב למסעותקרי ביה הקרב ככתיבתו לשון צווי. ד״א הקריבכו׳ ר״ל קרי ביה הקריב בנקודתו ולשון הפעיל שב על משה רבינו שהקריבו בעל כרחו כו׳:

שקדמנייהודה למסעות. שמקובל היה בידם סדר הדגלים מיעקב אבינו שסדרן לשאת מטתו. עיין ברש״י פ׳ ויחי:

ד״א הקריבכאילו הקריב תחלה. מדלא כתיב והקריב דריש הכי (מת״כ) ועי׳ בספרי:

לפי שזכהבעצת הנשיאים. שהוא נתן להם העצה להקריב כדאי׳ לעיל פ׳ י״ב:

ומבני יששכריודעי בינה לעתים. שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים. ואומר שרי ביששכר עם דבורה פרש״י שרים שביששכר הם הסנהדראות שעוסקים בתורה יודעי בינה לעתים הם תמיד עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט (ז״א):

ואין ישובאלא בתי דינין לפי שהבינה הוא היודע לעבר שנים כו׳ ובדבר זה תלוי כלל המצות. לכך קאמר עליהם לישוב משפחת הישובי לפי שהיו יודעים לעבר שנים כו׳:

ויבואו לפניךכמבוא עם וישבו לפניך. פרש״י וישבו לפניך כאילו הם עמי ע״כ. כלו׳ כאילו הם ת״ח שנקראים עמי. ומביא עוד ראיה ויעקב איש תם יושב אהלים ופרש"י אהלו של שם ואהלו של עבר והם היו ב"ד. הכא נמי דכוותיה. ועוד ראיה מדכתיב שמח זבולן בצחתך כו׳ שזבולן ויששכר עשו שותפות כו׳ והם יושבים ועוסקים בתורה כו׳ לעבר שנים ולקבוע חדשים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (רש״י):

אדומה. תמימה. בלא מום. הכוונה למאי דאי׳ בילקוט סדר חקת. פרה שומע אני שחורה ולבנה (חצי אדומה וחצי שחורה או לבנה כשרה) ת״ל תמימה לאדמימות. או תמימה למומין. כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומין אמורים הא מה ת״ל תמימה לאדמומית עכ״ל. וזהו כוונתו כאן אדומה ולא תהיה חצי אדומה וחצי שחורה אלא תמימה באדמומית. גם בלא מום. ובלא נשיאות עול:

אהבו את התורהוע"כ עמלו לדעת קביעות החדשים והשנים שידעו מזה קביעות המועדים של תורה:

לקרסיןבלשון יוני עת וזמן (מוסיף) וכן פי' הא"א לקרסין לפרקים. ור"ל שידעו והשיגו ברוה"ק גזירת שמים בשינוי העתים עת צרה ופורענות ומקרי הזמנים שהם לפרקים והתפללו (נזה"ק). ונראה שזהו ג"כ הכוונה באסת"ר ריש פ"ד ע"ש. ודע דבאסת"ר שם אי' לדעת מה יעשה ישראל שהיו יודעין לרפאות את הקירוס וזהו סיום לדעת רבי תנחומא שמפרש יודעי בינה לעתים לקירסין. וכאן מפרש לדעת מה יעשה ישראל באיזה יום יעשו מועדים וזהו סיום לדעת האומר יודעי בינה לעתים לעבורים. ונמצא שחסר כאן הסיום דשם ושם חסר הסיום דכאן:

לעיבוריןפי' לעבר שנים:

שהיא קרויה לחם כו' המשולה ביין כו' כנגד התורה הצריכה להיות אחתהכוונה דאי' בר"מ פ' צו ופ' עקב מבואר דתורה שבכתב שהוא מצד הימין נמשל ללחם. ותורה שבע"פ:

ומסיימת במ"םה' יברך את עמו בשלום:

שאין אחד מהם סותר על חברושאין תורה שבע"פ סותר לתורה שבכתב כי אם פירוש המקרא וענינם אחד:

שצפה על גבי נפהלפי שמרוב שמנה מתדבקת בדופני נפה ודמי לעיסה שנילושה בדבש וחמאה. נופת דבק הנפה. צופים שצפה (יפ"ת):

יפה ת"ת עם ד"אכמ"ש (קהלת ז׳:י״א) טובה חכמה עם נחלה. ועיין ילקוט שם:

**שיגיעת שניהם כו'**שמתוך שהוא לומד ועוסק בתורה ובסחורה באמונה להתפרנס אינו חומד לגזול ממון אחרים:

**כנגד הלוחות שנכתבו כו'**שניתנה בכף ידו והיא אחת. כי הלוחות והמכתב יחד הן מכתב אלהים לא טבעית ומלאכותית כי אם בנס אלהי:

ידיו גלילי זהבוכמו שדריש בחזית ולקמן בסמוך פסוק זה על הלוחות:

**א"ת ב"ש כו'**שמתחלפת א' בת'. ב' בש'. ג' בר'. ד' בק'. וכן להיפך הת' מתחלפת בא' כו':

שבין כל דבור ודבור כו' פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתוביםכתב היפ"מ שזה לא היה רק בלוחות שניות. דאילו בראשונות לא הוי רק י' דברות לחוד כדאי' בש"ר פ' מ"ז:

איל אחד כנגד לויםכי אל"ף מתחלפת בוי"ו. מאותיות אהו"י. נמצא איל אותיות לוי:

כבש אחד כנגד ישראלשנקראו שה פזורה:

שכולם ראויםלתורה:

**אלא האדם כו'**עיין תוס' ב"ק דף ל"ח:

המתגייר ועוסק בתורהואם לא נתגייר ועוסק בהלכות אותן שבע מצות להיות בקי בהם ג"כ מקבל שכר ככ"ג. ועיין סנהדרין דף נ"ט וב"ק דף ל"ח ועכו"ם דף ג' ומ"ש שם בעין יעקב:

שמבקרפי' שחוקר ודורש ביראת השם ית' לזבח יצרו:

או יחזק במעוזיאו מלשון אם כמו או נודע כי שור נגח הוא. כלו' אם יחזק במעוזי זו התורה שנקראת עוז כדכתיב ה' עוז לעמו יתן. ר"ל שקיים לעשות ככל הכתוב בה יעשה שלום לי שלום יעשה לי הכפל מורה על שני שלומות שלום למעלה ושלום למטה:

פסקההפסקה אתנחתא וסוף פסוק:

בחייו של עולםזה הקב"ה שנקרא חי העולמים על שמחיה את כל העולם כולו וזורע כי ענין הזריעה לפי ראות אנוש הוא הפסד וכליון. שהרי הזרעים מתמוגגים ברביבים ונרקבים. והאדם מקוה ומאמין כי בזה יותן לחם לאוכל וצמחה תברך:

בין חולין לקדשיםשזהו גדר הבדלה ואם אין דעת הבדלה מנין. וזהו מאירת עינים ע"י הדעת ההיא:

בין טומאה לטהרהשזה עיקר יראת ה' לטהר נפשו מכל חלאה וטומאה:

שהיא גופי תורהשהמשנה היא גופי תורה:

מעיד עליהם שמפיו אמרן למשהר"ל מפיו ממש פה אל פה כמו שעשרת הדברות היו פה אל פה. לא כמו שארי נבואות שבנביאים אחרים שאינן פה אל פה ממש:

לעשות משפט עבדוזה המלך:

**שאם בא להתגאות כו'**ר"ל שלכן לא הזכירה התורה נשיאותו בכדי שירגיש בזה שאם יתגאה בנשיאות אז אינו נחשב לנשיא שלכן לא כתיב בו נשיא להורות על זה:

וגבוה ממרחק יידעומתרגמינן וגותנא מן שמיא רחקין ימאיך. ור"ל שמפרש יידע ייסר כמו ויודע בהם את אנשי סוכות:

שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקלהרי הקערה והמזרק מאתים:

חשבון הגדולשל הסנהדרין בזבולן שהרי הקערה שהיא שלשים ומאה משקלה היא מרמזת כנגד זבולן שהיה חלקו על הים שהוא בדמיון קערה:

מעשההכופה את חבירו וגורם לו לעשות מצוה כד"א גט מעושה. והטעם בזה שלעולם יש לסבה יתרון על המסובב. ועיין ב"ב דף ט'. שלמדו שם זה מקרא:

קערה כנגד לחם שהיה מאכילוהקערה מרמז על לחם כמ"ש לעיל שנאמר בלחם הפנים ועשית קערותיו ותנינן קערותיו אלו דפוסים שהיו עושים בהם לחם הפנים:

מזרק כנגד ימיםכדכתיב השותים במזרקי יין:

ואין כף אלא חףהמדרש הוא על דרך אל תקרי. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל יש להם רשות לחכמים ז"ל לדרוש המקראות בכל ענין שיכולין לדרשן. וסמכו על מה שכתוב אחת דבר אלהים שתים זו שמענו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכן כתיב הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע וכדרשת חז"ל. וסמכו בדרוש זה על לשון חכמים. דבלשון חכמים על כיף ימא כמו על חוף ימא ועיין בספר באר הגולה:

ולזבח השלמים בקר שנים כנגד כו' כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חולשבירכן משה בשני דברים. כי שפע וגו' ושפוני וגו' ונראה שמתיבת ולזבח השלמים כו' עד פר אחד צ"ל לקמן אחר תיבות בממונו של זבולון. ואחר תיבות ושפוני טמוני חול צ"ל ד"א ולזבח השלמים כו':

שאינה באה על חטאובתנחומא צו סימן ז' אי' עולה באה על הרהור הלב שנא' (איוב א') והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וע"ש מ"ש ע"ז:

כי שפע ימים יינקו שני ימיםשים גינוסר היה ג"כ בחלק יששכר. ופרש"י בחומש כי שפע ימים יינקו זבולון ויששכר הים נותן להם ממון בשפע:

ספוני זה חלזוןשהוא דבר חשוב. ספוני לשון חשיבות בלשון ברייתא כדפרש"י בגמרא. ובחומש פרש"י ספוני לשון כסוי כמו שנאמר ויספון את הבית. זו חלזון שעולה מן הים להרים וצובעים בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים:

טריתמין דג שקורין טונינא:

חול זו זכוכית לבנהותחלת ברייתה מן החול כדאמרינן פ"ק דשבת. וחול של זבולן חשוב משאר חולות וראוי לזכוכית לבנה (רש"י):

**למחזיקים בה זה שבט יששכר כו'**צ"ע דהכא מפרש מחזיקים בה על הת"ח עצמן ותומכיה על המסייעין בידן. ובב"ר פ' צ"ט ובויק"ר פ' כ"ה ובתנחומא סדר בראשית משמע דמחזיקים בה היינו המחזיקים ביד ת"ח:

שהוא היה עיקר הצלהדרש שכוונתו היה לרמוז על היפך אתוון מלשון עיקר. או מלשון עקירה:

לשון צדיקבמה שהיה מדבר להם ומייעצם לטובה:

כנגד הסודשלהם אמר להשליכו הבורה והוא כיון בסוד להשיבו אל אביו אח"כ:

שמיחה בהםשמי שיש בידו למחות ואינו מוחה העון תולה בו:

**מין אחד בזהב כו'**ולכן נקרא זהב פרוים על שם שהיה דומה לדם פרים כדלעיל פ' י"ב:

צדיקים גמוריםכקטורת העולה למעלה:

**אבל אשמים כו'**שאמרו זאת אחר ההתבוננות שלא חטאו מעולם אלא חטא זה של מכירת אחיהם:

שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובההיינו בעת שישבו לאכול לחם נפרד מהם ועסק בשקו ובתעניתו. ועיין בב"ר פ' פ"ד סי' י"ט. וזהו מלאה קטורת לפי שהיה עוסק בתפלה העולה למעלה כעשן הקטורת:

משולהנמשלה:

והפסיק העניןשיש פיסקא באמצע הפסוק:

שביקרשחקר ודרש:

**ג' פעמים שמזכיר ראובן כו'**היינו פסוק כ"א וישמע ראובן וגו' ופסוק כ"ב ויאמר אליהם ראובן וגו' ופסוק כ"ט וישב ראובן אל הבור וגו':

וכנגד שלשה ויאמרפסוק כ"א ויאמר לא נכנו נפש. פסוק כ"ב ויאמר אליהם ראובן וגו' ופסוק למ"ד ויאמר הילד איננו וגו':

שבה נתקרב ראובןשפסוק זה בא ללמדנו שאע"פ שנאמר וילך ראובן וישכב וגו' מ"מ הוא בכלל אחיו שעשה תשובה. ולא נעדר ממנין בני יעקב שכולם שוים וכולם צדיקים:

כנגד מעשה המשכןמפני שהיה כחו ומדתו נגד דבר הרע במה שהמשכן ג"כ כנגד אותו הדבר. ולכן היה קרבנו דוגמת המשכן כמו שחושב להלן:

היה הורג בנואפיםשכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו כדאי' לעיל פ"ט:

כשם שהים מקיף העולםוהקערה דומה לים כדלעיל סימן י"ג:

כנגד החצר בלא המשכןפי' כנגד מה שנשאר מן החצר אחר שהועמד המשכן בתוכו:

**ועשה ממנו רצועות וסבב כו'**כיצד עשה מהן חמש רצועות של עשר אמה רוחב וארכן חמשים. השכב האחת למזרח והאחת למערב הרי רחבה שבעים. וארכה חמשים. עוד שים אחת לצפון ואחת לדרום. הרי שבעים אמה על ע' אמה. אלא שהקרנות פגומין לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת. טול מן החמשים ד' חתיכות של עשר על עשר ושים בד' קרנות ונתמלאו נשארה רצועה אחת של עשר על עשר על עשר אמות שהיא ששים טפחים על ששים טפחים ועשה אותן שלשים רצועות של שני טפחים. הרי שלשים רצועות אורך כל אחת ואחת עשר אמה ורוחב שני טפחים שכולן הן אורך ג' מאות אמות. תן שבעים לכל רוח. הרי שבעים אמות וד' טפחים על שבעים אמות וד' טפחים. אלא שהקרנות פגומין טפחיים על טפחיים. ונשאר בידך עשרים אמות אורך ברוחב טפחיים טול מהן שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו. ונשארו בידך י"ח אמות וד' טפחים ברוחב טפחיים. ואם באת לחלקו ולהקיף בהן אין מגיע התוספת לרוחב ב' שלישי אצבע דהא בעית למעבד מיניה רצועה של רפ"ב אמות וד' טפחים אורך להקיף ארבע הרוחות. וז"ש המדרש והשירים (של השבעים אמות) לפי שלא היו אמה (אלא ד' טפחים ופחות מעט מב' שלישי אצבע) לא חשיב ליה:

ועמוד הענן הרי שבעיםוכן משקל המזרק ע' שקלים:

והיה לבונה על השולחן שעולה לריח ניחוחבא ליישב שתהא שייך שם מנחה על לחם הפנים:

ספר התורה שהיה מונח אצל הארוןכדאי' פרק השותפין שדף היה בולט מצד הארון ועליו היה ס"ת מונח:

מיני צבעוניםדרש פר מלשון אפריון שהיא חופה נאה. וכתיב ביריעות וחברת את האהל והיה אחד:

כנגד עורות תחשיםדאמרי' במס' שבת פרק ב"מ ובפרק כלל גדול תחש שבימי משה כשר היה. ואמרי' במדרש חזית הכבש כולו קדוש לכן הכבש רמז לתחש (מת"כ) ואפשר שהתחש דומה לכבש:

ג' פעמיםמנין ה' באה בקרבן ג' פעמים למה שאם לרמוז לקומת הקלעים די שיבא מין אחד חמשה. אלא שהוא בין הכל חמשה עשר לרמוז לאורך הקלעים שלפאת קדמה שלא היתה ארכן אלא של ט"ו ט"ו אמה:

לעזור לאחיהםוהרי זה כדמות כח שמעון ללבוש גבורה להנקם מאויביהם בשביל אחיהם כמו שעשה שמעון בשביל אחותו:

**כד"א צדקת ה' עשה כו'**כמו שפרש"י שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. וז"ש משפטיו עם ישראל כמו שעשה שמעון עם אחיו:

הוא חמושים הוא חלוציםכלומר פתרון אחד לשניהם:

וליוצאי מצרים נחלק הארץכדאיק ביש נוחלין. ועיין ברבה ובתנחומא וברש"י סדר פנחס:

על יציאת מצריםלפי שהתחלת הצבא וסדרי המלחמה החלו מיום יציאתם ממצרים שלכן נקראו אז בשם צבאות ה'. וגד על שהיה עיקר המסייע בצבא הקריב קרבנו על יציאת מצרים. וכמו שמפרש שכיון בקרבנו על התחלת ההגאולה והגואל ממי יצמח:

מלמד שגירשה עמרםר"ל מדכתיב וילך ע"כ נישואין שניים היו (רש"א):

שנשאה עמרם להחזירה לאשה ע"י מריםכדמסיק שנתנבאה שיחזיר אשתו. שעתיד להוליד בן שיגאול את ישראל ועי' מ"ש בשמות רבה פ"א:

נולדה בין החומותכלו' בתוך מצרים כדכתיב (במדבר כ״ו:נ״ט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים. ולפי שעיבורה היהת בדרך קאמר שלידתה היתה בין החומות (רשב"ם פרק י"נ) והקדים המדרש זה להורות החשבון על שהיתה בת ק"ל שנה כמו שחושב להלן:

והיתה מן הבאים למצרים שנא' אשר ילדה אותה ללוי במצרים ואין אנו יודעיםכצ"ל ופי' בתמיה וכי אין אנו יודעים כו':

שנא' רדו שמהואמרו בב"ר פ' צ"א בשרם שהם עתידים לעשות שם ר"י שנה מנין רדו. וע' שם:

**אלו ע' זקנים כו'**כדאי' ברבה ובתנחומא בהעלותך:

ובאת אתה וזקני ישראלבש"ר אמר שהם השוטרים שהוכו בשביל ישראל אז. ואע"ג דאי' שם שנשמטו הזקנים ולא הלכו עם משה אל פרעה. מ"מ זכו לנבואה על שהוכו בשביל ישראל:

ומשה לא חסר כלוםאלא מלא רוח ה' כבתחילה. וזה מלאים:

כמה דתימא ויהי כנוחדרש מנחה לשון מנוח:

אלדד ומידדשהיו מרוח ה' בעצמו. ולא פסקה נבואתם אבל הזקנים קבלו נבואתם ממשה שנאצל מן נבואת משה עליהם ופסקה נבואתם אח"כ כדאי' לקמן פט"ו ע"ש:

עם נקודת הכסף זו ביזת מצריםר"ל עם נקודת הכסף שהיה בידך כבר שהוצאת ממצרים. נקודות כלי כסף מנוקדים ומצויירים בחברבורות וגוונים (רש"י):

בעדי זו ביזת מצריםדריש מלשון בבקר יאכל עד שהוא לשון ביזה ושלל. ועדים הוא לשון רבים קאי על ביזת הים שהיה הרבה יותר מביזת מצרים:

שלחיך פרדס רמוניםשנדרש על שילוחם ממצרים. והמשילן לסמני קטורת:

**כנגד ג' מדות טובות כו'**וביק"ר פ' ל"ב חשב ד' דברים טובים. ועיין בהמקומות שציינתי ביד יוסף:

את לשונםשדיברו בלה"ק שהוא לשון קודש בטבע. וגם מצד שלא יתערבו עמהם דברו בלשון מיוחד בינן לבינן להורות שהם עם מיוחד:

עד שפירשו ממנהוכמו שדרשו בש"ר פ' ט"ו על פסוק משכו וקחו לכם צאן משכו מעכו"ם וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח:

**ואכרה לי כו'**ודרשו חכמינו ז"ל בפרק גיד הנשה על גאולת מצרים שהיתה ט"ו בניסן:

נשבע לשבטיםשגם זכותם עמד לבניהם לגאלם. ודע דכל אלה הענינים הם רמזים עליונים שהיה ידוע לחכמינו ז"ל מה שרמז כל אחד ואחד בקרבנו: