**ג' מלכים ירבעם כו'**זכר ג' אלה לגודל מעלתם בחכמה ושמא יחשוב החושב כי לרוב חכמתם וזכות התורה שהיו יודעים אותה ידיעה גדולה יש להם חלק לעה"ב. לכן הודיענו שיסודי האמונה נתקלקלו אצל הנזכרים ונסתפקו בקצתם ולפיכך נדחו מחיי העוה"ב. וזכר בלעם והוא אינו מישראל לפי שחסידי או"ה יש להם חלק לעוה"ב. והודיע כי בלעם מרשיעי או"ה היה ואין לו חלק לעוה"ב (יפ"ת):

ג' מלכים ירבעם ואחאב ומנשהובתד"א ח"א סוף ע"ג חשב ירבעם אחז ומנשה. ובאדר"נ פרק מ"א אמר חמשה מלכים אין להם חלק לעוה"ב. ואפשר שחשב ג"כ יהויקים ואחז. ועי' סנהדרין דף ק"ג:

**ד' הדיוטות כו'**ושם באדר"נ חשב ששה הדיוטות קין וקרח ובלעם ואחיתופל ודואג וגחזי. אבל שם פרק ל"ו אי' כמו כאן:

**אמרו למלכותו השיבו כו'**באדר"נ פ' ל"ו הכי אי' רבי יהודה אומר מנשה כבר שב שנאמר ויתפלל אליו ויעתר לו. א"ל אילו כתיב וישיבהו לירושלים ושתק היינו כדבריך. כשהוא אומר למלכותו למלכותו השיבו ולא השיבו לחיי העוה"ב ע"כ. ור"ל שלא ניתנה לו כי אם העוה"ז לשלם לו על פניו להאבידו מן העוה"ב:

בקשו לצרף את שלמה עמהםדכתיב ביה ויעש שלמה הרע בעיני ה'. אז יבנה שלמה במה וגו' והרבה נשים וסוסים וכסף:

דיוקנותרגום אך בצלם ברם בדיוקנא פי' בלשון יוני דמות ותבנית (מוסף):

ונשתטח לפניהםלבקש מהם שאפי' לפי דעתם שאין לו חלק לעוה"ב יחפו על כבודו ולא יזכרוהו עם שאר הנזכרים דרשיעי טפי. ולא השגיחו עליו דמחזי כמשוא פנים להעלים האמת מפני בקשת דוד:

**יצאת אש כו' יצאת בת קול כו'**לא השגיחו על האש ועל הבת קול כענין רבי יהושע שאמר כששמע הבת קול לא בשמים היא כדאי' בב"מ. והכי נמי אחר שראו הם מתוך הכתובים שאין לו חלק לעוה"ב ס"ל דלא חיישינן לב"ק ואש. דההיא לנסויינהו קאתיא:

וביתו בנה בי"ג שנהמשום שבבנין ביתו נתעצל. אבל בבנין בהמ"ק היה זריז כדאי' בחזית פ"א סי' ה'. וא"כ היתכן שישחית אח"כ דרכיו הטובים עד שלא יזכה באחרית לעוה"ב. או ביאורו היתכן שלא יעמוד לו הזכות:

המעמך ישלמנהוכי עליכם לשלם תשלומי עונשי לאדם שאתם מואסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעוה"ב. כי אתה תבחר ולא אני וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי. לומר מי יש לו חלק ומי אין לו. הלא הדבר בי תלוי (רש"י). ומ"מ צ"ל דללישנא בעלמא דרך דרש נקט ליה הכא:

מיד נמנעו מלצרפוהטעם ששמעו לב"ק זה ולא לבת קול הראשון והוא דבשלמא בענין מעשה שביד האדם לעשות הוא דלא חיישינן לב"ק כנגד הנראה מהכתובים מכיון דלא בשמים היא. אבל במילתא דלא נפקא מינה מעשה לדידן כגון זו שביד ה' הוא לתת לו חלק לעה"ב ואין הדבר תלוי בידיהם מפני מנותן אותו בכה"ג יש להאמין לבת קול דלא שייך נסיון בבת קול כזה (יפ"מ):

דורשי רשומותפרש"י פסוקים כדכתיב ואת הרשום בכתב אמת. ובב"ק דף פ"ב ע"א ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה ופרש"י רשומות מקראות ר"ל רשומות במקראות. וכוונתו כמ"ש בעצמו במקרא על דברי חכמים וחידותם (משלי א׳:ו׳) דורשי רשומות מקרא מלא וחסר רמז דמיון וחידה. והתורת חיים כתב דורשי רשומות היינו מקראות סתומות כדאי' בפ' אלו מציאות מתניתין ברשום פי' שהחבית סתומה וחתומה ומהודק יפה:

**לי גלעד זה כו'**פרש"י עלי לסבול עונה כדי שיהיו הם זוכים. ואין זה אלא רמז בעלמא:

שנפל ברמות גלעדאפשר שרמז מקום מותו לומר שבזה כפר עונו:

זה ירבעםופי' מעוז ראשי מלכי. שהמלך מעוז לעמו והוא הראש. והכנוי יורה על הפעול כמו נסכתי מלכי. הלא שרי יחדיו מלכים (יפ"מ):

זה אחיתופל דקאתי מיהודהכדאמר בבבלי. ועיין רש"י שם וקרי ליה מחוקקי לפי שהיה חכם. וכן ומחוקק מבין רגליו. מני מכיר ירדו מחוקקים (יפ"מ):

זה גחזיוקרי ליה מואב. משום דמואב בא מערוה וגם היו צרי עין כדכתיב על דבר אשר לא קדמו וגו'. וגחזי היה ג"כ עינו צרה. ופרוץ בערוה כדאי' בירושלמי פרק חלק:

שלקה ע"י רחיצהשרחץ נעמן בירדן:

**על אדום אשליך נעלי זה כו'**פרש"י אנעול אותו בג"ע:

זה דואג האדומיכדאי' בפסיקתא שדואג היה גר אדומי:

**ומה נעביד כו'**ומה נעשה ואיך נחשבם לעה"ב ודוד מלך ישראל מקלל אותם. ר"ל לדואג ואחיתופל:

עלי לפלשלבקש להם זכות ועי"ז יאהבם דוד ויתרצה להם:

ולעשותן רעיםדרש התרועעי לשון ריעות. וה"ק קרא ע"י פילוש מעשים טובים יעשו ריעים. שפי' עלי ע"י כמו עלי עשור ועלי נבל (יפ"מ):

תמן אמרוסנהדרין ק"ד:

אם יבא מי שהרג את הפלשתיזה דוד. ובא גאולה שלימה ע"י שהוריש על ידי זה גת לבניך. ודואג קטרג עליו אז. כמ"ש בן מי זה העלם שא"ל דואג לשאול עד שאתה שואל אם הוא הגון למלכות שאל אם הוא ראוי לבא בקהל. וגם שהלשין על דוד נגד שאול בחרב הפלשתי שלקח מכהני נוב ואם יצעק דוד לפניך על שאתה נותן חלק לעוה"ב לדואג. מה אתה עושה להפיס דעתו:

עלי לעשותן רעים זה לזהוהיינו התרועעי לשון ריעות. ר"ל כיון שאין עליו רק עבירות שבין אדם לחברו שאינו נמחל עד שירצה את חברו. הרי עלי לעשותן רעים שיתרצה דוד לו וימחול לו ויבא לעוה"ב (רש"א):

ואלו הן ד' חרשיםמפרש חרשים חכמים ע"ד החרש והמסגר ועיין סוכה נ"ב ע"ב. או מפרש חרשים אומנים אליהו חרש אבן שבנה מזבח בהר הכרמל ומצינו שהוא עתיד להשתלח. ומשיח ב"ד ומשיח ב"י שניהם חרשים לבנין ביהמ"ק:

אליהו שהיה מתושבי גלעדוביאר בספר התשבי שידוע שאחר מעשה פלגש בגבעה צוו ישראל להרוג את יושבי יבש גלעד ואי אפשר שלא נמלטו מהם או שלא היו אנשים שלא נמצאו שם בפעם ההיא ולא נהרגו. והנה אליהו היה אחד מהם. ואחר זמן שנתיישבה העיר חזרו שם התושבים הראשונים שנמלטו. והם נקראו תושבי גלעד ע"ש:

שנא' לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררת את גבורתךאפרים זה משוח מלחמה. ובנימן זה אליהו שבא מאפרים עיין בב"ר סוף פ' ע"א:

אף כשיבאו הגואלים הללוהם ג' הראשונים. מ"מ העיקר יהיה ע"י משיח ב"ד:

עד שיבואו המואביות עמהםר"ל שיכלו אותם עד שלא ישארו רק הנקבות והם מותרים כמו שאמרו חז"ל מואבי ולא מואבית:

אפי' שתותיהאפי' יסודות שלה ושרשיה כד"א כי השתות יהרסון. ודרש פלשת לשון אפיל שתות. וה"ק כשאפיל שתותיה התרועעי אתרצה לכם ואגאל אתכם או דריש התרועעי כמו ערו ערו עד היסוד בה:

והיה בוטח בהםבמואבים מפרש רחצי מלשון (דנילא ג') די התרחצו עלוהי שפי' בטחון:

בסירבקדרה:

שהרגם מלך מואבדייק זאת מדכתיב וינחם את פני מלך מואב וגו' ולא מצינו שיצאו משם (רש"י ש"ב ח') ועיין מ"ש בתנחומא ריש ויחי:

שהרגם מלך מואבבשוח"ט מזמור ז' אי' וימדד שני חבלים להמית ריב"ל אמר ע"י שהרגו אביו ואמו ועינו לרות. ר"י אומר אביו ואמו ואחיו הרגו ולרות עינו:

והוא החסד שעשה נחש עם דודכדכתיב (שמואל ב י׳:ב׳) ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד:

שאין המתים חייםמשום שענין תחיית המתים קשה אצל הסברא לכן יפרשו הכתובים המורים עליה. בתחיית הנפש והשארותה. ומה שנא' יחיו מתיך וכדומה יפרשו שהוא משל לתגבורת אומתינו השפלה בימות המשיח עם היותינו חשובים בגלות כמתים. אמנם תחיית בן הצרפית שהיתה תחיה ממש יודו בתחייה כפשט הכתובים (יפ"ת):

אביגדורוכדאי' בויק"ר פ"א שנקרא אבי גדור על שהיה אבי כל הגודרים פרצתן של ישראל ועושים גדר לתורה ולמצות:

שהסרתידרש סור לשון הסרה:

שהמתילשון מיתה:

בנעילת גרונושנסתם וננעל פתיחת גרונו. ודרש נעלי לשון נעילת שער:

ויריעודרש אתרועעי לשון תרועה (מת"כ):

באיסור במהשכ"ז הצטדק דוד על עשותו הבמה כי כן עשו השלשה הראשונים לפי שעה ע"פ

**הדיבור.**וכן היה הדיבור לדוד ככה ולא מלבו:

שנאמר ובדבריך עשיתיר"ל שבדבר י"י הקריב באיסור במה:

שבע עבירותעיין בכל המקומות שציינתי ביד יוסף כי יש מקומות שגרסו שמונה עבירות:

והקריב בלילהשהקרבן בכל מקום פסול בלילה מדכתיב ביום צותו את בני ישראל. וכן שחיטה מדכתיב ביום זבחכם והכא כתיב ויעש לילה. וא"ת אי הקב"ה א"ל לעשותו בלילה מאי קאמר ויהי כי ירא מעשות יומם ויעש לילה הרי כך מצותו. ואי לא קאמר ליה היכי מצי עביד עבירה. וי"ל דקאמר לו אי בעית עביד בלילה ואלמלא פחדו היה עושה ביום כעיקר המצוה (יפ"מ):

ושור מוקצהשהוקצה לתקרובת עכו"ם ז' שנים כדכתיב ופר השני ז' שנים ומפרש בש"ס שהוקצה לאשרה ז' שנים:

ושור הנעבדלא ידעתי מהיכן נפקא (רש"י):

זה יהושע כו' למה בנה מזבח כו' יהודה מחוקקי זה דוד כו' למה הקריב דוד באיסור במההנה אגדה זו דמונה יהושע ודוד באלו שעשו ע"פ הדבור ע"כ צ"ל דס"ל כר' יוסי בר חנינא בויק"ר פ' כ"ב ריש סי' ו' דמשהוקם המשכן נאסרו הבמות לעולם ואין לה היתר אלא ע"י נביא ואז מותר אף כשבית המקדש הוה קיים ופליג על מתני' דפרת חטאת דאי' שם באו לגלגל הותרו הבמות פי' כשעברו את הירדן והוקבע שם בגלגל את המשכן כל שבע שנים שכבשו ושבע שנים שחלקו. גם אי' שם באו לשילה נאסרו הבמות וכשחרבה שילה הותרו הבמות עד שנבנה ביהמ"ק ואז שוב נאסרו:

ועתה נכדו היה קייםעל כן לא היו יכולים לילך דרך ארץ פלשתים שלא היה רשות בידם מפני שבועת אברהם:

ויחברוןדרש התרועעי לשון ריע וחבר:

זה שמואל כו' והקריב באיסור במהעיין מ"ש לעיל:

הוא ועורושכתיב ויעלהו עולה כליל. משמע כולו בלא הפשט וניתוח. ועולה טעונה הפשט כדכתיב והפשיט את העולה וה"ה לעולת הצאן ולעולת הצבור כדשנו בת"כ:

ומחוסר זמןכדכתיב טלה חלב ומפרש קטן יונק. ודייק שהיה קטן כל כך דהוה מחוסר זמן משום דאל"כ מאי נפקא מינה לאשמועינן דהוה יונק (יפ"ת):

**ויענהו ה'**שירד אש מן השמים ושרף את העולה או ע"י הרעם שהרעים ה' בקול גדול על פלשתים להבהילם שמכל זה ידעו שקבל ה' קרבנו:

שאין שבעה לעולם בלא שבתובכל יום מהשבעה הימים היו מקיפים את יריחו הרי ע"כ שחיללו את השבת:

א"ר יהושעמלת רבי מיותר שקאי על יהושע תלמידו של משה רבינו:

**וכל מה שנכבש בשבת כו'**ולכן אסור ליהנות ממנה כי לא ניתנה שבת לדחות כ"א מפני סכנת נפשות ולא להרווחת ממון:

והרי עיר הנדחת אסורה בהנאהוא"כ איך הקדישו לשמים הא עיר הנדחת אפי' להקדיש לשמים אסור ומתרץ ר' יודא הלוי שהשלל הקדישו לה' כמו חלה ר"ל שהשור ושה וחמור החרימו לפי חרב כעיר הנדחת. והכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית ה' כמו חלה:

**הה"ד מי הקדימני כו'**הכוונה למאי דסיים לקמן סי' ט' מדבר ביוסף כו' ואגב דריש ליה בדרשות אחרות כדרך המדרש:

ועושה מזוזהלהיותה מוכנת בידו אם יזכה לבית וכן מי שאין לו עלית ועושה ציצית שיהיה לו מזומן בידו (יפ"ת) או פי' שעושה מזוזה וציצית לאחרים כדי לקיים המצוה במה שאפשר לו לקיים (מת"כ):

לליתן לו ממוןשיקנה נכסים ויקנה לו בית וטלית (מת"כ):

הה"ד מי הקדימני לעשות מצותכגון זה שנתן צדקה עד שלא היה לו נכסים. וקנה מזוזה וציצית עד שלא היה לו בית וטלית. ואע"פ שאי אפשר לעשות המצוה אם לא יקדים לו הקב"ה המעות. מ"מ קרי ליה מקדים המצוה לר' תנחום כיון דעבד ליה קודם שהוצרך לעשותה (יפ"ת):

**מדבר באברהם שמעצמו הכיר להקב"ה כו'**ביאורו דודאי אם אין לאדם בתורה ובחכמה קבלת בית רבו אי אאפשר לו להשיג חכמה ודעת ויראת ה' בתורה מעצמו. אלא בסיוע שפע רוח הקדש. והכי נמי הוי באברהם ומבואר בזוהר ריש פ' לך לך דלעולם ליכא אתערותא דלעילא אלא בתר אתערותא דלתתא. ולכן באברהם אבינו דהוי מעיקרא אתערותא דלתתא שהוא מעצמו נתעורר תחלה להשיג חכמה ודעת ויראת ה' אז נתעורר עליו גם מלמעלה שפע רוה"ק להאיר לו האמת. וכן בהיפך הפונה לבו לבטלה לאחוז בסכלות והבלי העולם אז מתנהגים עמו ג"כ לפי דרכו להיות נשאר תמיד בסכלות ובחשיכה. וז"ש מדרכיו ישבע סוג לב שהוא מלא הרהורים רעים בדרכי סכלות הוא ג"כ יהיה לו כפי דרכו ואין נוגה לו באור החכמה. אבל מעליו איש טוב זה אברהם שמעצמו הכיר להקב"ה שלא היה אדם שלמדו אלא השיג הכל בשפע רוה"ק לפי שהיה איש טוב בהיותו בוחר מעצמו בטוב והיה משתדל תמיד בטוב לחקור ולדרוש להבין יראת ה' ותורתו לפיכך גם מן השמים האירו לו בסיוע שפע חכמה רוה"ק (נזה"ק):

קונה שמים וארץוקאי על אברהם שקנה שמים וארץ מהקב"ה ע"י מעשיו הטובים:

**כל מה שעשה אברהם למה"ש כו'**דריש דאשמעינן צדקת ה' שנתן שכר לאברהם כפי כל פרטי מעשיו בגמילות חסדים לאורחיה זה שלש פעמים במדבר ובארץ ולעתיד היינו לימות המשיח (יפ"ת):

פרע הקב"ה לבניו ביציאתן ממצרים ובארץ ועתיד ליתן אותם לע"לכצ"ל וכן הוא בב"ר פ' מ"ח ס"י:

**והכית בצור ויצאו ממנו מים בארץ מנין כי ה'**כצ"ל:

זיונםשהיו מזיינים עצמם ללחום עם ל"א מלכים:

שלח לחמךשהרמז על עשיית הטוב שיהיה הזכות מעותד לרוב ימים:

ואין והכן אלא לשבתדפשיטא דטבוח טבח להכין הוא לצורך האורחים כמ"ש כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. אע"כ צ"ל לדרשא אתא דערב שבת היה שמצוה להכין ליום המחרת ועמ"ש בב"ר:

כ"ד רננותדהיינו לשון תפלה ותחנה רנה:

**עד ועתה קומה כו'**פי' ועד בכלל דהיינו עד פסוק ה' אלהים אל תשב פני משיחך:

**מיד נענה כו' וכן כתיב אחריו וככלות שלמה להתפלל כו'**דמשמע דלא נענה להיות הארון בא במקומו שהשכינה ירדה עליו עד שכילה להתפלל דהיינו ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. אבל קודם שכילה תפלה זו לא היה נענה בכל כ"ד רננות דכתיב מקמיה האי קרא ה' אלהים אל תשב כו' (רש"א) ועיין מ"ש בש"ר פ"ח:

ולמה נצטערפי' למה באתה כל הצער הזה לידו. ומתרץ לפי שנתגאה כו':

מהו בנה בניתי א"ר יעקב כו' בנין בנוי בניתילכאורה זה סותר למ"ש שנצטער ע"י שנתגאה ואמר בנה בניתי בית זבול לך. לכן נראה שגיר' השוח"ט עיקר דאי' שם מפני שנתגאה ואמר בנה בניתי בית זבול לך. רבי יעקב בריה דר"י אמר בנין בנוי בניתי לך. ולפ"ז ר' יעקב פליג ואמר שלא נתגאה ואדרבה הכניע עצמו לפני הקב"ה. ואפשר שס"ל שבא הצער לידו כדי שיעשה הנס לכבוד דוד לאות שמחל לו ה' על עון בת שבע כדאי' בפ"ב דשבת:

אמר ר' יעקב בריה דרב יהודהצריך להיות רבי יצחק בריה דרב יהודה (א"א) וכן הוא בריש חזית:

אלא בהבנותומבנין נפעל:

הדימוסשורות בנין של אבנים:

וכי יש אבנים בבבלשבבל היא בירודו של עולם:

מלאך ירד כו' אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותאמפרש פום הבור של אריות וזה היתה סיבה שלא חבלוהו. דכן כתבו הטבעיים שכאשר האריה ניצוד והושם בכליבה אין לו איל ונעשה רך הלבב (רש"ש) ולפי דבריו הא דהוצרך המלאך להדמות לאריה היה להגדיל הנס שיתראה להם כדמות אריה גדול המצילו לסגור פיהם:

לכבוד ממה"מבבנין בהמ"ק:

למה נקרא שמו מלך הכבודהלא כל מלך יש לו כבוד ואיך יהיה שם מלך הכבוד מיוחד להקב"ה ועוד כי אינו מקבל שום טובה וכבוד מהברואים כי א"צ לשום דבר חלילה. לכן קאמר שהוא שולט ומושל על הכבוד. והכוונה כי הכבוד ביד המכבדים ולא ביד המכובד. ולכן לא יקרא מכובד אלא מי שהכבוד בידו והוא הנותן כבוד לזולתו ע"ד איזהו מכובד המכבד את הבריות. וכן הקב"ה לפי שחולק כבוד לזולתו נקרא מלך הכבוד. וכן פירש בעל העקידה בשער ס"ה. וכתב עוד שאמר ליראיו מפני שמשלימות הכבוד שעליו יקרא המכבד בעל הכבוד שנותן למי שראוי לו:

בקולו של משהפירשתי במקום אחר ציורו:

אין לי אלא בהרווחהכלו' אין לי שהיה ה' עמו אלא בשעת הרווחה אבל בשעת הצרה בהיותו בהסתר פנים מנין שגם באותו הפרק היה ה' עמו. ת"ל אין שר בית הסוהר גו' באשר ה' אתו. הרי שאף בהיותו בבית הסוהר היה ה' עמו (נזה"ק):

מסוייםמסומן בסימן ואות ניכר בין שאר כלי המקדש:

לעשביםעיין בהמקומות שציינתי ביד יוסף שיש שנויים בהנוסחאות:

**אין רוכבין על סוסו כו'**מפני אימת מלכות כדתנן בסנהדרין פרק כ"ג אין רוכבין על סוסו כו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך:

**וישב שלמה על כסא ה'**עיין שמ"ר פ' ט"ו:

שכןפי' נמשך ונגלה להראות לו (מת"כ):

אני נגלה עליושנראה לו הקב"ה בחלום. או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק (רמב"ן):

שלא נגע בהלשכב אצלה אפי' בלא תשמיש וכמו שפרש"י בחומש:

להקביל פני ר' יהושעיו"ט היה. שחייב לכבד את רבו בקבלת פנים:

תלמידך אנוואין לנו לדבר בפניך:

שבת של מי היתהשר"ג הוי דריש ב' שבתות. וראב"ע שבת אחת. ושאל לידע מי ההוא בעל האגדה (רש"א):

כדי להקביל שכר למביאיהםפי' כדי ליתן שכר לאביו ואמו על שמביאים אותו:

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם כו' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולםכ"ה בגמרא. ופרש"י חטיבה אחת שבח אחת מיוחדת לומר אין כמוך (לשון חטובות אטון מצרים שפי' משובחות). והאמרת פי' שבחת. כמו יתאמרו כל פועלי און. שפי' ישתבחו שדרכם צלחה:

ואף הואראב"ע (רש"י):

כדרבונותדרבן הוא כמו מחט עב נעוץ בראש מלמד הבקר:

לתלמיהשורת המענה (רש"י):

להביא חיים לעולםרצו בזה שכמו שהדרבן הוא מכוון את הפרה לעשות חרישתה ביושר ומן החרישה בא חיים לבעליה ולעולם. והם התבואה והפירות. אף ד"ת מכוונים לב האדם ומפקחים אותו השגת דעת אמתי שהיא תכליתו. וע"'י התורה נקרא איש חי שהוא דבוק על ידה בחיי עולם האמתים כמ"ש כי היא חייך וגו' וכדאי' בתנחו' סדר עקב:

אי מה דרבן זה מטלטלפי' שאינו מתקיים. אף ד"ת אינן מתקיימים ת"ל וכמסמרות שהוא דבר קבוע ומתקיים במקומו כך ד"ת מתקיימים לעולם:

אי מה מסמר זה חסרר"ל מחסר ומנקב בכותל מקום שהוא תקוע שם (רש"א):

ת"ל נטועיםדה"ל לכתוב תקועים. וכתיב נטועים. לרמוז מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד"ת פרים ורבים:

אלו ת"ח שיושבים אסופותשהתורה נקנית בקיבוץ כדאמר' אימתי ד"ת נשמעין כתיקונם בזמן שבעליהם שומעין אותן באסופות. ומדכתיב אסופות דריש ליה לשני אסיפות מחולפין הללו מטומאים והללו מטהרין (רש"א):

**איך אני לומד כו'**כי לא אדע איזה מהם אמת:

**אל אחד נתנן כו'**אין לך אחד מבני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר אלא מתורתו של הקב"ה:

**פרנס אחד כו'**אין לך מביא ראיה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו:

כאפרכספי' בערוך הוא דלי של רחים שהוא מכניס הרבה ומוציא קימעא. והוא משל שיכניס לאזנו לשמוע דברי כולם בין המטמאין ובין המטהרים. אבל יקנה לו לב להבחין איזה יכשר ויוקבע הלכה כמותו כפרש"י. וכן פרש"י בחגיגה אפרכסת טרימוי"א שעל הרחים:

שרבי אלעזר שרוי בתוכומשמע שהדרש דלעיל אמר ראב"ע. ורבי יהושע אמר אשרי הדור כו':

המשנה קראת אותו מרדעכדתנן באהלות פ' ט"ז כל המטלטלין מביאים את הטומאה בעובי המרדע:

והמקרא קרא אותו דרבן ומלמדאף על גב דדרבן הוא המחט התקוע במקל שבו עוקצין את הפרה והמקל נקרא מלמד כדתנן בפרק ט' דכלים מלמד שבלע את הדרבן. קאמר הכא שהמרדע נקרא דרבן ומלמד שפעמים נקרא הכל בשם החלק (יפ"ת):

כשהוא משמרםדריש מסמרות לשון שמירה:

**ושאר כל הימים כו'**שבמקדש דוקא מצות אתרוג כל שבעה. ובגבולין ביום ראשון מן התורה ושאר הימים מדברי סופרים וכדמפרש. ומשמע מכאן דלכ"ע מברך בשאר כל הימים רק דפליגי במטבע של ברכה אם על מצות לולב או על מצות זקנים:

**ואין ר' יהושע מודה כו'**קושיא היא:

טובים דברי דודיםחז"ל נקראים דודים ורעים להקב"ה:

סמנין בפיהםוכדאמר בפ' כיצד מעברין אל תקרי שימה אלא סימנה. וכתב הרש"א מצינו לשון סימן בקרא בישעיה ושעורה נסמן והכא שימה הנ' אחרונה נופל מהפעלים שהלמ"ד נופל בהם עכ"ל. ור"ל האות האחרונה מן השורש נקרא למ"ד הפעל:

סדרונניאשם מקום ובפסיקתא גרס סרונגלא:

**למה לא נתנו כו'**שדברי בעל פה אי אתה רשאי לכותבם:

מהו מהמה מהומה נכנסה בךכצ"ל וכ"ה בפסיקתא רבתי פ"ג. ועיין בקה"ר פי"ב. ועיין במת"כ:

אבל מה יש לו לאדם לעשותפי' לפי שא"א לכותבן משום רבויים ע"כ צריך אתה ללמוד בע"פ ולייגע עצמך:

הוי בשרלשון בשורה:

אתה נעשה בשרכמו שר וחשוב:

כדור של בנותפילק"ע בלעז שזורקין אותו הבנות ומקבלין אותו מיד ליד (רש"י בישעיה):

ספירההוא מין פרי עגול ככדור במס' כלאים הפול והספיר (מת"כ):

**וזורקות לכאן ולכאן כו'**כלו' התורה יש לה מעלה במה שהיא עמוקה מאד בטעמיה שכל אשר מיגע בה מוצא בה טעמים שונים משונים. והשכל כאילו יעוף ממקום למקום ומטעם לטעם. אך אולי ידמה האדם א"כ המה רק הטעיות שא"א לעמוד בהם לעולם וז"ש יכול כו' שמא דבריהם פורחים כלו' עולים ויורדים בהם אין ולאו ורפיא בלי חיזוק. לכן דימה למסמר שהוא חזק. ובנמשל שנוכל למצוא טעם חזק בזה. אך יש לו למסמר חסרון שיש לו שושנה מלמעלה (כפתור בראש) שעל ידה נוכל לשלוף אותו. ולכן דימה לנטע שקשים לעקור. כן נוכל למצוא טעם חזק שא"א לעקור:

משמרותכלו' וכמשמרות נטועים:

לדברי תורהכ"ד ספרים כולם הם דברי תורה ומקיש דברי סופרים להם:

אף המסמרים כ"דעי' לקמן:

**בעי כמה מסמרים כו'**יהיה בו בסנדל והמסמרות אלו היו קובעים בו לחבר עור העליון על העץ התחתון שדורסין עליו (רש"י) והא דלא יצא איש בסנדל המסומר אינו אלא בשבת וי"ט אבל בחול מותר ואפי' בשבת לא אסרו אלא דוקא אם עשוי לחזק אבל לנוי מותר כדאי' שם בגמרא דף ס' ע"ב:

וכימיך דבאךמקיש ברזל ונחשת דמנעלים דהיינו המסמרות לימיך דהיינו ימי השבוע ואסמכתא בעלמא הוא (יפ"מ):

תשעהכנגד תשעה ירחי לידה כדאי' בקה"ר:

**אחד עשר כו'**שמפני זוגות לא יתן י"ב על זה וי"ב על זה:

מנין משמרותכהונה ולויה דהיו כ"ד כי כן חלקם דוד:

שפשטו בו חכמים ידשהרחיקוהו בנידוי או בנזיפה שע"ז הזהירו במס' אבות הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה כו':

כתקנןמסודרים בפיהם אליבא דהלכתא בלי פקפוק:

הם ערבים לשומעיהם כמסמרות נטועיםר"ל נטע שנטוע במקום הראוי שהוא דבר על אופניו ויפה לעין רואיו:

ממוסמסיםשאינן מסודרות וחלקים כדבר הנתמסמס ונימוק:

הן מרות לשומעיהם כמסמרותפי' שעוקצין כמו מסמר. וה"ק קרא דברי חכמים לפעמים הם כמסמרות לשומעיהם. ופעמים הם כנטע שהוא נטוע במקום הראוי:

לשומעיהן כמסמרות. כמסמרות נטועים בעלי אסופות אימתיכצ"ל:

שבעליהם נאספיםשבעלי התורה והם החכמים הגדולים כשהם נאספים לעולמם שאז צריך התלמיד לזרז ולאמץ בדברי תורה מאחר שאין לו ממי לשאול כדמפרש:

מן משה הרועהנתנו מרעה אחד. מרעה נוטריקון משה רבינו ע"ה (מת"כ):

אשר אנכי מצוה אתכם היוםומשה הוא דקאמר לה מדקאמר לאהבה את ה'. ואע"ג דונתתי מטר ארצכם דבתריה מדבר בשם ה'. הכא משמע דמשה בדברי עצמו מדבר. ובמדרש קהלת מייתי אשר אנכי מצוך היום. והיינו קרא דושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום ומהתם ניחא טפי דכל הפרשה בשם משה אמורה כמדבר מפי עצמו ואיתא נמי התם יתורא (יפ"מ):

**מה דרבן זה כו'**עד לדעת את המקום ועד בכלל מיותר (מת"כ) וכן היפ"מ כשהעתיק זה המדרש בביאורו על הירוש' לא העתיק זה:

משה עמווסיפא דקרא איה המעלם מים את רועה צאנו:

ואומר ומשה היה רועהשמא משום דהיה רועה הוי מקמי דהוה נביא לא משמע דהשתא שזכה למה שזכה איקרי בשם זה להכי מייתי נמי קרא את רועה צאנו דהשתא נמי קרי ליה הכי (יפ"מ):

אלא כשומע מפי הקב"הולפי שרחוק שהשומע מפי קטן יהיה בעיניו מיד כשומע מפי הקב"ה לכן אמר שיהיה זה מדרגה אחר מדרגה שבתחלה יהיה בעיניו כשומע מפי חכם ואח"כ כשומע מפי חכמים כו' עד שיהיה בעיניו כשומע מפי הקב"ה (יפ"מ):

שנאמר נתנו מרועה אחדואין רועה אלא הקב"ה שנא' רועה ישראל האזינה כ"ה בקה"ר:

עיניך אלו הזקניםשהם עיני העדה משגיחים בכל דבר להורות להם הדרך הנכונה:

**ויעצם את עיניכם וגו'**את הנביאים ואת ראשיכם החזים כסה. ובילקוט שה"ש מביא הנוסחא בשם ספרי וכה"א והיה אם מעיני העדה:

בעצה ובמחשבהבכח המשער הגדול נגמר הידיעה:

בבתי מדרשות (שנא') על שער בת רביםוהיינו שערים המצויינים בהלכה:

עשיתם את התורה קוו לאליהואפך הוא כינוי אל הכהנים כמ"ש ישימו קטורה באפך (כמ"ש הגר"א) וכתיב בהם כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וקאמר אם הכהנים יהיו חזקים בתורה כמגדל הלבנון. צופה פני דמשק קוו לאליהו כו':

ואל תוסיף עליהםכגון ספר בן סירא ודוגמתו כ"ה בקה"ר:

החיצוניםספרי מינים:

ההוגהר"ל שאף שלא עשה אותו מ"מ אסור להגות וללמוד בהם:

הנטוע בדלתפי' הקבוע בדלת:

הדפיןהנסרים והלוחות שהדלת נעשה מהם:

וקיים הקב"השהרי קדמו לכל דבר שבקדושה:

אלא כדרבנותר"ל דברי חכמים וגזירתם שיש להם קיום כדרבנות פי' כמו שהיה קיום להרבנות שנתן יעקב לאפרים:

אשימנו ראשון לכל דברוהא דאשכחן בסדר פנחס ובסדר מסעי איפכא שמזכיר מנשה תחילה. י"ל שלא הקדים תמיד את אפרים אלא בקדימת מעשה ובהתמנות אבל לענין קדימה בכתוב מקדים לפעמים גם מנשה מפני כבוד בכורתו אע"פ שאפרים גדול ממנו (נזה"ק):

בשופטים יהושע שהיה משבט אפרים שנא' למטה אפריםכצ"ל. משמע מכאן שיהושע לא היה מלך אלא שופט. וכן משמע בויק"ר פ' כ"ט סי' ט':

עד וישם את אפרים לפני מנשהועד בכלל:

**והוסיף לו אות אחת כו'**כדאי' בסוטה בשעה שא"ל פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו אמרו האצטגינין לפרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמליכהו עלינו. א"ל גנוני מלכות אני רואה בו. א"ל א"כ ספר עמו בשבעים לשון באותה שעה בא גבריאל ולמדו ע' לשון ולא הוה גמיר עד שהוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה שנא' עדות ביהוסף שמו וגו' ומסיים בילקוט הפסוק הזה מתחיל בעי"ן ומסיים בע' על ע' לשון שלמדו:

אלה תולדות יעקב ראובןכלו' ראובן וכל הבאים אחריו. ולמה פרט רק את יוסף לבד. ע"ז אמר לפי שכל מה שאירע כו' ובהיותו דומה לו בכל דבר לפיכך הוא נקרא עיקר תולדותיו (יפ"ת):

שהיה יוסף דומה לאביו בכל דברכי ההדומים בתכונתם ובמדותיהם בוודאי פעולותיהם שוות. ולכן המקרים שקרה להם מלמעלה היה ג"כ שוה. כי המאורעות הוא כפי פועל האדם. וחשב כמה ענינים הן מן מעלות עצמיות שנולדו בהם. והן מן מעלות אמם. וכן המאורעות שנצרפו מאד מרוב היסורים וכן בענין גדולתם וטובתם הכל בענין אחד. וזהו שניהם מלאים שהיו שניהם ממולאים בכל טוב המעלות (אשה"נ):

מה יעקב נולד מהולבב"ר פ' ס"ג מדכתיב ממעיך יפרדו. ובתנחומא סדר נח יליף מדכתיב ויעקב איש תם. אף יוסף נולד מהול דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף וכ"ה בתנחומא סדר מקץ וכן אי' באדר"נ:

מצער עיבורהכדכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה. אבל בשעת הלידה לא מצינו בה קושי:

אף זה נתקשית אמו בשעת הלידהאפשר שצ"ל אף זה נתקשית אמו מצער עיבורה והיינו שהיה לה צער וקושי ממה שלא נתעברה כמ"ש ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי:

**זה אחיו שונא אותו.**שאפי' בשעה שלא היה מבקש להרגו דהיינו עד שלא קיבל הברכות. מ"מ שנא אותו על הבכורה. אף יוסף אפי' בשעה שלא היו מבקשים להרגו היו שונאים אותו כדאשכחן וישנאו אותו קודם ויתנכלו אותו להמיתו:

**זה נשטם כו'**וישטום עשו את יעקב ואחי יוסף נמי היו משטימים אותו כדכתיב וישטמוהו בעלי חצים:

שנא' גנובתי יום וגנובתי לילהעיין בבראשית רבה פרשה פ"ח ושם נתבאר:

**זה נתברך בעשרה ברכות כו'**ע' בבראשית רבה ושם נתבאר. וע' ג"כ בד"ר פ"א סי' י"ז מ"ש בארוכה:

זה לוו אותו מלאכיםכדדרשי' גבי והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים. וגבי ויפגעו בו מלאכי אלהים. וזה לוו אותו מלאכים דשלשה מלאכים נזדווגו לו כדאמרי' בב"ר פ' פ"ד:

זה נתגדל ע"י חלוםשבירכו ה' בחלום הסולם. וזה נתגדל ע"י חלום פרעה:

זה נתברך בית חמיו בשבילוכדכתיב ויברך ה' אותך לרגלי. וביוסף כתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. והמצרי היה חמיו כמו שאחז"ל כי פוטיפרע הוא פוטיפר:

זה כלה את הרעבעי' בב"ר ושם נתבאר:

זה השביע בנושיעלהו ממצרים וזה השביע את אחיו שיעלו עצמותיו:

זה עלו עצמותיואע"ג דכל גופו העלו. משום דביוסף צ"ל עצמות קאמר הכי נמי ביעקב דבעצמות מיהו היו דומים (יפ"ת):

לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסףר"ל להכי קרי ליוסף תולדות יעקב ביחוד. להיותו דומה לו:

עד והוא הצעירועד בכלל:

**כנגד אברהם כו'**מלת כו' מורה למה שסיים לעיל בקרבן נחשון שהיה עיקר היחוס:

אפרים ושותלח וערן הרי ג' בנים של דורותמפרש בני שלשים ג' דורות ואפרים בכלל וס"ל שערן מיוצאי מצרים היה:

האניאותו מלת אני שיאמר לך מרומז על אימתו וכדלעיל:

ת"ל ואת שבתותי תשמרולכאורה נראה דמדסמך זה לזה דריש ליה. אבל אומרו כולכם חייבים בכבודי לא נפקא לן מהסמיכה. אלא מאומרו אני ה' בסיפא דקרא. ופי' הפסוק אע"פ שאמרתי לך איש אמו ואביו תיראו הוא בתנאי שאת שבתותי תשמורו. אבל אם כדי לכבדו צריך אתה לחלל את השבת או לאחת מכל מצות התורה לא. וזה מפני שאני ה' אדון לכולכם ואתה ואביך חיייבים בכבודי (קרבן אהרן):

רואה את הנולדכמ"ש (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כו' ואמרו חז"ל בראשיתו רואה כו':

ומחשב הפסד מצוהמה שהוא מפסיד מסחורתו בשעה שהוא עוסק במצוה. הוא מחשב כנגד השכר שיקבל עליה לעתיד:

ושכר עבירהשהוא נהנה בה הוא מחשב כנגד הפסדה שהוא עתיד להפסיד בה בעוה"ב. כי ההפסד שעתיד לבא עליו הוא הרבה מאד. וכן השכר שעתיד לבא הוא הרבה מאד (רש"י):

**אלא מאריך רוחיה כו'**פי' אלא מאריך אפיה אולי ישוב וגבי דיליה כשאינו שב. והא דכתיב נושא עון היינו למי שעושה תשובה. ועיין מ"ש בתנחומא כי תשא סי' כ"ו:

ההיןהמדה כד"א רביעית ההין:

שנתן להם ארכהאריכות זמן פן יחזרו בתשובה כד"א לשלותך תהא ארכה:

לאחר גזר דין אין שומעין לובמס' ר"ה דף י"ז אי' א"ר יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם. ומוקי ליה בצבור דוקא אבל ביחיד אין נקרע גז"ד אפי' כששב לאחר שנגמר דינו ביום הכפורים. וכתב בספר סדרי טהרה בסוף מסכת נדה הא דמחלק בענין קריעת גז"ד בתשובה בין יחיד לצבור היינו בשב מיראה דזדונות נעשה לו כשגגות. אבל בשב מאהבה דזדונות נעשין כזכיות יש כח בהן להקרע גז"ד אף ביחיד:

לנשוםיוציא ויכניס רוח נשימתו:

שיכלא הרוח בגופושיכלא לשון בית כלא אדני משה כלאם:

דין ד' מיתות לא בטלווא"ת והא חזינן כמה חייבים דמתים כדרכם. וי"ל דזכות מילה תולה ושכר מצות שעשו משתלמין בעוה"ז כדכתיב (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו (תוס' ד"ה מיום סנהדרין ל"ד). והריטב"א כתב דין ד' מיתות לא בטלו פי' באותן שנוטלין דינם בעוה"ז. כי בוודאי יש כמה רוצחים שמתים בשלוה ובהשקט שנדונים לעוה"ב. וזה ברור עכ"ל:

בסרונכיאסכרה (רש"י):

נופל מן הגגדומה לנסקל שדוחפין אותו מבית הסקילה לארץ וגבוה שתי קומות היה כדאמרי' בפ' נגמר הדין (רש"י):

או חיה דורסתואריה מפילו לארץ והורגו בדריסה (רש"י):

נחש נושכווהארס שורפו (רש"י):

שאעפ"י שנכנס לאותו גדולהדרש ועל אע"פ שהיה על ועליון עכ"ז שמר שבועת אלהים:

ולכך נאמר אלהיםרמז לכתוב שבועת אלהים:

**והיה זהיר על השבועה שלא נשבע כו'**ר"ל ששבועת שקר בודאי לא היה נשבע אפי' בפרעה. דהא כתיב גם במדעך מלך אל תקלל. אלא בוודאי כוונת יוסף היה כשאמר חי פרעה אם תצאו מזה רצונו לומר אם תצאו כולכם כל העשרה אחים. וזה קיים. שהרי נשאר שמעון וזה דאי' בתד"א ח"א סי' כ"ז לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא קיים יוסף שנאמר חי פרעה אם תצאו מזה. והלא דברים ק"ו ומה כשהיה נשבע במלך ב"ו קיים את שבועתו אם נשבע במלך מנלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו ע"כ. הרי שקיים יוסף מה שנשבע חי פרעה אם תצאו מזה וגו'. וכ"ה כוונת המכילתא ריש סדר בשלח דאי' שם יוסף קיים כל העשרת הדברותל כו' לא תשא וביוסף כתיב חי פרעה ע"כ. ר"ל שאם קיים שבועה לב"ו כ"ש שבועה שנשבע בהקב"ה. וכן מה שאמר חי פרעה כי מרגלים אתם ג"כ לא היה שקר כדאי' ברבה סדר מקץ פ' צ"א שכשבאו למצרים עברו שלשה ימים ולא באו לקנות תבואה. ושאל להם יוסף ע"ז ואמרו אבדה נאבדה לנו והיינו מבקשים אותה ע"ש. וזה היה כוונתו במה שאמר מרגלים אתם. ועיין מ"ש בב"ר פרשה צ"א סי' ח':

**שגדר עצמו כו'**כלומר שהיה דבר גדול שהגביר על יצרו. לכן מכונה בשם דבר:

ואין אישוכמו שאמרו בב"ר פ' פ"ז סי' ט' ואין איש מאנשי הבית אפשר ביתו של אותו האיש משתייר בלא איש רבי יודא אמר יום אידם של נילוס היה והלכו הכל לראות והוא לא הלך:

לא נתבהל מן מעשיהםכי יצר הלב הבא לאדם פתאום. נפשו הבהמית מוטרפת בשעת מעשה. ובלי התבוננות ח"ו יבא לזה. אך הוא עמד בשכלו להשביח שאון היצר:

מפנאימריקות:

אשר יאמר לכם תעשווזהו מי יאמר לו מה תעשה כי כן צוה להם המלך שיעשו ואין מי ימחה בידו:

בנגעת יוסףפי' במה שנוגע אל יוסף שאף שהפליג בשבחו מידיעת פתרון חלומות. הפליג בגנותו ג"כ. לומר שידיעתו מכח שטותו כמאמרם ניתנה נבואה לשוטים. או אפשר שצ"ל בגנות יוסף:

**נער שהוא שוטה כו'**משום שהיה אפשר לו לשר המשקים לומר ושם אתנו פקיד על כל האסירים. ואמר בלשון בזוי. ש"מ שכיון לבזהו. נער שהוא שוטה כלו' שאין דעתו שלימה שעודנו רך בשנים. והלהנהיג שררה ראוי שיהיה בו טעם זקנים (יפ"ת):

עברי שונאלפי שאוכלים הצאן שהיו המצרים עובדים אותו. כדכתיב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם וגו':

עבד שאינו ראוי למלכותשכך היה כתוב בנמוסין של מצרים שלא יהיה עבד מולך. כדאי' בב"ר פ' פ"ט:

**שעתיד ליתן הדין כו'**כלו' שידע אף אם ימלא תאוותו היום יש עת להנקם ממנו להשפט על מעשיו:

להיות עמה בעולם הבאכמ"ש במס' עכו"ם ה' ע"א וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין כו' שנא' ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. לשכב אצלה בעוה"ז להיות עמה לעוה"ב ע"כ. ופי' מלפפתו מעטפו. וכתב התורת חיים דהא דקאמר הגמרא וכל העובר עבירה אחת היינו עריות. דסתם עבירה דנקט הש"ס עריות הוא:

**פיו שלא נשק בעבירה כו'**חשב כל המעלות הפרטות שנשתלם לו מדה במדה מן ההיפך להיפך:

הוא לא הרכין צוארו לעבירהנקט ההרכנה משום דחרדת הגוף ותנועתו לעבירה הוה דבר מגונה מצד עצמה. ולפי שתחלת תנועת חוליות השדה שהיא עיקר הגוף בצואר. נקט צואר להרכנה (יפ"ת):

ומן המצריות בנות צעדה עלי שורוכדאי' בב"ר פ' צ"ח בנות צעדה עלי שור וגו' את מוצא בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכים והיו משליכות עליו שירין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן. אעפ"כ לא היה מביט בהם:

ולפיכך עלי שורולפיכך עלי לשלם לו שכר אותה ראיה. ודרש שור לשון ראיה כדמפרש רבי ראובן:

בכל הרואהבכל מקום שהיו יכולים לראות העיר. והענין כי זהו סימן הקדושה שהיה בנפשו ששמר מעון. ולכן יהיה קדוש בכל מקום. כי קדושת המקום תלוי ג"כ בקדושת האדם השוכן בה:

שלא גנבת ממונו של פוטיפרשהיה נאמן ביתו ולא גנב אצלו כלום. ועי' בתד"א ח"א פ"ו שחשב שם שקיים יוסף כל עשרת הדברות.

כמד"א ועין נואף שמרה נשף לומר לא תשורני עין וכתיב ובלילה יהיה כגנב הרי ששייך לשון גניבה בנואף. ולעיל פ"ב למד מדכתיב בקרא מים גנובים ימתקו:

כנגד יעקב כלו' קרבנו היה לכוון בזה ענין יעקב ומאורעות יוסף ומאורעותיהם שיקרה אותם באחרית:

ואני נתתי לך שכם אחד כו'. וכרבי יהודה דאמר בבראשית רבה סוף פרשה צ"ו זו בכורה:

כי מנשה על שם יעקב נקרא. אבל אפרים נשאר במקום יוסף. לכן לעיל באפרים חושב אפרים שותלח ערן בג' דורות שראה יוסף:

כי לא היו לו בנים. וזה מורה על חטאת כמ"ש ז"ל לשון עברה על מי שאינו מניח בן ליורשו. ויאיר בן מנשה נהרג בימי יהושע. ויאיר בגלעדי הכתוב בשופטים י' היה אחר. שהיה לו שלשים בנים ולמ"ד עיירות בארץ הגלע:

שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו. והטעם דיוסף לפי שראה מה שנמשך לו מקנאת אחיו בו על אהבת אביו אותו מהם. היה מקפיד בהיותו מטיל קנאה בין מנשה ואפרים בהודיעו חבה יתירה לקטן. וחשב כי לא ידע יעקב מה שהיה בו ביוסף. ע"ז השיב לו אבין ידעתי בני ידעתי (יפ"ת):

אלו בנות צלפחד ע"ל פ' כ"א. ובתרגום אונקלוס וברש"י סדר ויהי:

לפני אפרים כו'. שהם היו המעולים שבשבטים כמאמרם ז"ל (סוטה פרק א"נ) ראוי היה יוסף שיצאו ממנו י"ב שבטים כיעקב. וכמאמרם ז"ל שבת נ"ה על בנימן שמת בעטיו של נחש (ספורנא):

בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר כן. אלא שהיתה עיקרו של בית (רש"י) וברות רבה למד מדכתיב ורחל עקרה עיקרה של בית. וע"ש מ"ש:

מתה עלי רחל וכדאי' ברות רבה פ"ב אמר יעקב אבינו קשה עלי מיתתה של רחל מכל הצרות הבאות עלי. וגם לפי מה שאחז"ל שמתה על שאיחר נדרו. הרי היא היתה עיקר באמת:

שנולד בנימין כשהיה יעקב בן מאה שנה. וכן הוא בסע"ר פ"ב. ובספר הישר סדר וישלח. שהרי אבינו יעקב היה בן ס" שנה כשנתברך. אח"ז היה נטמן י"ד שנה ומשמש את עבר. נמצא עומד על הבאר בן ע"ז שנה. ועשרים שנה עשה בבית לבן. יצא מארם נהרים ובא לסוכות עשה שם י"ח חדשים כדאי' בב"ר פ' ע"ח. יצא מסוכות ובא לו לבית אל ועשה שם ששה חדשים. יצא משם ונולד לו בנימן:

שביחן צדקת אחיו בנימן על אודות הגביע. נראה שט"ס הוא וצ"ל שביחן צדקת אחיו בבנימן. ור"ל שביחן צדקת כל אחיו בזה שנתן הגביע באמתחת בנימן אם ימסרו נפשם עליו. וכיון שראה שמסרו נפשם על בנימן הכיר צדקת כל אחיו והתודע להם:

שביחן לשון הבחנה ונסיון:

שחשבונו שבעים יין. בגמט' שבעים:

בנינו לכפרה להורדוס על שהרג לכולהו רבנן וכדאי' בפ"ק דב"ב שבבא בן בוטא נתן לו זאת העצה ואמר לו אתה כבית אורו של עולם. היינו רבנן כדכתיב ותורה אור. תלך ותעסוק באורו של עולם היינו ביהמ"ק דכתיב ונהרו אליו כל הגוים:

שאול ואיש בושת. וכן חשיב ליה לאיש בושת בויק"ר פ' כ"ט סי' ט'. אבל בתנחומא לא חשיב ליה לאיש בושת מפני שמיד פסקה מלכותו. והרי הוא כלא היה. ולהכי אמר כאן ד"ר כנגד שני גואלים שיצא ממנו מרדכי ואסתר:

כמיוחד שבשבטים הוא יהודה שהיה ראש השבטים. ולפי שמיהודה הוד מלכות לשפוט את ישראל אמר שמדן יהיה שופט כמוהו שיהיו ישראל בימיו בשלוה כמו בימי דוד ע"י שהיה עושה נקמה בפלשתים. אי נמי שהיה שופט בצדק גמור בלי שום הנאה לעצמו וכדאי' בסוטה דף י' זכרני וחזקני אמר רב אמר שמשון לפני הקב"ה זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום. פי' שלא נהנה מהם אפי' בהעברת מקל ממקום למקום. שהעברת מקל שהוא צורך הדינים לרדות במקל ורצועה למי שלא יקבל הדין ועכ"ז שהוא לצורך עצמם לא הטריח כ"ש דבר שהיה להנאת שמשון לבדו (כלי יקר). כדוד דכתיב ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה (יפ"ת):

שהוא היה מבית לחם. הנזיר ביום התגלחו. כדכתיב בפרשת נזיר. והלחם נקרא על שם הקערה. כמו שדרשו בקערה דיששכר לעיל פ' י"ג סי' ט"ו. ובקערה דזבולן לעיל פ' הנ"ל סי' ט"ז ע"ש:

עד ואחר ישתה הנזיר יין. עד חיבת יין ולא חיבת יין בכלל. בכנגד חיבת יין שחשבונו שבעים רמז נשיא דן במה שהביא המזרק שהיה משקלה שבעים שקל. נגד מה שהותר הנזיר ביום התגלחו לשתות יין שחשבונו ע' וע"ש (עמוס ו׳:ו׳) השותים במזרקי יין. וזהו שסיים המדרש הוי יין. ר"ל היינו דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין:

עד כי טמא נזרו. ועד בכלל:

עד ויפול רוכבו אחור. ועד בכלל:

שפיטת שמשון ששפט את ישראל:

לישועתך וגו' לא אמר יעקב אלא על שמשון. משמע דהוא תפלה על שמשון ועי' בתנחו' ויחי סי' י"ב וב"ר פ' צ"ח ופ' צ"ט סי' י"ב ומ"ש שם:

וכן שמשון היה חיגר בשתי רגליו. כדאי' בסוטה דף י' ובסנהדרין דף ק"ה בלעם חגר ברגלו אחד היה שנא' וילך שפי' (ר"ל שע"י שנלחץ רגלו אל הקיר נעשה חגר באותו רגל שנא' וילך שפי כמו דשף מדוכתא) שמשון חגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפון על אורח ע"כ. (פי' שפיפון שפיפה כפולה. דחגר היה בב' רגליו) ועי' בב"ר פ' צ"ח:

מזרק ע"ש ויפל רוכבו אחור. כדאי' בב"ר פ' צ"ח סי' י"ט א"ר לוי כתיב ועל הגג כשלשת אלפים אלו מה שהיו על שפת הגג. אבל מה שהיו לאחוריהם ולאחורי אחוריהם אין בריה יודעת ואת אמרת וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ר"ל מדקאמ' וישאו אותו ולא קאמר וימצאוהו דמשמע שלא הוצרכו לחפש אחריו אלא מיד נרא' להם על זה קא מתמה איך אפשר זה ומשני אלא יעקב אבינו בקש רחמים על הדבר ויפול רכבו אחור ע"כ. פי' יעקב בקש רחמים שימצא מיד שלא יתעכב מהקבורה כלל. והרמז לזה מדכתיב ויפל רוכבו אחור שמשמע שהתפלל שלא יפול עליו אלא אחור כלו' ברחוק ממנו כדי שישאר שמשון לעצמו (יפ"ת):

שנזיר טומאה ונזיר טהרה שניהם צריכין מצות סלת חלות בלולות בשמן. כצ"ל ור"ל שבנזיר טהרה כתיב וסל מצות סלת חלות בלולות בשמן וגו' אבל נזיר טומאה לא ריך לזה. וקאמר המדרש הא דכתיב שניהם מלאים סלת בלולה בשמן רמז על נזיר טומאה ועל נזיר טהרה שאע"פ שנזיר טומאה אינו צריך להקריב מצות סולת חלות וגו' מ"מ נחשב כאילו צריך משום לפי שנזיר טומאה אינו יוצא בקרבן המביא על טומאתו ואינו יכול לשתות יין עד שיביא עוד קרבן על נזירות טהרה:

כנגד אזהרת שער שעיר דריש כמו שער (מת"כ) ויותר נראה שהכוונה שעיר לחטאת על שמשון שעבר על אזהרת שער. כמש"ל שעל שטימא עצמו בגויה היא גרמה לו לאותו גילוח:

וישפוט את ישראל בימי פלשתים וכו'. ור"ל שבקרא זה כתיב בימי פלשתים ולא כתב כן בפ' שני. גם בימי פלשתים מיותר שהדבר מוכרע ממקומו. לכן קאמר שהיו מתייראים ממנו הפלשתים כ' שנה אחרי מותו (שירי קרבן):

כנגד שני עמודי התוך אשר הפיל. כשכתיב (שופטים ט״ו:ד׳) וילפת שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם וגו' ויט בכח ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו וגו':

כבש לעולה וכבשה לחטאת. חדא מילתא היא לפיכך חשוב להו כחדא. וכן מנחתם ונסכיהם חדא מילתא היא שאין נסכים בלא מנחה. ולפי נקרא בכ"מ מנחת נסכים (מת"כ):

ט"ו אותיות שם המעין עין הקורא אשר בלחי:

אישורו חיזוק וכדמפרש (מת"כ):

כנגד עכו"ם. שלשים ומאה משקלה אלו ע' ב"נ שהם היו תחלה לאברהם. וששים מלכות שאמר שלמה. כצ"ל לפי דעתי:

אלו ע' ב"נ היינו שלשים בני חם וי"ד בני יפת וכ"ו בני שם כדאי' לעיל פרשה ט' סי' י"ב וע"ש בעץ:

וישמעאל וי"ב בניו הרי י"ג:

ועשו וי"ז בניו ובני בניו. ר"ל עשו עם בניו ובני בניו הם י"ז. כיצד בני אליפז הרי שמונה עם אליפז ועשו. ואלו הן (בראשית ל״ו:י״א) בני אליפז. תימן. אומר. צפו. וגעתם. וקנז. ובד"ה א' א' כתיב עוד. ותמנע. ועמלק. הרי ששה חוץ תמנע שתמנע לא חשיב שהיא היתה בת וכאמור לקמן. ועוד קרח שחשיב (בראשית ל״ו:ט״ו) פסוק ט"ז בני אליפז בכור עשו אלוף תימן אלף אומר אלוף צפו אלוף קנז אלוף קרח אלף געתם אלוף עמלק. הרי שבעה בני אליפז. ואליפז ועשו הרי תשעה. ורעואל בן עשו עם ד' בניו. הרי חמשה. ובני עשו שהיו מאשה אחרת שלשה יעוש ויעלם וקרח. ושני קרח היו אחד מבני עשו ואחד מבני אליפז. כן פרש"י סוטה י"ג הרי י"ז. וי"א אלופים שחושב בסוף הרי נ"ז:

ואם תאמר והלא הם נ"ח. והרי היה לאליפז שמונה כמו שחשב לעיל. ומתרץ תמנע שחשיב לעיל בבני אליפז נקבה היא. ולא קחשיב לה בחשבון הכולל שלא חשבינן אלא הזכרים.

שהיה בלע פי' שהיה עשו בולע. ר"ל זולל וסובא וחשק ליתן רוב מאכל אל בית בליעתו. כמו שמסר הבכורה בשביל בליעתו:

כי עיף אנכי פער פיו כגמל כד"א אין אובסין. כצ"ל ועי' בב"ר שם:

ובצרה מן אדום היה. אע"ג דמצינו דבצרה היא ממואב כמו שנזכר בירמיה קפיטיל מ"ח ועל קריות ועל בצרה. ס"ל דתרי בצרה הוא ופליג אדלעיל בב"ר פ' 'פ"ג שאמרו שם שבצרה אינה מאדום אלא ממואב:

שפסלן הקב"ה שפסלן והמאיסן כמצורעין. כדמפרש שקערה לשון צרעת. שכמו שהצרעת עמוק מראיה. כן הקערה עמוקה. ונקרא שם הקערה על שם קערורית:

מזרק אחד כסף אלו ישראל. מפרש מזרק לשון זריקה שהזריק והפריש את ישראל מביניהם ועשה אותם לגוי אחד בארץ. ומפרש כסף מלשון כי נכסף נכספת ור"ל שכולם קדושים וחומד אותם הקב"ה:

מהם בהם נביאים שהם מתוכם ומהם שלח עליהם כדי שישמעו לו. וזהו שניהם מלאים שמלאו אותם רוח ה'. אלא כף אחת שנדבקו בו:

מסיני בא וגו' וכדאי' בפ"ק דעכו"ם מלמד שלקח התורהו החזירה על כל הלשונות ולא קבלו עד שבא אצל ישראל וקבלוה:

ולא בחרו בהקב"ה צ"ל והם בחרו (אס"א):

קבלו עליהם ת"ת והמעשה. פרש"י קבלו עליהם ת"ת כדי שידע היאך לעשות. שזהו העיקר. ולכן הקדימו נעשה לנשמע:

זה השלחן פרש"י בחומש שהשולחן שם עושר וגדולה כמו שאומרים שולחן מלכים ע"כ. וכמו שאמרו הרוצה להעשיר יצפין וסימנך שולחן בצפון:

לא המדרש עיקר כו'. כמ"ש בספ"ב דברכות (דף י"ז ע"א) שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם כו' ע"ש:

כתרים מגן להגן עליו מפני הפורענות (רש"י):

כנגד המנורה כו' שהיא מאירה כו'. ביאר לנו בעל המאמר צורך התורה למעשה. והמעשה לתורה. כדאי' בזוהר סדר תרומה פתח רבי אבא ואמר כי נר מצוה ותורה אור ודרך החיים תוכחות מוסר כי נר מצוה כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור מאן דאתעסק באורייתא זכי לההוא נהורא דאדליק שרגא מיניה. דהא שרגא בלא נהורא לא כלום. נהורא בלא שרגא אף הכי לא יכול לאנהרא. אשתכח דכלא דא לדא איצטריך. איצטריך עובדא לאתקנא שרגא. ואיצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא עכ"ל:

שהיא מאירה את האדם. כיצד כו'. שהתורה תלמד לאדם איך יעשה מעשים טובים ותשובה כדי שיתכפרו לו עונותיו:

גדול המעשה פי' שכופה את חברו שיתן צדקה:

שנאמר והיה מעשה הצדקה. דהול"ל והיה מעשה עבודת הצדקה שלום והשקט ובטח. ומדפלגינהו משמע דעבודת הצדקה לחוד שהיא הצדקה עצמה. ומעשה הצדקה הוא המעשה לחברו שיתן צדקה. וקאמר ששכר הצדקה הוא רק השקט והבטח שהיא הרווחה קצת. אבל שכר המעשה הוא השלום שהוא דבר של טובה גמור. ועד עולם דקרא אתרוייהו קאי. וטעם הדבר שגדול המעשה יותר מן העושה. שלעולם יש לסבה יתרון על המסובב. ועיין בינה לעתים דרשות עת לחננה דרוש ע"א:

כדי למלאם כו' שכל אחד מישראל יכול לקיים מצות. מה שלא היה כן אילו לא היו המצות רבות. וכן פי' הזוהר בסדר קדושים:

ויאמרו שהם ישראל הכוונה היינו מה שמתגאים לומר שה' בחר בם ולקח אותם במקום ישראל ונתן להם את תורתו ולקחו כל המוסרים הטובים שבתורת משה ושמו אותם בכליהם ואילו היתה תורה שבע"פ בידם היו לוקחים הכל. והיה מקום לטעות אחריהם כי ה' נתן תורתו להם. אבל עכשיו שאין בידם אמתת הדברים כנודע מתורה שבע"פ. נודע כי שקר נסכם. ופירושם שקר כי הפירוש האמתי מקובל אצלנו בידינו:

עיקר הבחירה שבחר בם הקב"ה:

נפתלי זו התורה. דרש נפתלי נוטריקין נופת לי זו התורה שנקראת נופת צופים וניתנה לארבעים יום כמנין לי. שהוצרך משה להתעכב משך ארבעים יום כדי להשיגה. ועי' מ"ש בתנחומא כי תשא סי' כ"ז:

ולפי שאישורן של ישראל כו'. כדאי' לעיל ריש סי' כ"ב ע"ש:

שמחשבת ישראל עלתה תחלה כו'. וכדס"ל לר' הונא ור' ירמיה בב"ר פ"א סי' ה':

קמעא פי' מעט ושלש שנים הוא המעט בערך ק"ל:

בן ע' שנה היה. וכ"ה בסע"ר פ"א וע"ש:

שנא' ויהי מקץ שלשים כו'. פי' ת' שנה משנולד יצחק ושלשים שנה קודם שנולד יצחק. וע"כ הוא מונח משעה שנגזרה גזירת גירות היינו בין הבתרים. והגר"א בס"ע כתב שהשלים שנה משעה שהציל אותו מאור כשדים. אבל בספר הישר אי' שמעשה אור כשדים היה בשנת חמשים לאברהם. לכן נראה כמ"ש:

מלמד שהיה אברהם מגייר כו'. לשון נפש דריש ענין הגרים שהם קונים נפש חדא(נזה"ק):

שכפף דריש כף לשון כפייה:

שהיו תמימים דרש שלמים בלשון שלימות ותמימות:

ובני מלכים שבתואל מלך ארם היה. ואברהם דרשו עליו נשיא אלהים אתה מלך אתה עלינו. ולפיכך בני בקר ששור מלך בבהמות:

והאמהות לפי שקראו האימהות אמהות. ר"ל בלהה וזלפה לפי שקראום האימהות היינו רחל ולאה אמהות. כדכתיב ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה וגו' ולכן לפי שנקראו אמהות לא נכנסו בחשבון:

שלאדם הראשון נאמר. כלו' כנגד אדם הראשון:

שש מצות וכ"ה בב"ר פ' ט"ז ובש"ר פ"ל ובילקוט סדר יתרו בשם פסיקתא. אבל עוד אי' שם בילקוט אדם נתתי לו ז' מצות. וכ"ה בילקוט שה"ש ועי' בהמקומות שרמזתי ביד יוסף:

שנא' וייצר ה' אלהים כו'. הכוונה על סוף הענין דכתיב שם ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' שמזה הפסוק למדו שנצטוה על המצות:

הוליד לשת שהוא היה המובחר וכמ"ש כל אותן ק"ל שנה שפירש אדם מאשתו היה מוליד לילין ומכאן ואילך בדמותו כצלמו ואז הוחל להוליד אנשים שלמים שהם עיקר האומה:

הושתת העולם נתייסד העולם:

על שנקרא צדיק בדורו. שעכ"פ בדורו היה צדיק אף לפי האומר לגנאי בדורותיו היה צדיק עכ"פ ונאמר כסף נבחר לשון צדיק:

על מצות שנצטוה והתורה והמצות נקראו כסף שנאמר כסף צרוף בעליל:

מפני עון דורו שהיה רואה. וידע והבין שבוודאי יבא שטף לעולם. לכן לא רצה להעמיד תולדות. עד שגילה לו הקב"ה ענין התיבה שהוא ובניו ינצלו מהמבול באותה שעה נזקק להעמיד תולדות ועי' בב"ר פ' כ"ו סי' ב' דדריש שם באופן אחר:

ואותן ז' אחד העולים. פי' אותיות ז' אחד שבמלות מזרק אאחד כסף:

והיו ימיו ק"כ שנה. שזה כנגד דור המבול נאמר שהאריך ה' להם ק"כ שנה מעת שנגזרה הגזירה:

הנחש והמן שהם היו מקור הרע:

לתכלית שבעים כו' ר"ל זהו שיסד הפייטן בפרשת זכור לתכלית שבעים כו' ותכלית פי' סוף וקץ:

והייתם כאלהים אינו קדוש. כדמתרגמינן ותהון כרברבין:

כנגד ע' ימים כו'. שבכו הוא ע"ד שאמרו בפ"ק דב"ב חסד לאומים חטאת לישראל (יפ"ת):

ויש בשנת החמה. שאם היותינו מונין ללבנה הנה חדש העיבור משלים ההפרש כנודע (אלשי"ך):

ע' שמות שיש לו להקב"ה. וזה לשון אותיות דר"ע ע' שמות יש לו להקב"ה ושאר שלא בפירוש אין להם חקר ולא מספר. ובבעל הטורים סדר בהעלותך מנה הע' שמות שיש לו להקב"ה ע"ש:

ע' שמות שיש לישראל. עיין בבעל הטורים שם שמנה אותם. אלא שחסר שם שנים מן המנין כי בפרטם אינו כי אם ס"ח. וגם מנה רכים וזה ודאי ט"ז. שצ"ל רעים. והשנים החסרים הם אלהים ודודים ע' תנחומא סדר קדושים:

ע' שמות לתורה עיין אותיות דר"ע אות א':

ע' שמות לירושלים וזה שיסד הפייטן במעריב ליל ב' דפתח בפיוט אור יום הנף וז"ל יתירה חבתך ירושלים בנוי שבעים שמותיך. וכתב בסידור של"ה פי' שמרוב חבה ואהבה קרא לה הכתוב שבעים שמות כנגד ע' שמותיו של הקב"ה:

ונתן לדוד ב"י לפי כשהראה הקב"ה לאדם דור ודור ופרנסיו וראה אדם שדוד חייו חקוקים ג' שעות ונתן לו אדם ע' שנה משלו ועי' בילקוט בפסוק זה ספר תולדות אדם:

לפי שראוי היו לחיות אלף שנים. היינו אחר שריחם ה' עליו ואמר למלאכים הריני נותן לו יום משלי כדאי' בב"ר פ' י"ט סי' י"ד:

ויומו של הקב"ה אלף שנים. לא שיש אצלו זמן ח"ו. אלא שעל דרך השאלה כתבו כן:

עשר ספירות משנה היא בספר יצירה:

עשרה שליטים שבאדם. ששולטים באדם שכל מעשי האדם נעשין על ידיהם ואלו הן ב' ידים וב' רגלים וב' עינים וב' אזנים וראש הגויה ופה. כמו שאמרו סוף פ"ג דנדרים. וי' אברים אלו כוללים הד' חושים. ב' עינים חוש הראייה. ב' אזנים חוש השמע. ב' ידים וב' רגלים וראש הגויה חוש המישוש. הפה חוש הטעם. וכל מעשה אדם המורגשים נעשים ונגמרים על ידם כי חוש החמישי היינו הריח באף אין בו צורך כל כך למעשה וצרכי אדם. ומצינו כמה בני אדם תותרן. ועל כן י' אברים אלו נקראו בגוף שליטים (מהרש"א). ועי' במדרש קהלת פסוק והחכמה תעוז לחכם:

וכנגד י' בריתות האמורות בפרשת מילה. ר"ל בפרשה האחת כי בפרשה השניה יש בה ג"כ שלש בריתות. ועיין בתוס' יו"ט סוף פ"ג דנדרים ד"ה שנכרתו עליה י"ג בריתות:

ערב על שהגבירו ככה לסבול כאב כזה:

שמים וארץ וים שהמה מוסדי הבריאה בכללה עולם הגלגלים ועולם השפל המתחלק ליבשה ולמים:

שעירים עלי דשא. כשעירים לשון רוח סערה מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם אף דברי תורה מגדלין את לומדיהם (רש"י בחומש):

לכפר על קללות הארץ. וככן חטאת בא לכפר עון:

כנגד ד' טבעים (ר"ל יסודות) שברא מהם הקב"ה העולם הם אש מים רוח עפר. שלשה מהם עליונים זה למעלה מזה. והרביעי הוא תחתון הכבד שבכולם. הארץ היא הכבידה שבכולן ולכן לא נעשה בעבורה עולה לפי שאינה מן העליונים בטבעה וכנגדה נעשה השעיר לחטאת לכפר על חטאת הארץ. המים למעלה מן הארץ והאויר למעלה מן המים. והאש למעלה מהאויר שהאש קלה מכולם שהיא עולה עד לרקיע. וכנגד האש רוח ומים שהם עליונים נעשה ג' מיני עולה. ר"ל לפי שהנה עליונים בטבעם יתכן לנו בני תבל להביא ג' קרבנות תודה לה' על בריאתם לנו. מן העולות לפי טבעם שהם עליונים:

ב' מזבחות שעשה יעקב וכו'. ורש"י סדר בלק פסוק את שבעת המזבחות חשב שם שנים ליעקב אחד בשכם ואחד בבית אל. ואפשר דלא חשב באר שבע משום דלא כתיב שם שבנה מזבח רק ויזבח זבחים (ויגש מ"ו) משום ששם היה המזבח שעשה יצחק כמו שנא' (תולדות כ"ו) ויבן שם מזבח והקריב יעקב במקום שהקריב אביו לעורר זכותו לזרעו ועיין בנזה"ק בב"ר פ' צ"ד סי' ה' וביפ"ת שם. לכן נראה להגיה כאן במקום ואחד בבאר שבע ואחד בבית אל. כדאי' ברש"י הנ"ל:

כנגד איתני עולם ה' כו'. הכוונה למאי דאי בילקוט ד"ה שם ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כולם חמשה אלו שנתנבאו במצרים. וכן הוא בס"ע רבה פ' כ"א. עוד אי' שם איתן זה אברהם כו' הימן זה משה כו' וכלכל זה יוסף כו' ועיין בסדר חקת ברכה ובתנחומא. ונקראו איתנים על שהיו חכמים האיתנים שבעולם:

ה' הרגשו' ה' חושים שבהם אדם מרגיש הכל והן חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם וחוש המשוש:

וה' מורגשות הם הדברים הפועלים ההרגשות שאין הרגש בלי מורגש. דרך משל אין רואה בלי נראה ואין שומע בלי נשמע וכן כולם:

ת"ל זאת שהוא מיעוט דמשמע זאת ולא אחרת:

אבל לע"ל ימשח היינו בזמן התחיה או פירווש על זמן בית שני שאז לא היה שמן המשחה. ומלת לע"ל ירצה בזמן הבא. וזהו אשר מיעט מלת זאת ג"כ. שה"א דבימות המשיח הוא דאינו צריך למשיחה משום שטעם המשיחה הוא להמשיך שפע הקדושה מלמעלה והוא השמן הטוב. ובימות המשיח יהיה קדושתם רבה ולא יהיו צריכים להמשיחה. אבל בבית שני יהיו צריכין משיחה. ת"ל זאת למעט שגם בבית שני לא יהיה משיחה:

אמר זאת חנוכת המזבח אחרי וגו'. מזה הלשון שממלת זאת השני ממעט גם לע"ל. כי נתקדש קדושה עולמית מאז ועד עולם ועיין בסמוך:

זאת משחת כו' ת"ל זאת. שהוא מיעוט דמשמע זאת ולא אחרת ואין לומר שימעט משיחה לכ"ג אחר. שהרי כ"ג בן כ"ג נמשח שכן אמר משחת אהרן ומשחת בניו וא"כ ע"כ לא ממעט אלא ימות המשיח ולע"ל כדמסיק. וה"ק קרא זאת המשיחה תהיה לאהרן וזאת המשיחה תהיה לבניו והוא מה שימשחו בזמן הזה ולא אח"כ (ק"א):

אדין כמו עדיין:

ת"ל זאת אינם נמשחים לעולם לע"ל. קשה כאן ממעט ממלת זאת לימות המשיח ולע"ל ולעיל הצריך שני תיבות וזאת למעט המשיח ולע"ל:

ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר. לפירוש הראשון שפירשתי לע"ל היינו בזמן התחיה ה"פ ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר דמשמע הבנים המשוחים ביצהר. דיצהר הדר לבנים. ומתרץ זה אהרן ודוד והיצהר קאי אאבות. וה"ק קרא אלה שני בנים שנמשחו ביצהר כבר והם אהרן ודוד שנמשחו בזמן הזה שעומדים על אדון כל הארץ זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכותו. ולפי' השני שפירשתי לעיל על הבית שני ה"פ ומה אני מקיי' אלה שני בני היצהר שהם זרובבל ויהושע כ"ג שקראם בני היצהר דמשמע פשוטו בנים הנמשחים ומתרץ שאינו אלא בני הנמשחים והם אהרן ודוד שעומדים על אדון כל הארץ זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכותו אבל זרובבל ויהושע כ"ג הם בעצמם לא היו נמשחים:

בו ביום הקריבו. ולא לאחר זמן:

ת"ל אשר צוה ה' כו'. דיוקו של ר"ש משום שבראשונה היה ראוי שיאמר צואת ההפרשה ואח"כ צווי הנתינה. וא"כ לא ה"ל למימר אלא אשר צוה ה' להרים מאתם לתת להם. וממה שלא אמר כך למד ר"ש שלא נתחדש עתה ההפרשה שמעת עמדם בסיני היו מפרישים. ולא נצטוו עתה אלא לתתם לאהרן ולבניו. וא"כ אע"ג שהיו מפרישים אותם לא זכו בהם אהרן וביו עד שנמשחו (ק"א):

הא למדנו כו' פי' הרי למדנו ממקרא זה שביום שנמשח בו ביום זכו הכהנים לקבל מתנות. א"כ מה ת"ל ביום המשח אע"כ להורות שביום שנמשח בו ביום הקריב נחשון קרבנו:

אי ביום המשח אותו כו'. אי לא כתיב רק קרא ביום המשח אותו ולא היה כתוב גם קרא אחר המשח אותו יכול הן אמת שהקריב נחשון ביום המשח אותו. אלא קודם שנמשח הקריב. ת"ל זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. ואי לא הוה כתיב רק אחרי המשח אותו לבד. ה"א שהקריב לאחר זמן. ת"ל ביום המשח אותו הא למדנו משני המקראות שביום שנמשח בו ביום הקריב ולא קודם המשיחה אלא לאחר המשיחה:

מלמד שנתנדבו מעצמן והיה כו'. ר"ל כל אחד מדעת עצמו כיון ברוה"ק להיות קרבנותיו שוים לשל חבירו בין בארכן ובין ברחבן ובין במשקלם וכל אחד כיון כוונה אחרת בקרבנו כדאי' לעיל:

לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת. כי היה מורה שיש בהם כבוד המדומה ולא מתקבל קרבנם עד שידחו שבת. שקרבן יחיד אינו דוחה שבת עיין לעיל ס' י"ג סוף סי' ד':

הן הן שנתנדבו. דאל"כ מנינא אתא לאשמעי' (מזרחי):

ולא אירע בהם פסול. פסול היינו שלא נקבו. כלו' שלא נתקלקלו שאם נתקלקלו אין מתקן אותם שאין עניות במקום עשירות (ז"א וע"ש עוד):

יכול בזמן ששקלן בבת אחת היו יתירים כו'. פי' הרא"מ שהיו מכוונים במשקלם שהמשקל של פרוטרוט האחת שוה למשקל של פרוטרוט האחרת שאם היתה משקל האחת בלא שום הכרע היה גם משקל האחרת כן. ואם הי' במשקל האחד הכרע היה גם משקל האחר כן כדמות ההכרע ההיא בלי תוספת ומגרעת ולא כדרך השוקלי' שאין מדקדקים במשקל הפרוטרוט כ"כ בצמצום ולפעמים יהיה בו הכרע ולפעמים לא יהיה בו. וכשחוזר לשקלם כולם יחד פעמים מרבה פעמים ממעט:

קערה מנין שהיתה בשקל הקדש:

ת"ל כסף הכלים אלפים וד' מאות בשקל הקדש. צא וחשוב י"ב מזרקות לי"ב נשיאים משקל כל אחד ע' שקל עולה ח' מאות וארבעים שקלים. וכן י"ב קערות כל אחת משקלה שלשים ומאה עולה מקל כולם אלף וחמש מאות וששים. סך הכל אלפים וארבע מאות שקלים. וכתיב ביה בשקל הקדש הרי להדיא שגם משקל הקערה היה בשקל הקדש:

הנופל לתוכן אפי' חולין כדאי' פ"ט דזבחים (ז"ר):

ונפסלין אח"כ בטומאה פי' כיון שהוקדש בכלי שרת קדוש קדושת הגוף ליפסל בטומאה כדאי' בפ"ב דמעילה. וזהו דכתיב האחת לומר שעושה מה שבתוכה אחת כלו' שמצרף מה שבתוכה לקדש:

אשר יוסך בהן וכי בהן היו מנסכין. כצ"ל וכ"ה בילקוט. פי' דס"ל מנקיות הן הסניפים. וקשות היינו הקנים. וע"ז פריך וכי בהן היו מנסכין פי' וכי היו מניחין הלחם בסניפין והלא היו מניחין אותו בקנים ועי' ברש"י סדר תרומה (ז"ר):

אם היא של זהב כו'. ומלת זהב אכף קאי:

או היא של כסף כו'. ומלת זהב אעשרה קאי דסמוך ליה:

כשהוא אומר כל זהב הכפות כו'. הרי סמך מלת זהב לכפות לומר שהכפות של זהב אבל משקלם של כסף:

ומעלין על כל אחד ואחד שהקריב י"ב כפות כו'. פי' דמנינא דכתיב כפות זהב י"ב למה לי. אם ללמד שהם של זהב ומשקלם של כסף זה נלמד מדכתיב כל זהב הכפות. א"ו ללמדך שמעלים על כל אחד ואחד כאילו הקריב י"ב ועוד נלמד מזה שהן הן שנתנדבו ולא אירע בהם פסול (ז"א):

ומנין שכשרות כולם לעולה. מנין שפר ואיל וכבש האמורים בפסוק כולם הקריבום לעולה (ז"ר):

י"ב מנהיגים בנפש. בספר יצירה פרק חמישי קחשיב להו ב' ידים ב' רגלים ב' כליות טחול כבד מרה המסס קיבה קורקבן. ורבי סעדיא גאון ביארם באורך בספר יצירה ע"ש:

שהתחיל להורות כו' כי בצאת ישראל ממצרים היה מבריאת העולם שני אלפים ותמ"ח שנה שכתוב ריש סדר הקבלה להראב"ד ז"ל. ובאותו פרק היה משה רבינו ע"ה בן פ' שנה ככתוב בסדר וארא. הוצא מהם מ"ח שנה וישארו לך ל"ב שנה. הרי כשהיה בן ל"ב שנה היה שנת אלפים וארבע מאות (מח"כ). אך זה לא נתברר לי מנין להם שאז התחיל להורות. וברבה ותנחומא סדר שמות אי' פלוגתא לחד מ"ד היה משה במצרים מ' שנה ולמד מ"ד כ' שנה. ועיין במדרש משלי ובילקוט פסוק לנער דעת ומזימה ובקדושין דף ל"ו:

משה החסיד לעיל בענין של כל יום הזכיר צדיק. וכאן שכולל כל יום ויום כהדדי והוא גדול במעלה הזכיר חסיד שהוא גדול מצדיק (י"מ):

וכן קרבן נפשות ר"ל משום שבקרבן הנשיאים היה ג"כ קרבן כלים. לכן אמר שקרבן נפשות כן מרמז כנגד אלו:

פרים כנגד מלכים כי שור מלך בבהמות וחשיב כל מיני הבהמות כל אחד כפי מה שהוא למטה במעלתו מחרו לעומת כל מיני נשיאות דוגמתם באדם:

כנגד מלכים י"ב מלכים כשרים עם רחבעם. שאע"פ שלא כתב עליו ויעש הישר כמו כן לא כתב עליו ויעש הרע כמו שכתוב אצל הרעים. ומ"מ בכאן אין כוונתו לכוון מספר י"ב רק הגדולים והחשובים נגד הגדולים והחשובים ולא לשמור תמונת המספר רק פרים נגד מלכים. וכן לעולם הגדול והחזק נגד החשוב והחזק. והקטן נגד הקטן (מת"כ):

כנגד ששים רבוא מספר ישראל היוצאים מארץ מצרים:

וכנגד סוד שחשבונו כו'. יש ליישבו בדוחק שנחשוב הסמ"ך רק חמשים כמספר קדמיי (מת"כ) ור"ל שיש א"ב בזה האופן א' ב' ג'. הבי"ת הוא שנים. ואל"ף וגימ"ל ביחד הם ד'. נמצא שכל אחד מהם ג"כ שנים. וכן מ"ם נו"ן סמ"ך. הנו"ן הוא חמשים ומ"ם וסמ"ך ביחד מאה נמצא כל אחד חמשים (אס"א) ועיין בספר תשובת שתי לחם:

וכנגד בית שני שנבנה ס' על ס' רומה אמין שתין פתיה אמין שתין. והוא בעזרת ו' ג'. ובמדרשים שלפנינו נרשם (דניאל ג׳:א׳) והוא טעות כי זה כתיב בצלם נבוכדנצר ועי' במס' מדות פ"ד וצ"ע:

אלישע שמש לישראל ס' שנה. בסע"ר פ' י"ט אי' מכאן אתה מחשב כמה שנים פירנס אלישע את ישראל מי"ט להושפט ועד עכשיו (היא השנה העשירית ליואש מלך ישראל) היו יותר מששים. וכתבתי שם בעץ יוסף שעולה לס"ד שנים ואפשר שהמדרש לא כיון רק על העשיריות:

ויצחק בן ס' שנה וכנגד (שיר ג') ששים. כצ"ל ור"ל כנגד יצחק שהיה בן ששים בלדת שני בניו. וכנגד מה דכתיב ששים גבורים סביב לה:

אי ביום המשח אותו כו'. כבר בארתי זה לעיל סימן כ"ו עיין שם:

כתוב אחד אומר ובבא משה אל א"מ לדבר אתו. ומדקאמר ובבא משה בלי הגבלת זמן לביאתו יובן שירצה שכאשר היה משה רוצה לבא היה בא:

וכתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא. שנראה מזה שלא היה הביאה תלויה בידו וברצונו כי הוא מעצמו לא היה יכול לבא:

הכריע כי שכן עליו הענין. שפירושו שלא יכול משה לבא כאשר שכן עליו הענן. אבל כשלא היה הענן היה יכול והוא בא בעצמו. וז"ש אמור מעתה כו':

וכה"א ולא יכלו הכהנים כו'. בא לתת טעם למ"ש שהענן היה מונע את משה מלבא אל אהל מועד. וקאמר שהרי כתיב ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' וגו' הרי שכבוד ה' הוא מונע זה:

ושכותי כפי כו' מכאן שנתנה כו'. ר"ל מכאן מוכח שבהיות האדם בלתי נשמר הוא בסכנה וניתנה רשות לחבל אותו:

אשר נשבעתי באפי כו'. פי' בזמן היות האדם בלתי הגון לראות אור שכינתו. אז אי אפשר לראות כבודו יתב' וזהו אשר נשבעתי באפי ר"ל בעת אפי בי. שלא יוכלו לבא אל בית מנוחתי. מפני שאז ניתנה רשות למחבלים לחבל:

למה נאמר פי' מה בא ללמדנו. פשיטא כשבא משה אל אהל מועד לדבר אתו שמע את הקול מדבר אליו (ז"ר):

מאהל מועד ממש הוא היכל:

מעל הכפורת והכפורת הוא על הארון בק"ק. הרי שמן ק"ק היה מדבר עמו נמצאו ב' כתובים סותרים זא"ז:

יתקיימו במקומן ואין אתה רשאי לדחותן עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם:

מה ת"ל ובבא תיבת מה הוא מיותר (ז"א):

סילון פי' צינור:

לבין שני הכרובים. סיפא דהאי קרא וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת כו' מבין שני הכרובים. ופרש"י מדבר בינו לבין עצמו ומשה היה שומע מאליו. הרי ב' הכתובים קיימים דמאי דכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד מפני שמשה היה עומד באהל מועד ושומע הדבור שהיה מדבר הקב"ה בינו לבין עצמו מעל הכפורת מבין שני הכרובים:

לדבר אתו דלא הל"ל אלא לדבר לו. ואמר אתו. למעט את אהרן שאע"פ שהיה נכנס עמו לאהל מועד לא היה שומע הדבור אלא מפי משה (ק"א):

מדבר אליו דמדבר לו ה"ל למימר ואמר אליו למעט את אהרן. אי נמי הכל יתר דבאומרו לדבר אתו היה די שיאמר וישמע את הקול מדבר (ק"א):

מבין שני הכרובים וידבר אליו. כי גם הכא הל"ל לו. אי נמי כולו יתר כראשון:

ונועדתי לך שם דתיבת לך מיותר דהל"ל ונועדתי שם:

ודברתי אתך מעל הכפורת. שהל"ל ודברתי מעל הכפורת. אע"כ תיבת אתך בא למעט את אהרן:

אשר אועד לך שמה. בסדר כי תשא ונתת ממנה לפני העדות בא"מ אשר אועד לך שמה. והאי לך מיותר הוא דה"ל למימר אשר אועד שמה. אלא למעט את אהרן:

לדבר אליך שם שכתוב אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. דתיבת אליך מיותר למעט את אהרן:

ביום צוותו בסדר צו אשר צוה ה' את משה ביום צוותו את בני ישראל. דלמשה הל"ל. ואמר את משה:

את אשר יצוה. סוף סדר כי תשא כתיב ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. והמיעוט הוא אומרו לדבר אתו. שהיה די שיאמר ובבא משה לפני ה' יסיר את המסוה. אלא למעט:

את כל אשר אצוה אותך כו'. בסדר תרומה. דלך הל"ל ואמר אותך למעט:

ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. בסדר וארא:

ר"י הגלילי אומר אתא לאוסופי על דברי רבי יהודה בן בתירה. דרבי יהודה לא חשיב אלא מהחדש הזה לכם ואילך שהוא תחלת המצות. ומההיא ואילך הוו י"ג דברות שנאמרו למשה ולאהרן. אבל הצווין אשר נאמרו קודם לכן לא נתמעט אהרן. כגון ויצום אל בני ישראל. וכגון תנו לכם מופת. וכגון קחו לכם מלא חפניכם פיח. ורבי יוסי הגלילי אתא למימר דאף מן הצווין קודם לכן נתמעט (הראב"ד ז"ל):

ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. ופי' הפסוק להוציא את בני ישראל ממצרים בזה הוא אהרן ומשה. כי בענין ההוצאה נשתתפו אהרן ומשה. אבל ביום דבר ה' כו' לא היה אהרן בזה אלא משה לבד. א"כ בזה ממעט את אהרן מדברות מצרים (ק"א).

ביום דבר ה' אל משה בהר סיני. שירצה שדבר ה' אל משה לבד כל הדברות שהיו בהר סיני. ולא לאהרן:

וידבר ה' אליו מא"מ. כל הדברות שהיו בהר סיני ולא לאהרן. ושאר מיעוטים לא דריש רק דרשות אחרות:

זה בלעם ר"ל כי כמו שבישראל לא קם כמשה להיות מוחזק בנבואת אמת יותר ממשה לכל האותות ומופתים אשר עשה לעיני כל ישראל. כל היה בלעם מוחזק בין האו"ה בנבואה יותר משאר נביאיהם כגון בלדד השוחי וצופר הנעמתי. והיינו לא קם בישראל כמשה אבל באו"ה קם להיות מוחזק בעיניהם לנביא שכל או"ה היו מאמינים בו שכל אשר יברך מבורך ואשר יאור ארור (ס' מאיר הקטן):

שנאמר נופל וגלוי עינים. כשנופל אז היה לו גלוי עינים לראות מה שראה:

משה היה מדבר עמו פנים בפנים. ר"ל נבואה מפורשת:

לא היה יודע מי מדבר עמו. אם הקב"ה בעצמו אם מלאך ועיין בעקידה פ' בלק:

יכול שהיה קול נמוך. כלו' מדכתיב אליו דדרשי' מיניה שמשה לבד שמע. יכול מפני שהיה קול נמוך בשביל זה לא שמע אהרן וכל ישראל:

אלא הקול הוא הקול המתפרש בכתובים. ירצה דהקול הוא הידוע אליו יתברך כפי עוצם כחו ויכלתו. ומי פירש מהות זה הקול בכתובים:

כיוצא בו אתה אומר וקול כנפי כו'. שכאן לא נתבאר חוזק הקול הביא דמיון ממה שאמר אשר היה הקול בלתי מתפשט עם היותו קול חזק (ק"א):

יכול מפני שהיה קול נמוך. ולהכי לא היה נשמע אלא עד החצר על זה אמר שהיה חזק כקול שדי. ופירש הכתוב וקול כנפי הכרובים נשמע על החצר החיצונה ולא יותר אע"פ שהיה כקול שדי וחזק מפני שהיה נפסק ברצון אלהי (ק"א):

ר"א אומר הרי הוא כו'. ר"א סבר שמשלשה דברים צריך למעט את ישראל והזקנים ובני אהרן וגם אהרן בעצמו. אחד מהיעידה לדברות באהל מועד ליכנס בעת הדיבור עם משה. ב' מהדברות עצמן. ג' מקול הדברות שהוא הברת הקול מבלי חתוך אותיות וכולהו מפרש ואמר ר"א הגם שלכאורה הפסוק ונועדתי שמה לבני ישראל סותר דברי. שמשמעות ונועדתי משמע לדבור וכתיב לבני ישראל. אל תאמר כן. אלא פירושו שיהיה להם ועד ר"ל שיתיעד להם ויתקדש כבודו יתברך בהם. ואימתי היה זה כו':

או אינו כלו' או אין זה כוונת הכתוב אלא ליתן להם יעידה לדברות. כלו' שיתועדו בבאהל מועד לשמוע הדברות ת"ל ונועדתי לך ומלת לך הוא מיעוט לור לך ולא לישראל. וא"כ קרא דונועדתי לבני ישראל הוא יעוד לראיית כבוד השכינה וקרא דונועדתי לך הוא לדבור:

אוציא את ישראל כלו' אילו לא היה לי אלא קרא זה לא הייתי ממעט אלא את ישראל שלא היה להם יעידה לדברות לפי שלא הוכשרו לעלות בהר כאשר דבר ה' את משה בהר סיני:

אוציא את הזקנים כלו' אפי' אוציא את הזקנים שלא נראו כו' ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדבור עם משה כשכתיב בסדר פנחס ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר וגו' שאו את ראש. שנראה כאילו היו הם בדבור עם משה (ק"א):

אוציא את בני אהרן. כלו' אפי' אוציא את בני אהרן אחר שנראו לחוד אבל לא נתועדו ונשתתפו עם משה בדבור. אבל לא אוציא את אהרן אחר שנשתתף עם משה בדברות דכתיב אל משה ואל אהרן:

ת"ל קרא אחרינא למעט את אהרן מהיעידה שאמר אשר אועד לך שמה. למעט נס את אהרן באופן שהמיעוט הראשון נמעט ישראל והזקנים ובני אהרן שלכולם יש לי טעם וסברא למעט אותם. ולא את אהרן שאין לנו טעם למעט אותו. ולזה צריך קרא אחרינא דנמעט ממנה אהרן:

ולא אוציאם מן הדברות. משמיעת הדברות בחתוך אותיות דנימא דנהי שלא נתועדו להכנס אל אהל מועד לשמוע הדברות. אבל הדבור עצמו בשעה שהיה מדבר ה' עם משה היו שומעים אותו בחתוך אותיות:

ת"ל ודברתי אתך דלא הל"ל אלא ודברתי. אלא לומר שהיעידה לך וגם הדבור לא יהיה אלא אתך:

אבל היו שומעין את הקול. והוא הברת הקול בלי חתוך אותיות:

ת"ל וישמע את הקול מדבר אליו קול לו כו'. הנה משמע שבמיעוט קול לו קול אליו ממעטינן ישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן ומ"ה דבאומרו קול לו (למשה) בודאי שאין אחר לא ישראל ולא אהרן שומעים שא"כ לא יהיה הקול לו לבדו (ק"א):

קול לו קול אליו. פי' מדה"ל קול לו ואמר אליו:

וידבר הקדים כו' ר"ל מדאמר ויקרא ואמר וידבר גמרינן שהקדים לקרא אותו ואח"כ דבר אליו (ק"א):

הלא דין הוא פי' ולמה צריך ויקרא וידבר למימר שהקדים קריאה לדבור הא ידעינן זה מק"ו:

שהוא תחלה לדברות שמפני שמעולם לא דבר עמו צריך לקרא אותו כדי שיבין שעמו מדבר ויוכן לשמוע. ואם כן הסבה בקריאת הסנה לא היה הדבור אלא ההתחלה. ולזה לא ילמד ממנו לשאר הדברות שאין צריך לקרא אותו עוד כאשר ידבר:

דבור הר סיני יוכיח כו' והקדים בו קריאה לדבור. כדכתיב ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה ויאמר י"י אל משה:

בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל. פי' שהיה אז הדבור לכל ישראל עם משה כדכתיב בעבור ישמע העם בדברי עמך. ולזה הבדיל את משה מהם אחר שקראו בקול הנאות לו לא בקול העב של ישראל (ק"א):

יצא דבור אהל מועד שאינו באש ת"ל ויקרא וידבר כו'. עיין בק"א:

אלא לדבור זה כו'. כלו' אילו לא אמר מאהל מועד יכול אני לומר שלא היה קריאה לדבורי אהל מועד כולם אלא לדבור זה לבד שהוא היה תחלה לדברות אהל מועד אמנם לשאר דברות אהל מועד מנין:

ת"ל מאהל מועד. דקרא יתירא הוא להראות שהקריאה היה בכל דבור ודבור שדבר עמו מאהל מועד (ק"א):

יכול לא היתה קריאה אלא לדבור. שהקרא לא אמר אלא ויקרא וידבר כל שמאהל מועד ואילך. שנראה שלדבור לחוד קדם הקריאה:

ת"ל דבר וידבר כו'. פי' דהל"ל ויקרא אל משה לדבר. ואמר וידבר בוא"ו התוספת לרבות האמירות והצוויין שגם להם היה קריאה:

יכול אף להפסקות שכאשר היה שב לדבר היה תחלת הנבואה והיה קריאה:

ת"ל ויקרא וידבר לדבור היתה כו'. ר"ל במקום אשר יאמר בו דבור היה קריאה ששם היה תחלת דבור הנבואה אבל לא להפסקה שלא היה אלא השלום הדבור ועדיין היה שפע הנבואה עמו:

וכי מה היו הפסקות משמשות. פי' השתא דאמרת שלא היה הפסק השפע. אם כן לאיזה תכלית היו ההפסקות משמשות. ומשני ליתן ריוח למשה לתת לו זמן אשר בו יתבונן בחלק הדבור הנאמר לו כדי שלא יערבב הדברים. וירשם בדעתו וזכרונו. ואח"כ יאמר לו הענין האחר:

ומה אם מי שהוא שומע מפי הקב"ה. שיש בידו ללמד הדברים באופן שלא יתבלבלו העניינים לשומע. ועוד שכאשר ירצה הנביא לדבר מה ששמע הוא מדבר ברוה"ק. על אחת כמה וכמה הדיוט הדבק לדמיניות. וגם שהוא שומע מפי הדיוט שאין יכולת בידו לסדר הדברים ולהשמיען באופן שלא יתבלבלו. שצריך בדיבורו ליתן ריוח לשומע בין ענין לענין:

שאין ת"ל ויאמר ר"ל דהיה די באומר ויקרא אליו אלהים משה משה:

שכל הקריאות היה משה משה. ופירוש הפסוק ויקרא אל משה ובכל פעם שנאמר זאת הקריאה היה אומר משה משה:

לשון חבה לפי שאוהב את האדם ומחבב אותו ימתק שמו בפיו. ולזה יקראנו פעם אחר פעם:

הוא משה עד שלא נדבר עמו כו'. פי' הראב"ד שלא זחה דעתו עליו. וכן אברהם יעקב שמואל:

יכול מעל הבית. ר"ל שהיה הקול מתפשט בכל הבית:

ת"ל מעל הכפורת שלא היה הקול דופק באויר כל הבית אלא באויר אשר על הכפור' בלבד:

יכול מעל הכפורת כולה. בין במקום הכרובים ובין במקום אשר לא היו שם כרובים. ת"ל מבין שני הכרובים. שלא היה הקול יוצא ודופק אלא באויר אשר בין הכרובי' ושם היה הקול עם חתוך אותיות. ומשם היה בא לאוזן משה אשר היה באהל מועד:

א"ר שמעון ב"ע איני כמשיב כו'. שלפי דברי ר"ע היה הקול מתעלם ומסתתר בין שני הכרובים לבד ולזה יש מקום לומר שזה יורה מיעוט חבה ואהבה לישראל ולא מתפשט בכל הבית לזה הוצרך רשב"ע לומר שזה יורה חבה ואהבה לישראל ואעפ"כ איני כמשיב וחולק על דברי רבי. אלא גם רבי סובר שזה אהבה וחבה אלא שלא פירש דבריו וקצר. ואני מוסיף שסבת זה התעלומות הוא אהבה וחבה לישראל. שהגם שהוא מלא עליונים ותחתונים דחק עצמו להיות מדבר מבין שני הכרובים כדי להראות בזה השגחתו על ישראל בפרטות:

דחק להיות מדבק כצ"ל:

רבי דוסא אומר הרי הוא אומר כו'. ר"ל למה נדחק עצמנו לבקש טעם למה לא היה הקול מתפשט בכל הבית. הרי הכתוב אומר בהדיא טעם לזה כי לא יראני האדם וחי וא"כ מסתתר הכבוד מפני משה כדי שלא יראה בכבוד האלהי שהוא דבר מנוע מכל חי בגוף ונפש. כי הוא שאל הראני נא את כבוך ונאמר לו כי לא יראני האדם וחי. ואגב זה דריש תיבת וחי שהוא תנאי שבחייהם אינן רואין אבל במיתתן רואין ונהנין מזיו הכבוד לפי שתפרד הנפש מהגוף המונע אותה מראות כבודו (ק"א):

וכן ה"א ר"ל שמזה הפסוק ג"כ יובן דבמיתתו יראה. וז"ש לפניו יכרעו כל יורדי עפר וזה יהיה כשנפשו לא חיה:

אף חיות הנושאות כו'. רבי עקיבא סבר שהוא"ו הוא וא"ו התוספת. ואמר זה על החיות הנושאות כו'. ופירוש הכתוב כי לא יראני האדם ואפי' החי שהם החיות שנושאות את כסא הכבוד אינם רואות את הכבוד אלא אומרות ברוך כבוד ה' ממקומו:

איני כמשיב לפי שר"ע דריש מלת וחי מלשון חיות. והוא דורש אותו מלשון חיים. לזה אמר איני כמשיב על דבריו כי אני דורש הוא"ו להוסיף את מלאכי השרת שהם נקראים חי לפי שאין להם הרכבה שהוא סבת ההפסד. כי בזה הם נבדלים מהחיות. וזה שגם החיות חיים חיי עולם אבל אין זה חייהם מצד עצמם אלא מצד היותם נושאות הכבוד. אבל מה"ש חיים חיי עולם והוא חייהם מצד עצמם:

מפי הקב"ה כמין סילון לתוך אזניו של משה. ר"ל שהיה נכנס משה ועומד באהל מועד וקול יורד מן השמים כמין סילון של אש לבין שני הכרובים כמין סילון לתוך אזניו של משה כלעיל:

והמלאכים היו באמצע ולא היו שומעין אותו. כבר נודע דעת חכמי אמת שנפש האדם גבוה מנפש המלאכים זולתי נפש המלאכים הוא בלי חומר המסתיר. ונפש האדם מכוסה. ולכן השגת המלאכים גבוה. אבל לא כן אבי הנביאים שנתמרק גופו ואז היה נפשו גבוה עד שהיה שומע מה שלא היו המלאכים שומעים כי בבחינת עצמו נפשו גבוה מהם: