פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרוכלו' מאחר שיש לו מדת אהרן כאילו הוא בנו בטבע. לכן בדין הוא שיטול שכרו היינו הכהונה והשלום לכן אמר הנני כו':

גדול השלום שנתן לפנחסכי ענין השלום שניתן לו לא ידומה שהוא רק העדר הרע. שלא יירא מפני שונאיו ומשפחת זמרי שיהיו שלמים עמו. לא כן כי אם שכר אמתי:

ה' עוז לעמו יתןר"ל כשהקב"ה עוז ותעצומות לעמו יתן צריך שיברך את עמו בשלום תחהל שהיא כלי המחזיק העוז והטובה:

**וידבר משה אל ה' כו' הלכה כו'**עד סוף סי' ג' שייך לקמן אחר סי' י"ד. וכ"ה בתנחומא:

אוכלוסיןחיל גדול של ששים רבוא (רש"י):

חכם הרזיםשיודע מה שבלב כל אלו (רש"י):

**שאין פרצופותיהן דומין כו'**כי תכונת הרוח יתנכר על הפנים:

ששה שמות יש לו לזמריבתנחומא גרס ג' שמות. ובסנהדרין פ"ב ובילקוט גרס חמשה. והוא הנכון:

ושלומיאל בן צורי שדיעמ"ש הגר"א באד"א סדר נצבים:

כביצה המוזרתשהולקש ונתבלבל שכבת זרעו מרוב בעילות (רש"י):

שסילא עון משפחתופי' גרם שיזכרו ויספרו. לשון המסלאים בפז (איכה ד׳:ב׳) שהיו מעריכין עצמן בפז. לישנא אחרינא גרס לחפש ולדקדק אחר עונם לשון מסלסל בשערו (רש"י):

מעשה כנעןזמה כדאמרי' בפסחים קי"ג ה' דברים צוה כנען את בניו ואהבו את הזמה (רש"י):

**עמדו השבטים עליו כו'**כדאי' בירושלמי פ' הנשרפין שבקשו לנדות לפנחס משום שעשה שלא ברצון חכמים. דהא דתנן קנאין פוגעין בו. לאו דמצוה למיעבד הכי אלא שאם רצו פוגעין בהן. ומ"מ אין רוח חכמים נוחה מהם כו'. ע"ש וביפ"מ:

**בן פוטיאל זה שפיטם כו'**פי' בן יתרו ונקרא פוטיאל ע"ש שפיטם עגלים לעכו"ם. שאלעזר לקח לו אשה מבנות יתרו:

שפיטם אבי אמולאו דוקא הוא. כי ספק הוא אם אם אמו מזרע יתרו או אבי אמו. אלא חדא מינייהו נקט:

הרג נשיא שבטרש"י:

שעדיין הוא קייםולפיכך הוא"ו קטיע קרי ביה שלים (מת"כ). והבחיי כתב שמעתי שהמלה הוא נוטריקון שלא ימות. וזה מחזק קבלת חז"ל כי פנחס זה אליהו עכ"ל:

בריתי היתה אתו החיים והשלוםכתה האלשיך (תהלים קמ"ז) קרא להחיים שלום משום שמה שהמות יפריד בין הנפש והגוף איננו רק מהעדר שלום בין שניהם. אך בהזדכך החומר יתקרבו באיכות ואז תראנה הנפש ותמצא לה מנוח. נמצא כי החיים והשלום אחד הן עכ"ל:

**כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן כו'**ר"ל במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי כמו שפרש"י:

צור גדול מכולם מלך הואשהוא בלק כדאי' לעיל ס' בלק שאמרה כזבי איני נשמעת אלא למשה שכך צוה אותי בלק אבא. וצ"ל שהיה גם מלך במדין:

ושתים בעבירה מואבים ועמוניםוכדאי' בספרי ס' בלק עמדו עמונים ומואבים כו' והושיבו שם נשים כו'. ובסנהדרין ק"ו אמרו וצרצור יין העמוני מונח כו':

מוותר על התורהפי' לעשות מדעתו יותר ממה שציותה התורה:

**ויגלח את חצי זקנם כו'**שהשלוחים של דוד להיותם נכבדים היו מגודלי זקן ומלובשים בגדים ארוכים וכדי לבזותם כרת מדויהם בחצי וחצי זקנם:

**לידי מלחמה עם ארם נהרים כו'**בדה"א י"ט כתיב וישלח חנון ובני עמון וגו' לשכור להם מן ארם נהרים ומן ארם מעכה ומצובא רכב ופרשים:

לכך כתיב צרור את המדיניםבכעס וחימה שלא להניח מאומה כי אין טוב יוצא מהם:

אשר יצק מים ע"י אליהוונעשה נס על ידו במים. על כן לכו אליו. אולי גם פה יעשה ה' נס על ידו ליתן לכם מים:

**יש אתו דבר ה'**שהרי הוא לא בא אלא ע"י נבואה באמת יש אתו דבר ה':

**וירדו אליו מלך כו'**ולא קראו לו שיבא אצלם:

ענותנותו של אותו צדיקוכן אמרו שלהי מכות על יהושפט כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו כו':

מונה לבנו מאותו שעהפי' מונה המלכות לבנו יהורם מאותה שעה:

מה לי ולךכי כל עסקך עם נביאי השקר:

אל נביאי אביךהם נביאי הבעל:

ואל נביאי אמךהם נביאי האשרה:

שלא שאל בו מימיור"ל להכי לא רצה אלישע לומר לו דבר ה':

**אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים כו'**א"ל לא למעני תעשה כי אם למען חברי מלך יהודה ומלך אדום:

**שנא' ונקל זאת כו'**דרשו ונקל זאת לשון נקלה שזאת האומה נקלה ובזויה לפניו יותר מכל. שבכולם אסור לכרות עצה וכאן התיר (כלי יקר):

**שנא' לא תדרוש שלומם וטובתם אלו כו'**כי האילנות הם טובה לעיר ושלום ברוב פרים:

לכך נאמר צרור את המדיניםוהכיתם אותם. דקדקו שמאז בתורה גילה באומרו והכיתם אותם על והכיתם כל עיר מבצר:

**כך כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין כו'**כאומר אליו ראה והביטה המספר הלז השמר פן ואולי יפגע בם מדת הדין. ויחסר מנינם על העדר מנהיג ומוכיח. ועל דרך זה מסרם משה ליהושע (אלשי"ך):

מפני מה לא חלקה להםר"ל ליוצאי מצרים:

אין שם אחדאבל צוחר לא נחסר כמו שפרש"י שהוא זרח והוא צחר:

הרי ששה משפחות על הזנותשנשארו רק קטנים שהיו פחותים מבן עשרים לכך לא באו במנין הזה:

שאינו עושה את שלהפי' שאינה עושה נגף:

ועמדו על בוריםפי' צדיקים גמורים שיהיו ראוים לירש את הארץ:

**לפי שכתב סימן כו'**ר"ל ולהכי היתה קנאה בהם שזה חפץ בחלק של חברו. והגורל הזה משתיק אותם ואעפ"כ עלה הגורל עפ"י חלוקת יעקב. ואפשר שצ"ל אע"פ שכתב סימן:

אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורלשמעתה יאמר מאת ה' היתה לו. וכענין שכתוב בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ובין עצומים יפריד. פי' בין המחלוקת והמריבות כלשון הגישו עצומותיכם (בחיי):

דכתיב ע"פ הגורלדאל"כ ע"פ הגורל למה לי הא כתיב אך בגורל תחלק הארץ:

ויתפרקו כל העם את נזמי הזהבוגו' אשר באזניהם. פי' מעל עצמן אבל הנשים לא נתנו כמו שפרש"י שם:

אבל הנשים לא היו עמהם בעצהאבל בילקוט סדר שלח אי' שגם הנשים האמינו לדברי המרגלים ובכו:

איש ולא אשהדאל"כ איש למה לי. לא נותר אחד מיבעי ליה:

מה חכמתן שלפי שעה דברובשעה ובעת הגון דברו וכדמפרש:

ואם לא תתיבם אמנודייקו זה מדקאמרו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו משמע דמכח דין יבום הוה קאמרי ליה הכי דגבי יבום כתיב להקים לאחיו שם בישראל:

**שלא יראה משה עצמו כו'**ויתגאה בזה:

שלא נצטוועל זה שלא לינשא אלא להגון. אבל משה נצטווה לפרוש מן האשה אם בפירוש אם ע"י ק"ו כדאי' לעיל בש"ר פ' מ"ו:

שהפליאהעלים כד"א כי יפליא:

זמירות היו לי חקיךכשהייתי בורח מפני אויבי ויגורתי מפניו הייתי משתעשע בחקיך והיו לי זמירות להשתעשע (רש"י):

תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיוע' לעיל פ"ד שם נתבאר:

על השלעל השגגה:

חוליא אחת של זכוכיתחוט שנחרז עליו חתיכות של זכוכית כמו מרגליות. לשחוק בהם התינוקות:

והפליא ממנוואע"פ שעדיין לא נאמרה פרשה נחלות. מ"מ ה"ל ללמוד הדין מפרשה יבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו אפי' בת או בת הבת פוטרת מן היבום. הרי שהבת היא חשובה כבן. וה"ה לענין ירושה שהבנות יורשות במקום שאין לו בן:

באו אלו ואלו לפני משהוהא דכתיב ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים כו'. דרשהו כך ותעמודנה לפני משה ומקמי משה עמדו לפני אלעזר ומקמי אלעזר עמדו לפני הנשיאים כו'. והא דלא כתיב כסדרן לפי שאינו רוצה להקדים תלמיד לרב (רשב"ם):

נטלו שלשה חלקיםיליף מדכתיב נתן תתן כפל לשון:

חלק אביהם שהיה מיוצאי מצריםבפ' י"נ פי' רשב"ם חלק אביהם צלפחד שהיה בן כ' מיוצאי מצרים. וקסבר האי תנא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. ואע"פ שיוצאי מצרים לא נכנסו לארץ שכולם מתו במדבר. מיהו להכי אהני שאם יצאו ראובן ושמעון ממצרים ונולדו להם בנים במדבר ונכנסו לארץ. לראובן בנים עשרה ולשמעון אחד. יטול בן שמעון כנגד עשרה בני ראובן. שהרי לראובן ושמעון נחלקה הארץ וזכו בניו כל אחד בחלק אביהם. וצלפחד יצא ממצרים ומת במדבר לפיכך נטלו בנות צלפחד חלק צלפחד אביהן שהיה מיוצאי מצרים. וחלקו עם אחיו בנכסי חפר שהיה מיוצאי מצרים. ובנות צלפחד קבלו חלק אביהן מנכסי חפר בשעה שחלקו אחי צלפחד נחלת אביהם ביניהם. דבת הבן במקום הבן לירש עם האחים. ועל שהיה צלפחד בכור והיה ראוי ליטול פי שנים בנכסי חפר. ואע"פ שאין הבכור נוטל בראוי. ארץ ישראל מוחזקת ליוצאי מצרים לכן נטלו בנות צלפחד גם חלק הבכורה (ועיין במזרחי). או אפשר שמה שאמר המדרש ושהיה בכור ונטל שני חלקים הכוונה ממטלטלים של חפר:

**בעבר הירדן כו'**ולכן כתיב בלשון כפול נתן תתן כלו' גם בארץ גם בעבר הירדן:

וקרבו לפני יהושעליטול בנחלת חצי מטה מנשה שנתן יהושע בא"י. וצ"ל שלא נטלו חלק אביהם וחלק זקינם במקום אחד. אלא חלק אחד נטלו בעבר הירדן וחלק אחד בא"י:

ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מיכן ומיכןכצ"ל וכ"ה בילקוט:

**שהבת מעברת נחלה כו'**שבנה ובעלה יורשין אותה. שזה דכתיב (בפ' מסעי) ולא תסוב לא נצטווה אלא לאותו הדור בלבד:

מה ראה לומר אחר פרשת נחלתשפ' הזאת אין כאן מקומה שהרי אחר שעלה אל הר העברים שהוא הר נבו שוב לא ירד כנראה מס"פ וזאת הברכה:

אין אתה יפה מאחיךבמלת כאשר נאסף רמז לו ככה. דאל"כ למה לי למימר כך. ואם לדמות איכות מיתתן. הלא לא דמו כי במשה לא ידע איש קבורתו:

כאילו בא בזרועכי יפקוד הוא לשון צווי ולא לשון בקשה. כי אחר שאינו מכוון לטובת עצמו כי אם לטובת הצבור. וזה רצון ה' שיבקש בזרוע בעדם:

אם הבנות יורשותאף שאין ממלאים מקום אבותם לכיבוש ארץ ישראל ולצבא צבא בישראל ולא היו במספר הפקודים ואין נקרא הנחלה על שמן. מ"מ יורשין אביהן. אף בני ירשו כבודי אף שאין ממלאים את מקומי:

הרבה שרתךוגדולה שימושה יותר מלימודה:

בית הוועדבית המדרש:

**שאינו מאבד שכרו קח לך כו'**ר"ל זהו דכתיב קח לך לשון לך מורה שא"ל את שבדוק לך ואתה מכירו כדאי הוא שיטול שכר שימושו (רש"י). ואע"פ שיש בדורו זקנים וחכמים כמוהו. זוכה הוא מפני שימושו התמידי לשלמות גדול מהם שיהיה נשאר במקומך:

הרי ז' ימיםעי' במקומות שציינתי ביד יוסף:

ועשה משה בטוב עיןשלא חרה לו על שניתן כבודו לאחר בכל וכל:

לפי שאמרת אלהי הרוחותולא אמרת אלהי השמים ולא אלהי הארץ. ע"כ היה כוונתך אלהי שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד. הא לך יהושע שהוא איש אשר רוח אלהים בו להלך לכל אחד ואחד לפי דעתו:

כמערה מכלי אל כליכשופך מכלי אל כלי:

**אם ארעב כו'**עי' בספרי ס"ז סוף פיסקא קמ"ג ובז"א שם:

שלש הן ברשותךשור ושה כשבים ושה עזים:

וז' אינן ברשותךאיל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר:

אבוסךלשון אבוס. וזה שאמר שם לא אקח מביתך פר מממכלאותך עתודים. בתמיה וכי לא לקחתי ממך קרבן מהגדלים על אבוסיך ולא הטרחתיך להביא מחיתו יער כי לי כל חיתו יער:

מזיז שכינה הם ניזוניםוהענין שהן אמת שאינן צריכים לדבר ממשי שיזונם אחרי שהם רוחניים. רק עכ"ז צריכין לקיום רוחני:

היה אוכל ושותהכי אזלת לקרתא אזלית בנימוסה:

בריותי אין צריכין לבריותיבאותו דבר פרטי שניתן בכח הבריאה שתפעול בעולם אין בטבעה שתצטרך להיוצא ממנה בידי אדם לחזק על ידה כח פעולתה הטבעי:

שהוא עושה יין הרבהפי' שאם תשקהו יין יעשה יין הרבה:

ואני על לוגךלוגך לאו דוקא:

לשון שתיהכד"א וישתו וישכרו:

לשון שביעהמדכתיב וישכרו אחר וישתו:

לשון שכרותכד"א שכורת ולא מיין שפירושו מבולבל בלי דעת כמנהג שתוי יין (מת"כ). ובספרי נסך שכר דאנא רוי שבע:

בהמה אחת היאושמה בהמות. ולא בהמות רבות דהא כתיב חציר כבקר יאכל הנה נא כחו במתניו וגו' בלשון יחיד (יפ"ת). ועי' בש"ר פ' מ"ה סי' ח'. וע"ש מ"ש:

רבוצה על אלף הריםשרועה ותרביץ כלם פעם בזה ופעם בזה שצריכה למזונותיה כל גדוליהם (יפ"ת):

ואלף הרים מגדלים לה כל מיני עשבים והיא אוכלת שנא'(איוב מ׳:כ׳)כי בול הרים ישאו לו. וריש לקיש אמר בהמה אחת היא והיא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לע"ל שנאמר והיה השרון כצ"ל וכ"ה ברבה ויקרא פ' כ"ב ותנחומא סדר זו. ופי' שנאמר כי בול הרים ישאו לו. שההרים נושאים ומפריחים צמחים לו:

כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לע"לדסוף הבהמות ליאכל לצדיקים:

מגדלים לה בהמות בכל יוםאבל לא עשבים. ומ"ש כי בול הרים ישאו לו היינו שיצמחו צמחים למזון החיות אשר שם שהן בעבורו:

אפשר דאית בעיר אוכל בעירוהא אין בהמה אוכלת ב"ח כדרך החיות אלא מהצמחים הן ניזונות:

שנאמר הן יעשוק נהר ולא יחפוזדריש וא"ו של ולא. ואע"ג שמצאתיו כתיב לא יחפוז בלא וא"ו (מת"כ). והמנחת שי כתב שבנוסח קדמון מטולטילא כתוב ולא בוא"ו:

שנא' יבטחדרשו י"ב של יבטח (מת"כ):

**ויש בהן לכלוך כו'**בתמיה. שלפי גדלו אין בזה אפי' הדחת פה בעלמא:

ונהר יוצא מעדןוהוא גדול מאד וממנו ישתה לשבעה. ודריש לשון יובל שיובל לפי בהמות:

ושמו יובלר"ל שם הנהר קודם שיפרד שנא' ועל יובל כו' פרש"י בכורות נ"ה ע"ב דבעץ החיים משתעי קרא כו' ע"ש:

זו בהמהשאלו מפני גדולתן ושבח הבורא יתב' ניכר יותר בהן נקט להו (יפ"ת):

זו זיז שדידאי' בויק"ר פ' כ"ב זיז עוף טהור הוא כו' בשעה שהוא פורש כנפיו מכהה גלגל חמה. פירוש שכפי גדלו מכסה בכנפיו לפני השמש ומסתיר אורו מהעולם:

זה ג"עשהוא גדול מכל העולם כדאי' בפ"ק דתענית עולם אחד מששים מג"ע:

זה לויתןוקאמר דגי הים לשון רבים משום דזכר ונקבה נבראו:

**אלף נשים היה לו לשלמה וכל אחת כו'**דייקו וז"ש ליום אחד ר"ל לכל יום ולכל בית אחד (כלי יקר):

נחמיה הפחםהוא נחמיה בן חכליה. ונקרא כן ע"ש שהמלך מנה אותו לפחת כדכתיב (נחמיה ה׳:י״ד) אשר צוה אותי להיות פחם. ובפסיקתא משמע שנקרא כן ע"ש שלא אכל לחם הפחה:

כדי גמיאהמתשובת רבקה שאמרה שתה אדוני ולא כלשונו. משמע מזה דהוא לא בקש אלא גמיעה אחת. והשיבה שישתה כרצונו (יפ"ת):

פער פיופתח פיו:

שהברכה שרתה בפיה של אותה הצדקתדייק מדקאמר ותותר בתי"ו של כינוי הנקבה כאילו היא היתה סיבת מה שנותר. שבזכותה נותר ששרתה ברכה במעיה. וכן דייק לקמן דקאמר את אשר הותירה משבעה. ולא אשר נותר משבעה (אגרת שמואל):

כששה ככרי כסףבתנחומא גרס יותר מששה ובפסיקתא גרס כששה ככרי זהב:

לא שניהם בבת אחתכי לא העמסתי עליך למרבה:

**לעוה"ב אני אערוך לכם שולחן גדול ויהיו או"ה רואים ובושים שנא' תערוך כו'**וכ"ה בתנחומא. דייק מדקאמר תערוך בלשון עתיד:

וכשהוא מבקשמהן אינו מבקש אלא לפי כחן. וזהו לא מצאנוהו שיבקש מאתנו שגיא כח שנעשה למעלה מכחנו. אבל הוא ישגיב בכחו לנו הטוב למרבה:

ועשן בחופה למהכי הענן הוא דבר המגין כמו שכתוב ביוצאי מצרים פרש ענן למסך. אבל חופה מעשן שהוא דבר המזיק למה:

עשונותלשון עשן כלו' בעינים כהות ורעות וצרות בתלמידים שלא להנותם מנכסיו. או מחידושי תורה שלו:

אש בחופה למהאש שהוא דבר המזיק למה. ואע"ג דאשכחן נמי במצרים ואש להאיר לילה וגו'. הרי מפורש בו שם שהוא מועיל להאיר בלילה. אבל כאן לא כתיב בלילה אצל אש אלא אצל להבה:

חופתו נכוית ממנופי' חופתו של חברו הקטן ממנו נכוית מחופתו של הגדול ממנו. והכוונה בזה הוא שכל מי שהוא קרוב לה' מושפע ממנו יתב'. והוא משפיע למי שקטן ממנו. וזו היא קנאת איש מרעהו בג"ע שנכוה מחופתו של חברו בהיותו עליו והוא נשפע ממנו. והתכלית לשם שמים להיותו קרוב אל הסיבה הראשונה להיות מושפע ממנו יתברך (כלי יקר):

אלא (איוב כ״א:י״ד) אמרו לאל סור ממנו וגו' והוספת שלוה לדור הפלגה שמא כבדוך אחד מהם. לא דיים שלא כבדוך אלא אמרו הבה נבנהכצ"ל (א"א) וכ"ה בתנחומא:

ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראלנתת שלוה לדוד ושלמה ודניאל נכבדת שברכוך ויברך דוד. וכן שלמה ודניאל כדאי' בילקוט כאן ובישעיה:

**אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדות כו'**בא לתת טעם לחג עצרת שנראה דבר נוסף. כי אחר שכבר עשינו ז' ימים חג הסוכות ושמחנו מה צורך עוד לחג עצרת. לזה מביא בעל המאמר פסוק יספת לגוי וגו' שישראל בי"ט שלהם נכנסין לביהמ"ק ומקריבין קרבנות ולזה יחד ה' להם עצמם רגל נוסף:

אפי' מועד אחד לא בטלנוהקרבנות. כי ברוב השמחה לא שכחנו שם אלהינו אלא לעולם יראתו על פנינו:

יספת לגויישראל נכבדת. ועל כן רחקת מלפניך כל קצוי ארץ:

א"ל הקב"ה לישראלאף שלכאורה היה נראה שראוי לחסר לכם יו"ט מפני הסבות הנ"ל. אך לפי שאתם בטוחים מן הנזקין אלו איני מחסר אתכם יו"ט אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בם שנא' ביום השמיני עצרת תהיה לכם כלו' הוספתי לכם שמיני עצרת מלבד הקרבת כל ימי החג שהקרבנות על רבות הטובה לכל העולם. עוד אני מוסיף לכם ברכה מיוחדת:

על ע' או"הכדי שיתייחד השי"ת על הכל:

ע' פרים על ע' אומותכדי לקרבן לאמונה. ויום ראשון היו מקריבין י"ג פרים לרמוז שעתידים כולם לקרא בשם ה' ולעבדו שכם אחד וליחדו. ולזה מתחיל בי"ג בגימטריא אחד. ומתמעטים והולכים למעט קושי ערפם בעבודת כוכבים (ש"ך על התורה):

אני ואתהשהיום הוא רק להרבות השפע לכם:

מה ראה להיות פוחת בכל יוםשפרי החג היו מקריבין בכל יום אחד פחות מיום שלפניו:

אותם המועדות שעשה ירבעםר"ל מדעת עצמו. וזהו מועדיכם שהם משלכם ומדעת עצמכם:

ולא החדשיםשגם ר"ח בכלל מועד כמ"ש בש"ע א"ח בשם הרמב"ן סי' תקס"ב: