כל חבלים. כי בא החלום דרש נוטריקון כי החבלים ברוב ענין, בשביל רוב ענין רע:

ותשכח כי רגל כו'. צריך לומר הדא הוא דכתיב (איוב כ"ח, ד) פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל. ותשכח כי רגל תזוריה:

והוא לחץ את בני ישראל בחזקה. ודרשו חז״ל בחרופין וגדופין. ועיין בויקרא רבה פרשה ז' (סימן ו):

מי מתקיים על מי. פירוש שומר ומשגיח על מי:

על אלהי. אלהיו הוא היאור כאומרו (יחזקאל כט, ג) לי יאורי:

ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. והנה עומד על היאור. ואמר לי יאורי וגו':

פורפורין. לבוש מלכות:

מתער. ניער משנתו:

חיזווא כו'. אין זה כי אם מראה שמראין אותי מן השמים:

עד היכן. היה כך מבולבל בדעתו עד שבא הבקר:

הא חילמא. הרי זה חלומי שראיתי בלילה. ועיין באסתר רבה (י) פסוק (א) בלילה ההוא:

הרשעים ברשות לבם. דהיינו יצרם ותאותם, ולכן אמר ויאמר בלבו כלומר מאמרו ברשות לבו, כי בלתו לא יעשה דבר. אבל הצדיקים לבן ויצרם ברשותם להכניעו (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ל״ד (סימן י) ופרשה ס״ז (סימן ח):

וחנה היא מדברת על לבה. שלפי הכעס שהכעיסה צרתה ישאנה לבה לקרוא בקול גדול והיא כבשה את לבה להתפלל בנחת וקולה לא ישמע (יפה תואר):

ויאמר דוד אל לבו וכו'. עיין ביפה תואר בבראשית רבה:

הא מטיא ענתא. הרי הגיע שעתו שימות, שהרי יפה ראיתי בחלומי שביקש להמיתני ולמלוך תחתי:

וטוב משניהם כו'. ופירש רש״י (חולין ב, א) לעיל מיניה כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם הכי מפרש לה. ועיין שם בתוספות:

וטוב משניהם שאינו נודר כל עיקר. פירש"י טוב מנודר ומשלם ומנודר ואינו משלם שאינו נודר כל עיקר, שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל דברו:

אלא מביא כבשתו לעזרה. בפרק קמא דנדרים (ט, ב) פירש הר״ן לאו בעזרה ממש שאסור להביא חולין לעזרה, אלא בפתח העזרה:

שנאמר וכי תחדל לנדור וגו'. לא יהיה בך חטא. דמשמע הא אם תדור יהיה בך חטא:

וטעה ספינתו. אפשר שצריך לומר וטבעה ספינתו. ובמדרשות גרס ושקעה ספינתו:

בים ומת. דמשהא נדרו גורם מיתה לעצמו. משתדור ולא תשלם ראשי תיבות מות (מכלול יופי):

גורם לעצמו שתמות אשתו. רצה לומר שבזה שהוא עצל ומשהא נדרו גורם לו שתמות אשתו:

ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. ומדקאמר עלי דריש שמתה בשבילו. ומכיון שלא מצינו ביעקב חטא רק איחור הנדר תלינן בזה:

הסירו את אלהי הנכר. ואף על גב דלא אל נכר ממש היה, הוה ליה לתא דאל נכר, וכן דינה אע״פ שאנוסה היתה נחשב כלתא דגלוי עריות, וכן שפיכות דמים דקאמר לתא בעלמא הוא, וכן לשון הרע לתא בעלמא הוא, דיעקב לא ספר לשון הרע רק מפני שקיבל לשון הרע (יפה תואר):

כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך. ומסיים בויקרא רבה (לז, א) מעמך ממך נפרעין ולא מממונך. אך משום דמסתבר לומר שכוונת הכתוב ביסורין ולא במיתה, מייתי דרבי אמי דתלי מיתה בחטא, הלכך הכא דכתיב חטא אפשר שגורם מיתה:

אין מיתה בלא חטא כו'. לפי שגזרת מות באה אף על שגגה, ואין יסורים בלא עון של מזיד. ועיין בתוספות פרק במה בהמה (שבת נה, א) ובויקרא רבה פרשה הנזכר לעיל וביפה תואר:

תהא אנא בו. מתחרט אני בו:

על אותו הקול שאמרת. כך צריך לומר. רצה לומר בשעת הוצאת הנדר מפיו:

בחניפי תורה. אותן בני אדם שמראין עצמן כאילו הם בני תורה ואינם כלום. ועיין לעיל פ״ד סימן ב':

הדא הלכה כו'. הלכה זו אמר לי חכם פלוני ובקי אני בה:

לפני מלאך זה חכם. ובתנחומא סדר וישלח (סימן ח) איתא זה חזן, פירוש שמש של בית הכנסת התובע ממנו מה שנדר לצדקה:

בלשון הרע כו'. עיין דברים רבה פ״ו (סימן י):

מרים אמרה בפיה כו'. בשוחר טוב (מזמור נב) גרס וחבל את מעשה ידיך אלו התופים שנאמר ותקח מרים הנביאה וגו':

מלה בסלע כו'. ופירושו שאע״פ שהדיבור יהיה שוה סלע השתיקה טוב ממנה ושוה שתים. כיון שאינו בדברי תורה השתיקה טובה ממנה ושוה שתי סלעים, שהשתיקה היא כאבן טוב שדמיו יקרים (ראשית חכמה שער הקדושה פרק י"א):

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. פירוש לעניני הגוף הוא טוב השתיקה, אבל לדברי תורה צריך לדבר (שם):

שלשה דברים מבטלין גזירות רעות. עיין בירושלמי פ״ב דתעניות (ה"א). ובבבלי ראש השנה דף ט״ז, ב. ובבראשית רבה פרשה מ״ד (סימן יב). ולקמן פרשה ז' פסוק (יד) ביום טובה היה בטוב:

תפלה צדקה תשובה. כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וג"כ התפלה סגולתה מרובה כידוע, והצדקה לפי שעל ידה לוקח נפשות להחיות מתים ראוי שיחיוהו ויצילוהו (יפה מראה):

הדא הוא דכתיב ויכנעו עמי. והכנעה לא חשיב, שהוא סוג כולל לכלן, שעל ידי ההכנעה ישוב בתשובה ויתן לב להתפלל ולרחם על העניים ולא יאמץ לבבו (יפה מראה):

אני בצדק אחזה פניך. שפירושו שעל ידי פרוטה שנותן לעני זוכה ומקבל פני שכינה כדאיתא בבבא בתרא פרק קמא (י, א):

שינוי השם. כלומר שהוא אחר ואינו אותו האיש שעשה אותו מעשה:

שינוי מעשה. ששב מדעתו:

שינוי מקום. כתב הר״ן לפי שכשאדם גולה ממקומו לבו נכנע:

דכתיב לך לך מארצך. והדר כתיב ואעשך לגוי גדול (בראש השנה דף הנזכר לעיל):

כאש לנעורת. הדמיון כמו שהנעורת שהוא דבר הגרוע מן הפשתן נשרף בקל על ידי האש כן הרע שבחלום נתבטל מיד על ידי התענית בו ביום (מהרש"א). ועיין בברכות פרק הרואה ובשבת דף י״א, א:

לא לך כו'. לא לך אני מחשב ומשגיח ולא לדבריך אני שומע:

בקיר של רחב. בכח מעשיה הטובים שבשבילם ניצולו כל משפחותיה, דאילו מכח שבועתה היה די בהצלת נפשה או אפילו משפחתה, אבל לא להציל גם המשפחות האחרות שנדבקו במשפחתה (יפה מראה). ועיין כל זה בירושלמי פ״ד דברכות (ה"ד) ובבבלי (י, א):

אבותי שכינסו לך כל הגרים. דמאה וחמישים אלף גרים נתגיירו בימי דוד כשעשה דין לגבעונים כדאיתא בבמדבר רבה פ״ח (סימן ד):

אבותי שעשו לך כל השבח הזה. היינו שחפה שלמה את ההיכל בכסף ובזהב, כן הוא בגמרא (ברכות י, ב):

קירות לבי הומה לי לבי אמר לפניו רבש״ע. כך צריך לומר:

חזרתי על רמ״ח אברים כו'. רצה לומר לפי שמדת האדם לחטוא ועם כל זה מדת הקדוש ברוך הוא לסלוח, לזה אמר שאחר שאני לא חטאתי בשום אבר כמדת בשר ודם מכל שכן אתה שמדתך להטיב אפילו לחוטא שתנתן לי נפשי ולא תמיתני (יפה מראה):

בתתם ספם את ספי וגו'. ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם:

לא יצא משם. עד שלא נסתלק משם באת לו נבואה זאת:

עדיין לא יצא הדבור. פירוש עדיין לא נתוודע הדבור הראשון לבני אדם ולא נתפרסם:

עשק דלים. כלומר רשע העושק דלים:

תראה במדינה תראה בו דינה כו'. במדינה דרש נוטריקון בם דינה:

דוכסין כו'. מיני מושלים:

ויתרון ארץ כו'. עיין כל זה בבראשית רבה פ״י (סימן ז) ובויקרא רבה פרשה כ״ב (סימן א) ובמדבר רבה פרשה י״ח (סימן כב) ובתנחומא ריש חקת, ובשמות רבה פ״י (סימן א):

סיבא למעבד כו'. פירוש סיב הגדל סביב הדקל לעשות ממנו חבלים:

סוגיא. מין עשב מר. וגירסת הערוך סיגא למיגס גנין. ומפרש למיסג לשון סייג וגדר. ויראה א״כ דסיגא מין קוצים שעושין מהן גדר לגנות וכרמים (יפה תואר):

אפילו מלך כו'. פירוש הכתוב ויתרון ארץ בכל הוא שכר עבודת האדמה חשוב הוא על הכל שאפילו מלך צריך הוא לשאול אם עשתה הארץ פירות:

שאיל ואמר עבדת כו'. שעל ידי שצריך לתבואתה עיניו תלויות ושואל אם עשתה תבואה או לא (יפה תואר):

מה הנאה יש לו. דמכל מקום צריך לעבודת האדמה, שאם לא כן אפשר לא יועילו ממונו (יפה תואר):

רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי חנין כו'. הם מפרשים קרא לענין אבוד הנכסים, כי בכל מה שיאסוף ממון אפשר שלא יהיה לו מה יאכל כגון שיתבעו ספינותיו ויגנבו נכסיו ולא ישאר לו מאומה, אבל מי שיש לו קרקע יסמוך עליו:

מיותרין בתורה. וקרי לתורה ארץ, שבעבורה נבראת, כדאיתא בויקרא רבה ריש פ״ו. גם אלמלא מתן תורה היתה נחרבת כדאיתא בבראשית רבה פרשה ס״ז עיין שם:

כגון תוספות כו'. פירוש שנראה לכאורה שלא נאמרו במתן תורה אלא חכמים הוסיפום על דברי תורה, קמ״ל דכל תורה שבעל פה נאמרה למשה בסיני (יפה תואר):

כל ככל כו'. פירוש דהיה לו לכתוב כל וכתיב ככל, וכן היה לו לכתוב דברים וכתיב הדברים, וכן היה לו לכתוב כל מצוה וכתיב כל המצוה, ללמד שמקרא ומשנה כו'. ועיין בויקרא רבה פרשה כ״ב (סימן א), ובירושלמי פיאה פ״ב (ה"ד). ולעיל פרשה א' סימן כ"ט:

מצוה המצוה. ולעיל פ״א סימן כ״ט איתא מצוה כל המצוה. וכן הוא בויקרא רבה ועיין שם מה שכתבתי:

זה בעל התלמוד. שאע"פ שהכל ניתן בסיני מכל מקום צריך לשלמות אדם משנה ותלמוד, אלא דבעל התלמוד עדיף שהוא יכול לדון ולהורות מה שאין כן בעל המשנה. וקאמר דמכל מקום הוא נכנע לבעל המשנה שעל ידי שרגיל במשניות יזכירהו אם שכח איזו משנה, ואחר שיזכור לו כל המשניות ישא ויתן בעל התלמוד בתרוציהם ויוציא את הדין לאמתו:

שהוא עודר. פירוש שהוא חופר. ובויקרא רבה גרס שהוא סודר:

למד ולא לימד. מפרש מי אוהב בהמון לא תבואה שלמד תורה הרבה ולא העמיד תלמידים:

אין הבל גדול מזה. מיירי במי שהיה ספק בידו ללמד והיה עינו רעה באחרים שלא ללמד, אבל מי שלא הספיק ללמד אינו מפסיד שכר לימודו (יפה תואר):

אף הם בכלל ברייתו של עולם. כלומר בכלל צורך הבריאה:

שנאמר ויכלו וגו'. וכל צבאם משמע שנשתכלל העולם עם כל צבאיו שיש בקרבו (מתנות כהונה):

מלך לשדה נעבד זה הקדוש ברוך הוא כו'. כלומר כיון דאפילו זבובים ופרעושים חשובים לפני ה' והם מכלל ברייתו של עולם שבראם בהשגחתו וזן אותם כל שכן שהשגחתו על ציון לתת שכר לבוניה וליפרע ממחריביה:

לפיכך אוהב מצות כו'. כלומר לפיכך ראוי להרבות במצות ולא לשבוע מהמצות רק להרבות בהן תמיד. ואגב אורחיה אשמעינן תו שצריך לעשות מצוה קבועה דבלאו הכי אין הנאה (יפה תואר בויקרא רבה):

אז יבדיל משה שלש ערים. וכיון דלא קלטו שלש שבעבר הירדן עד שנבחרו שלשה שבארץ כנען למה היה טורח משה להבדילם, אם לא מפני שהיא מצוה קבוע ויזכה בה לאחר זמן (יפה תואר שם):

מה אתם סבורים שאם כו'. עיין בבראשית רבה פ״י (סימן ז) שם נתבאר:

אפילו על ידי נחש. שאינו בר דעת ואפילו . על ידי עקרב. שאינו גדול כנחש. ואפילו . על ידי יתוש. שהיא בריה קלה ונשיכתו קלה. . ואפילו על ידי צפרדע. שאין דרכה לנשוך ולהזיק כלל, שלפעמים יסייע בשליחות כהך עובדא דרבי תנחומא לקמן:

מאן דאמר. פירוש יש מי שאומר:

מאן דאמר מדם הקדשים. היינו פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה שהיו מזין מדמן בהיכל נגד הפרוכת ופעמים היו נוגעים בפרוכת, ודרך נס אע״פ דודאי יבשה היתה נתלחלח הדם ובצבץ ונדבק בחרבו:

ומאן דאמר מדם שעיר של יום הכפורים. הנעשית בהיכל נגד הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ ופעמים נגעו בפרוכת. וניכר היה בפרוכת הזאות דפר ושעיר של יום הכפורים והזאות דפר העלם דבר של צבור ושעיר עבודה זרה, כי אלו היו כסדרן מלמעלה למטה כמצליף ולא אלו, כדאיתא בפרק הוציאו לו (יומא נז, א):

התחיל מחרף וכו'. שסבר שהרג את עצמו:

לא דמי כו'. אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו כו':

גרגותני. פירוש סל:

מחא נחשולא כו'. הכא נחשול בים:

אמר דומה כו'. כלפי מעלה אמר כן נדמה בעיני שאין כו'. שהיו כל האמות עוברים בשלום, ואניתו לבדו בסערה (יפה תואר):

דור אנוש לא פרע מהם אלא במים וכן דור המבול וכן פרעה. כך צריך לומר:

אלא במים. כדאיתא בירושלמי מסכת עבודה זרה שכל האומות מודים שהקדוש ברוך הוא שליט במים (נזר הקודש ומשנת דרבי אליעזר):

אמר הקדוש ברוך הוא כו'. מפורש בגיטין (נו, ב) שבת קול יצתה ואמרה לו כן:

בריה פחותה. נקראת כן לפי דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה:

נקיטא ברברייא. עם לועז (תהילים קיד, א) תרגם יונתן עם ברברייא. ורצה לומר שקלסוהו שנצח לישראל. וקראם ברברייא בלשון בזוי, כן הוא לפי גירסת המתנות כהונה. והגירסא הישנה נקיטא כדורא, ופירושו תופס כל העולם ככדור וזהו קוזמוקראטור:

נכנס למרחץ. הודיענו הסיבה להכנסת היתוש במוחו, שמרוב תאותו אל השתיה לא עיין בכוסו, וכשהיה שותה נכנס היתוש במוחו (יפה תואר):

פיילא פוטירין. כוס משקין ששותין אחר המרחץ (מתנות כהונה):

קראו לרופאים. וכן הוא בבראשית רבה פ״י, ובגיטין איתא שלא הוציאוהו אלא כשמת, ועיין בבאר הגולה ובספר הברית:

והוה תקיל חד לקביל חד. רצה לומר שהיו שקולים בשוה זה כזה:

כל דהוה דין שני הוה דין שני. כן הוא בבראשית רבה פרשה י', ופירש היפה תואר דשני מענין כמושות. כמו זרעים שצמחו ושני דסדר תעניות (יט, א). ופירושו מיד כשהוציאוהו היה כגוזל, ואחר כך היה הולך ונקטן עד שעמד כיתוש דעלמא. וזה שאמר כל מה שהיתוש היה נחלש ונכמש ונקטן גם טיטוס מתנונה ונחלש והולך, עד שעמד היתוש על שיעורו הראשון ואז פרח כדרכו ואז גם טיטוס מת והכל דרך נס:

הוו מתנין בהלין עובדיא. היו מספרים הדין מעשה:

חמא חד כו'. ראה צפרדע אחת שהיתה טוענת ונושאת עליה עקרב אחד ומעבירה על הנהר:

מיגזת. פירוש מעבירה:

אגזיתיה ועבדה כו'. העבירה וכיון שעשה העקרב שליחות שנשתלח לו מן השמים הצפרדע החזירתו למקומו:

דהוה חציד כו'. פירוש שהיה קוצר תבואה בבקעה זו שנקראת בית טופת. וראה עשב אחד ועשה ממנו עטרה לראשו:

אתא חד חויא כו'. בא שם נחש אחד והכה הוא את הנחש והמית אותו:

אתא כו'. בא שם איש אחד ועמד לראות ולהסתכל ומתמה באותו נחש, מפני שהיה חבר ומכיר כחו של אותו נחש. ואמר תמה אני על מי שהמית זה הנחש:

אמר כו'. אמר אותו האיש הקוצר אנכי הרגתיו:

חמא כו'. ראה אותו האיש לזה העשב שנעשה עטרה לראשו והכיר העשב שהוא מגין ומציל מפני ארס הנחש:

אמר ליה יכול. אמר לו לאותו קוצר יכול אתה להסיר זה העטרה שנעשה מהעשב שעל ראשך. אמר הן. וכיון שהסירו מעל ראשו אמר לו יכול אתה לקרב לכאן ולנגוע בזה הנחש בזה המטה שבידך. אמר לו הן:

נשרן איבריה. נפלו איבריו מפני חוזק ארס הנחש:

פיילי. שער:

מרתיע. לשון ניענוע ונדנוד:

והוה מרדיף ליה כו'. פירוש רבי ינאי היה רודף את הנחש מצד זה והיה הנחש חוזר ובא מצד אחר:

רומא. פירוש איש אחד מאנשי רומי:

על מגן. על חנם:

שונתא. חוף הים:

קוליא. עצם של רגל המת:

מצנע לה כו'. כל עוד שהיה מצניע אותה היתה חוזרת ומתגלגלת באמצע הדרך:

בלדר. הוא מי שמוליך כתבים:

ופשפשוניה. חפשוהו בשקו ומצאו אצלו שהיה נושא כתבים רעים על היהודים מעיר קיסרין:

היה עסקן. היה עוסק לראות ולנסות הכל:

סדיין. הוא מענין סדן השקמה. ופירושו אילן גדול ועב:

ותקניה. פירוש עבד ותקן חד קן בגויה:

וסתריה. שבר וקלקל הקן. מה עשה רבי שמעון נתן חד דף במקום הקן ונתן חד מסמר בדף ובסדיין כדי לסתור הקן:

טב לי אנא גנז כו'. פירוש טוב לי שאגניז העשב הזה:

דלא יכלון גנביא. נראה דצריך לומר דלא ילפון גנביא, וכן איתא בויקרא רבה. ופירושו שלא ילמדו הגנבים לעשות כן, שיכירו העשב הזה ויפתחו כל המסגרות ויגנבו כל אשר בבית ויחרבו הבריות:

ואיסתמיית. נעשית סומא:

אכלה עישבא כו'. אכלה עשב אחר וחזרה ונתפתחו עיניה:

עובדא כו'. מעשה היה בשני אנשים שהיו נכנסין באותן שבילין של טבריא, אחד היה סומא ואחד היה פתיח כלומר רואה בטוב. והיה אותו פתיח גדיש פירוש מנהיג וסומך להסומא:

יתבין כו'. ישבו לנוח ולפוש בדרך:

וארעת כו'. ויקר מקרה השעה שאכלו מין עשב אחד, זה שהיה סומא נעשה פתיח וזה שהיה פתיח נעשה סומא, ולא הלכו משם עד שהנהיג אותו שהיה סומא מקודם לאותו שהיה פתיח מקודם:

דסלק מן בבל. לעלות לארץ ישראל, וישב לנוח ולפוש על הדרך, וראה תרי צפורין שהיו מריבין זה עם זה והמית אחד מהן את חבירו:

אזלת חורתיה כו'. הלכה אותה אחרת שנשארה חי והביאה עשב ונתנה עליה והחייה אותו. או פירושו שהלכה צפור אחרת שאינה מאותן שהריבו זו עם זו:

אמר טב כו'. אמר אותו האיש טוב לי שאקח מאותו עשב ואחייה בו מתים של ארץ ישראל:

מיפרא כו'. מיהר ועלה לארץ ישראל ראה שועל אחד מת:

ומקלק. ומושלך:

אמר טב לי כו'. אמר טוב לי שאנסנו בזה השועל אם הוא מועיל להחיות את הכל:

לסולמא כו'. צור נקרא כן על שעולין אליה בגובה מרום הרים כזה שעולה על הסולם:

רמי באורחא. מושלך בדרך:

הדא הברייתא כו'. זה שהבריות אומרים טוב לאיש רע אל תעשה ורעה לא אתת עליך, אבל אם טוב לרע תעשה רע עשית לך:

וארעת שעתא כו'. ויקר לו מקרה השעה וטפת והציף, שצפתה ובאה הבאר על פני המים עד מקום שבו טבל האיש ההוא. שמסגולת בארה של מרים לרפאות השחין כדאיתא במדרש שהביא הכלבו בסוף תפלות מוצאי שבת:

כל קבל כו'. היא מכוונת נגד שער אמצעי של בית הכנסת הישנה דסרוניא. ובויקרא רבה איתא דטבריא:

באיסור במה היו ישראל מקריבים במדבר משהוקם המשכן דתנינן עד. כך צריך לומר (יפה תואר בויקרא רבה):

נוהגין באיסור הבמה כו'. פירוש שהיו נוהגין היתר בבמה שלא כדין, שהרי משהוקם המשכן היה להם לידע מדעת עצמן שלא יקריבו בבמות שאם לא כן מאי רבותיה דמשכן, ולפיכך נענשו והיה חילול שם שמים בדבר. ועיין בזבחים קי״ב, ב (מתנות כהונה):

והוא הורגן. בתמיה:

שאל לון מנחם. פירוש מנחם שאל להם:

שבורה. והיא היתה גדולה כמו השלמה:

טופא. צריך לומר סיפא, ופירושו וכי לא יהיה הסוף של השלמה כמו השבורה. כלומר הרי גם השלמה ישבור האוכל, וכיון דהשבורה גדולה כמו השלמה למה לא יהיו שניהם במקח אחד:

אמר להם לא דומה. השבורה אל השלמה אעפ״י שהיא גדולה כמוה:

מן הראייה. ואין הראייה נהנית מן השבורה. ומביא ראיה מדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בר זימרא וכדלקמן:

שלשה דברים כו'. עיין בבראשית רבה פרשה י״ט (סימן ה) ופרשה ס״ה (סימן יג):

ויפה לעינים. שהעינים נהנין ממנה בראייה (יפה תואר):

ומוסף חכמה. אלא שלא היה רצונו יתברך שיהיה בו תוספת חכמה זו שיהיה לו לרעה. על דרך (לקמן ז, טז)ואל תתחכם יותר מדאי (יפה תואר):

שנאמר כו' כי טוב העץ כו'. וזה כמאן דאמר (ברכות מ, א) שהעץ שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה:

הדא הוא דכתיב משכיל. בבראשית רבה במקומות הנזכרים לעיל גרס היך מה דאת אמר משכיל לאיתן האזרחי ואיתן האזרחי הוא אברהם אבינו עליו השלום שהפליג בחכמה:

הייתי נהנה מן הראייה. פירוש הראייה ג״כ:

רבו אכליה מכאן לסומין שאינם שבעים לא דמי כו'. כך צריך לומר, יפה תואר, וכן הוא בבראשית רבה פרשה ס״ה ועיין ביפה תואר:

לא דמי ההוא דחמי כו'. פירוש לא דמי מי שרואה סלו ריק מן הלחם והוא רעב למי שרואה סלו מלא פת אע״פ שאינו אוכל ממנה נעשה שבע:

מחמי לי. מראה לי, כלומר מנין אתה מביא לי ראיה:

כך הוא בא בקולי קולות. עיין בפרק שני דברכות (טו, ב) וריש פרק חלק. ולעיל פרשה ג' פסוק עת ללדת:

מה עוצר רחם. מוציאין ממנו הילד בקולי קולות, אף כשיוציא הקדוש ברוך הוא המת משאול הוא מוציאו בקולי קולות:

איך אינון אתיין. היאך הם באים:

שליחין. מופשטים:

מאן את מחמי לי. מאין ומנין אתה מראה לי בראייה ברורה:

איך אינון אתיין. היאך הם באים כשצומחין:

אפונין. מין קטנית. ובפרק חלק גרסינן קל וחומר מחטה:

שליחין. מופשט קליפה העליונה:

היאך כו'. היאך האפונין חוזרין ובאין כשצומחין מן הארץ:

ולא שמעין אודנך כו'. ולא שמעין אזניך מה שפיך מדבר:

עלין כו'. מכניסין אותם אל הבית לבושין:

כתיב תתהפך כו'. ופירושו שלאחר מיתתו של אדם תתהפך חותם שלו לחומר. ויתיצבו כמו לבושים בתחיית המתים כדפרש״י בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א). גם יתכן דתתהפך כחומר חותם נמי בתחייה קמיירי, שאחר שנשתנה צורתו ושב לעפרו במותו תחזור בו חותם צורתו כחומר ביד היוצר שאחר שנשחת הכלי שב היוצר ויעשהו בצורתו הראשונה. ומכל מקום מדכתיב ויתיצבו כמו לבוש משמע שיעמדו בתחייה מלובשים (יפה מראה):

מאן מספק כו'. מי מספק להם מזונות, כי רבים המה כל הנולדים מימות עולם:

אמר ליה אזלתא כו'. הלכת למקום חמת גרר מימיך. אמר ליה אין: א"ל בענתה. פירוש בשעתה, שהיתה בישובה ובטובתה:

ואיך כו'. והאיך היו מזונות מצויין שם או לא. אמר לו שכיחים, כלומר מצויין:

דבגין כו'. שבשביל שהאוכלסין מרובין מביאין שם לקנות ולמכור:

מאז דמייתי כו'. מי שמביא האוכלסין המרובין הוא מביא מזונותיהם:

ברבות כו'. ודרש המקרא מסיפיה לרישא כשרבו האוכלין נתרבו המזונות:

למה אתון בוכין. למה אתם בוכין כשמת לכם מת:

אית בר נש כו'. וכי יש לך בן אדם שהוא אובד מחמד עיניו ואינו בוכה. אלא כשם שבא בקולי קולות כך הוא יוצא ממנו בקולי קולות (מתנות כהונה):

תני כו' שלשה שותפין כו'. במסכת נדה פרק המפלת דף ל״א, א:

ומראית עינים. שאע"פ שנבראת העין מן אב ואם אינו רואה, תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו שפתים ויש לו אזנים ואינו רואה ואינו שומע ולא מדבר (רש"י):

ונשיאות ידים והילוך רגלים. נחשב לחדא, וחכמה ובינה לחדא, ועצה ודעת לחדא, וגבורה לחדא, וכן משמע קצת בפרק המפלת. או דנשיאות ידים חד, והילוך רגלים חד, וחכמה ובינה ועצה ודעת חד, וגבורה חד:

דוד מלך ישראל מת. שאע״פ שהוא חשוב וחסיד אין כבודו דוחה שבת, דלא שרי אלא פקוח נפש:

וכדקאמר שלמה כו'. עיין בפ״ב דשבת (ל) וברות רבה (ג, ב):

הודיעני את קצי. פירוש העתידות לבא עלי (רש"י):

מדת ימי מה היא. פירוש כמה ימי חיי (רש"י):

שאין מודיעין מדת ימיו של בשר ודם. שאילו ידע האדם מתי ימות יהיה מצטער בכל יום בראותו יום המיתה מתקרב ובא ויתעצל מלבנות ומלנטוע ויכלה העולם. ועוד שיתעצל מלעשות תשובה שיאמר יש לי פנאי, אבל עכשיו יהיו כל ימיו בתשובה שמא ימות למחר (יפה ענף):

ואדעה מה חדל אני. פירוש אדע באיזה יום מהשבוע. דהשתא מיהת כל השבוע יהיה בתשובה באותו יום וקרוב לו. וגם לא יתעצל מלבנות ולנטוע שהרי אינו יודע באיזה שנה הוא מת. וזה הודיע לו כי בשבת ימות:

אמות באחד בשבת. שיוכלו להתעסק בי ובהספדי:

אמות בערב שבת. כי היכי שיתעסקו עמי מיד לאחר מיתתי כי ההיא דתנן (מועד קטן כב, א) כל המדחה מטתן הרי זה משובח. גם אמרו (כתובות קג, ב) מת בערב שבת סימן טוב שנכנס מיד למנוחה:

כי טוב יום בחצריך. כלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד להקריב שלמה בנך כדכתיב אלף עולות יעלה שלמה וגו' (רש"י). ועיין פ״ב דמכות (י, א):

כל יומא דשבתא. בכל שבתות השנה הוה יתיב וגריס שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה (רש"י):

בוסתנא. פירוש פרדס וגן:

בחיש באילניא. מנענע המלאך באילנות להשמיע קול תימה:

וכלבים של בית אבא רעבים. לשני שאלות הללו הוצרך (רש"י):

ולא יפה אמר כו'. שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבלה, ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא ע"ל ידי ככר או תינוק (רש"י). לישנא אחרינא שהקדימו תשובת הכלב לתשובת האריה (רש"י בשם רבותיו):

מן דימוסין. מן המרחץ:

בצרכיהן כו'. בצורך ועסק הבריות שבאים לפניו לדין. ועבדו היה מוזג לו את הכוס ומפני הטרדה שהיה עוסק בצרכי הבריות לא היה פנוי לקבל ממנו והעבד נתנמנם וישן:

אוף למידמוך כו'. אף לישן אין אנו פנוין:

למלך שהיה לו פרדס כו'. עיין בירושלמי פ״ב דברכות (ה"ח) ובחזית פ״ו פסוק (ב) דודי ירד (סימן ג):

איזה צדיק יש בישראל ומסלקו מהם. כדי להדאיב את נפשם בסור השלמים מהם. או להסיר המגין מעליהם להיות מקום להביא עליהם רעה אחרי כן, כמו שבא המבול במות מתושלח. וכן אמרו בספר הזוהר גבי מכל אשר בחרבה מתו שבתחלה מתו הצדיקים כדי שלא יגינו עליהם (יפה תואר):

רבי יהודה אומר הנר הזה כו'. עיין בבראשית רבה פרשה ס״ב סימן ה' [ב] שם נתבאר:

דילמא. פירוש מעשה. ועיין בחזית (שם סימן ב) ובבראשית רבה שם ובירושלמי פ״ב דברכות (שם):

הוו יתבין פשטין. היו יושבין ולומדין תחת תאנה אחת:

חושדנו. חושד אותנו שנקח כלום מתאנתו ולפיכך הוא משכים כל כך ומלקטן:

מצוה הדא כו'. שזה שהיו חוסים בצלו של תאנתו והיו לומדים היה נחשב לו לבעל התאנה לזכות:

ההוא יומא שבקין דלא לקט. פירוש ההוא יום שבק בעל התאנה לתאנים ולא לקטן כדי שיראו שכן הוא כדבריו:

דודי ירד לגנו. עיין בחזית:

הקב"ה יודע מעשיו של רבי חיא כו'. רצה לומר הקדוש ברוך הוא יודע במעשיו של רבי חיא שהשלים חוקו במעשים ובתורה וחדש כל מה שהיה לו לחדש בחלק המגיע לו מהתורה, לכן סלקו הקדוש ברוך הוא לאור באור החיים ולמען ינוח מתגרת יצר הרע כדאיתא בבראשית רבה פ״ט (סימן ה):

ארבעה דברים שהם תשמישו של עולם כו'. עיין בבראשית רבה פרשה צ״א סימן י״א [ט] ושם נסמן:

עד היכן. פירוש עד אימת מוליכין אותו לבתי מדרשות עד שיהיה גדול ויודע סודות התורה כשם הגדולים. והרמז בפסוק זה על משה רבינו עליו השלום מתוקה שנת העובד ראשי תיבות משה וסופי תיבות הדת, לפי שניתנה התורה על ידו ועל כן מתוקה שנתו (מכלול יופי). והוא מה שאמרו בפרק הרואה (סוף ברכות) תלמידי חכמים אין להם מנוחה, כלומר שכל תלמיד חכם מוסיף לפי ערך מה שיגע בעולם הזה (יפה מראה):

דגלום פטרגוס. משמע שם איש עני תשש כחו וערום ורעב (מתנות כהונה). והמעריך כתב דגלים מלשון (ישעיה סה, ו) אז ידלג כאיל פסח, והוא על דרך סגי נהור, ופירושו פסח. או מי שיש לו חולי ברגלים שאינו יכול לקום מממקומו (גוטאש) בלעז:

פטרגוס. הוא ג״כ שם חולי:

זה קרח. שמצא אוצרות יוסף ועל ידי כן נתגאה לחלוק על משה ונאבד הוא וממונו עמו. והיינו ואבד העושר ההוא בענין רע. ועיין בבראשית רבה פ״נ (סימן יא):

זה נבות היזרעאלי. שבסבת כרמו נהרג ולוּקח כרמו. והיינו והוליד בן ואין בידו מאומה:

זה המן. שלקח אוצרות מלכי יהודה וכשראה המלך עשרו גדלו כדאיתא באסתר רבתי (ז, ה), ועל כן נתן עשרת אלפים ככר כסף והיה סיבה למפלתו:

אלו בני ראובן וגד. שלרוב מקניהם בחרו בארץ סיחון ועוג ולכן גלו תחלה כמו שאמרו ז״ל (במדבר רבה כב, ו):

זה איוב כו'. ופירוש הכתוב יש עושר שמור לבעליו שאע״פ שהלך ממנו עוד נשמר לו וחוזר לבסוף כמו שהיה באיוב. ואמר לרעתו כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (טו, ב) שנתן לו ה' שכרו בעולם הזה וטרדו מן עולם הבא [יפה תואר]:

כל סמא דמילתא כו'. פירוש כל סם ועיקר הדבר הממון הוא עונשו, שכשבא עליו צרה ועלילה הוא נותן כל מה שיש בידו מן הממון. הרי שהוא עונש עושר ושמור לעת רעתו [מתנות כהונה]:

קטאדיקי. פירוש עונש [ערוך]:

בענין רע שחשב כו'. בשביל ענין ומחשבה רעה שחשב על העני נאבד עשרו וכדמפרש. ובויקרא רבה פרשה ל״ד (סימן ז) גרס בענין רע שהשיב לאותו עני:

לא טב לך לעי ונגיס כו'. פירוש לא טוב לך שתיגע במלאכה ותאכל בשכרה. ראה שוקיים שיש לך, ראה כרעים, ראה שבעל בשר אתה:

לא ישבוק לבריה. ובויקרא רבה מסיים ונסב מומא לנפשיה:

גניבא. שם חכם. ואמר העולם הזה משל לשועל כו':

מסוייג. מתוקן בגדר וסייג:

צם כו'. צם שלשה ימים עד שנעשה כחוש וקצר ונכנס באותו נקב, ואכל ושמן. ובקש לחזור לצאת ולא יכול לעבור דרך הנקב. וחזר וצם עוד שלשה ימים עד שנעשה כחוש וחזר כמו שנכנס. וכשיצא היה הופך פניו והסתכל בו ואמר כרם כרם מה טוב אתה ומה טובים פירות שבתוכך וכל מה שיש בך הוא נאה ומשובח. אבל מה הנאה יש ממך כמו שנכנס אדם בתוכך כן יצא ממך. וכן הוא העולם הזה דכתיב כאשר יצא מבטן אמו וגו':

בא לעולם בבכיה. וכדאיתא בתנחומא פקודי (סימן ג) ולמה התינוק בוכה בצאתו על מה שאבד מקום הנחה והרוחה ועל העולם שיצא ממנו:

ונפטר מן העולם בבכיה. כדאיתא התם כשהגיע זמנו למות בא אותו מלאך כו' מיד התחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו כו':

ונפטר מן העולם בחבה. יש לפרש שמתוך צער היסורין משמח הוא ביציאת הנפש [מתנות כהונה]. עוד יש לפרש כדאיתא ברבה (בראשית סב, א) שהקדוש ברוך הוא מראה לצדיקים קודם מותן מתן שכרן שתתוקן להם והם שמחים וחפצים מיתתן כדי לזכות לאור באור החיים:

ונפטר מן העולם בבלי דעת. כדאיתא התם בתנחומא שלעת זקנתו הוא ישוב לימי עלומיו בדעת:

בחליטין. פירוש לשון ניעור וריק לגמרי. ויש שפירשו במאכלים דקים והוא שבוש [מעריך]. והיפה תואר כתב בחליפין פירוש בחטיפה וגזל. ורצה לומר שהממון כמו שבא לאדם בחטיפה וגזלה, כן ילך מידו. או פירושו לשון חליטה ורותחין, ורצה לומר כמו שבא אדם לעולם בצער וחבלי יולדה כן ילך מהעולם בצער ומכאוב ולא תועילנו כל קנינו:

כשם שפתח כו'. עיין בבראשית רבה פרשה מ״ב סימן ב':

הרשת וזרעת כו'. עיין לעיל פרשה א' סימן ד' וברבה סדר אמור (ויקרא רבה כח):

שהקציפו להקדוש ברוך הוא ואמרו למה ה' כו'. רצה לומר ששפכו תרעומות על הקדוש ברוך הוא ואמרו למה ה' אלהי ישראל כו':

למה נגפנו ה'. [שמואל א' ד]. רצה לומר שהם גרמו להם כל הרעה והם התרעמו על הקדוש ברוך הוא ואמרו למה נגפנו ה':

גלו עשרת השבטים כו'. עיין בפתיחתא דאיכה רבתי סימן ו' שאיתא שם בנוסחא אחריתא:

כל אכילה ושתיה כו'. עיין לעיל פרשה ב' סימן כ״ו ופרשה ג' סי' ט״ז ולקמן (ח) פסוק (טו) ושבחתי אני:

אלא במי. שירצה בו הקדוש ברוך הוא מצד זכותו:

דורו של עלי. שעל משפחות עלי נגזר שימתו מרבית אנשים בשנים מועטים:

בדרך אחרת. שבדרך שהיה עולה בשנה זו לא היה עולה בשנה אחרת עד שהיו כולם עולים:

הכתוב מקלסו ועלה כו'. ודרשו ועלה לשון עליה כדאיתא בילקוט. וגם דרשו שבכל שנה היה עולה בדרך אחרת משום דתיבות מעירו מיותרת, אלא על כרחך הכי קאמר מעירו מימים ימימה, שמימים ימימה היתה מין עלייה מעירו משונה זו מזו [כלי יקר על נ״ך]. ועיין בשבת דף נ״ה: