**ניתן בה בינה כו'**וכאילו כתיב ויבן היו"ד בקמץ והכונה שבינתה נתגדל קודם בזמן מבאיש. אך כל אחד כפי בינתו:

נדריה נבדקיםאם ידעה לשם מי נדרה נדרה נדר:

אית דמחלפייש שמחליפין את האמור בתינוק יהא נאמר בתינוקת והנאמר בתינוקת בתינוק. והוא ר"ש דסבר הכי בפ' יוצא דופן ודרש ויבן לכדרב ביבי (מת"כ):

**קישטה ככלה כו'**בפ' המצניע גודלת ופוקסת חייב בשבת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר"ש בן מנסיא מ"ד ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקלעה וכו':

**אית אתרין כו'**יש מקומות שקוראין לקליעת שער האשה בנייתא לשון ויבן וכן בתרגום נקרא שער בניתא. ועיין בערוך ערך בוניתא:

**שמתחת חרוב אחד כו'**כלומר בלי קישוט ופירכוס. אינו כן אלא ויביאה אל האדם משקשטה כו'. דריש מדכתיב ויבאה חסר יו"ד בין ב' לאל"ף בגי' כ"ד (הכי איתא בס' הזוהר) היינו לומר שקישטה בכ"ד מיני קישוטין שהתכשיטין הם כ"ד במספר כמ"ש בשה"ש רבה ואח"כ הביאה והעמידה לפניו. והכ"ד תכשיטין הם אותם המנויים בישעיה העכסים והשביסים וגו':

הה"דבעדן גן אלהים היית דמיניה ילפינן שעשה הקב"ה חופות לאדם בגן עדן דכמו שקישט את חוה ככלה כך עשה חופה לאדם כחופת חתנים:

מסוכתךהיינו חופה שמסכך על האדם כמו סוכה:

רבנן ור"שמייתי מילי דרבנן ור"ש דמיירי בפי' החופות (יפ"ת):

רבנן אמרי עשר חופות עשה לו הקב"הדהיינו אודם פטדה וגו' עד וזהב. אבל כל אבן יקרה לא חשיב דהוא כלל ואח"כ פרט. מאי כל אבן יקרה דהיינו אודם פטדה וגומר. וס"ל דאין בכלל אלא מה שבפרט:

ור"ש אמר י"אדחשיב כל אבן יקרה חופה באנפה נפשה דס"ל דכלל ופרט בא הכלל להוסיף על הפרט כדמפרש ואזיל:

הדין דהבאדהכא לית הוא חופה. דכל אבן מסוכתך כתיב אבל זהב מלתא אחריתא שנתן לו ג"כ זהב לצורך שמושו לא שעשה לו חופה ממנו (יפ"ת):

ובתי קריותלשון תקרה אכסדרה מלאה חלונות כדי שיהא קר מן הרוח:

**קורקוסי'**הקרסים:

ויבן כתיבוקרינן היו"ד בקמץ והוא לשון בינה דיש אם למסורת:

מיקרת ראשהלשון גבהות וגאוה שהוא דרך קומה זקופה בראש (נזה"ק):

סקרניתענין ראייה. צייתניתמבקשת לשמוע כל דבר. ודרך העומד לשמוע לילך רכיל ולשלח מדנים:

**שלא תהא דברנית.**הרבה ותבא לדבר לה"ר:

קנתניתפי' קנאנית. שהקנאה בלב:

משמשניתלנגוע ולמשש כל דבר:

פרסניתמלשון מפרסת פרסה כלו' יצאנית (מת"כ):

**ממקום שהוא צנוע באדם.**היינו מן הירך כדאיתא לקמן סדר כי תצא שהוא מקום צנוע ומכוסה:

**שומעת פתח האהל.**דמשמע שהטתה אזנה לשמוע דברי המלאכים:

ולא מן הפהוהרי היא דברנית שנאמר ותדבר מרים. כצ"ל וכן הוא בפ' כי תצא:

ותקנא רחלאע"ג דדריש לקמן שקנאה במעשיה הטובים מ"מ הא אית בה מדת קנאה איך שתהיה. וכן ותגנוב רחל את התרפים שלשם שמים נתכונה (יפ"ת):

בנה בה מגורותשבנאה כבנין אוצרות. מגורות אוצרות. שדרך לבנותן קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי שיהא כובד המשא על הקרקע ולא על הכתלים. וכן עשה באשה שהאם של האשה רחב מלמטה וקצר מלמעלה:

**טבוי לקריה כו'**אשרי וטוב לבן כפר שהמלך נעשה שושבינו כי הוא לו לכבוד ולתפארת. ולהיות הזווג מבורך:

**בתחלה בראה לו כו'**נתבאר לעיל פ' י"ז סי' י"א:

של אותה הפעםשל עכשיו ישרה בעיני ונושאת חן בעיני:

**שעתידה להקיש עלי כזוג.**הוא דרש אחר שדורש הפעם מלשון פעמון. ור"ל זאת היא שתתרעם עלי. וכן היה לבסוף שהיתה מיללת עליו בקולה (מת"כ):

**כד"א פעמון כו'**כלומר כפעמון המקשקש. **זו היא שתהיה מפעמתני כל הלילה כולה.**כצ"ל ר"ל שעתידה לפעמתני. שע"י ההרהור ביום יהיה כל הלילה בחלום בענין זה שהרהור זה קשה מכל הרהור:

**וזו מיגעת את האדם.**שהרואה בחלום שהוא נזקק לאשה הוא מתפעל ומתיגע ורואה קרי בפועל. וע"ז אמר הטעם לפי שתחלת ברייתה של האשה אינה אלא בחלום בשעת השינה. ולכן גם דמיונה פועל בחלום. וה"ג שתחלת ברייתה אינה אלא בחלום שנא' וישן ויקח וגו'. ומה שנאמר עצם מעצמי הוא שייך למימרא הסמוכה (יפ"ת):

**עליו הוא אומר כו'**כלומר בו נתקיים עצם מעצמי. שקרובתו היא עצמו ובשרו ובהיותה עצם מעצמיו חביבה עליו ודעתו עליה תמיד ומחבבה ביותר:

שנתנה תורה בלה"קכתב היפ"ת והנזה"ק דיותר שייך לומר מכאן שנברא העולם בלה"ק. ופירושו שכך היה לשון האדם מתחלת הבריאה. ולגירסתנו פירושו שאם נתנה בלשון אחר לא יתכן שיפרש הכתוב על לשון שלא נתנה בו התורה:

**כך נברא העולם בלה"ק.**ר"ל ע"כ צריך לומר שביום בריאת העולם לא היתה השפה האחת זולתי עברית להיות כי נקראת אשה כי מאיש לוקחה זאת. ר"ל שם אשה נגזר מגזרת איש. אשר בלשונות אחרות לא נמצא כן שנא' על שם האשה בלשון יוני אנתריפי (לפירוש הערוך) מגזירת אנתרו שם האיש (כי בלשון יונית אנתרו שם האיש. וגיני שם האשה ולא נגזרו זה מזה). וכן בלשון ארמי שם האיש גברא ושם האשה איתתא. ולא היה מן הצורך להביא ראיה על שאר הלשונות כי אם מלשונות הללו שהם קודמות ומשובחוא:

יוציא דברי ר"מס"ל לר"מ דמקודם היה אסור באחותו בין מן האב בין מן האם. והילכך השתא נמי אע"פ שהוא כקטן שנולד דמי. מ"מ יוציא. שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:

**וחכמים אומרים כו'**שהם סברי דמקודם אינו אסור אלא באחותו מן האם. הילכך מן האב יקיים דהכא ליכא למיחש שמא יאמרו כו':

והא כתיבוגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו' אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. הרי שעיקר האיסור אם היתה בת אמו. אך בת אביו אין איסור:

בשיטתן השיבןפי' שבאמת לא היתה לא בת אביו ולא בת אמו. כי אם בת אחיו בת הרן כמ"ש לקמן סוף פ' ל"ח בהדיא. אך כאן אמר להם לפי מה שאמרו הם ולמה אמרת אחותי וסברו אחותו באמת. וא"כ אמר שקר לגמרי. ע"ז השיבן שלא היה שקר גמור שמצד האב יש לו קרבות עמה שהרן היה אחיו מצד האב ולא מצד האם. שמ"ש אחותי פירושו קרובתי:

**אתיב להון ר"מ כו'**דמשמע ליה אחותו מאביו ואחותו מאמו. והשיבו לו דאביו ואמו היינו הסמוך לאביו כו' ר"ל אחות אביו ואחות אמו:

**אתיב ר' אבהו כו'**דאי אחות האב ואחות האם אסר רחמנא היכי נסיב עמרם ליוכבד דודתו שהיתה אחות קהת אביו. ומפרש דבריו בנו ר"ש ואמר וכי אפילו כב"נ לא היו ישראל נוהגים קודם מ"ת. ומשני' ר' לוי אליבא דרבנן דאביו ואמו הסמוך לו מאביו כו' כלומר אחות האב מן האם. וכן אחות האם מן האם דהנך סמוכות לו. ויוכבד אחות קהת מצד אב הואי לא מצד האם (יפ"ת) ור"מ דרש את אביו ואת אמו אחותו ממש אבל אחות אב ואם לא נאסר עליהם (מת"כ):

**על הנשואות חייבין.**כדכתיב הנך מת וגו' והיא בעולת בעל. על הבעולות חייבין ולא על הארוסות:

משום בעולת בעלשאינו תלוי רק בבעל הראשון:

**וכי נתכוון זה כו'**הא בעילת זנות הוה:

**קונה שלא כדת.**דהכא בביאה תליא רחמנא דכתיב והיא בעולת בעל משמע דבעולה אסורה אף בלא כוונת קנין:

שאין לה גירושיןפי' כדיננו שמגרשה בגט. אלא שתשב עם בעלה או כשישלחנה מביתו ויפרדו זה מזה הוו להו גירושין. וז"ש או שאין להם גירושין או ששניהם מגרשים זה את זה דהיינו שכל אחד נפרד מהשני וביד איזה משניהם הדבר מסור להתפרד כיון דלא בעו גט. ומה שאמר אחר כך ר' יוחנן אשתו מגרשתו כו' ה"ה דהוא נמי מגרשה ומוציאה מביתו אם ירצה (יפ"ת):

דופריןפירש"י כתובה כפולה. דושנים פורין כתובה:

**תני ר' חייא ב"נ שגירש כו'.**שאינן בדין גירושין כישראל אלא כדאמרן. וע"כ לא שייך בהו קרא דלא יוכל בעלה הראשון (יפ"ת):

**כביכול לא יחול שמו כו'**ובירושלמי גרס ללמדך שלא ייחד הקב"ה שמו בגירושין אלא בישראל בלבד:

נתפחמונעשו שחורות לשון פחמין:

**והיו מקיפות את המזבח.**והיו הנשים מקיפות את המזבח:

שניה לשטיםכי שם נכשלו בבנות מואב:

**את מזבח ה' בכי ואנקה.**מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. אמר הקב"ה מאן קביל מהם מבכי ואנקה כצ"ל. ופי' דקמפרש מאי דכתיב בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה. שאמר הקב"ה מי יקבל מהם מנחתם אחר שעשקו את נשותיהם וגרמו להם בכי ואנקה (יפ"ת):

**משגזלת וחמסת כו'**סיפא דקרא קדריש וכסה חמס על לבושו שגזלו מנשותיהם בגדיהם וכלי חמדתם ונטלו יפים שהוליכום כל הדרך מבבל לא"י בחמה ונתפחמו פניהם:

**לא בעשה ולא בל"ת.**אין איסוריהן חלוקין בדין עשה ול"ת כמו בישראל אלא כל איסוריהן במיתה:

והיאך עבידאפי' איך אתה דורש כך. ולשון הירושלמי מ"ט. ומשני דכתיב והיו לבשר אחד למקום ששניהם עושים בשר אחד שהם מולידים בפרט לשלא כדרכה:

**שלא המתינו בשלותן כו'.**שלא נמשך שלותם ששה שעות ביום:

ואלו הן אדםלפי הפדר"א פ' י"א שבשעה שביעית נזדווגה לו חוה. שמינית נצטווה. תשיעית עלו למטה שנים וירדו ארבעה. עשירית הכניסו לג"ע ועבר על הצווי. י"א נידון. י"ב נתגרש. הרי שלא היו בשלותן ו' שעות שתחלת שלותן היה כשנזדווגה לו חוה בז'. ובי"א נידון ואבדו שלותן. וע' בויק"ר ריש פ' כ"ט חשבון אחר. ובאדר"נ חשבון אחר. וע' ש"ר ריש פ' ל"ב. וע' ילקוט כאן וילקוט שופטים ה':

וישראללא עמדו בשלותן ששה שעות ביום הארבעים שקלקלו בו בשעה ששית כדלקמן:

ולא יתבששודרמיז נמי בו לשון שש. ויהיה לפ"ז פי' הכתוב ויהיו שניהם ערומים. מחמת כי לא היה תאוה עודנה בקרבם מאומה. אך מעלתם לא נתבושש אפי' שש שעות:

כי בשש משהמדלא כתיב בפירוש לשון איחור דרשינן ביה נמי לשון שש:

ולא בא משההיינו שלא בא בזמן הקבוע לו לפי חשבונם כדאיתא בש"ר פ' מ"א ובתנחומא סדר תשא:

**היה למוד לבא כו'**היה רגיל לבא מניצוח המלחמה בג' וד' שעות. ורמז הכתוב שהגיע מפלתו בשעה ששית. וע' בנזה"ק הנ"מ בענין שש שעות:

**לא היה צריך קרא לומר אלא ויעש כו'.**לקמן פ' פ"ה. שלאיזה ענין אמר שהם ערומים. לומר שלכך עשה להם בגדים וכמ"ש ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וא"כ היה צריך להסמיך כאן מיד פ' ויעש. שהלביש הערומים. ולמה כתב כאן פ' והנחש היה ערום:

**להודיעך כו'**שלכך סמך פה הכתוב והנחש היה ערום להודיעך כו'. מתוך שראה אותם מתעסקים בתשמיש כי אז לא התבוששו ונתעסקו בזה לעין כל. כי עדיין לא הכירו דרך הצניעות באשר לא היה בהם יצה"ר. ומאז נתאוה הנחש לחוה ונטל עצה בלבו להכשילם וכדלקמן פ"ך (נזה"ק):

**א"ר יעקב כו'**שלא להפסיק בפרשתו של נחש שנזכר בו קללת העולם כולו. אלא סיים בתיקון מלבושי כבוד שהוא טוב: