**איש לשון וגו' איש חמס וגו'.**מפרש איש לשון על המלשין. כי האיש חמס רע מן מצירים יצודנו גם לאיש לשון למדחפות של גיהנם (נזה"ק):

זה הנחששרמז גפם לנחש לפי שהם תופסים אומנתו וכדכתיב התם שננו לשונם כמו נחש:

**איש חמס רע כו'**איש חמס מרמז על היצה"ר החומס וגוזל נפשו של אדם. הוא היה רוכב על הנחש כדי לגרום על ידו תקלה לאדם וחוה:

**יצודנו למדחפות.**יצודנו לנחש לגרום ע"י מדחפות וקללות הרבה בעולם לאדם וחוה ונחש (נזה"ק):

שהיפך דברים על בוראוכי השי"ת הזהירם על עץ הדעת להנאתם ולטובתם מפני שהוא שורש המות. והוא אמר בהיפוך כי הזהירם לרעתם לבל יהיו כאלהים. ובזה שלח מדון בין האדם לבוראו. למרות פיו ית' (נזה"ק):

שריגןלשון תלונה כד"א וירגנו באהלהם. שאמר לא מות תמותון (מת"כ):

**שהפריד אלוף כו'**הוא השי"ת אדונו של עולם. הפרידו מן העולם. שבחטא זה נסתלקה שכינה מן העולם כדלעיל פ' י"ט סי' י"ג ומיד נתקלל (וכמ"ש בסוף סי' ג' קפץ עליו ופסק את דינו) ומזה יוצא תוכחת מוסר לדורות לכל בעלי לשון הרע כי לא ינקה ה' את עונם ולא יאריך להם אף. אלא מיד מתקללים מפי ה'. כי הם גורמים להפריד אלוף לסלק השכינה מן העולם בעונם שע"ז נאמר רומה על השמים אלהים (נזה"ק):

**עם אדם נשא ונתן.**היינו מ"ש מי הגיד לך המן העץ וגו':

עם חוה נשא ונתןכי שאל אותה מה זאת עשית:

**ועם נחש לא נשא ונתן.**לומר מדוע עשית כך:

**מפני מה הניחו צוויך כו'.**דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים:

מן הגדולאחר שהוא דבר טוב לכן לו ראוי משפט הקדימה. והקללה ראוי להיות מתחלה להפחות:

**ויאמר משה אל אהרן כו'.**והתם גדולה הוי דכתיב ראשיכם אל תפרעו וזו מדרך גדולה וחשיבות אבל בכל הספרים בגמרא ובמדרש גרסו שנא' וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. ואמירה זו לגדולה היתה לפי שנצטוו שם קחו את המנחה וגו'. ועוד כי שם נאמר שניתן להם מתנות חזה ושוק וזהו גדולה וכהא דאמרינן בפ' הזרוע שהמתנות נאכלין בצלי בחרדל דרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלים (נזה"ק):

ואח"כ אדםזהו ג"כ מטעם הנ"ל כי חוה קטנה מאדם במעלה:

גמל וכלבהגמל לפי שצנוע בתשמישו כדלקמן פ' ע"ו לכן היה בוש מהביט בנקיבתו. והכלב נענש מפני ששימש בתיבה כמו שע"ז נענש להיות נקשר כאיתא בפרק חלק:

**מפני שהשכינה כו'**לכך ראוי שיהיו נכבדים בשמושם מזולתם (יפ"ת):

ויאמר ה' לדגאע"פ שאין הדבור אליו דבור ממש אלא שלוח הרצון כמ"ש הרב בסוף ח"ב. כיון שנתייחד בענין זה מהשאר כאמירה חשובה גביה (יפ"ת):

**וכל מה שעשית כו'**ר"ל שכל הפיתוי לא עשית אבל בשביל חוה שימות אדם ואתה תקחנה כדלקמן בפירקין. ואמר כל הפעולה שלך לא בשביל זאת כלו' העשייה דהכא לאו עשייה ממש אלא פעולה. דמעשה נאמר על מלאכה גופנית ופעולה על הרעיון והעיון השכלי. וכן הפתוי נקרא פעולה (נזה"ק):

בסנהדרין שלימהבסנהדרין גדולה שהם עם המופלא ב"ד ע"א. ששיתף בדינו ב"ד של מעלה:

אררו בצרעתכמד"א צרעת ממארת. אפשר שמלת זאת קדריש שרמז לזאת תורת הצרעת (יפ"ת):

**הלין סלעין דביה.**אלו הנקודות אשר בו כמין סלעים:

צרען אינוןנגע צרעת הן. שהמדבר לשון הרע נענש בצרעת כדלקמן בויק"ר פ' ל"ז ובש"ר פ"ג:

במקלמכה גדולה:

ברצועהמכה קטנה. כך בתחלה אררו מכל הבהמה שצער עיבורה י"ב חודש. ואח"כ מן החיה שיולדת לששה חדשים:

תני בהמהומשני תני בהמה כו' עד לז' שנים. ומשום שבכתוב קשה דהו"ל למימר מכל החיה והבהמה. אע"כ שה"ק ליה ארור אתה מכל הבהמה והבהמה יהיה ארור מכל החיה. והוקשו הארורים זה לזה. כמו שבהמה ארורה ז' פעמים כך הנחש ז' פעמים. ואי אתה מוצא אלא הכלב ובהמה טמאה. וע' בכורות דף ח':

והאפעה לע' שניםפי' שמתעבר אחר ע' שנה שנולד וימי עבורו ג' שנים כדאיתא בברייתא דבכורות (יפ"ת):

**לכמה נחש מוליד.**כלומר כמה שוהה בעיבורו:

מתעסקים זה עם זהבד"א:

נטלן ונתנן בחביתאנקבות רבות קאי שראה נחשים רבים מתעסקים בד"א ונטל הנקבות ונתנן בחבית (יפ"ת):

ונתכרכמו פניונשתנו פניו לירקון מפני הבושה. קבצו פארור תרגומו אתחפיאו לכרום אוכמין כקידרא:

**וכשם שהבהמה ארורה כו'.**דהיינו בהמה גסה טמאה מהכלב שהכלב יולדת לנ' יום ובהמה גסה טמאה לי"ב חדש. ובי"ב חדש איכא שבעה פעמים חמשים (ולא קפיד לתוספת הימים) כך נתקלל נחש מבהמה ג"כ שבעה שהוא יוליד לשבעה שנים (יפ"ת):

כמפני רמשאלפנות ערב נכנס ר"ג לאותו פילוסיף ואמר לו שימי עבורו ז' שנים:

מטיחהכה ראשו לכותל:

והושיטה לי בקנההשיבה בנקל כמושיט קנה בלא טורח:

**וירדו מה"ש כו'**דלא ניחא שיגיע רע במאמר הקב"ה לבד שאין רע יורד מלמעלה (יפ"ת):

קולה כנחש ילךבתנחומא וכי קול יש לנחש. כלו' קול גדול. ולמה המשיל אליו קול חיל מצרים. אלא זו נחש הקדמוני שהלך קולו מסוף העולם ועד סופו בקציצות רגליו הרי שהכתוב הזה בא ללמד על מצרים ונמצא למד הימנה. במצרים כתיב שם וצוחתך מלאה הארץ ש"מ דגם קול הנחש הלך מסוף העולם ועד סופו בקציצות ידיו ורגליו. וממילא ילפינן מדכתיב התם כי בחיל ילכו לה ובקרדומות כחטבי עצים מסתמא גם על הנחש באו חיל בקרדומות לכרות ידיו ורגליו. לקיים מה שנא' על גחונך תלך. וחיל זה המה מלאכי השרת (נזה"ק):

אתה גרמתשדנו שילך על גחונו שהוא המכוון לעונש חטאו. לפי שגרם לבריות שילכו גחונים על מתיהם (יפ"ת):

יש בה ברכהשאף שנשאר בלא רגלים עכ"ז ניתן בטבעו שממהר הוא לילך על גחונו חוץ מטבע כל הבעלי חי. והרי זה פקידת ההשגחה לטובה:

יש בה ברכה אילולא שאמר לו הקב"הכצ"ל. ותיבת אמר מיותר. וכן בילקוט ליתא:

**אילולא שאמר כו'**שאם היה הולך על רגליו לא היה יכול לעלות בכותל בחורין ובסדקין:

**לא עפר מכל צד.**כלומר עפר ממש רק הגידים מתמצית האדמה שיש בה טעם. ופרש"י שיש בקרקע מיני אדמה כעין גידין שקורין מו"ש בלע"ז. והוא קים ליה מסברא מדחזינן שהוא בוקע ויורד תמיד בעומק לתוך הקרקע וכ"כ למה אלא כדי לשמוט גידי אדמה השקועים בפנים ולאכול. וכתב הרד"ק ולפי דבריהם גם העפר אינו אוכל כי אם ביגיעה רבה:

הכל מתרפאיןכל העולם כולו יחזור כמקדם. ומחץ מכתו של עולם ירפא:

חוץ מנחשוהיינו דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך. ומ"מ הוצרך להביא ראיה מנחש עפר לחמו דבריר טפי (יפ"ת):

חוץ מנחשכמו שדרשו בברכות פ"א כל ימי חייך להביא לימות המשיח. שהכל יתרפאו חוץ מן הנחש והגבעונים. ולפי שחטאם חמור. שהנחש הסית והחטיא וגרם מיתה לכמה דורות. וגבעונים שלא חמלו ולא מחלו ע"ד שאול ותלו את בניו (יפ"ת):

ונחש עפר לחמושהנחש ישאר בקללתו:

והעובד העירביחזקאל כתיב גבי ישיבת ירושלים לעתיד. ומשמע ליה דבגבעונים מיירי שהם העובדים. וכוונת הכתוב שהגבעוני יהיה עובד שם לפקח על צרכי העיר ולכן יעבדוהו מכל שבטי ישראל. ר"ל שיפרנסוהו. ומינה ילפינן שעבודתם תדירא עליהם ולא ימלטו ממנה (יפ"ת). וע' במ"ר פ' ח'. ב"ב דף קכ"ב וילקוט כאן וישעיה ס"ה ויחזקאל מ"ח:

אני עשיתיךמלך על הבהמה ועל החיה ואתה לא בקשת ארור אתה מכל הבהמה וגו' אני עשיתיך שתהא מהלך כצ"ל. (מת"כ בשם הילקוט). וכן הוא בסוטה דף ט' ע"ב ובאדר"נ פ"א ע"ש. וכל אלו אנו למדים מתוך קללתו. ארור אתה מכל הבהמה משמע שהיה מושל על כולם. על גחונך תלך משמע שהלך קוממיות כאדם. ועפר תאכל משמע שהיה אוכל מאכלים כאדם. ואיבה אשית נראה שהיה אוהב אותה. ולפי שהיה מבקש להרגו נאמר לו הוא ישופך ראש וגו':

**אני עשיתיך מלך כו'**לפי שהיה ערום מכל. ואתה לא נסתפקת בזה ובקשת גדולות ממך. כן תפסיד גם את זה שתהיה ארור מכל הבהמה (יפ"ת):

קוממיות כאדםכמ"ש ר' הושעיא לעיל פי"ט סי' א':

ועפר תאכלבפרק בתרא דיומא ונחש עפר לחמו ר' אבין ור' אסי ח"א אפי' אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מתקררת עד שיאכל עפר. וח"א אפי' אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר:

**אתה בקשת להרוג כו'**להמיתו בחטאו כדי לישא את חוה כדלעיל סוף פי"ח (נזה"ק):

**הוי מה שבקש כו' מכ"מ.**שכיון שבקש מה שאינו שלו ניטל אשר לו. וכן כל אלה:

וכן בקיןבסוטה פרש"י קין נתן עיניו בתאומ' יתירה שנולדה עם הבל. ששני תאומות נולדו עמו:

ובקרחשנתן עיניו בכהונת אהרן ונבלע:

ובלעםשנתן עיניו לקלל את ישראל להתכבד מבלק וליטול ממון. ונהרג במדין כשהלך ליטול שכר כ"ד אלף שנפלו מישראל בעצתו כדאיתא בסנהדרין:

ובדואגאביר הרועים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון לחש ומראה פנים בהלכה. ומת בהכרת ונשתכח תלמודו ממנו קודם מותו:

ואחיתופלשנתן עיניו במלוכה כדאמרו בפ' חלק. ומת בהכרת:

וגחזישנתן עיניו בממונו של נעמן ונצטרע ומצורע חשוב כמת. ומה בצע לו בכל הממון:

ואבשלוםנתן עיניו במלכות אביו בחייו ונהרג:

ואדוניהפרש"י באבישג השונמית ונהרג:

ובעוזיהושבקש לשמש בכהונה. ונצטרע שלא יכול אף לנהוג המלוכה ומלך יותם בנו תחתיו בחייו:

ובהמןשבקש שגם מרדכי ישתחוה לו מה שלא היה ראוי לו. ונתלה (יפ"ת):

**מעולם לא נזקק כו'**ה"ג בירושלמי סוטה ריש פ"ז ר"י בשם ר"א לא מצינו שדיבר הקב"ה עם האשה אלא עם שרה לבד. והא כתיב ואל האשה אמר ר' יעקב דכפר חנן ע"י תורגמן וכו' וע"ש. והיינו ע"י אדם. שלא היה תורגמן אחר בעולם:

להשיח עם אשההנה מצאנו שהיו כמה נשים נביאות שדיבר ה' עמהן. אמהות נביאות היו. וכן חנה ודבורה שאמרה הלא צוה ה' אלהי ישראל. אך הענין בזה שהנביאים הם שדיבר ה' עמהם ונראה להם בשביל ישראל. אבל שיהיה עסוק עמהם בשביל עסקי עצמם זה לא מצאנו אלא באבות שדבר עמהם בעסקי עצמם ג"כ. אך לא הנשים האמהות שלא דיבר עמהם על צרכי עצמם. רק עם שרה לבד שדבר עמה בצרכי עצמה כמ"ש ויאמר לא כי צחקת:

ואף היא ע"י עילהע"י סבה. שהיא הכחישתו לאברהם לא צחקתי וחשבה דאברהם מדעתיה קא"ל שהרגיש בדבר. לפיכך נתייחד עליה הדיבור לברר דברי אברהם (נזה"ק):

כמה כרכורים כרכרע' הגי' בירושלמי פ"ז דסוטה ה"א ונראה דר' אבא ב"כ חולק על דברי רבי יהודה בר"ס. וכרכר הוא מלשון מפזז ומכרכר והוא לשון שמחה. וע' בתרגום שם. ורש"י פי' דכרכר הוא קנה חלול שכורכין עליו הערב דרך גלגולו. ואף ה' גלגל גלגלי הסבות כדי לדבר עם שרה:

לא כי צחקתשמפרש דאויאמר ה' דכתיב לעיל מינה קאי והיה אמירה זו מפי הקב"ה:

כי צחקתוהא כתיב אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו'. א"ל ע"י תורגמן. והכתיב שם ה' הדובר כצ"ל. וכן הוא בירושלמי כמ"ש לעיל:

ה' הדובר אליךמשמע שה' דיבר עמה. ומ"ש הכתוב שהמלאך דיבר עמה. היינו שדבר ה' מלאך קרי ליה. ודחי לה דלא הוי אלא ע"י מלאך ממש. שהמלאך דיבר אליה בשם ה':

**ע"י שם בן נח.**שהיה נביא ה':

**כל שהוא הרבה ארבה.**כשיהיה הרונך כמנין הרבה. אז ארבה את זרעיך. והיינו שבעה חדשים שלמים. ופי' רבינו בחיי ששבעה חדשים הם מאתים ועשר. וג' ימים של קליטה. ויום קליטה מן המנין עכ"ל:

**נוצר לשבעה כו'**בכל המדרשים הנוסחא כאן רב הונא אמר נוצר לתשעה ונולד לשבעה אינו חי. לשמונה אינו חי. נוצר לשבעה ונולד לשמונה ח"י ק"ו לתשעה. ועיין ביאורו לעיל פ' י"ד:

מנין שהנולדפי' היכא רמיז. ומשני מדידכון אנא ממטי לכון. כלו' משלכם אביא לכם ראיה. דזיטא אפטא פי' בערוך זיטא יחיה אפטא שבעה כלו' בן ז' יחיה. איטא ימות אוכטא שמונה כלו' בן שמנה ימות (יפ"ת):

**אין אשה יולדת אלא כו'**לאפוקי ממ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין. אלא לתשעה חדשים שלימים הן ועבוריהן. כלומר שהם נמנים חדשים מעוברים של שלשים יום. וי"מ הן ועיבוריהן ימי קליטתן ולפעמים נקלט ביום א' ואז הוא רע"א. ולפעמים ביום ב' הוא רע"ב. ולפעמים ביום ג' והוא רע"ג. אבל אם לא קלט בג' שוב אינו קולט כדאיתא בשבת פ' ר"ע:

הוה מסביר ליההיה מסביר ליה להבינו טעם הלכה ולא הבין:

בעית למילדשכבר הגיע זמנה:

תיצון ותמותכי החמור בטבעו קר לו תמיד. ובעת הלידה הקרירות סכנה וצריך פעולה לחממה מקרירתה. וע"ז לבי טרוד ואיני סובר:

ומה איכפת לךדהיה יודע שעדיין לא הגיעה עת לידתה:

**פעמים שהוא פוחתת כו'**כלומר כך שנו בברייתא פעמים שהיא פוחתת ופעמים שהיא מוספת פוחתת אינה פוחתת מימות הלבנה שהם שנ"ד. מוספת אינה מוספת על ימות החמה שהם שס"ה יום. ובהאי חמרתא כבר נשלמו ימי הלבנה ועדיין לא הגיעו שנות החמה. וממילא כל הי"א יום עומדת בספק לידה:

תספור ירחים תמלאנהמשמע שהם ירחים מלאים ואין פותחין ומוסיפין כלל אף מה שבין חדשי הלבנה לחמה:

להלן בדקהשזמנה חמשה חדשים כדלעיל סי' ז' בזה מספר ירחים תמלאנה שהם חדשים מלאים. וכאן בגסה פוחתת ומוספת:

**והא בקרות כו'**הקושיא קאי על הא דקאמר פוחתת אינה כו' והא בקרות כו' דהינו שורים ובהמה גסה. יש מהן כו' והוא יותר משיעור שבין שנות לבנה לשנות חמה:

להלן בטהורהאין שיעור ידוע. ובטמאה גסה יש שיעור ידוע י"א יום דוקא. ובירושלמי הגירסא נשתנה:

זה צער העדויפי' ווסת נידות. וכמו שהביא הערוך בערך עד ז'. מל' היתה לי עדנה ופי' ווסת נידות. ונראה דגרסי' עצבונך זה צער העדוי והרונך זה צער העיבור (נזה"ק) וכן הוא בהדיא עירובין דף ק'. אדר"נ פ"א. פדר"א סוף פ' י"ד:

זה צער הנפליםהוא צער שאחר העבור. שהו"ל למימר תלדי בעצב:

בנים זה צער גידול בניםכי תיבת בנים מיותר ואתא לצער גידול בנים (נזה"ק):

**נוח לאדם לגדל כו'**דבגליל טורח לגדל זיתים. ועכ"ז נוח לגדל לגיון של זיתים במקום הקשה ולא לגדל תינוק אפי' במקום היפה (יפ"ת):

תשוקות הןכי לא נמצא תיבת תשוקה בכל התנ"ך רק ד' אלו שמנה. וד' אלו על שאין להם קיום בעולם כי אם ע"י התחברות לאלו שמקיימים אותם. נתן בהם כח התשוקה שיחשקו להדבק בהם ויתקיימו. ובלא תשוקה זו היו מתפרדים וכלים והולכים. כי האשה עיקר קיומה ע"י בעלה. וכן היצה"ר אין קיומו כ"א ע"י רשעים. וכן הגשמים לארץ שאם אין ארץ אין מטר. וכן הקב"ה לישראל. וכפי הגירסא בשיר רבה פסוק ועלי תשוקתו בהיפך אין תשוקת ישראל אלא להקב"ה. וכפי שדרש אצל הג' הנ"ל שהתשוקה לצורך קיומו למי שמקיים אותו ומושל בו. כמ"ש אצל האשה והוא ימשל בך והיא תשה ומקוה לו. ואצל היצה"ר כתיב ואתה תמשל בו. וכן הקב"ה עם הצדיקים. וכן הארץ עם הגשמים:

**תשוקתה של אשה כו'**אע"פ שהאשה משתוקקת לתכשיטין ושאר דברים. מ"מ עיקר תשוקתה לבעלה (נזה"ק):

אלא על קיןר"ל שתשוקת היצה"ר על הרשעים:

אלא על הארץשתשוקת הגשמים לירד למטה:

אלא על ישראלשבודאי תשוקת הקב"ה להיות שכינתו למטה ולהיות לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'. אבל מ"מ ביחוד הוא על ישראל. וכה"א רק באבותיך חשק וגומר:

**ד"א תשוקתו תשים כו'**דריש ביה לשון נוטריקון תשים וקוים. אע"פ שאנו תשים מן אלו שאמרו שובי שובי השולמית אעפ"כ אין אנו מניחים אותו ומיחדים שמו בכל יום תמיד:

**בשעה שהאשה יושבת כו'.**דאע"פ שבעצב תלדי בנים מ"מ אל אישך תשוקתך (יפ"ת):

לפי שרפרפה בלבהמלשון הן ולאו ורפיא בידיה. כלומר אע"פ שנשבעה שלא תזקק לבעלה. מ"מ לא היתה השבועה בלב שלם אלא מיד יודעת שקרוב הדבר שלא תוכל לקיים. והיה הדבר מרופרף בלבה. ולא החליטה הדבר לגמרי בלב שלם לפיכך תביא קרבן מרופרף דהיינו תורים ובני יונה שאינו קרבן גמור. ואע"ג דעשירה מביאה קרבנה כבש ובן יונה. מכל מקום מה שבא על חטא הוא בן יונה שהיא לחטאת (נזה"ק):

**יכול ממשלה מכל צד.**שיוכל למשול בה לעשות כל מה שירצה ת"ל לא יחבול רחים ורכב. שבפסוק הקודם כתיב ושמח את אשתו אשר לקח ואח"כ כתיב לא יחבול רחים ורכב. ודרשינן סמוכים ודריש לא יחבול מלשון חבלה שלא ימשול לחבל בה להכותה כשפחה (יפ"ת). או פירושו יכול ממשלה מכל צד שלא כדרך כל הארץ. וע' בירושלמי ר"פ הבע"י והמשל רחים ורכב דקאמר הוא כלשון (איוב ל״א:י׳) תטחן לאחר אשתי:

**הוציאה לפניהם מנורה כו'.**לרמוז להם שאע"פ שהיא חשובה כמנורת זהב. והוא פחות כנר של חרס. אוהבת אותו ואינה רוצה לצאת מתחתיו. ומייתי הא הכא משום דדריש סמיכות ואל אישך תשוקתך עם והוא ימשול בך. וכעובדא דהאי איתתא (יפ"ת):

בישוב הדעתבדברים של טעם וע"ל פ' י"ט סי' ח':

**אין כל חדש כו'**שלא יהא שוב בריאה כבריאת ששת ימי בראשית. רק ע"י אב ואם:

הטליםיחידי ופנוי. ערוך:

מיללת עליו בקולהכי שמעת לקול אשתך כמ"ש לעיל פ"ה אין קול אלא בכי שנאמר קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו' (אלשיך):

אתרוג היהשטעם עצו ופריו שוה. וזהו ותאכל מן העץ עצמו (מת"כ):

מהו לאמרדלאמר הוא לומר לאחרים והכא לא היו אחרים בעולם שנצטוה שעדיין לא היתה חוה בעולם (יפ"ת):

להזהיר את הבהמהשבימי הבריאה היו גם הבעלי חי בעלי תבונה (יפ"ת):

**שנתתי להם ואכלו.**לעיל פ' י"ט סימן ט' אמרינן שחוה האכילה לב"ח:

דברים ארוריםכי אחר שנשתנה האדמה נתחדש בה קיטורים ואדים רעים ומעופשים. אשר מזה נולדו מיני רמש כאלה:

ותעלה לך גמלצ"ל נמלה כדאיתא ברש"י בפי' התורה (בשם הגאון מ' שאול מווילנא ז"ל) וז"ש ר"י אף הן יש בהם הנאה. מפני שמיני זבובים יש בהם לרפואה. וכן הלבונה נמצאת בקיני נמלים. והכלל בזה כי אין דבר רע מוחלט בבריאה כי אם הכל לתועלת מה. רק שיש שהתועלת מרובה מהנזק ויש להיפוך:

**קשה היא הפרנסה כפלים כלידה.**לפי שהלידה יש בה ג"כ שמחה ואיננה תמידית. אבל קושי הפרנסה הוא רק מטריד הלב תמיד באין שמחה מאומה. ולכן בזה נאמר עצב ובזה עצבון לכפל הצער. וכפל הקב"ה הצער לאדם מלאשה משום דאדם איהו גופיה הוזהר (יפ"ת):

מה גאולה פלאיםדכתיב נפלאות בארץ חם. אף פרנסה פלאים דכתיב באותו מזמור נותן לחם לכל בשר (יפ"ת):

פלאיםשאינו דבר טבעי אלא בדרך נס:

אףגאולה בכל יום. היינו בנס נסתר כדאמרינן אין בעל הנס מכיר בניסו. וכמ"ש באגדת פסח בכל דור ודור כו':

וגדולהמן הגאולה וגם בקרא דויפרקנו מצרינו ברישא מזכיר גאולה והדר לפרנסה שבגדולה ממנה. ור"א לא חייש לה ואע"ג דזו ע"י מלאך י"ל דגאולת יעקב שהיא פרטית היתה ע"י מלאך. אבל גאולה כוללת היא ע"י הקב"ה ופרנסה ג"כ לכל בשר (יפ"ת):

**גדולה מקי"ס וכו'**שזו לישראל לבד ופרנסה לכל בשר וגדולה בחשיבות (רש"י). ועוד דברישא מזכיר קריעת ים סוף והדר פרנסה שגדולה ממנה. אבל לקמן פ' צ"ז גרסינן קשים מזונותיו של אדם כקי"ס. וכן הוא בפ' ע"פ:

קוץזה קנדיס שיש בהם קוצים ויש צער לתקנם למאכל. והדרדר הם עכביות שגם הם מאכל אדם ויש בהם קוצים. ויש מחליפים שדרדר הוא קנדיס שעשוים דירות א"נ שורות שורות והן העלין שזו בתוך זו ועכביות הן קוץ שיש בהם קוצים רבים (יפ"ת):

**ר' יהודה אומר כו'**ר"י מפרש רישא דקרא וקוץ ודרדר תצמיח לך שהיה טבע הארץ טוב ומתוקן. עכשיו שלא זכית נתקלקל טבע הארץ עד כי קוץ ודרדר תצמיח לך (נזה"ק):

**א"ר נחמיה כו'**לא פליג על ר"י דאם הוא פליג הו"ל למימר ור"נ אמר. אלא דר"י מפ' רישא דקרא ור"נ מפרש סיפא דקרא ואכלת את עשב השדה אילו זכית היית נוטל עשבים מתוך ג"ע שהם עשבים משובחים שטועם בהם כל מעדנים שבעולם. ועכשיו שלא זכית ונתגרשת מג"ע ואכלת את עשב השדה הצומח בעה"ז שם עשבים גרועים:

**שאדם משליף שדהו.**כצ"ל פי' ממהר לעקור ולתלוש תבואת שדהו ואוכלה קודם גמר בישולה עד שהוא עשב. לפי שהיה אז שני בצורת שלא היה בידם כלום מן הישן והוצרכו למהר לתלוש מן השדה תבואה חדשה קודם גמר בישולה:

משליףשולף ותולש:

כיון ששמע אדה"ר כןשעכשיו יאכל עשבים גרועים או שבלים רכים שהוא כמאכל הבהמות. הזיעו פניו שזלגו עיניו דמעות מצער קללתו (יפ"ת) וע' ברכות דף נ"א פסחים דף קי"ח:

**נקשר לאבוס כבהמה.**שאין כבודו להיות שוה כבהמה. ומה שאמר לו מתחלה הנה נתתי לכם את כל עשב לא הו"ל צער. דההוא בעשבי ג"ע כדלעיל לר"נ (יפ"ת):

**הואיל והזיעו פניך כו'.**דרש בזעת אפך כיון שהזיעו פניך ונצטערו תאכל לחם מדגן המיוחד למאכל אדם:

**נוח היה לו כו'**כלומר הלואי שלא הותרה לו בלחם. ואז היתה פרנסתו בלי דאגה ועמל מאכול לחמו ע"י עמל ודאגה:

**סימן יפה לחולה.**שעל ידם יקל החולה מחליו. ואיידי דבעי למימר זיעה קאמר הכא לכולהו (יפ"ת):

עיטושכי בעת החולי לא הו"ל כח והנחה לעיטוש. ובזיעה יצאו האדים העפושים מהגוף. ובשינה וחלום סימן שקיטת החולי. דאל"כ לא יתנו פוגת לישון ולחלום. והקרי הוא כמו הרקה תרופית להוציא המותר (יפ"ת):

עטישותיו תהל אוראצל הלויתן כתיב ואמר עטישותיו תהל אור שע"י העיטוש הוא נח ושקט. וזה ענין אור על נחת רוח שלו. וכן אצל האדם. וזה סימן טוב להחולה שמתקרב אל הבריאות ע"כ מקבל נחת רוח מתנועות גופו:

**בזעת אפך כו'**כשהוא מזיע יאכל לחם ולא ימות:

**אף הילוך מעים כדרך הארץ.**אף עשית צרכיו כפי המנהג. לאפוקי השלשול המרובה:

**מיהר צועה כו'**סיפא דקרא לא ימות:

**ובלבד בל יחסר לחמו.**פי' ודוקא שאוכל מעט אז הוא סימן יפה כי שוב ישוב לטבע הבריאות. אבל אם אוכל תתעב נפשו אדרבה זה יקרב קיצו (יפ"ת):

**לא גזולה בידך.**כי דבר הנלקח מיסודו ישוב ליסודו הראשון בסוף. ובאדה"ר לקח תרווד עפר ממקום המזבח וברא בו אדה"ר ואחרי שחטא אמר הלא גזולה היא בידך ואינך כדאי שתוגזל עבורך ולא תחזור ליסודה. וכמ"ש בתד"א פ' ל"א:

אלא תשובכי עפר אתה היום ואל עפר תשוב. ואח"ז בתחיית המתים תשוב להבנות מהעפר. וכמו שכתוב בתהלים ק"ד תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה:

**נתנה לו לחיותו כו'.**יהיה ראוי לקרותה חיה כי היתה אם כל חי. אבל עכשיו שיעצתו עצת נחש חויא בישא נקראת חוה לשון חויא בלשון ארמי (יפ"ת):

חיוא לההראה לה כמה דורות איבדה מן כל חי העתידים לצאת ממנה:

**חויה חויך כו'**כלומר הנחש הזיק לאשה. והאשה היתה כנחש לאדם שפתהו והזיקתו:

**רא"א עם כל חי.**דריש דרמיז נמי בהא עם כל חי (דאותיות אחה"ע מתחלפים להורות שהיא עם הטובה והחיות. לא עם הירידה והעוני כדתנן האשה עולה עמו כו' והפשט והדרש עולים בקנה אחד דלפי שהיא אם כל חי להחיות זרע על פני הארץ. לפיכך גם היא לחיים נתנה ולא לצער (נזה"ק):

העשיר עולה עמודאם העשיר וקנה שפחות היא פטורה ממלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה:

**העני אינה יורדת עמו.**דאם הכניסה היא לו ז' שפחות פטורה מכל המלאכות אף אם העני שוב ומכר כל השפחות:

**אומן של כל החיים.**שבא לרבות גם השדים דמיקרו חי ולפי שהיא היתה הגורמת לו לפרוש ממנה ע"כ נקראו על שמה אם כל חי:

ק"ל שנהמשנתקלל עד שנולד שת כדכתיב ביה ויולד בדמותו בצלמו משמע דעד השתא אוליד דלאו בדמותו בצלמו. והיינו שדים ורוחות (יפ"ת):

שפירשה חוהומה שפי' מן האשה דרך תשובה עשה כדאיתא בפ"ב דעירובין:

**בנוי דאדם קדמאה.**וכן קרה לו בסוף דאשמדאי טרדו ממלכותו כדאיתא בפרק מי שאחזו:

**מ"ד רוחין כו'**יש מי שאומר שהרוחות המצויות בבית טובים הם ואינן מזיקין אותו מפני שמתגדלים עמו. ויש מי שאומר שהם רעים לו מפני שמכירין רוע לבבו ומחשבתו הרעה ומזיקין אותו:

דלא רבין עמיהולא נהנין ממנו ולפיכך מזיקין אותו:

בתורתו של ר"מפי' בספר חידושיו שלו על התורה כדלעיל פ"ט:

כתנות אורדמאי כתנות עור דהא אכתי לא נשחטה בהמה שיעשה כתנות מעורה. לזה פירש עור אור דאותיות אחה"ע מתחלפות (יפ"ת):

שהם דומים לפינסברש"י ובילקוט הגירסא לפנס. הוא הכלי שנותנים בו הנר שלא תכבה הרוח והוא רחב מלמטה וכן היו אלו הבגדים. וקרי הכלי אור ע"ש שמושו (יפ"ת):

**חלקים היו כצפורן.**וכן העור חלק מצד הבשר. ונאים כמרגליות דקרי בהו אור כר"מ. ונראה שבספרו של ר"מ לא היה כתוב אלא כתנות אור והמדרש פירש שהוא ביאר שדומה לפנס. ור' יצחק מפרש שהן חלקים כציפורן (יפ"ת) וע' פדר"א פ' י"ד:

**ככלי פשתן הדקין.**הביא דמיון לדר' יצחק רביא מכלי פשתן דבית שאן שהן חלקים ונאים (יפ"ת):

שהם דבוקין לעורקראם כתנות עור ע"ש שהם דבוקים לעור האדם אע"פ שהם נעשים מצמר או מדבר אחר. והם ממין החלוקים הלבושים תחת כל הבגדים וסמוכים לעור (יפ"ת):

איגיאהבל"י עור עזים (מוסף הערוך):

אגנייההמוסף הערוך גורס אגנינה ופי' בל"ר עור כבש בעוד צמרו עליו:

לגאיבל"י ארנבת (מוסף הערוך):

סיסרטיןהערוך גורס סיסרינן. ופי' המוסף הערוך בל"י עור בעוד הצמר עליו:

גלי קסיניןפי' בל"י עור בעוד שערו עליו של מין חולדה יקרה וחשובה הנגדלת במדינות צפון. ואולי הוא חולדת הסנאים הנזכר במשנה דכלאים. פי' גלא חולדא. קסנאי דבר נחמד בא מארץ אחרת בל"י. ירושלמי שבת פ' במה מדליקין עורות תחשים ר"נ אומר גלא קסינון עכ"ל:

בכורות משתמשיןכי עד המשכן היו בכורות מקריבין קרבנות כמ"ש לקמן פ' כ"ג:

**צמר גמלים כו'**דכתנות עור הינו של צמר. וקראן של עור שהצמר בא מן העור. וקאמר דהיו צמר גמלים וארנבים לפי שצמר זה חם ורך:

**לפום חילך אכול.**כלומר לפי שיעור ממונך אכול. לא תפחות ולא תוסיף (יפ"ת):

ופרא מן דאת לבישפי' בפחות מיכולתך לבוש דבמלבושים ליכא צערא דגופא וטוב לצמצם בו שלא יראה עשיר לבריות ויתקנאו בו. ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל שלא לצורך. ואי ראוי לאדם לאבד מעותיו בחנם:

פראלשון פחות כמו בירושלמי כתובות פ"ה ה"ו תרין חולקין פרא ציבחר (פי' פחות מעט):

**ויתיר ממה דאת שרי.**יותר מהראוי לך בקש להוסיף בדירתך שדירה נאה מארכת ימיו של אדם לפי שמרחבת הנפש:

מכל עץ הגן אכל תאכלכפול להורות שיאכל כל צרכו ולא יצמצם. ואע"ג דלעיל ספט"ו ילפינן מיניה אזהרת גזל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (נזה"ק):

**ויעש ה' אלהים לאדם כו'**שעשה לו פחות ממה שהיה ראוי לו שאחר שכל העולם שלו היה לו ללבוש שש ורקמה ולא עשה לו אלא כתנות עור ללמדו ד"א. ונכתב בתורה שנלמוד גם אנחנו. וס"ל דכתנות עור היינו צמר גמלים כדרשב"נ דלעיל (יפ"ת):

**שנים היו שרוים בכל העולם.**דג"ע גדול מכל העולם (יפ"ת):