**האב חייב כו'**כל זה הוא להתבונן מחסדי ה' עלינו בכל הענינים הנצרכים לנו. הן בקיום גופני הן בהשלמות הנפשי ואהבתו אלינו כאהבת האב לבנים באמת להיטיבו בכל דבר:

חייב לפדותואם הוא בכור:

ללמדו תורהצ"ל ללמדו תורה שנא' ולמדתם אותם את בניכם. והקב"ה לימד תורה לישראל דכתיב (ישעיה מ"ב) אני ה' אלהיך מלמדך כו'. וכ"ה בתנחומא:

ללמדו מצותשזה נכלל בכלל ולמדתם אותם את בניכם. והקב"ה לימד את המצות לישראל שנא' (ויקרא כ"ו) אלה המצות אשר צוה ה' (תנחומא):

להשיאו אשהכדכתיב (ירמיה כ"ט ו') וקחו לבניכם נשים:

**האב זקוק לבנו להאכילו כו'**לעיל אמר חמשה דברים האב חיב לעשות לבנו. וכאן אמר זקוק לבנו. משום שאינו חיוב רק שמזדקק לעשות לו זה מחמת אהבת האב לבנו. ובפרט עד ו' שנה:

נותן לבנו נכסיםדרך מתנה והבן חייב להעלות לו דורון כנגדו:

**כך פתח ר' תנחומא כו' זאת הפרשה של נסכים כו' לפיכך פתח כו' לך אכול כו'**ע"ד שכתב הבחיי שנסמכה פרשת נסכים למרגלים לנחם את הבנים המתאבלים לחזק לבם שיכנסו לארץ ויקריבו שם קרבנות. וז"ש המדרש זאת הפרשה של נסכים כו' הרי חלה למטה ונסכים למעלה ר"ל הרי שיש בפרשה זו חלה ונסכים. לפיכך פתח כו' מהו כי כבר רצה וגו' זו הכנסת ישראל לארץ. ור"ל כי כבר רצה שמחל להם הקב"'ה את עוונם ויכנסו לארץ:

זו פרשת חלהלא נתחייבו ישראל בחלה רק בבואם אל א"י כדאמרי' בקדושין גדולה תורה שקדמה לחלה מ' שנה:

**והעלהו להר המוריה. א"ל הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער. אמר אברהם כו'**כצ"ל. וכ"ה בתנחומא:

להודיעך בעולםפי' להודיע טבעך בעולם. וכ"ה בתנחומא. ויצא מזה גם תועלת לי שימשכו אחרי אמונתך להכירני בעולם:

כי ידעתיובחיר"ק תחת היו"ד. והוא פועל יוצא:

הרי כבר פירששהוא יצחק כמ"ש קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. וא"כ למה נאמר כאן עוד הפעם את יחידך:

מנין את יחידךצ"ל מהו את יחידך. וכ"ה בתנחומא:

זה נפשךשבא לרבות גם נפשו שנקראת יחידה. מיתורא דקרא. וכלל שניהם בדיבור אחד משום דשייכי אהדדי. כי בהיותו בנו יחידו הוי גלי קמיה קב"ה דהוה ניחא ליה טפי באיבוד נפשו מאיבוד נפש בנו. לפיכך נחשב לו ג"כ כאילו הקריב עצמו (נזה"ק):

רבון העולמים אי אפשר לי לירדבתנחומא אי' אפשר לי לירד. ופי' בתמיה:

מששת ימי בראשיתדייק מדכתיב והנה איל משמע כבר הוא מוכן ומזומן מאז. ולא בא לסתום אלא לפרש על זמן קדום שאין קדימה לפניו (מת"כ):

חסר המקראבתמיה. וכי חסר המקרא כלום אם לא היה כתיב תחת בנו:

אמר אברהם רבון העולמים הריני שוחט את האיל כך תהיה רואה כאילו בני שחוט לפניך. נטל דמו אמר כך תהיה רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניךכצ"ל. וכ"ה בתנחומא. ור"ל שמפרש תחת לישנא דאחולי דכתיב תחת הנחשת אביא זהב. שאמר הוי רואה דמו של זה כאילו דמו של בני להיות לו כופר נפש:

נטלו והספיגופי' הספיגו במלח כלשון המשנה זבחים פ"ו משנה ה' וסופגו במלח ופי' הברטנורא לשון שאיבה ולקיחה כמו סופג את הארבעים. נותן עליו מלח כדי שיהא הראש מושך ומקבל המלח:

חייך בנך נתקרב ראשוןפי' חייך שאני מעלה עליך כאילו בנך נתקרב ראשון כו'. והשתא מפרש תחת לישנא דאתפוסי להיות הוא ותמורתו קודש. שלישנא דאתפוסי הוא שקדושת ההקדש במקומו ונתפס גם בהתמורה. כמו תחתיה תעמוד הבהרת שעמדה במקומה. ולכן אמר הוי רואה כאילו בנך נתקרב ראשון והאיל הזה תחתיו דהיינו אחריו (נזה"ק):

**איני זז מכאן עד שתשבע לי כו'**עיין בב"ר פ' נ"ו ושם נתבאר:

שנא' ויאמר בי נשבעתינתבאר בב"ר פ' נ"ו:

לבא על אברהםהספר מדבר דרך כינוי כי לא נאה לומר עליך (מת"כ):

ואלו הן היסורין שבאו על איובכי לאחר שכבר נגזרו היסורין לבא לא היו חוזרים ריקם בלי כופר נפש. וכדאמרי' באיכה רבתי בפסוק תם עונך בת ציון וגו' לא נבראו היסורין לחנם כו':

ויהי אחרי הדברים האלהשהרהר אברהם ביראת היסורין שלא יבאו עליו נתבשר שיש עוץ זה איוב בעולם שהוא יקבל היסורין:

שנא' איש היה בארץ עוץ איוב שמוופי' ארץ עוץ ארץ של איש ששמו עוץ והיינו איוב. וב' שמות היה לו (יפ"ת):

וחזר ועשה עוד ז' ימי של חגכדכתיב (דברי הימים ב ז׳:ט׳) כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים. וע' בב"ר פ' ל"ה:

ושכחו לעשות יום הכיפוריםבמועד קטן אמרו שאכלו בכוונה שדרשו ק"ו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה (ופרש"י וקרבן יחיד נשיאים דחנוכת המזבח) מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויוה"כ דענוש כרת לא כ"ש. אלא אמאי היו דואגים. התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט. ופריך הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ליכלו ולשתו. ומתרץ אין שמחה אלא בבשר ע"ש:

דשאבשם מקום:

מן המקראכלו' מפורש במקרא כתוב שניתנה לאברהם יצחק ויעקב ולא מן הדרש:

**והבן יורש כו'**לפיכך כתיב אצל ביאתם לתוכה מושבותיכם כאילו נאחזתם בה בירושה מהבטחת האבות:

פצהכלו' פינה והרחיב להם כמד"א הפוצה את דוד ובשאר מקומות במדרש גרס פינה (מת"כ). אבל לקמן סדר שופטים סי' י"ג אי' שגרגשי פנה והלך לו. וכן הוא בויק"ר פ' י"ז:

על יושביההא"א כתב שצ"ל הביאו אפילה עליהם ממה שעלו בהר למה שארון ברית ה' כו':

מקרב המחנהפי' ממקום החנייה כמו שפירש"י בחומש:

**אמר להם משה כו'**טעם למה לא עלה עמהם לפי שאמר הקב"ה כו':

מכאן שיערו הרמוניםפי' שיעור אימתי שיתחייבו במעשר:

משימסומשיתמעכו תחת ידו (ברטנורא). ובירוש' ריש מס' מעשרות אי' ר' יודא בר פזי בשם ריב"ל משיכנסו מחצה. ר' יונה בעי מן רבנן דאגדתא הוא שמע לה אחינו המסן לבבינו פלגין לבנינו. וכן המדרש כאן מפרש והולך לשון חלוקה על תחלת הבקשה על שליחות המרגלים שהיתה מחולקת מהקריבה הראשונה של מתן תורה ששם היתה מסודרת ראשים וזקנים וכו'. וכאן כולם בערבוביא כמו שפרש"י בסדר דברים והיתה מחולקת ומשונה מדרך המוסר:

לטובהכלו' כששאלו כהוגן נאמר ותקרבון וגו':

של שוקילשון תשוקה. וכן הביא הערוך מן המדרש אין שוקה של אשה אלא לבעלה שנא' ואליך תשוקתו. ופי' השדה הצמאה והמשתוקקת למים. והפך ממנה שדה הבעל כדאי' בריש מ"ק (א"א):

ארץ מצרים של שוקישהנילוס עולה ומשקה את הארץ:

כלי מלחמתולעלות לארץ לישראל:

לעלותלהגביה ולהגדיל אתכם:

ירידה היא לכםפי' דאל"כ לא תעלו למה לי (מת"כ):

נעשיתם כולכם אחתותחגרו דרשו לשון קיבוץ ואסיפה. כמו חגירת צפורן. ועיין במת"כ:

נתמלא ההיןכלו' כבר יש בידינו כמה עונות ומתייראים אנחנו שלא יתמלא המדה (ודרש ותהינו לשון הין) ור"ל שעשינו ההין מלא לכן אנו מוסרים נפשינו לעלות ההרה:

**שהזידו על חניותיו כו'**שכיון שהתרה משה בהם שלא יעלו ולא ילחמו כי ה' אין בקרבם ולא ילך הארון עמהם. והם ראו כן שהארון לא מש ממקום החנייה. ואעפ"כ הזידו ועברו על דברי הקב"ה ויעלו ההרה. וזהו דכתיב מתחילה ותהינו ואח"כ ותזידו:

פורחים עליכםכלו' במהירות ובזריזות באו עליכם:

שהן עושין מדת הדין כאילו אכזרינראה דצ"ל מדת הרחמים. כי השם שכתוב כאן הוא שם הוי"ה ב"ה. והם בחטאם עשו אותו כאילו אכזרי דכתיב ולא שמע הוי"ה בקולכם ולא האזין אליכם כמו שמסיק. וכ"ה ברש"י סדר דברים. והמת"כ כתב שיש ליישב הגירסא כאילו מדת הדין אכזרי בלי תערובות רחמים מלקבל תשובתם. אע"פ שברית כרותה ששערי דמעה לא ננעלו. והוא משום שלא היתה תשובה גמורה רק מיראת העונש ע"כ:

אלא קום לך למסעוגו' ויבואו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם. ולא בזכות עצמם. וזהו שמסיים המדרש הוי כי תבאו אל ארץ וגו' ר"ל שמיד אחר ויכתום עד חרמה כתיב כי תבאו את ארץ שיתחילו לילך וליסע ממקום הזה למקום אחר:

אלא מקריבוכלו' הוא מקריבו בעה"ז. והוא ערב עלי גם לעה"ב. להשפיע בעבור זה רב טוב בעוה"ב כלו' לימות המשיח:

גם לעוה"בדייק מדכתיב לי"י דמשמע שכולו לי"י ובלע המות לנצח (מת"כ):

**הוא זכה לקרב כו'**נראה דלעיל מיירי מעולה ועולה באה על הרהור הלב. אבל שלמים שלא באה על שום חטא חביב יותר לפני הקב"ה וכנגד זה אמר הוא זכה לקרב כו' והוא ערב לי:

זרע הקב"הדרש זרוע מלשון זרע. כי כן יכונה המע"ט שעל ידם קוצר טובה הרבה. והאור אור התורה:

כי תקצר קצירך. לדוש לא תחסום שור בדישו. לשכצ"ל. וכן הוא בתנחומא:

שחטפי' אם שחט:

תעשה ולא מן העשויפי' תעשה לשמה ולא מן העשוי כבר שלא לשמה:

שלא יוציא מן נימיןשל הטלית ויעשה כו'. כן הוא בבחיי. וברש"י מנחות מ"ב ע"ב:

ולא באמצע אלא על הכנףר"ל לא למעלה מג' גודלין מפני שאינו נקרא כנף. ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד הציפורן משום שנא' על הכנף ואם היה למטה מקשר גודל היה תחת הכנף (א"ח סי' י"א):

פתיל שהוא צריך לפותלןפי' שיהיו שזורין ולא יהיה כל חוט בד בבד. מיהו בדיעבד אם לא שזרן לא פסל בהכי (נ"צ וא"ר):

**שהתכלת דומה כו'**התכלת הוא צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי. ושורין אותו צמר תחלה בסיד. ואח"כ מכבסין אותו עד שיהא נקי. ומטילין ביורה רותחת הדם ההוא והצמר עם סמנין כמו אהל וצריף כדרך שעושין הצבעין כדי שיקלוט הצמר את העין (בחיי סדר שלח) והמזרחי כתב שתכלת צבוע ירוק של חלזון. פי' חלזו הוא דג ועולה מן הים פ"א לשבעים שנה ומראית דמו ירוק דומה לים:

ויראו את אלהי ישראלוגו' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. הרי דבשמים כתיב ספיר וכמעשה וגו' כמראה אבן ספיר דמות כסא. אלמא רקיע הוא כמחזה כסא (מנחות מ"ג וע"ש בתוס'):

שתהא נראיתדרש ציצית לשון הבטה כד"א מציץ מן החרכים. ור"ל שצריך שתהא הציצית תלוי ויוצא מן הכנף. וע"ז בעי וכמה שיעורה שתהא יוצא. ועיין מנחות מ"א ובספרי סדר זו:

וכמה שיעורהשיהיה תלויה הענף לבד מן הגדיל (רש"י):

**ב"ש אומרים ד'**וכן הלכה כדאמרו בפ' התכלת הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת ד'. שפירוש נותן ד' חוטין בסוף הטלית בתוך ג' אצבעות וכופלן לשמונה חוטין. ומשולשת פי' תלויה הציצית ד' אצבעות והיינו כב"ש:

אותו ולא אותהדהל"ל אותה כלו' המצוה של ציצית (מת"כ) ובספרי אי' ר"מ אומר וראיתם אותם לא נאמר (ופי' הז"א דהא אציצית קאי וציצית הוא ל"ר). אלא וראיתם אותו. מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאילו הקביל פני השכינה שהתכלת דומה לים כו' והרקיע דומה לכסא הכבוד. ור"ל כמ"ש בגמרא כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם ואותו תעבוד. ופרש"י מה להלן שכינה אף כאן שכינה:

המראהפי' ראיית ציצית מביאה לידי זכירת מצות (רש"י):

כי לא דבר רק הוא מכםר"ל כמו שדרשו חז"ל ואם רק הוא מכם הוא רק כלו' מצדכם. שהרי אם תרצו תעשו לכם מעשים וסימנים המחזיקים כח הזכרון המביא לידי מעשה. וכהאי דאמרינן בעירובין אגמריה בסימנין ואסבריה בדדמי ליה ומסורת סייג לתורה (מת"כ):

ארנוניתבל"י מה שמקבצים אנשי העיר לתת ארוחה או מתנה לשלטון ושר (מוסף):

אפכיותספר הזכרונות (ערוך) והמעריך פי' כתבי קבלות:

ולא תתורו אחרי לבבכםואחרי עיניכם אשר אתם זונים. הלב והעינים כו':

מזניןגורמין לו שמזנה בתאותו ומה' יסיר לבו:

הקברניטבלשון יוני מנהיג הספינה רב החובל (מוסף):

תפוס חבל זהשבו ימשכנו ליבשה או לתוך הספינה:

בעוה"זהוא סיום במאמר טוב ובתקות ישועה באחרית ב"ב:

אתם פורשיםכי הנפש מצד עצמה לולא יצורי הגוף היתה תאותה רק בטוב. כי עצם מאוויה רק ששה ושמחה לעשות רצון ה'. אבל המניעה רק מצד היצר הבא מחומר הגוף. ולכשיעקר היצר אז ממילא יהיו רוצים במצות: