שמן טוב יורד. דכתיב (תהלים קלג, ב) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן. ושם טוב עולה שנאמר (בראשית יב, ב) ואגדלה שמך. כן הוא באגדת שמואל פרשה כ״ג. ועיין ברבה ובתנחומא ריש ויקהל:

ושם טוב לעולם. שנאמר (תהילים עב, יז) יהי שמו לעולם [רש"י]:

ושם טוב אינו כלה. דכתיב [ישעיה נו, ה] שם עולם אתן לו אשר לא יכרת [אגדת שמואל]:

מקיטון. חדר קטן פנימי ששם מושב המלך ומשתמש בשמן הטוב והריח יוצא חוץ לטרקלין [מתנות כהונה]:

מסוף העולם ועד סופו. דכתיב (דברי הימים א' יד, יז) ויצא שם דוד בכל הארצות:

למקום חיים. מן ההיכל ולפנים ששם הארון וכפורת ולוחות וכרובים שכולם קדושים וחיים:

שמח משה. עיין בשמות רבה פרשה ל״ז (סימן א). ובאגדת שמואל פרשה הנזכר לעיל:

ונתחייב מיתה על עבודתן אילולא כו'. [אגדת שמואל]:

אילולא ששמותן של שבטים כו'. זהו שם טוב [מתנות כהונה]:

חקוקים על לבו. סבירא ליה כדעה א' בשמות רבה פרשה מא (סימן ז) אַוַיַרְא אהרן ויבן מזבח לפניו, מן הזבוח שלפניו, הרי שחטא גם בלב שהיה לו ליהרג ולא לעשות העגל, ולכן צריך הגנה על הלב. אבל רבי נחמיה סבירא ליה כדעה שניה שם שכוונתו היה לעכב עד שיבא משה, עיין שם, א״כ הכוונה היה טוב רק המעשה לא טוב היה, לכן אמר ונתחייב אילולא שמותן של שבטים חקוקים על שתי כתפיו שהם כלי המעשה:

לא היו משמשים. במשפט האורים ותומים. ובאגדת שמואל גרס לא היו מכפרין:

שלשה כתרים הם. עיין באבות פרק ד' (מי"ג) ובתנחומא ויקהל ומה שכתבתי שם:

מהלך חמש מאות שנה. היינו משמים על הארץ שהוא מהלך חמש מאות שנה:

אומה ואלהיה. דרש לו לעצמו כביכול פדה עמם, שהשכינה היתה עמהם בגלות כדאיתא בשמות רבה פרשה ט״ו (סימן יב) ובאיכה רבה (פתיחא לד) ובמכילתא סדר בא [מתנות כהונה]. לפירושו קשה מאי קדש חול שייך הכא. ובמחילת כבודו נעלם ממנו מה דאיתא בירושלמי פרק לולב וערבה (סוכה פ"ד ה"ג) תני בשם רבי אליעזר עבודה זרה עברה עם ישראל בים מה טעמא מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. [ופירש היפה מראה היינו פסל מיכה שעליו נאמר ועבר בים צרה כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קג, ב), וכן איתא בילקוט שמואל ב' ז' ובמכילתא הנזכר לעיל בהדיא]. אמר לו רבי עקיבא חס ושלום אם אתה אומר כן נמצאת עושה את הקדש חול. [ופירש היפה מראה ואלהיו שהוא שם קדש ואינו נמחק ואתה עושה אותו חול ושרית למחקיה]. מה תלמוד לומר אשר פדית לך ממצרים, כביכול כאילו עצמך פדית. [ופירש היפה מראה שהיית בגלות עמהם]. וזהו גם כן כוונת רבי יוסי הגלילי אומה ואלהיה, היינו ישראל עם פסל מיכה, וקאי על סוף פסוק של אשר הלכו אלהים וגו' מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. וזהו שאמר לו רבי עקיבא עשית קדש חול. אלא כך פירוש הכתוב שאמרו ישראל לפני כו' וכדאיתא בירושלמי הנזכר לעיל:

כביכול עצמך פדית. כלומר אע״פ שפדאנו לא נתעסק אלא בעבורו. ועיין בשמות רבה פרשה מ״ב (סימן ג) וביפה תואר שם:

שנאמר וכו' גוים. זה ישראל ואלהיו זה הקדוש ברוך הוא:

הלכו זה משה ואהרן. שנאמר (שמות ז, א) נתתיך אלהים לפרעה, וכתרגום יונתן דאזלו שלוחון מן קדם ה' [רש״י בשמואל ב' ז']:

מרים ויוכבד הן הן היו כו'. עיין מסוטה פרק קמא (יא, ב) ובשמות רבה פ״א (סימן יג):

משפרת את הילדים. פירוש הרא״ם מטיבה ומנקה את הילדים מן הדם, דתרגום מטיב שפיר:

שפרה ורבה. שילדה את משה אחר הגזירה שהיה שקול כששים רבוא, גם נאמר (דברי הימים א' כג, יז) ובני רחביה רבו למעלה ודרשו חז"ל (ברכות ז, א) למעלה מששים רבוא:

על ידיה. ובסוטה גרס בימיה במקום על ידיה:

פועה באשה. מדברת ולחשה באזנה דבר מה והולד יוצא שלא בצער [תוספות]:

שהיתה פועה. שהיתה צועקת כמו (ישעיה מב, יד) כיולדה אפעה:

שהופיעה. שגילתה את מעשה אחיה, שהיתה מתנבאת עליו טרם הולדו כמו שדרשו חז״ל:

בספר תולדות ברייתו. בתנחומא ריש ויקהל גורס שם שהאדם קונה לעצמו. וגירסת אגדת שמואל נוטה לגירסת הספר:

נולד אדם מונין לו למיתה. שבודאי הילודים למות, והוא בספק שירשיע ובמותו יהיה נאבד. מת בשם טוב מונין לו לחיי העולם הבא. לכן היה ראוי שישמחו במותו ולא בלידתו הפך המנהג ששמחים בלידה ובוכים במיתה [יפה תואר] ועיין בשמות רבה פרשה מ״ח (סימן א):

הלמן. מקום עמידת הספינות אצל הכרכים ומשם פורשים:

עלעולין. רוח סערה (תהלים קמח, ח) תרגום עלעולין:

נסתלק הבאר והרגישו הכל. כדכתיב [במדבר כ, א] ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה:

וכשמת נסתלקו ענני כבוד והרגישו הכל. כדכתיב [שם כ, כח-כט] וימת אהרן וגו' ויראו כל העדה כי גוע אהרן, וכמו שאמרו בראש השנה דף ג' ע״א עיין שם:

ששבת. שנתבטל, כמה דאת אמר (יהושע ה, יב) וישבות המן ממחרת הפסח:

ולא מצינו מקום ששמו הר געש. עיין בריש רות רבה (פתיחתא ב) שם נתבאר, ועיין פרק האורג (שבת קה, ב) ברי״ף ובחידושי אגדות שם:

על ידי שנתנעשו. פירוש שהיו רועשים וחרדים במלאכתם ונתרשלו מעשות גמילות חסד ליהושע כו'. ולא ממלת געש דרש כן אלא ממלת צפון ובמסכת שבת ובאגדת שמואל לא גרסינן כלל שנתגעשו:

בפחמו. וטוב להגיה בפיצמו [מתנות כהונה] והוא לשון בנין כדאמרינן (שבת פב, א) בין פצים לחבירו:

עם אבותיו וגו'. רצה לומר וסיפיה דקרא וכי מת יואב:

שכיבה הוא מיתה. ולמה כתב אצל דוד שכיבה ואצל יואב מיתה. ועיין בפרק המוכר את הספינה (עיין בבא בתרא קטז, א) ובאגדת שמואל:

הודיע שלמה מיתתו. כשהכניס הארון לבית המקדש שנאמר (דברי הימים ב ו, מב) זכרה לחסדי דוד וגו' כדלעיל פרשה ד' סימן ו':

שנאמר וימת שמואל ויספדו לו כל ישראל. הנה בשמואל א' כ״ה כתיב וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברוהו בביתו ברמה, ושם כ״ח, ג' כתיב ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברוהו ברמה ובעירו, והמדרש הרכיב שני הפסוקים. ובאגדת שמואל פרשה כ״ג לא הביא רק קרא קמא. ואפשר שכוונת המדרש כאן להביא ראיה מדכתיב שני פעמים שספדו לו, על כרחך להורות על גודל ההספד. וקרא בתרא אתא למימר שמלבד ההספד שעשו לו בכנופיא כדכתיב בקרא קמא ויקבצו כל ישראל ויספדו לו, ספדוהו ג״כ אחר כך כל אחד בעירו, וזה שכתוב ברמה ובעירו, לומר שספדו לו כל אחד מישראל בעירו נוסף על ההספד שברמה:

מתלא אמר כו'. משל אומרים מי שנשכו נחש כל פעם שרואה חבל אחר כך מתירא ממנו מפני שדומה לנחש, כך מפני שנענשו על עצלות הספד יהושע נתאמצו למאד בהספד שמואל:

משלו נתנו לו כו'. כלומר מפני שהלך ושפט כל ישראל ועשה שלום ביניהם מדי שנה בשנה, וכמו שאמרו חז״ל (שבת נו, א) ששמואל הקל טורח ישראל לבא אצלו לדין אלא הוא בא אצלם, לפיכך ויספדו לו כל ישראל:

מיתה ודאי. כלומר שכאן הוא הודעת מיתתו ולהכי קאמר ושמואל מת כלומר דע ששמואל מת. אבל וימת שמואל לא בא להודיע מיתתו כי מודעת היא, אלא בא להורות על רשעת נבל להכי כתיב וימת שמואל [ולא ושמואל מת] דרצה לומר כשמת שמואל אירע מעשה שאיש במעון כו' [כלי יקר]:

אלא לענין נבל. שלא נתפעל ממיתת הצדיק שמואל:

מרזיחין. רצה לומר שמחות, אלא שחז״ל כינו אותו בלשון מרזיחין שהוא לשון אבל, כמו אל תבא בית מרזח שאמרו חז״ל (כתובות סט, ב) מר וזח על האבל [כלי יקר]:

כופר בעיקר. כדאמר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים. וכן קראו בליעל ונאמר (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל וגו':

אומר כן. דוד היה אומר כן: . כי גמל עלי. כלומר בעבור שיש בי עול גמילות חסד לפיכך יגל לבי ואקוה לישועתך אף שאצא מממבואי ואלך למקום שמת שמואל להספידו:

שיש לה פרעון. כדמפרש סימן ב':

בחיים ובמתים. גמילות חסדים בבית אבל הוא כבוד אל החיים ואל המתים:

פיוסין. דמיישב ומפיים דעת האבל:

מלמד שקלעה כו'. עיין במסכת שבת פרק המצניע (צה, א). ובבראשית רבה פרשה י״ח (סימן א):

מלמד שביקרו. דכתיב לעיל מינה (בראשית יז, כו) בעצם היום הזה נמול אברהם וכתיב בתריה וירא אליו ה' היינו לבקרו על חולי המילה כדדרשינן סמוכים בכל מקום [הרא"מ]:

מדת פרעון כו'. שקרא למעלה ללכת אל בית האבל מדת פרעון [מתנות כהונה]:

מצרימה וגו'. ואנכי אעלך גם עלה:

שמא תאמר מתוך חרוב כו'. בבראשית רבה פרשה י״ח סימן ב' שם נתבאר:

שקשטה בעשרים וארבעה מיני תכשיטין. שמקשטין בהם הכלות. ועיין בשמות רבה פרשה מ״א (סימן ה):

שמועת רבקה אמו. עיין בראשית רבה פרשה פ״א סימן ה' שם נתבאר:

וביעקב אומר ויברך כו'. ומה ברכה ברכו, ברכת אבלים ברכו. ועיין בבראשית רבה וביפה תואר שם:

עוג מלך הבשן. כדאיתא בבראשית רבה פרשה נ״ג (סימן י) אמר רבי יהודה ברבי סימון משתה גדול משתה גדולים עוג וכל גדולים עמו היו שם:

בדיוטא התחתונה. בחדר התחתון. ועיין בבראשית רבה פ״נ (סימן ג) ס"ח (סימן ח) פ״ו (סימן ב). ובשוחר טוב מזמור ט'. ובירושלמי פ״א דיבמות (ה"ו):

תחת רשעים ספקם. פירוש במקום התחתון שבגיהנם רשעים ישבר. וברבה גרם שנאמר ישובו רשעים לשאולה:

ממקומו. משמע ממקומו המיוחד להם וזהו הגיהנם:

אלו בלשון קדש. פירוש כל אלו בלשון הקדש וברוח הקודש נאמרו. ועיין במתנות כהונה אם ייטיב לך פירושו. ועיין בסוטה פרק אלו נאמרים (לח, א) ובבמדבר רבה פרשת ברכת כהנים (יא, ד):

והחי יתן אל לבו מה תלמוד לומר. הא פשיטא דכל איש חי יתן אל לבו דאבל סוף כל אדם. ומשני עביד חסדא כו', שיזכור בחייו מה שיעשו לו אחרי מותו. והכי אמרינן כתובות דף ע״ב, א' והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה כו'. ופרש״י יתן אל לבו שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן. ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן כח, ב) פרש״י שלא יאמר אדם מה לי להספיד על מי שאינו קרוב, אלא יחשוב בלבו שאם יספוד יספדוהו. ועיין בירושלמי כתובות פרק המדיר (ה"ה):

עביד חסדא כו'. עשה חסד כדי שיגמלו חסד עמך גם כן:

לווי. עשו לוויה למת כדי שילווך. ועשה הספד כדי שיספדוך:

אלו הצדיקים. שנקראים חיים כמו שאמרו חז״ל (ברכות יח) בפסוק ובניהו בן יהוידע בן איש חי:

ולמה כותשין כו'. כשהאדם מתחרט על עונותיו כשבאת לו צרה פתאום הוא כותש ומכה על הלב. לומר שהכל בא לו משם, והיא הסבה הראשונה לכל עון ולכל חטאת, וזהו והחי יתן אל לבו:

דאמר רבי יונה אין שואלין כו'. נלמוד מדסתם התנא אין שואלין, והא ברחוק מקום מותר, אלא על כרחך דמצוה לקרב אל המטה לפי שנוטל שכר על כל פסיעה, ולכך סתם ופסק דאין שואלין דמסתמא יש לו להיות קרוב [משנת דרבי אליעזר]. ולי אפשר שצריך להיות דבר אחר רבי יונה כו'. ורצה לומר דבר אחר והחי יתן אל לבו רבי יונה אמר אין כו', והכוונה על מה שמסיים הא מה דאתמר והחי יתן אל לבו. וכן בירושלמי פרק מי שמתו (ברכות פ"ג סוף ה"א) ליתא קודם דברי רבי יונה הא דאיתא הכא שהוא משלם שכר כו':

אין שואלין הלכות כו'. מפני כבודו של מת דהוה ליה לועג לרש:

קומיה ערסיה. פירוש לפני מטתו דרבי שמעון בן יהוצדק זה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית, פירוש שהפריש עולה ואחר כך אמר זו לבדק הבית:

ומגיב ליה. והוא היה משיבו משהכהנים כו', אלמא מדרבי יוחנן שאיל ורבי ינאי השיבו ולא מיחה בידו מסתמא תרוייהו סבירא להו שמותר:

משהכהנים מעכבין כו'. עיין בירושלמי פרק מי שמתו ששם הגירסא יותר ארוכה:

נאמר. תירוצא הוא, אומר לך כשהיה רחוק ארבע אמות מהמטה היה משיב לו, וזה מותר:

הכתפים. נושאי המטה:

שרע בדיבורא. נפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא מלשון (ויקרא כא, יח) או שרוע [פני משה]:

אזלין מוזקפוניה כו'. הלכו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש בתוך דיבורו. אמרו לו מה זאת. אמר להם מפני שעסוקין היינו בעניני הספד ונזכרתי בעלמא שבאנו משם ונתתי הדברים של מיתה אל לביו וגרע כחי והייתי נחלש על שם דכתיב והחי יתן אל לבו. ועיין במעריך פירוש אחר:

משחוק ששחקה עליו מדת הדין. על דרך ה' (תהילים לז, יג) ישחק לו, שמדת הדין שוחקת על הנענש [יפה מראה] ועיין בירושלמי פ״ב דסנהדרין:

אלא ולא כו'. כלומר והוא לא עשה כן אלא כדכתיב ולא עצבו אביו מימיו ולכן ואדניהו מתנשא לאמר אני אמלוך:

שנאמר זרעם נכון. זה לראיה שלא כעס עליהם מעולם. ועיין בבראשית רבה פרשה ל״ו:

שם חפץ טוב. כן בבית האבל כל בני אדם אינם נמלטים ממנו לפיכך הולכים שם החכמים. עיין בבראשית רבה פרשה ט' (סימן ה):

שיר כסילים אלו המתורגמנין. משמע שקרא להמתורגמן כסיל, והיא תמוה. אך דאיתא לקמן פרשה ט' (פסוק יז) דברי חכמים בנחת נשמעין אלו הדרשנים, מזעקת מושל בכסילים אלו המתורגמנין שעומדין על הצבור, עד כאן. הרי שקורא כסילים להמונים שצריכין להמתורגמן. וא״כ כוונת המדרש הכא ג״כ כך, מאיש שומע שיר מהמתורגמן שאומר בשיר לפני העם. וכן להדבר אחר קורא כסילים לאלו שחטאו והגביהו לבן מברכות של בלעם:

נטילת רשות. לדרוש ברבים:

ברם כו'. אבל אלו הקוצים כשהן דולקים קולן הולך למרחוק לומר אף אנו מן העצים ויש בנו צורך. כך מי שאינו חשוב בתורה משמיע קולו לאמר גם אני מן בני תורה [מתנות כהונה]:

עסק שתלמידי חכמים עסוקין בהן. כך צריך לומר [מתנות כהונה]. מפרש עושק לשון עסק בחילוף השי״ן בסמ״ך [יפה תואר]. ועיין בשמות רבה פ״ו (סימן ב) ששם הגירסא מתיישב יותר:

שמונים הלכות. ובשמות רבה איתא ששים הלכות:

בחרישת הקבר. בשדה שנחרש בה קבר לענין טומאה וטהרה:

שכחתים. ומפרש ויאבד את לב מתנה מן התורה שנתנה מתנה בלבו של אדם כדכתיב (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה. והכי קאמר ויאבד את הלב ממתנה, והוא חסר מ״ם [יפה תואר]:

איזה תלמיד חכם. לענין השבת אבידה בטביעת עין בפרק אלו אלו מציאות (בבא מציעא כג, ב) ולענין קדושין בפרק האיש מקדש (מט, ב). ומבטל עסקיו כו'. ונקטיה הכא לומר שעושק יהולל החכם:

חמת כו'. כלומר כלי שיש בו דבר מאכל:

פת חטים או פת שעורים מיסב ואוכל בלפתן. כך צריך לומר, מצאתי בשם גאון אחד. והכוונה דאיתא במסכת נגעים פרק י״ג משנה ט' הובא בסוכה דף ו, א' מי שנכנס לבית המנוגע. כו' היה לבוש בכליו כו' הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס [פירוש חצי ככר] פת חטים [ששהייתה מועטת משל שעורים] ולא פת שעורים. מיסב ואוכל [דהיינו דרך אכילה, שמי שהוא מיסב הוא עסוק באכילה ואינו טרוד בדברים אחרים] בלפתן [ששעורו מועט משאילו אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול, עד כאן]. וזהו ששאלו לו הא דתנן עד שישהא כדי אכילת פרס כו' מיסב ואוכל בלפתן מאיזה פת יהיה אותו חצי ככר, פת חטים או פת שעורים, ולא ידע להשיב. ותיבת בלפתן קאי למטה, בלפתן רבי אליעזר ורבי יוסי אומרים כו', ורצה לומר שרבי אליעזר ורבי יוסי מפרשים תיבת בלפתן, שֶלָמָה נקרא לפת על שם ששני תבשילים לפותים זה בזה פירוש מחוברים, שלעולם הלפתן הוא טפילה ללפת בו את הפת, ונמצא שעל ידו נתחברו שני תבשילים ועל שם זה נקרא לפתן. אבל המתנות כהונה מפרש גירסא דידן מי טב אוכלה כלומר איזה מהם טוב לאכלה בלפתן, ולא ידע להשיבן. בלפתן כלומר ולא ידע למה נקרא לפת. וכן משמע גירסת הילקוט שגרס ושאלו לו פת חטים או פת שעורים אי זה טובה בלפתן ולא היה יודע מה לפתן, עד כאן:

רבי הוה ממני כו'. רבי היה ממנה שני ממונים על הנהגת הצבור, והן היותר גדולים שבחכמים. והמתנות כהונה כתב אחד לראש ישיבה ואחד לאב בית דין:

אין הוו כדאי הוו מתקיימין. כך צריך לומר, וכן הוא בירושלמי פרק ד' דתענית (ה"ב). ופירושו אם היו ראוים היו מתקיימים ואם לאו היו מתים. ואז היה ממנה שנים אחרים במקומן:

מן דאתא רבי במידתך וכו'. פירוש כשנפטר רבי צוה לבנו לא תעשה כן אלא מנה כל החכמים הראויה להמנות יחד. והיינו טעמא כי בנו אולי לא יכיר מי הם היותר גדולים כמו שהוא היה מכיר בהם:

ומני לך רבי חנינא קדמאי. ועוד צוה למנות את רבי חנינא בראש כולם. ובירושלמי איתא ומניא לרבי חמא בר חנינא בראש:

והוא למה לא מנייה. רצה לומר ובעיא ולמה לא מינוהו הוא בידו. והשיב רבי יוסי בר זביד מפני שהצפוריים היו צועקים עליו, שלא היה נאהב להם, כדרך תלמיד חכם דלא מרחמי ליה בני מתיה, והיו מגמגמין אחריו, ורבי היה דר בצפורי קרוב למותו:

ומן צווחא עבדין כו'. שאלו וכי בשביל הצעקה עושין כן שלא למנותו. הרי מעתה הם צועקים הרבה ואם אנו שומעין להם בזה גם באלו דברים שצועקים עליהם צריכים אנו לשמוע להם:

רבי בון אמר על שהשיבו טעם קדם מן ברייתא. [פירוש שמפני שרבי חנינא השיב על דברי רבי בפני רבים ונתבייש]:

רבי הוי יתיב מתני (יחזקאל ז, טז) וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הוֹמיוֹת. [פירוש רבי היה יושב ושונה כלם הומיות]:

אמר ליה הוֹמוֹת. [והשיבו דלא קרינן אלא הומות על זה כעס רבי עליו]:

ואמר ליה הן קריתה. אמר ליה קדם רב המנונא ספרי דבבל. אמר ליה כד תיזל לקמן אמור לו שמניתיך זקן. [פירוש ואמר לו כשתרד שם אמור לו שימנה אותך זקן, כלומר שהוא שלמדך ימנך ולא אני:

וידע. [רבי חנינא מזה]:

דלא מתמני ביומיה. כיון דדמך. [רבי]:

בעא בריה דימניניה. [לרבי חנינא]:

ולא קיבל. [רבי חנינא עליה]:

אמר לית אנא מקבל, אלא קדם. [יהיה מתמנה] רבי אפס דרומא [מפני שהוא גדול ממנו]. כן צריך לומר. וכן הוא בירושלמי:

הוה תמן חד סב כו'. היה שם זקן אחד ואמר אם יהיה רבי חנינא הראשון אני אהיה השני לו לאחר מותו, ואם רבי אפס הראשון אני אהיה השני. כלומר בין כך ובין כך לא אהיה שלישי. וקבל עליו רבי חנינא להתמנות שלישי, וזכה להאריך שנים רבות. ואמר רבי חנינא אין אני יודע בעבור מה זכיתי להאריך שנים הרבה, אם בעבור הדבר הזה, או בעבור שפעם אחת הייתי עולה מטבריא לציפורי והייתי מעקם הדרך כדי לשאול בשלום רבי שמעון בן חלפתא:

באידין מתניין. פירוש באיזה זכות משניהם אין אני יודע [מתנות כהונה]. או פירושו והייתי שואלו באיזה משניות שלא הייתי יודע [אסיפת אמרים]. ובירושלמי איתא בשלמיה דרבי שמעון בן חלפתא בעין תינח [שם מקומו של רבי שמעון בן חלפתא] לית אנא ידע, עד כאן לשונו:

עושק שעשק דתן כו'. ופירוש עושק ריב וקנתורין, כמו (בראשית כו, כ) שם הבאר עשק כי התעשקו עמו [יפה תואר]. ועיין בשמות רבה פ״ו סימן ב' שם נתבאר:

אף הוא הקפיד מכעסו כו'. עיין שמות רבה שם:

שאת חכם. וברבה גרס שאת עניו, והיא היא, שכל עניו אינו כועם והוא סבלן ואיש חכם, כי הכעס בחיק כסילים ינוח:

חייך יש לך לידע כו'. עיין ביפה תואר בשמות רבה ומה שכתבתי שם:

גייז. עבר. ועיין ברות רבה (ו, ד) פסוק ליני הלילה. ובפרק אין דורשין בבלי (חגיגה) ט״ו, א' ובירושלמי (פ"ב ה"א):

נפק לגביה. פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה ללכת אחריו ללמוד תורה מפיו:

מראשיתו. אמר ליה ומה אמרת ביה אמר ליה ברך שהכפיל. כך צריך לומר. וכן הוא ברות רבה:

שהכפיל לו את ממונו. עיין ברות רבה, שם נתבאר:

מה את אמרת שוב. אלישע אמר לרבי מאיר ומה אמרת שוב בבית המדרש:

יש לך אדם שהוא קונה כו'. עיין ברות רבה מה שכתבתי שם:

וכן היה המעשה כו'. וכן בדידי הוה עובדא הכי וכדמפרש:

שרון כו'. התחילו ואמרו מזמורים של הבל. ואלו אמרו חרוזות לפי אלפ״א בית״א, שירות לפי המשקל:

אילין עסקין בדידהון כו'. אלו הם עוסקים בשלהם ובמה שהם רגילים, ואנחנו אין אנו עוסקים בשלנו:

לשם שמים כו'. עיין ברות רבה מה שכתבתי שם:

שקשין לקנות ככלי זהב וזכוכית. דסבירא ליה דזכוכית הוא אבן טובה. אבל ברות רבה גרס שקשין לקנות ככלי זהב ונותין ליאבד כזכוכית, וצריך לומר דהמדרש דהתם לא סבירא ליה שהוא אבן יקרה:

יכול הוא לחזור עליה. עיין רות רבה:

אמר ליה חזור עול לך. אלישע אמר לרבי מאיר חזור ועול לביתך:

עד כאן תחום שבת. אע"פ שהוא לא היה חושש לחטא לא רצה שיצטער רבי מאיר כשירגיש שעבר מהתחום:

לית בחילי. אינו בכחי וברשותי (מתנות כהונה):

חוץ מאלישע בן אבויה. עיין ברות רבה שם נתבאר כל הענין:

והיה מפעפע בכריסה כאריסה של חכינה. כך צריך לומר (אות אמת). פירוש כארס של נחש. ועל ידי זה נפסד מזגו והיה מתאוה לדברי עבירה:

ועד כדון מקבלין. אם חוזרים בתשובה בשעה כזו שאין יכולת להרע עוד מתקבלין, בתמיה (יפה מראה):

דכדוכה של נפש. כלומר עד שמת. ועיין מה שכתבתי ברות רבה:

ופרש טליתו עליה. שעל ידי כן יכבה האש כדי שלא ישרוף כסותו [יפה מראה]:

בעולם שכולו בקר. כך צריך לומר:

ודמכת לה. שהאש שקטה ונחה מלשרוף:

ושמעין לך. בתמיה כי אין זכות עולה להציל אחר מגיהנם:

כך העמיד. דהיינו רבי מאיר שלמד תורה ממנו לימד לכל ישראל. או פירושו כך העמיד זרע כשר וצנועות (מתנות כהונה):

חד פרסי. עיין בשבת דף ל״א, א:

אלפני אוריא. למדני תורה:

מאן דיימר כו'. מי יאמר שהוא אל״ף שמא אין כך. שמא יאמר האומר שאינו כן:

אחדיה באודניה. אחזו ועוקצו באוזן היה הפרסי קורא אזני אזני. ואמר לו שמואל מי יאמר שזהו נקרא אוזן. אמר לו כל העולם יודעין כו':

לסיאורו. לסכלותו (מתנות כהונה):

עקילס הגר. ובבראשית רבה פרשה צ״ג (סימן ג) איתא תרגום עקילס הגר כו'. וכתב היפה תואר שם עקילס אינו אונקלוס הגר עיין שם, וכך כתב הידי משה:

הרי חיבה שחיבב הקדוש ברוך הוא כו'. עיין בראשית רבה פרשה ע' סימן ה' שם נתבאר:

טוסין. מין עוף שקורין (פאווע):

פוסייני. שׂלָיו, והוא עוף שמן מאד כדאיתא בפרק יום הכפורים (יומא עה, ב) (מתנות כהונה):

אית לי. דעקילס עשיר היה שהיה בן אחיו של אדריאנוס כדאיתא בשמות רבה פ״ל (סימן יב):

זו לחם הפנים. וזו חבה יתירה שיהיו נהנים משולחן גבוה (יפה תואר):

ושמלה אלו בגדי כהונה. כך צריך לומר:

צמצמו. חברו ותפסו בדברים (מתנות כהונה):

שנחבט בו. הזקן שנצטער בשאלה זו:

ולמה את מושיטו בקנה. פירוש בקל. רצה לומר שאת מראה לו שזה יבא לו בקל אלא שיזכה עוד לכהונה. ועיין בראשית רבה שם:

ושמלה זו הכבוד. כך צריך לומר. ועיין בבראשית רבה שם ששם הגירסא נשתנה. ובבמדבר רבה פ״ח:

שהקפיד בו רבי אליעזר. רצה לומר שלא רוה צמאו בשאלתו:

היכמה. משלים הוא ממשיל על הכעסן שאין עולה בידו אלא רגזנותו:

היכמה כו'. כמו הטוה שמטוה על הפלך כן עולה לו, וכן חוזר ונוטלו מן הפלך. או משל אחר כמו הדוד של נחשת כשהוא מעלה רתיחה על צדו הוא שופך מימיו הרותחים. וכן כל רוק שרוקק למעלה ממנו חוזר ונופל על פניו:

דקימקומא. דוד של נחשת:

גליש. רותח:

כשהיא נחלה. פירוש כשהוא ובנו ובן בנו תלמידי חכמים דשוב אינה פוסקת מזרעו (משנת דרבי אליעזר). או פירושו על דרך דמכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא כו', כדאיתא ביומא ע״ב, ב (מהגאון מורינו הרב שאול מווילנא):

כשיש עמה נחלה. דריש נחלה כמשמעה שיהיה לתלמיד חכם נחלה בעולמו להתפרנס ממנה. כי מי שעוסק בתורה ואינו מכין לו פרנסה מקודם תולה תורתו באחרים, מלבד מה שמנחיל חלק תורתו למפרנסיו אלא כי יבטלנו מתורתו שדואג תמיד אולי לא יעלה בידו מזונותיו:

עם דרך ארץ. ומסיים שם וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון:

עשה ארון וכלים ומשכן. דכתיב (שמות כה) ועשו ארון ואחר כך ואת המשכן תעשה. אמר לו בצלאל רבינו משה מביאין את הכלה ומעמידין אותה באויר בחמה ובגשמים בעוד שתעשה החופה, אלא בתחלה יעשה המשכן ואחר כך יעשה הארון. אמר לו משה שמא בצל אל היית יושב וידעת, חייך כך נאמר לי. אלא אני הוא ששכחתי. כך צריך לומר. וזה הגירסא יכול להיות בין לפרש״י ובין לפירוש המהרש״א (ברכות נה, א), אבל האות אמת גרס עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו בצלאל רבינו משה מביאין את הכלה ומעמידין אותה באויר בחמה ובגשמים בעוד שתעשה החופה, אלא בתחלה יעשה המשכן ואחר כך יעשה הארון. אמר לו משה שמא בצל אל היית יושב וידעת. חייך כך נאמר לי אלא אני הוא ששכחתי. בתחלה כתיב (שמות כה) ועשו ארון ואחר כך ואת המשכן תעשה. ולבסוף כתיב (שם לו) ויעשו כל חכם לב וגו' את המשכן ואחר כך ויעש בצלאל את הארון. הוי טובה חכמה כו'. וזהו כפירוש המהרש״א לבד:

הכלה. היינו הארון:

ויותר לרואי השמש. שהדמים גלגל חמה ולבנה שנאמר (יהושע י, יב) שמש בגבעון דום מיד וידום השמש. כך צריך לומר (אות אמת):

שיש עמה זכות אבות. וקרא לזכות אבות נחלה:

עומרת ומאירה לו. וזהו ויותר לראי השמש:

להחזיק ולא החזיק. כן הוא בירושלמי פרק אלו נאמרין (סוטה פ"ז ה"ד). אבל בויקרא רבה פרשה כ״ה (סימן א) קאמר תו למחות ולא מיחה. והיינו משום דדריש אשר לא יקים על מי שבידו להקים את התורה, והיינו להחזיק יד מקיימיה, ולמחות ביד מבטליה עד שיקיימוה בעל כרחם (יפה מראה):

הזאת. לא למד ולא לימד. כך צריך לומר. וכן הוא בויקרא רבה פרשה כ״ה:

והחזיק. במעט האפשר בידו אע״פ שלא יספיק להחזיק ממש, לפרנס איזה עני (יפה מראה):

כי כל ארור כו'. כלומר כל הארורים שנאמרו בפרשה היו נאמרין תחלה בלשון ברוך כגון ברוך אשר לא יעשה פסל וכן כולן עד ברוך אשר יקים:

צל וחופות לבעלי מצות. היינו מחזיקים ביד תלמידי חכמים אצל תלמידי חכמים. כלומר ששכרן שוה או קרובים זה לזה המסובין בסעודה זה אצל זה. וטעם צל וחופות דרך משל על הסבת הסעודה שדרכס להיות בגנים בצל וחופות על דרך (ישעיה ד, ה-ו) וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם כו' כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם (יפה תואר):

עלו בעיין להקריב. כך צריך לומר. ופירושו שעלו מחוץ לארץ לירושלים להקריב קרבנם, ששלמו ימי נזירתם ולא היה להם במה לקנות קרבנותיהם:

תשע מאה קורבנין. שכל אחד חייב שלש קרבנות ביום מלאת ימי נזרו, כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים:

מצא להם פתח. לישאל על נזירותם, ולא יצטרכו להביא קרבן שנתבטל הנדר מעיקרו וכמאן דליתא דמי:

לא מצא. לא היה יכול למצוא להן פתח:

סליק שמעון בן שטח כו'. עלה רבי שמעון בן שטח אצל ינאי המלך אמר ליה שלש מאות כו', ולא גילה שהותר הנדר למחציתן:

בעיין למקרבא. רוצים להקריב:

אתון אמרין כו'. באו מלשינים ואמרו לשון הרע לפני ינאי המלך על רבי שמעון בן שטח, וכן אמרו, תהא יודע שכל מה שהקריבו אותן נזירים משלך הקריבו. ובאמת רבי שמעון בן שטח לא נתן משלו כלום:

שמעינון וכעס. שמע להון ינאי וכעס על שמעון בן שטח:

לבתר יומין כו'. לאחר ימים היו שם אצל ינאי המלך אנשים חשובים ממלכי פרס יושבין ואוכלים על שולחנו של ינאי המלך:

נהירין אנן כו'. זכורין אנו שהיה פה זקן אחד והיה אומר לנו דברי תורה ועכשיו אינו פה:

אמר לשלמתו כו'. אמר ינאי המלך לשלמתו אחותו של רבי שמעון בן שטח שהיתה אשתו של ינאי:

הב לי מילא. פירוש בטחון דברים שלא תעשה לו רעה ושלח ליה טבעתך לסימן והוא יבוא:

מן דאתא כו'. משבא רבי שמעון בן שטח ישב עצמו בין המלך והמלכה. אמר לו ינאי לרבי שמעון בן שטח למה ברחת מפני. ואמר ליה רבי שמעון בן שטח שמעתי שאתה אדוני כועס עלי:

וצרה לי בגנך כו'. הייתי מתיירא ממך שלא תמיתני. וקיימתי פסוק שנאמר חבי כמעט רגע וגו' היֵה מתחבא עצמך רגע עד שיעבור הזעם והכעס:

אמר ליה ולמה אפילית בי. למה התלת בי לדבר כזבים כי לא נתת להם כלום:

אמר ליה חס ושלום כו'. אמר ליה חס ושלום לא שחקתי בך, אלא אתה נתת למאה וחמשים ממון שלך ואני נתתי למאה וחמשים מתורתי שמצאתי להם פתח ופטרתים מהקרבן. וזהו שאמרתי אני אתן משלי למאה וחמשין דכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף כו':

אמר ליה ולמה יתבת בין כו'. למה ישבת בין המלך והמלכה:

חמית מה אנא מוקיר לך. פירוש ראה איך אני מחשיבך:

אמר לון מזגין ליה כו'. ינאי המלך אמר לאחד ממשרתיו למזוג לו לרבי שמעון כוס ויברך ברכת המזון:

אמר מה איבריך כו'. פירוש אמר רבי שמעון מה אית לי למימר וכי אומר ברוך שאכל ינאי משלו בתמיה, וכן הוא בגמרא דילן (ברכות מח, א):

אמר רבי יונתן וחלוקין חבריו על שמעון בן שטח. עיין בבראשית רבה פרשה צ״א סימן ג' שם נתבאר כל הענין:

בליוטין. חכמים ומנהיגי העיר ועשיריה [מתנות כהונה]. ועיין באיכה רבה פרשה א' (סימן לא) פסוק היו צריה. ובפרק הנזקין (גיטין נו, א):

בן בטיח. ריש בריוני הוא כדאיתא בפרק הנזכר לעיל:

ראש קסרין. ראש המלוכה. ובאות אמת הגיה ראש לסריקין, ופירושו ראש לריקים כמה דאת אמר (בבא בתרא ז, א ועוד) בוקי סריקי:

ושרף את האוצרות. כדי שיהיו מוכרחים לצאת מן העיר לערוך מלחמה עם השונא:

אמר ווי. אוי לאותו מעשה הרע הזה:

חביבך. פירוש דודך, דוד אהרן (ויקרא י, ד) תרגם יונתן חביבא דאהרן:

שלח ואייתיתיה. שלח בן בטיח והביאו לרבי יוחנן:

אלא וה. והוא לשון שמחה:

לא יהבון גרמיהון. פירוש לא ימסרו עצמן למלחמה:

בין ווי לוה. כלומר מבין דקדוק משמעות לשון שבין ווי לוה ניצל רבי יוחנן:

וישב לו למזרחו כו'. הכי גרסינן ג״כ בילקוט. (ואות אמת) גרס ואכל ממנה ונתרפא:

מנא לך. מניין לך שזאת התאנה מרפאה את הבולמוס:

הוה אתי באילפא כו'. היה בא בספינה ובא ממקום טרסים. ואמר לו נערו אני צריך לירד ולטבול מקרי. ובירושלמי פרק מי שמתו איתא שקשר עצמו בחבל כדי לטבול לקריו:

לא תיחות כו'. לא תרד לים שהים הוא סכנה. ואמר לו צריך אני לקרות ק״ש ואמר לו קרא בלא טבילה. אמר לו רוצה אני לאכול ונוהגים היו לטבול לאכילה, או אוכל חולין בטהרה היה. אמר ליה אכול. כיון שבאו אל היבשה לחוף הים אמר ליה אסור אתה עד שתטבול, שלא התרתי לך שם אלא מפני סכנת נפש (יפה מראה):

הוה מתבעי כו'. היה מתבקש מן המלכות להריגה כדאיתא בפרק קמא דאלילים (עבודה זרה יח):

וערק כו'. וברח ועבר על חנות של ארמיים ומצא אותם יושבים ואוכלים מן אותו מין. ראו אותו ואמרו הוא הוא, כלומר זהו רבי מאיר, ומקצתן אמרו אין זהו. אמרו אם הוא הוא נבחן בזה, שאנו קורין אותו אם יבא ויאכל עמנו. והיה הוא טובל אצבעו האחד באותו המין ונתן אצבעו האחר בפיו:

צבע טבל. ויטבול תרגם אונקלוס ויצבע:

טמש הוא כו'. פירוש טבל אצבעו זה ומתק ומצץ בזה. והם היו סבורין שהוא מוצץ אותו אצבע שטבל. ואמרו זה לזה אילו היה זה רבי מאיר לא היה עושה כן והניחו אותו וברח:

רבי הוה דמיך כו'. עיין כל זה במסכת כתובות פרק הנושא (קד, א). ובירושלמי סוף מסכת כלאים. ובבראשית רבה פרשה צ״ו (סימן ה). ובפרשה ק' (סימן ב). ולקמן (ט) פסוק (י) כל אשר תמצא (סימן ג):

אנן קטלין. אנו הורגים אותו, ואמרו כן מרוב צערם במיתתו:

אזל בר קפרא כו'. הלך בר קפרא ונכנס בחלון והציץ עליהם וראשו מכוסה כאבל ובגדיו קרועים. אמר להם אחינו בני ידעיה (הוא שם בית אב של צפורי) שמעו אותי שמעו אותי, מלאכי מעלה ומצוקי ארץ תפוסים היו בלחות הברית וכולם מבקשים להביאם אצלם, וגברה ידן של המלאכים וחטפו את הלוחות. וזה רמז שרבי נתבקש בישיבה של מעלה ונטלוהו העליונים אצלם אע״פ שהתחתונים היו מבקשים אותו:

אמרין ליה דמך ר'. אמרו לו רצונך לומר שמת רבי. אמר להם אתם האומרים ולא יצא הדבר מפי שתזיקוני:

קרעון מנהון כו'. פירוש קרעו בגדיהם בקול מר עד דאזל קול הקריעה עד מקום גופתתא שהוא מקום רחוק מהלך ארבע מילין (יפה מראה):

ואתכנשון כו'. ונאספו כל המקומות להספדו של רבי:

אשרוניה כו'. פירוש והניחוהו בשמנה עשר בתי כנסיות (מתנות כהונה). ובירושלמי גרס בשמנה עשר כנישן, ופירש היפה מראה הניחוהו בשמנה עשר קבוצים, כי דרכם היה לעשות מושבות למת מביתו עד בית הקברות, ומתאספים שם העם להספידו כל אחד לפי כבודו, ולרבי עשו שמנה עשר מושבות. או פירושו בתי כנסיות, שהיו שמנה עשר בתי כנסיות ובכל אחד הורידוהו להספידו שם. וכתב בעל עין יעקב כי טעם לחשבון זה לרמוז כי חי הוא, שחי בגימטריא שמנה עשר, עד כאן לשונו:

ואובלוניה לבית שערים. הורידוהו לבית שערים כי שם נקבר ושם היה דר בחייו כדאמרינן (סנהדרין לב, ב) צדק צדק תרדוף אחר רבי לבית שערים. רק כאשר חלה העלוהו לצפורי דמדלי ובסימי אוירי (מתנות כהונה):

ותלא להון כו'. ונתארך להם היום עד שהגיע כל אחד כו':

וקרא הגבר. הגיע השעה שראוי לקרות הגבר היינו התרנגול והוא חצי הלילה או קרוב ליום. והתחילו להצטער ואמרו ווי דחללנו שבת:

מזומן לחיי העולם הבא. בתוספות פירש ה״ר מאיר כל היכא דאמר מזומן לחי העולם הבא היינו בלא דין ובלא יסורין, עד כאן לשונו:

בר מן קצרא. חוץ מן הכובס שהיה שם ולא בא. והפסיד שכר זה שלא נמצא בכלל הבטחה זו (יפה מראה):

וטלק נרמיה. פירוש והפיל עצמו מן הגג [יפה מראה]:

לאגרא. יתיר:

בשבילך בראתי. שהאדם הוא תכלית האחרון בעולם השפל הזה שהכל נברא בשבילו (ישועות משיחו):

שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך. והא דאיתא לעיל (ג, פסוק יא סימן ב) שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן אחריו, הכא בקלקול הבריאה שהיה על ידי אדם כגון ארורה האדמה ומיתה שהביא לעולם, וזה לא נתקן על ידי אברהם. (יפה תואר בבראשית רבה פרשה י"ד):

למה הדבר דומה כו'. עיין בפרשת נצבים (דברים רבה ט, סימן ח):

וביום רעה. ראה אם נזדמן לך יום רעה ראה האיך לעשות תשובה. כן צריך לומר:

שלשה דברים כו'. עיין בירושלמי פ״ב דתענית (ה"א). ובבבלי ראש השנה דף ט״ז, ב'. ובבראשית רבה פרשה מ״ד (סימן יב). ולעיל פרשה ה' סימן ד' פירשתי:

ביום טובתו של חברך כו'. הכוונה כמו שביום טובת חברך אתה שמח עמו, ג״כ ראה ביום רעת חברך להועיל, ותהיה ג״כ בטוב שתקבל שכר (יפה תואר בויקרא רבה פרשה ל"ד):

כדי שיזכו אלו באלו. פירוש שעל ידי שיפרנס העשיר לעני יזכה וינצל מדינה של גיהנם, כי לולי זה היה ה' משוה את כולם, וכדאיתא בפ״א דבבא בתרא בשאלת טורנוסרופוס לרבי עקיבא (יפה תואר), ובשמות רבה סדר משפטים (לא, ג) ובתנחומא (סימן טו):

בשמחתה תשמח. יתר וצריך להיות במקומו ביום טובה וגו' ביום טובתה של תורה היה עמה בטובה. וביום רעה ראה לכשיגיע אותו היום שכתוב בו פחדו בציון חטאים תהא מן הרואים כו'. כך צריך לומר (אות אמת):

כמה ביניהם. בילקוט מוכח דהכי גרסינן כמה ביניהם רבי יוחנן אמר כותל טפח ורבנן כו' (מתנות כהונה):

ומשמח להקדוש ברוך הוא בקרבנות שאין לכם פרקליט טוב לירידת גשמים יותר מן הקרבנות אם תבא כו'. כך צריך לומר (אות אמת):

נפק לכרמך כו'. אתה יוצא לכרמך תראה ותשמח רואה אתה לזיתך ותשמח:

טוב לגשמים כקרבנות של יום שמיני עצרת. כך צריך לומר (אות אמת):

לידי מייט. שיתמוטט ויניח ידיו ממעשים טובים. אמר הקדוש ברוך הוא עד שהוא בצדקו אסלקנו. וטוב לו שימות זכאי ועיין בבראשית רבה ריש פרשה כ״ה:

ויש רשע מאריך בשביל רעתו. שהקדוש ברוך הוא טוב לכל ומצפה לו לתשובה להטותו לתחייה:

ביש גדא. רע המזל:

וטמיע מזלא כו'. יאטום וטמון המזל. המחתרת היה לפניך ולא היית בורח:

החתירה לפניך כו'. דע שהחתירה שהמשילו חז״ל הוא הפתח קטן שבה״א כדאמרינן במנחות פ"ג (כח, ב) מפני מה נברא העולם הזה בורא מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה. דאי הדר בתשובה מעייל ליה כו'. מאי טעמא אית ביה תגא אמר הקדוש ברוך הוא אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי, עד כאן לשונו. (ראשית חכמה שער התשובה פרק א'):

או עשו מצות, כך צריך לומר (אות אמת):

עד עיר עמלק וגו'. וירב בנחל. ומפרש וירב רב ודן את עצמו:

הנשים מה חטאו והטף מה חטאו. ועיין ביומא פ"ב (כב, ב):

כבגד עגלה ערופה. ומפרש וירב בנחל על עסקי נחל (מהרש"א ביומא שם):

והיא נערפת. בתמיה:

במקום אכזרי. כלומר במקום שראוי לו להיות אכזרי:

סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן כו'. כי שאול מהיותו רחמן במקום שראוי להיות אכזרי דהיינו עמלק הורה בזה שמעשיו אינם אלא כפי רצונו, והמדה הזו בעצמה תחוייב לו להתאכזר במקום הראוי לרחם דהיינו נוב עיר הכהנים כי אין רסן ומעצור לרוחו על פי הצווי האלהי (כלי יקר על נ"ך):

וצבחר שרי. בתמיה וכי להרשיע מעט מי שרי. אלא שלא תאמר מאחר שזה בחמה יהא כולה בחמה. כלומר מאחר שנכווה והרשיע מעט יהא שוב הכל כן (מתנות כהונה):

כגון רבי אבהו דקסרין. שהיה בקי בכולם:

שנברא בהן העולם. ופירושו מאותן עשרה מאמרות ניכר ונראה עוז חכמתו יתברך:

הושט למזון. בפרק הרואה (ברכות סא) איתא הושט מכניס כל מיני מאכל:

כבד לחמה. על ידי שהדם מתבשל בו יהיה סבה כי יחם לבבו:

הריאה מששתן. לשון שתיה. כלומר מקבלת ושואבת כל מיני משקין:

המסס לטחון. טוחן המאכל. והמסס בהמה הוא הקורקבן בעוף כך פרש״י בפרק הרואה:

טחול לשחוק. לשון שחוק וצחוק (שבילי אמונה):

כליות יועצות. את הלב עשה כן. והלב מבין מה שיש לו לעשות אם ישמע לעצת הכליות אם לאו:

לשון גומר. שמוציא העצה מפיו:

זה נח. עיין בבראשית רבה פרשה ל״ד סימן ד' שם נתבאר:

זה אברהם. עיין בבראשית רבה פרשה ל״ט (סימן ד):

שברו במצרים. פירוש תקותו במצרים, קרי ביה סברו. ועיין בבראשית רבה פרשה צ״א (סימן א):

להמסיסא. רש"י פירש בריש אלו טריפות (חולין מב, א) סוף הכרס שקורין פנצ״א עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות, והמסס מחובר בו. וסביב סביב לחבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הם שופכין זה לזה, והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין, עד כאן לשונו. וכאן לא חשב וגם בויקרא רבה פ״ג חשב באופן אחר:

לאיסטומכא. בפרק אלו טרפות (נ, ב) קאמר איזהו כרס הפנימית רבי ישמעאל אמר אסטומכא דכרסא. ופרש״י אני שמעתי אסטומכא בלע״ז ואיני יודע מהו:

לכרוכא קטינא כו'. יש מפרשים כריכת בני מעים קטנים, וכריכת עוביא כריכת בני מעים עבים. ונראה דהיינו הדרא דכנתא דפרק כל הבשר (חולין קיג, א) (יפה תואר):

לבני דיבא. בויקרא רבה שם גרס לסניא דיבי. ופירש הערוך ששונאים אותו הזאבים ולא יוכלו למיכל מינייהו. ועיין בפרש״י פרק אלו טרפות (נ, ב):

לפטרוכא. דהיינו חלחולת (יפה תואר):

לעיזקתא. היינו פי הטבעת. תרגום טבעת עזקא:

אדם הראשון. כגון (תהלים קלט , טז) גלמי ראו עיניך וגו' אדם הראשון אמרו (רש"י בבבא בתרא דף י"ד, ב). גם (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת איתא בבראשית רבה (כב, יג) ובשוחר טוב שאדם הראשון אמרו:

ואברהם. דאיתן האזרחי (תהלים פט, א) זה אברהם (רש"י):

ומשה. תפלה למשה איש האלהים וכל אחד עשר מזמורים כסדרן (רש"י):

ושלמה. דכתיב (שם עב, א) לשלמה אלהים משפטיך למלך תן:

לא איתפלגון. אין חולק בהם דאליבא דכולי עלמא אלו החמשה הם מאותן עשרה שאמרוהו:

אסף. כדכתיב מזמור לאסף:

הימן. דכתיב (שם פח, א) משכיל להימן (רש"י):

וידותון. דכתיב (שם לט, א) למנצח לידותון (רש"י):

ושלשה בני קרח. דכתיב (שם מח - פח) שיר מזמור לבני קרח:

ועזרא. בספר אות אמת בשולי הגליון כתב זה דקא חשיב עזרא הוא שיבוש מפורסם, עד כאן לשונו. ולי אפשר שצריך לומר במקום עזרא מלכי צדק. כדכתיב (שם קי, א) נאם ה' לאדני שב לימיני וכל המזמור. ועיין בבבא בתרא דף י״ד ובשוחר טוב מזמור א'. ובשיר השירים (רבה ד) פסוק (ד) כמגדל דוד:

הוא אסף דהכא הוא אסף דתמן. רצה לומר דאסף הוא מבני קרח והוא אביאסף:

על ידי אסף הנבא כו'. בני אסף היו ממונים על השיר על ידי אסף הנבא וגו' משמע דאחר הוא (מתנות כהונה):

רבי יוחנן אמר לידותון כו'. רצה לומר שרבי יוחנן חשב הימן ושלשה בני קרח לשלשה. ועזרא או לפי גירסתנו מלכי צדק. אבל אסף לא חשב דסבירא ליה שהוא מבני קרח. ולידותון לא חשב משום דסבירא ליה דלאו שם נביא הוא:

הימנון. פירוש שבח:

שראוי שלא כראוי כו'. פירוש לשראוי נותנין שלא כראוי, ושלא כראוי נותנין כראוי. ועיין בילקוט:

ולא יחטא. אינו לשון חטא ועון שהרי אין להם לידע נסתרות של כל אחד ואחד ומי ראוי ומי שאינו ראוי (מתנות כהונה):

נגד כל ישראל. שנקראו חול שנאמר (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים עיין במדבר רבה פרשה י״ט סימן ה' שם נתבאר. נוסח אחר כך היתה חכמתו של שלמה גדר לכל ישראל שנאמר (משלי כה, כח) עיר פרוצה וגו' (אות אמת):

מתלא אמר כו'. עיין בנדרים דף מ״א, א:

דעת חסרת מה קנית. כדכתיב עיר פרוצה וגו':

דעת קנית מה חסרת. כדכתיב (משלי כ, טו) וכלי יקר שפתי דעת. ועיין בבמדבר רבה פרשה י״ט. ובויקרא רבה פ״א (סימן ו):

בטייר. פירוש הערוך בצפצוף סימני העופות ורקידתם ונטייתם בכנפיהם:

את בני המזרח. הם המדיים כדאמר בגמרא. ועיין בברכות דף ח, ב':

שאין נושקין בפה אלא ביד. פרש"י בגמרא את יד חבירו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק:

ואין נושכין בפה. בבשר ובלחם מפרוסה גדולה דמחזי כרעבתנותא, ועוד דמאיסא מילתא:

אלא במקום מרווח. כגון שדה שיראו מכל הצדדים שאין שומע, כענין שנאמר (בראשית לא, ד) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה. ועיין בבראשית רבה פרשה ע"ד (סימן ב):

אסטרולוגין. פירוש חוזי כוכבים:

אסטרולוגין שלו ואמר המלך שלמה בקש ממני אומנין אפשר לי להחזירו. מה אעשה. אמרו כל חרטומיו שהיו בקיאין בטייר וערומים במזל נראה באסטרולוגין שלנו כל בני אדם שהם עתידים למות ואתה משלח לו וימותו אצלו ומבקשם מידו. מיד עשו כן וצפו וראו בני אדם כו'. כן צריך לומר (אות אמת) ועיין במדבר רבה שם:

ואמר להם נעשה אדם. בבראשית רבה פרשה י״ז סימן ה' שם נתבאר כל הענין ועיין במדבר רבה פרשה י״ט סימן ג':

מאיתן האזרחי זה אברהם. עיין בבמדבר רבה פרשה י״ט סימן ג' שם נתבאר כל הענין:

אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים. וכן הוא במדבר רבה פרשה י״ט עיין שם סימן ג' שם נתבאר:

שיורו של משל. עיין בבמדבר רבה פרשה י״ט מה שכתבתי שם:

ועוף מן הים. פירוש אף מן הים כדמסיים עוף מרקק נברא. עיין במדבר רבה שם נתבאר כל הענין:

לחספיניתא. לקשקשים דדג (מתנות כהונה):

שמונה שרצים. עיין במסכת שבת פרק שמונה שרצים:

שיש להם עורות. ונצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע:

בצור. פירוש בעיר צור:

מן הן הורית. מהיכן הוא מוכח בתורה שהדגים טעונים שחיטה:

דכתיב ישרצו המים וגו'. עיין במדבר רבה שם:

ארבעיניה דילקי. פירוש רבצו אותו ויקבל מלקות:

לא הורית טבאות. לא פסקת יפה:

אמר ליה חבוט תבטך כו'. פירוש רבי יעקב אמר כן לרבי חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלה, שהיא טובה לקבל:

על בנה של נכרית. שאביו ישראל וזה הבן נולד בשבת. עיין במדבר רבה פרשה י״ט סימן ג' שם נתבאר כל הענין:

אמר ליה רביע. כך צריך לומר, פירוש כפוף עצמך וקבל מלקות:

למגזר. פירוש להמול:

מן הקבלה. פירוש מן נביאים וכתובים:

וכתורה יעשה. משמע שזה כדין הכתוב בתורה:

מאי זו תורה. פירוש דהיכא רמיזא הך מילתא בתורה:

תורה. אמר ליה דכתיב ולא תתחתן. כן צריך לומר (אות אמת):

והיא רחוקה ממני. והי"א רחוק״ה בגמטריא פרה אדומה (בחיי):

תובעת בידו. כלומר ממנו:

עובדא כו'. מעשה היה באיש אחד שהיה לו שכן גזלן. והיה יוצא בלילה ומקפח את הבריות, והיה זן ומפרנס את בניו ובנותיו ביום. אמרה לו אשתו של אותו האיש מה רע מזלה של אותה אשה שנדבקה בך. ושוב אמרה לו אין אתה רואה בניו של פלוני שכן שלנו היאך הם אוכלים ושותים. אמר לה וכי אתה רוצה שאעשה כמו שהוא עושה, כלומר שאצא ואקפח את הבריות. אמרה לו ומה בכך:

אמר לה איזל כו'. לכי עמי אל השכן ותרצה ותפייס אותו שיקח אותי עמו בלילה. הלכו שניהם והיו מפייסים אותו ולקח אותו עמו. ובאותו לילה יצאו אחריהם גזלנים אחרים לתפוס את אלו שהיו מכירים שיוצאים לגזלנות. וזה הגזלן שהיה בקי בדרכים ברח וניצול, וזה מתוך שלא היה בקי היה ניצוד ונתלה, והיו קורין עליו המשל הזה המאוחר שבלסטים הוא ראשון לתלייה:

תזקיטא. לפי הענין הוא ענין מארב:

ארבעה עשר כו'. בפרק קמא דבבא בתרא (י, א) לא מנה אלא עשרה דברים:

מפעפעתו. מרככו:

מחלחלתו. לשון (אסתר ד, ד) ותתחלחל המלכה:

ומטלטלה. מנענע ומבטל השינה:

שהיא צדה בים וביבשה. מצודה נקרא מה שפורשים אותו ביבשה כדלקמן פרשה ט' פסוק (יב) כי גם לא ידע האדם. וחרם מה שפורשים בים כמה דאת אמר (נדרים כ, א) חרמו של ים. ואפשר שכוונת המדרש שהיא מאבדת אותו מן העולם הזה ומן העולם הבא. על דרך שאמרו חז״ל (לעיל א, פסוק טו סימן א) שעולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא דומה לים שכל מי שאינו מכין ביבשה אין לו מה לאכול בים:

אילולא שכתב כו'. כלומר דכתיב (בראשית ג, טז) ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך הכל ממנו ולא ממך. ועיין בבמדבר רבה פרשה ט' (סימן יב):

לכלבא. כלומר משל לכלבה:

פלטי. שנעץ חרב בינו ובין מיכל בת שאול כדאיתא בסנהדרין פרק כהן גדול (יט, ב):

אמנון. שאנס את תמר אחותו ככתוב בשמואל ב' י"ג:

וטוב זה רבי אלעזר וחוטא זה יעקב איש כפר סכניא. דבר אחר טוב זה אלעזר בן דמא חוטא זה יעקב איש כפר סכניא. דבר אחר טוב זה חנניה בן אחי רבי יהושע וחוטא אלו בני כפר נחום. דבר אחר טוב זה יהודה בן נקוסא וחוטא אלו המינים. דבר אחר טוב זה רבי יונתן וחוטא זה תלמידו. כך צריך לומר. ועיין לעיל פרשה א' סימן כ״ד וסימן כ״ה:

אמר רבי יצחק בנוהג כו' שנאמר כו' חדא מערערא כו'. וכן הוא הנוסחא בבמדבר רבה פרשה ט' (סימן כד). ולפי נוסחא זו כך פירושו אחת לאחת למצוא חשבון שעל ידי עונשים קלים מתנכה ממנו, שהקדוש ברוך הוא מצרף מיתת השור ואבידת התרנגולת והצלוחית ומכת האצבע אע״פ שכל אחד בפני עצמו עונש קל, כאילו הוא עונש חמור בבחינת צרופן יחד לכפר על עונש המיתה. ואחת לאחת מצטרף כדי להיות לו מצוי חשבון כלומר נכוי וכפרה על העון החמור כנפרע כל חשבונו עד תמציתו ולא נשאר חייב כלום. וחדא מערערא חדא, כלומר העונשים האחרונים עושין שהעונשין הראשונים חוזרים וניעורים והוה כאילו נעשה בפעם אחד כל העונשים והוה עונש גדול. אבל בירושלמי דסוטה פרק קמא (ה"ז) גרס דבר אחר אחת מתערה לאחת והחשבון מתמצה. ועיין שם ביפה מראה פירושו:

עד אחת. שהחשבון מדוקדק עד אחת, כי אפילו עבירה קלה לא יוותר ה' עליה ואפילו צרה קלה לא יבא בחנם (יפה מראה):

יוצאין מהן מאה. שיודעין מקרא. למשנה פירוש ואותן מאה כשנכנסים למשנה יוצאין מהם עשרה שיודעין משנה. לתלמוד פירוש ואותן עשרה כשנכנסים לתלמוד **יוצא מהן אחד להוראה.**וזה לבדו החשוב שיוכל לדון ולהורות:

הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי. ואומרו ואשה בכל אלה לא מצאתי פירושו לפי זה שלא תצליח אחת מהן לתלמוד שדעתן קלות:

אדם זה אברהם כו'. עיין בבמדבר רבה פ״ב סימן א' בעץ ובענף כי שם נתבאר:

ואשה זו התורה. על דרך (משלי ה, יח) ושמח מאשת נעוריך, וכן תמצא הרבה כתובים. והכי קאמר ואשה זו התורה בכל אלה הדורות לא מצאתי ראוי שתנתן התורה על ידו:

זפות. מזופף בזפת כדי שהמשקה יהא שמור בתוכה. וכן משה רבינו כתוב עליו בכל ביתי נאמן הוא:

כאחד ממלאכי השרת. שעם המלאכים מדבר ואמר כאחד ממנו. עיין בבראשית רבה פרשה כ״א:

שנעשו שנים. שנזדמנה לו חוה ונעשו שנים. בקשו חשבונות רבים. מזימות ומחשבות של חטא (רש"י):