ויברך אלהיםומה היה הברכה מפרש והולך:

זו השבתשיום זה מבואר בכמה דברים. וברכת יום הקדוש תעשיר למכבדיה כדאי' לקמן סי' ד'. וכן לא יוסיף עצב עמה דאין אבילות של פרסום נוהג בשבת:

ברכו במןשבשביל עצב השבת היתה ברכת המן. והקרא כתוב על העתיד (יפ"ת):

וע"ש שני עומריםודעת היפ"ת דשתי עומרים דקאמר היינו ב' לצורך שבת מבלעדי האחד שהיה ליום הששי. וכדאי' במכילתא:

שלא ירד בו כל עיקרדקדושת שבת ניכר במופת מן המן שבשבת לא ירד:

**שלא ירד כו'**בפסיקתא פ' כ"ג אי' קדשו במן. לא הבאיש ורמה לא היתה בו. וקדשו בברכה היינו בקידוש על הכוס:

וקדשו במקושששכשנסקל נתפרסם קדושת שבת מיד בו ביום:

וברכו בעטיפהסתמא דמדרש קאמר לה ולא ר"י:

בעטיפהבהיות יום זה מכובד מכל ימים בעטיפות בגדים. והוא כיוצא לקראת מלך ולקראת חתן וכלה בבגדים נאים (יפ"ת):

להחליףמבגדי חול לבגדי שבת:

לערבאם אין לו להחליף כולם אז די לו כשמערב אחד:

לשלשלשאם אין לו להחליף ולא לערב. די לו שיתיר חגורו שמשלשלן דרך מטה שלא כדרך חול שחוגר אותם למעלה כדי להקל פעמיו [כל בו] ושלשול הוא מלשון המשלשל דפנות:

מהלכין כחדאהולכין ביחד:

גולתאטליתו:

ואסתלקתהיתה מקושר ומסולק למעלה בחגורתו. והתיר רבי זעירא כדי שיפלו וישלשלו למטה. ובע"ש סמוך לחשיכה היה:

ברכו בנרשמצינו לפעמים אצל גדולי בני אדם שנעשה נס בנר של שבת:

ברכו באור פניורמז נפלא לזה. יפה תואר גימטריא שבת. וקדשו באור פניו. שבאור הפנים אשר באדם קדוש יאמר לו (יפ"ת):

ברכו במאורותשלא נגנזו עד מוצאי שבת אע"פ שנתקלקלו בערב שבת וכדמסיק:

**ואדם ביקר בל ילין כו'**אדם הידוע הוא אדה"ר ביקר בל ילין שלא לן כבודו עמו. ומכ"ש לשאר אנשים שלא יתמיד בידם טובם. ולפי זה תיבת ילין כמשמעו לינת לילה אחת. שאדם לא לן לילה אחת בכבודו הראשון. שביום היה בכבוד עליון כמלאך אלהים. ואח"כ לעת ערב נתקלקל ולקח כבודו ממנו ולא לן:

ורבנן אמרי לן כבודו עמושמ"ש בל ילין פי' שכן היה ראוי להיות לפי חטאו שלא החזיק בכבודו וחטא מיד. והיה ראוי שיענש מיד. אלא שהשבת הגין עליו:

**ובמ"ש ניטל ממנו זיוו כו'**כי בתחילה היה גופו ספירי והיה מקומו בג"ע התחתון ששם היה יכול לשכון עם גופו הספירי. ואחר שנתגשם אז טרדו מג"ע. וזה משנה פניו ותשלחהו כי לא היה יכול עוד להיות שם אחרי שנתגשם כך:

הה"ד משנה פניודרש נוטריקין מוצאי שבת ניטל הוד פניו. ותשלחהו (יפ"ת):

**כיון ששקעה חמה בלילי שבת כו'.**הוא ט"ס ושייך לקמן במילתא דרבי לוי דאמר ל"ו שעות שמשה וכו' וכדלקמן פ' י"ב (נזה"ק):

**כיון ששקעה חמה כו'**אע"פ שאדם בעשירי סרח ובי"א נידון. אפשר דשעה י"א קרי שקיעת החמה. כיון דהוא קרוב לשקיעת החמה (יפ"ת):

לגנוז את האורהשכבר נגנז האור בגן עדן ביום ד' כדלעיל פ"ג ואדם היה בג"ע ושם האירה לו. וכשחטא רצה לגנזו ממנו גם בג"ע:

התחילה האורהבפסיקתא הגי' המתינה אותה האורה:

והיתה משמשתבכל העולם כמו ביום א'. התחילו הכל מקלסין להקב"ה על הטוב הזה שהאורה שמשה בלילה (יפ"ת):

ישרהושירה:

**מסוף העולם כו'**כתב בס' נפש החיים שפי' מסוף העולם ועד סופו הוא כל המציאות מריש העולמות עד סוף עולם המעשה:

אדם צופהלקמן פ' י"ב הגירסא אדם הראשון:

**כיון שהסתכל כו'**דאילולא עון דור המבול והפלגה אע"פ שחטא אדם לא ימנע ה' טוב זה מן הבריות. ולולי חטא אדם לא היה גונזה עד דור המבול. אלא כיון שהיה צריך לגונזה אח"כ. גנזה מעכשיו (יפ"ת):

כיון שהסתכלכו' דור הפלגהלא האריך להזכיר אלא דור המבול והפלגה דכתתבי בהדיא. אבל בפרשה י"ב מייתי נמי דור אנוש:

ומנין שגנזהולא איבדה ובטלה לגמרי. שנאמר וימנע מרשעים אורם דמשמע דוקא מהם נמנעה ולא מן העולם (יפ"ת):

וימנע מרשעים אורםאור הראשון שנמנע מרשעים ונתן חלקם לצדיקים. כי גם רשעים יש להם חלק בג"ע. ובאורה. והצדיקים נוטלים באור זה גם חלק רשעים (יפ"ת):

ואורח צדיקיםשכרם הצפון הוא מעותד ואינו נמצא עכשיו. כאור נוגה. שגם הוא צפון לעתיד:

ל"ו שעותרצופים. שמשה האורה וכדאמר בשוח"ט מזמור צ"ב דלהכי לא כתיב בשבת ויהי ערב ויהי בקר. וכל הני דס"ל דעד השבת מיהת לא נגנזה פליגי אההיא דלעיל דאמר שנגנז האור בד' (יפ"ת). ולפי מ"ש לעיל אינו מוכרח:

ואומר אך חשךוהמזמור זה אדה"ר אמרו:

**אותו שכתוב בו כו'**כלומר שע"י החשך יבא הנחש וישפנו במסתרים (יפ"ת). או כך פירושו אך חשך זה הנחש יצה"ר סמאל שמחשיך להבריות עיניהם (מת"כ) והכי איתא בשוח"ט בהדיא:

רעפיםלבנים:

ולילה אור בעדנישעם היות לילה ממש. היה אור בעדני ובפדר"א פ"ך אי' נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו:

שהיא תחלת ברייתהשהאש שהיתה בכח בלבנים שהם מורכבים מד' יסודות. ויכול האדם להוציאו. לאו חדש מקרי אלא תולדה (יפ"ת):

אף במוצאי יוה"כ מברכיןודוקא באור ששבת פי' שדלק בהיתר כגון שהודלק לחיה ולחולה. או שדולק מערב יוה"כ. אבל באור היוצא מאבנים ומעצים במוצאי יוה"כ לא. משום דעכשיו נברא:

ברכו ביציאההוא דבר אחר על מ"ש ויברך:

ואינו חסר כלוםמאותו מין בעבור חסרון הפרטי. ובעבור הברכה המין פרה ורבה ומשלים הברכה את החסרון התמידי:

ב"א שוחטיןכו' וכתיב בו ברכהכיון דנאמר ברכה בששי. מתברכים בו גם שאר הנבראים שנבראו באותו היום (יפ"ת):

ובני אדם מתיםהב"ח שפרים ורבים הרבה מאד לא הוה לגבייהו חסרון מיתת עצמן אלא מה שהאנשים אוכלים מהם הרבה (יפ"ת):

מה אית לך למימרהלא ביום ז' לא נבראו מינים שמחסרים אותם. אלא **מפני היציאה.**שאין ההוצאה שעל השבת מחסר ממון האדם שהברכה משלמת כדאמרינן ברפ"ב דביצה לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבת וי"ט שאם מוסיף מוסיפין לו. וע"ש בתוס':

מפני איסטניסיםשאינם יכולים לאכול אלא מעט. וגם מפונקים הם ואינם יכולים לאכול מאכל של אתמול ונפשו קצה בזה ובירך השבת שיוכל לאכול שלש סעודות ויוכל לאכול מאכלים של אתמול ואין נפשו קצה. וזהו ענין הנשמה יתירה כמ"ש (בביצה דף ט"ז) ופרש"י שם נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ושמחה ולהיות פתוח לרוחה. ואוכל ושותה ואין נפשו קצה:

במטעמיםשטעם המטעמים הנעשים לשבת ערב משל חול:

צונניםלפי שעשוים אתמול:

תבלתבלינה:

קלריןפי' אוצר:

אית לך שבתבתמיה. ששפט קדושת שבת מקנה טעם טוב במאכלים. ובפסיקתא הגירסא אית לך ויברך ויקדש:

בזכות מה הם חייםבילקוט גרס בזכות מה הם מתעשרים. וגירסא זו עיקר דהכי אי' בפרק כל כתבי. ואפילו לגירסתינו נמי ה"פ בזכות מה הם חיים חיי העושר דחיי צער לא מיקרי חיים (מת"כ):

בזכות התורהשנאמר כי הוא חייך וכתיב בשמאלה עושר וכבוד:

בזכות המעשרדכתיב עשר תעשר ודרשו חז"ל עשר בשביל שתתעשר:

שהן מכבדיןכו' וכמו שדרש למעלה ברכת ה' היא תעשיר:

בלודקיאעיר הוא בח"ל. ומייתי הך עובדא לראי' שבח"ל זוכים העשירים לעושר מפני כבוד השבת. וכן עובדא דחייט דבסמוך:

דיוסקוספי' הערוך שולחן והמוסיף כתב מין כלי וקערה עגולה. וכן הגירסא בפסיקתא הביאו לפניו תמחוי של כסף וטבעותיו ומטותיו של כסף:

**מכל מה שנברא כו'**הכוונה מכל מה שהוא דרך לאכול:

שלא תזוחשלא יתגאה הבע"ה כי הכל שלו יתברך. ולא כחו של הבעל הבית עשה את החיל:

לא על מגןלא על חנם באת לך שיש לך זכות גדול לתלות בו:

**עובדא הוה כו'**מעשה היה בעיר רומי בערב יום הכפורים:

**והוה תמן כו'**והיה שם חייט אחד אומן תופר בגדים במחט. והלך לקנות דג ונמצא שלא נשאר אצל הדג מי שחפץ לקנותו אלא הוא ונער אחד עבד לאיפרכוס הוא שר העיר. והיה זה מעלה אותו בדמים והעבד העלה יותר עד שהגיעו דמיו לשנים עשר דינרים. ולקח אותו החייט:

בענתא דאריסטוןבעת של סעודת הצהרים אמר השר לנערו למה לא הבאתי לי דג כאשר צויתיך. אמר לו אדוני מה אכפור ממך הלכתי לקנות דג ולא היה שם אלא דג אחד ונמצאתי אני ויהודי אחד העומדים עליו לקנותו:

והוה הוא מסיקפי' והיה היהודי מעלה אותו בדמים. וכן אנכי העליתיו בדמים עד שהגיע לי"ב דינרין. מה הייתי רוצה שאביא לך דג בעד י"ב דינרין בתמיה:

מן הואמי הוא אותו היהודי:

בר נש פלןבן אדם פלוני:

שלח אחריוובא אצלו:

**מאי חמית כו'**מה ראית אתה יהודי חייט שאכלת דג בשנים עשר דינרין. שאינו מדרך ההסתפקות שבעל מלאכה יבזבז מנכסיו כן (יפ"ת):

**א"ל מרי כו'**אדוני יש לנו יום אחד שכל עונות שאנו עושין כל ימות השנה הוא מכפר עלינו. וכשבא אותו יום אין אנו צרכין לכבדו בתמיה. אבל לא במרד עשיתי:

מה יום מיומיםמה מעלת יום השבת משאר הימים. למה שבת דוקא ביום השביעי:

מה גבר בגובריןמה גבר טורנוסרופוס מכל גוברין לעלות לגדולה:

**מה אמרית לך כו'**מה הבנת בדברי שעל זה השיבות כן (יפ"ת):

שרצה המלך לכבדניבאמת לא נודע לי הטעם אלא שכך רצה המלך. ומגירסא זו נראה שלא היה טורנוסרופוס קיסר אלא שר ממונה מהקיסר. ועיין מ"ש בתנחומא סדר כי תשא:

שרצה הקב"ה לכבדהאף כי לא נודע לנו הטעם. ואע"ג דבאמת טעמו נודע ליודעי חן. לא רצה לגלות לו סודו:

מנאן את מודע לימהיכן אתה מודיעני במופת שרצה הקב"ה לכבד את יום השבת (מת"כ) או מהיכן אתה מודיעני דהאידנא שבתא שיום זה שאתם שובתים הוא יום השביעי האמור בתורה. שמא יום אחר הוא ונשכח זכרו ברבות הימים. ובירר לו הדבר במופת:

נהר סמבטיוןהוא נהר שמושך אבנים בימי בחול ובשבת נח. וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת (רמב"ן) ויש גורסין שבתיון:

לנגדא את נגיד לילמשוך את משכני. כלומר ממשיך ודוחה אותי בדחייה בעלמא מי יאמר שהוא כן והרוצה לשקר יתקן עדותו (רש"י):

בזכורובבעל אוב שמעלין המת לשאול לו מה שרוצים. כענין שהעלתה האשה לשאול המלך ועיין בפרק ד"מ ברש"י ובתוספת:

וההוא גבראעל טורנוסרופוס אמר כן אם תרצה לבחון הדבר בדוק באביך:

חד זמןלזמן אחד היה צריך לשאול באוב:

ובדקהדבר באביו להעלותו מקברו. ועלה לו כל ימות השבת. בשבת רצה להעלותו ג"כ ולא עלה לו:

בתר שבתאהעלוהו ואמר לו אבי אחר מיתתך נעשית יהודי:

אצלכםבעולם שאתם החיים שרויים בו:

משמרה בע"כהלשון בעל כרחו קשה להבין דמי עדיפא להו להיות נידונין בו. אבל בזוהר חדש אי' שדנין אותו בכפל ביום הששי. לכן עדיפא ליה לקבל העונש בפרוטרוט מלהכביד עליו בששי:

שאין רשות אחרתשכולם עבדיו ובני ביתו שאינן אוסרים:

מותר בכל העולםואף ששאל אותו על המלאכה. מאחר שהכל נעשין בדברו אין מלאכה לפניו. רק הכל בדמיון טלטול:

אוכלי המןשהמן לא ירד בשבת כדי שלא יחללו אוכלי המן שבת בלקיטתן (משדר"א):

**פילוסופים כו'**צ"ע מה שייך זה כאן. ורש"י פירש ממ"ש אשר ברא אלהים לעשות. היינו שכל מה שנברא צריך תיקון:

**מפני מה לא נתנה כו'**מאחר שהברית משלימות היצירה א"כ אחר שאדם יציר כפיו יתברך היה ראוי שתהיה יצירתו שלימה. כמו שכל הדברים נבראו בצביונם וקומתן (יפ"ת) ובתנחומא סדר נח סי' ה'. ובאדר"נ פרק ב'. ובילקוט ראובני אי' שאדה"ר נולד מהול. וה"נ משמע בסנהדרין פאד"מ (אבל מ"מ למה לא נצטווה למול בניו):

מגלח פאת ראשוהנברא עמו ומנח פאת זקנו שנתגדל לו אח"כ. אלא ודאי לפעמים הנוסף אחר היצירה חביב יותר. ועל זה ענה כי אין ראיה דהתם טעמא מפני ששער הראש נתרבה ונתגדל הרבה בשטות דהיינו בימי הנערות. אבל שער הזקן לא נתגדל אלא בגדלותו זמן החכמה והבינה לפיכך הוא חביב יותר (נזה"ק):

א"כ יסמא עינולפי שנתגדל בשטות ויקטע רגליו וידיו:

ולאילין מיליא אתינןשאין זו אלא דברי שחוק כי העין והיד והרגל הם בעצמות הגוף ואין גזעם מחליף. אבל השערות הם מותריים מבחוץ וגזעם מחליף:

להוציאך חלק א"אואשיבך קצת תשובה מספקת כי פקח עיניך וראה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית כולם צריכין תיקון ועשיה כגון החרדל צריך למתוק כו'. אף אתה אל תתמה באדם שלא נברא בשלימות והוא צריך תיקון מילה. כי עמקו דרכי ה' ומחשבותיו (נזה"ק):

צריכין עשיהתיקון. והיינו דכתיב אשר ברא אלהים לעשות לומר שהכל צריך תיקון:

החרדל צריך למתוקבשביל שאינו נאכל מצד חריפותו:

התורמוסים צריך למתוקמפני שאינם נאכלין מפני מרירותם:

אברהם שאין כתוב בור"ל שבודאי קיים אברהם אבינו כל המצות ושבת כהלכתו אלא שלא נזדרז לקבוע תחומים מבע"י. ולהכי לא אחשבה קרא למכתבה בהדיא. אבל יעקב שנזדרז לקבוע תחומים מבע"י ולכן פירש הכתוב. לפיכך לא זכה אברהם לירש כיעקב שאין שכר זה אלא למחמיר בו (יפ"ת) ועיין מ"ש בתנחומא סדר לך לך סי' א' בענף וצ"ע:

ירש את העולם במדהכלומר בזכות אברהם ירשו ישראל הארץ במדה. אבל בזכות יעקב ירשו ישראל בלא מדה. וזה יהיה לעתיד (יפ"ת ונזה"ק) וזהו דכתיב באברהם הארץ אשר אתה רואה. וזהו א"י לבד. אבל ליעקב הבטיח כל הארץ בכלל שכן כתיב ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה:

ויחןמשמע לשון שבת ומנוחה. ומדכתיב את פני העיר משמע שהוצרך לחנות ולשבות לפני העיר שלא היה לו פנאי לכנוס לתוכה. אלא נכנס לשדי העיר עם דמדומי חמה היינו סמוך לשקיעת החמה שאז השמש אדומה וקבע תחומין (מת"כ):

ירש שלא במדהכלומר שלא נתן לו במדה אלא שירש כל העולם:

**כעפר הארץ וגו' ופרצת ימה וקדמה וגו'.**ודרשינן לה מלשון פריצת גדר שירש נחלה בלי מצרים:

ד"א למה ברכולמה הוצרך לברכה מיוחדת:

שאין לו בן זוגכי ימות החול הם ג' זוגות. א"ב. ג"ד. ה"ו. אבל לא כן השבת שאין לו התחברות עם ימות החול כי קודש הוא. ובהיות הזיוג גורם ברכה כהא דאמרינן כל שאין לו בן זוג שרוי בלא טובה וברכה. ולכך השבת שאין לו בן זוג. הוצרך הקב"ה לברכו (עיין נזה"ק שהאריך בזה):

יו"ט נדחהלפעמים ליום א'. שלא יבא יום א' של ר"ה באד"ו או פסח בבד"ו ועצרת בגה"ז לפי חשבון נדחים ליום שלאחריהם. ואפילו יוה"כ שהוא דומה לשבת בכל האיסורים אילו בא באג"ו נדחה. אבל שבת קודש תמיד ביומוו אינו נדחה ליום אחרון בשום צד. וזהו שברכו להתקיים תמיד לבל יהיה נדחה:

כ"י יהי' בן זוגךשהם שומרים אותו ונחים בו:

**היינו דבור זכור את יום השבת.**דאל"כ זכירה למה. קדש יום השבת מיבעי ליה אי נמי שמור את יום כדאמר בדברות אחרונות (יפ"ת):

**שלשה בריות כו'**עיין לעיל פ"ג סי' י"א:

רקיע וגיהנם ומלאכיםרקיע מפורש בתורה. וגיהנם כדיליף ר' יוחנן לעיל פ"ד סי' ח'. ומלאכים כרבי יוחנן לעיל פ"א סי' ד':

וגן עדןולא ס"ל כמ"ד שהג"ע נברא קודם בריאת עולם. וכן לעיל פ"א סי' ה' לא חשיב לה בהדברים שקדמו לעולם:

אדם וחוה ורמשיםובהמה וחיה לא חשיב להו בריות בפני עצמם דכלהו בכלל רמשים הוו. כדמשמע מדכתיב ורדו בדגת הים ובכל חיה הרומשת. ומריאים [פי' בערוך שדים] דבריאתם בששי היתה כדלעיל ס"פ ז' לא חשיב שלא נשלמה בריאתן שלא נברא להם גוף (יפ"ת) אבל קרוב לומר שהגירסא אדם וחיה ורמשים. וחשיב אדם וחוה לחדא כיון דהם מין אחד. וחשיב בהמה וחיה לחדא דבהמה בכלל חיה בכל מקום (יפ"ת):

אשר ברא אלהים ועשה אכ"כדהוה מפרשינן הכפל ברא ועשה חד לבריאה וחד לתיקון. כמו ויעש אלהים את הרקיע (יפ"ת):

**הקדים וברא כו'**וה"ק בשבת שבת מכל מלאכתו שברא בששה. מה שהיתה ראויה לעשות בו:

**אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו.**מ"מ רק ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממלאכת השגחת ה' בהנהגת העולם שהיא מלאכת הרשעים והצדיקים. שעבור הרשעים והצדיקים ה' בעצמו פועל בהשגחה בהנהגת העולם לבל יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע כפי סדר המערכה אלא לפעמים משדד כח המערכה לתת לכל אחד כפרי מעלליו ולגמול לאיש חסיד כמפעלו ולרשע כרשעתו. ועל זה אמר מראה לאלו מעין דוגמגטרין שלהם וכו' כלומר שמראה לשניהם גמול כפי ענין מעשיהם מדה כנגד מדה שממנו ניכר השגחת ה' בעולם. וכדעיל פ"ט סימן י"ג (נזה"ק):

גטוריןפי' תבנית סימן ודמיון (מוסף הערוך):

פעלתלשון פעולה ומעשה: