**הה"ד כו'.**דמלת את יעקב מיותר לאשמועינן שכולם שוים ליעקב בצדקות. וכן מדתלי להו ביעקב משמע שהוא עיקר וסיבה להם על שיסרם וכדאמר בסמוך את יעקב כל אלה מכחו של יעקב [יפ"ת]:

**אדם שאומר לו חבירו.**שמספר לו פלוני הכה לבנו נוטר איבה להמכה **ויורד עמו עד לחייו.**פי' יורד לאומנתו [רש"י]:

**ומת"ל חושך כו'.**ואיך אמר שלמה שכשהוא מונע שבטו מבנו שהוא שונא אותו:

**המרדות.**המכות:

**געגועים על אברהם.**פי' געגועיו ואהבתו נדבק באברהם שזכר תמיד אהבתו:

**כשהיה בן ט"ז.**כצ"ל שהרי בן י"ג היה כשנימול ועוד שנה ללידת יצחק ושנתים ליניקתו. דמעשה זה אחר הגמל את יצחק היה. למ"ד ביום הגמל מחלבו אחר כ"ד חדש. אבל למ"ד הגמל יצה"ר פי' שנעשה בן י"ג שנה היה אז ישמעאל כ"ז שנה:

**כמו שראה מאחרים.**כלו' שבבית אברהם ודאי לא ראה עבודת אלילים כלל אלא שראה מאחרים. והיה מראה עצמו כמצחק בעלמא כדרך המשחקים ומלעיגים וכוונתו לעבודה היתה והיינו דכתיב ותרא שרה וגו' שהיא לבדה הבינה רוע מעשיו [יפ"ת]:

**ואין מצחק אלא עכו"ם.**ובב"ר פ' י"ג דרשו נמי לתיבת מצחק לשון ג"ע וש"ד. וכאן קיצר המדרש ולא הביא רק הקשה שבהם [יפ"ת]:

**שמא ילמד בני אורחותיו.**וטענה זו לא נזכר בכתוב בביאור. ומ"ש כי לא יירש בן האמה וגו' אינו טעם לגירושין. אלא שאין לי להקפיד שמגרשהו מעל נחלתו. כי ס"ס לא יירש עם בנה [יפ"ת]:

**שמא ילמד בני.**אבל לולא זאת לא היה ראוי לדחותו בשתי ידיו אולי ישוב:

**מיד וירע הדבר כו'.**ר"ל על שיצא לתרבות רעה וכדמסיק אבל לא על הגירוש מאחר ששמע רשעתו [יפ"ת]:

**אל ירע בעיניך וכו' כי ביצחק יקרא לך זרע.**אבל זה לא יקרא זרע שלך והרי הוא כאילו אינו בנך:

**מכאן אתה למד כו'.**ר"ל מדכתיב כל אשר תאמר אליך שרה משמע אף בדברים אחרים. מפני שהיה טפל לשרה בנביאות. וכל דבריה דברי נביאות:

**וטרדו מביתו על כך.**שלא היה השלוח לפי שעה. אלא לגמרי טרדו שלא ישוב עוד לביתו [יפ"ת]:

**בלא כסות כו'.**שלא נתן לה כסף וזהב רק לחם ומים. ואף זה אינו מעט אלא בכדי שתוכל שאת על שכמה עם משא הילד שאינו אלא לחם יום או יומים:

**מה היה סופו כו'**כלו' מלבד מה שחטא בעכו"ם ע"י שלא שחרו מוסר. חטא עוד בסופו בליסטאות:

**שנא' והוא יהיה פרא אדם ידו בכל.**שישפוט ידו בכל לגזול:

**ה' עבירות.**וכן אי' בתנחומא סדר זו. אבל בב"ר פ' ס"ג איתא ג' עבירות ואחת מהן שגנב:

**באותו היום.**ביום שמת אברהם אבינו:

**בא על נערה המאורסה והרג את הנפש.**הרי תרתי יליף בב"ר פ' ס"ג מקראי:

**ושכפר בתה"מ.**יליף בפ"ק דב"ב מהנה אנכי הולך למות:

**ושכפר בעיקר.**יליף התם מגזירה נאמר כאן למה לי ונא' התם זה אלי ואנוהו:

**הבכורה.**בהדיא כתיב ויבז עשו את הבכורה ושט תרגום של ויבז:

**שתאב.**שחמד וכדאיתא באגדת בראשית שבקש עשו מן ישמעאל שיהרוג ליצחק ע"ש ובב"ר פ' ע"ה איתא שאמר עשו אף אני אהרוג את יצחק אבי תחלה ואח"כ אהרוג את יעקב אחי ואירש את העולם לבדי שנאמר יקרבו ימי וגו':

**ולהוסיף על נשיו.**בב"ר פ' ס"ז על נשיו כאב על כאב פי' רשעה על רשעה:

**שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו.**ייסר היינו תוכחה בפה. רידהו היינו בשבט מוסר. והכי נמי קאמר בסמוך באדוניהו שלא רדהו ביסורין ולא גער בו. והרדוי היינו בעוד הבן קטן ותוכחה בדברים היינו משהגדיל דאסור להכותו פן יבעט בו [יפ"ת]:

**וגרם לו דברים קשים הרבה.**כגון קללות שמעי בן גרא. ומרד שבע בן בכרי. וענין פלגשיו שהיו צרורות אלמנות חיות. ויציאת שמועתו רעה שיצא ממנו רשע:

**למה רגשו גוים.**מה תועיל להם אלמא דבר קל הוא בעיניו. ועיין בתנחומא מ"ש:

**ואף הוא יצא לתרבות רעה.**וזשה"כ ואותו ילדה אחרי גידוליו של אבשלום. ולפי שדרך האם שתגדל בנים בגעגועים תלה התרבות רעה באם. אע"פ שהאשם תלוי בדוד שלא עצבו מימיו [יפ"ת]:

**שלש מתנות טובות.**איקרו טובות משום דבכל השלש כתיב טוב. בתורה כתיב כי לקח טוב נתתי לכם. בא"י כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך. בעוה"ב כתיב ראה נתתי לפניך את החיים וגו' [רש"א]:

**אלא ע"י יסורין.**כי היסורים הן זכוך הנפש וע' מ"ש בתנחומא:

**דכתיב כי נר מצוה כו'.**המצוה והתורה הם כנר ואור גדול להאיר לפניו הדרך הנכון בעוה"ב ששם הנפש מאירה מכבוד ה'. אך הדרך והאמצעי לזה הוא תוכחת מוסר שעי"ז יזכה לחיי עוה"ב:

**יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו.**פי' אל קול המייתו. **אל תשא נפשך.**שלא תשמע ממנו קול הומיה כלו' שלא ידבר נגד רצונך וכבודך:

**ואוהבו שחרו מוסר.**ואוהבי הבן לאביו כששחרו מוסר:

**ללמדך שהיה דומה לאביו.**דאברהם הוליד את יצחק למה לי. אלא לומר שהיה דומה לו בכל ענייניו שהיו הכל אומרים זה ודאי אברהם הולידו:

**בנוי.**ביופי ובתנחומא חשיב נמי בכח:

**תדע לך.**שקבל מוסרו:

**הוי ואוהבו שחרו מוסר.**לפי שע"י המוסר זכה לכל אשר לו. לכן ודאי שהוסיף בו אהבה על ששחררו מוסר:

**ואף יעקב כו'.**שהיה לו טורח גדול לייסר י"ג בנים אפ"ה לא נמנע ממוסר [יפ"ת]:

**שכולם צדיקים כיוצא בו.**שהלכו כולם בעקבותיו וכל רואיהם יכירום כי הם זרע יעקב ברוב צדקתם. ולקמן סי' ב' אמר הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים כלו' שכל השבעים נפש ניכרים היו כי היו יוצאי ירך יעקב כי כולם צדיקים והלכו בעקבות יעקב אביהם [במ"ח]:

**אלה פסל את הראשונים.**ע' שבת דף י"ב ע"ב תוס' ד"ה רש"י גרס כו' ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית [דברים כ"ח] קאי אמה שכתוב למעלה:

**כצבא השמים.**שכל אחד נקרא ע"ש פעולתו. כן השבטים כל אחד נקרא בשמו על כוונה מיוחדת. וכמ"ש ראובן כי ראה וגו'. וכמו שיסד הקב"ה בטבע צבא השמים ההנהגה הטבעית. כן ע"פ השבטים שהם זרע שבטי יה יסד ההנהגה העליונה. ולכן כתיב ואלה שמות להורות ששמם הוא ענין נעלה:

**וכי היום באים כו'.**ר"ל דכיון דנכתב מנין זה בתר מיתת יוסף ומיתת כל השבטים שמתוך חיבתן מנאם בחייהם ובמיתתם כמו שכתב רש"י ז"ל. לכן כשכתב משה רבינו התורה ראה לכתוב הדברים באותו הלשון עצמו שיצא מפי ה' בעת המנין זה. ובעת שמנאום קשה שיאמר הבאים מאחר שכבר באו. אלא שבא לומר כאילו אותו היום של המנין שהיה אחרי מות יוסף נכנסו למצרים [יפ"ת]:

**מת יוסף כו'.**לאו דוקא אחר מיתת יוסף אלא אחר מיתת כל האחים נתנו אז עליהם משוי מצרים כדלקמן. ונקט יוסף משום דיוסף עיקר:

**את יעקב כל אלו מכחו של יעקב.**דאת יעקב מיותר למימר שכל אלו מכחו של יעקב:

**שסגל.**שאסף ואצר [מת"כ]:

**איש וביתו באו ואלה שמות בני ישראל ע"ש גאולתן כו'.**כתב היפ"ת שחסר וצ"ל כדאיתא בתנחומא וז"ל איש וביתו באו א"ר הונא מלמד שלא ירד יעקב אבינו למצרים עד שמנה לחצרון ולחמול זה בן שנה וזה בן שתי שנים וזיווג להם נשים איש וביתו באו. ראובן שמעון כל השבטים לשם גאולת ישראל נקראו כו' דשתי דרשות הן חדא דאיש וביתו באו אתא לאשמועינן דכולם היו להם נשים דאין בית אלא אשה. ושוב דרש שמות השבטים על שם הגאולה עכ"ל. וע' בביאורי על התנחומא מ"ש. ואפשר לתרץ קצת הנוסחא שלפנינו. וכוונתם שדקדקו למה הזכיר רק י"ב שבטים ולא הזכיר את כל השבעים נפש כמו שהזכירם בפרשת ויגש. ואם סמך על הזכרתם שם. גם הי"ב שבטים לא היה לו להזכירם כאן כי כבר הוזכרו בפרשת ויגש. לזה אמרו ע"ש גאולתן נקראו כאן. כי בא להזכיר פקודת שמותם. אמנם הזכיר ענין גאולתם והצלחת ישראל בעבר ובעתיד:

**שנתחבר.**לוי לשון חיבור כד"א הפעם ילוה אשי:

**מתוך הסנה.**מתוך הקוצים לומר שכביכול הוא שותף בצערן כדלקמן פ"ב:

**שהודו להקב"ה.**ואמרו שירה בגאולתן ובדפוס שעם היפ"ת מסיים שהודו להקב"ה כד"א אודך ה' וגו':

**ונופת צופים.**ונפתלי נדרש כמו נופת לי כדאי' בתנחומא:

וכל הענין ההוא הכתוב שםכצ"ל. וסימן ו' צריך להתחיל א"ר יהושע כמו שהוא לפנינו בפנים המדרש [יפ"ת]:

**אלא שזה מקדים.**גירסת התנחומא אלא פעמים שזה מקדים לזה:

**שזה מקדים לזה.**שבפ' וישלח נזכר בני הגבירות תחלה כסדר תולדותם. ושוב בני השפחות בסדר תולדותם. וכן בפ' שמות. וכן בפרשת במדבר. וכן בנשיאים בדברי הימים אלא ששם דן בין זבולן ובין יוסף. ובפ' ויגש נזכר תחלה בני לאה ואחריהם בני שפחתה ואחריהם בני רחל ואחריהם בני שפחתה. ובברכת יעקב תחלה בני לאה ואח"כ דן גד אשר נפתלי ואחריהם רחל. ובפ' במדבר במנין השבטים תחלה בני הגבירות אלא שהכניס גד בין שמעון ויהודה ואחריהם נזכרו בני השפחות ומקדים אשר לנפתלי. וכן בפ' פנחס ובסדר הדגלים וכן בנשיאים שבפ' נשא נזכרו יהודה יששכר זבולן ראובן ושמעון גד יוסף ובנימין דן אשר נפתלי. וכן בהרבה מקומות שמות השבטים מחולפים:

**ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו.**פי' בני הגבירות מבני השפחות מצד יחוס שכולן נשים כשירות היו שלא נשא יעקב את השפחות אלא בשחרור וקידושין וכ"ש לפי מה שאחז"ל שגם הם בנות לבן היו [יפ"ת]:

**וישראל מקראי.**ז"ל הירוש' בסוטה פרק אלו נאמרים א"ר מתניה כו' וישראל מקראי חסרו' מה התקרה הזאת עובדיה כו' ודרש מקראי לשון תקרה שהוא עיקר חיזוק הבנין:

**עם יוסף.**ופי' ויוסף היה במצרים עם יוסף שהיה במצרים. וה"ה עם בניו שהיו במצרים:

**אע"פ שזכה יוסף כו'.**וה"פ דקרא ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש שכל השבטים היו באחדות אחד כנפש אחד ולא נתגאו זה על זה. ויוסף היה בענין אחד כל זמן שהיה במצרים ולא נשתנה מעבדותו למלכותו [יפ"ת]:

**אע"פ שמת יוסף כו'.**דהא דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו דבק לדלעיל דאמר אע"פ שמתו אלו בני ישראל פרו וישרצו. והשתא מפרש שפרו ורבו הרבה כדרך הארץ. וחידוש הוא שבהיות יוסף ואחיו קיימים נכון שיפרו וירבו מאד לפי רוב סיפוק צרכם. אבל אחרי מותם בענים לא יפרו כל כך. לכן אמר כי יד אלוהיהם היה עמהם כבתחלה. אבל לדרשא שקאמר אח"כ שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד זהו נס מחודש שלא היה יכולת ביוסף ואחיו בדבר זה. ולפי זה לא ידרש סמיכות:

**ששה בכרס אחד.**ששה לשונות של ריבוי כתובים במקרא זה. פרו. וישרצו. וירבו. ויעצמו במאוד מאד. ותמלא וגו'. הרי ששה [מת"כ]:

**יולדת שבעים.**צ"ל יולדת ששים. וכן הוא בויק"ר פ' י"ג:

**ותמלא הארץ אותם כחושים כו'.**שלשון מלא נופל על צמחים רבים כמו פן תקדש המלאה הזרע [דברים כ"ב ט']:

**כחושים.**כחורשים פי' יער הצומח קנים הרבה. ובפרק מי שמתו יש בלשון הזה. ועי' שם בפי' רשב"ם:

**חדש גזירות עליהם.**כדי למעטם:

**הה"ד ויקם מלך חדש.**וכמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו:

**שנתחדשו גזירותיו.**ויקם פירוש שקם לחדש גזירות רעות כמו רבים קמים עלי [רש"א]:

**דכתיב חדש.**ואשר לא ידע את יוסף לא דייק. דאפשר לפרש ליה שעשה עצמו כאילו לא ידעו [יפ"ת]:

**דלא כתיב וימת וימלוך.**וימת מלך מצרים וימלוך תחתיו אחר. ומ"ד חדש ממש מצי לתרץ כי לא מת הראשון אלא שזה מרד ומלך תחתיו והיינו ויקם [יפ"ת]:

**למה קראו מלך חדש.**לא ס"ל שמפני חידוש גזירותיו יתואר הוא בתואר חדש. ועוד דמשמע דקרי ליה חדש קודם שנתייעץ עם עמו לחדש הגזירות [יפ"ת]:

**והלא פרעה עצמו היה.**כדדייק לעיל:

**עד שאמר להם כו'.**והא דכתיב ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל דמשמע שהוא השיאם עצה יש לומר ששרי מצרים המושלים הם שהשיאוהו עצה זו ושהורידוהו מכסאו. ואחר שהודה להם הואיל לדבר עם המון העם שיסכימו בזה פן הבט אל עמל לא יוכלו. והא דאמר בסמוך הוא התחיל בעצה פליגא ארבנן אלו [יפ"ת]:

**לפיכך כתיב ויקם מלך חדש.**ולא קאמר וימלוך שהוקם מירידתו [יפ"ת] וכתיב מלך חדש ע"ש חידוש המלוכה. כמו ונחדש שם המלוכה דשמואל [רש"א]:

**רבנן פתחין.**אינן אלו רבנין דלעיל. דהני ס"ל דאיקרי חדש מפני שנתחדשו גזירותיו כדמסיימי מלתייהו. ולהכי פתחין פתחא להאי קרא בה' בגדו וגו' לסמך לדבר דמלך חדש פירושו שנתחדשו גזירותיו כדדרשי' עתה יאכלם חדש מלך חדש שעמד כו'. ולפ"ז אתא נמי שפיר לשון ויקם שהקב"ה הקימו לפרוע מהם [יפ"ת]:

**אמרו נהיה כמצריים.**כדי שידמו להם ויאהבו אותם והקב"ה הפך לבם לשנוא עמו:

**מכאן אתה למד שמשה מלן.**כלו' שלכך הוצרך משה למול אותם ביציאתם ממצרים כדאי' לקמן פרשה י"ז מה ראה הקב"ה להגין עליהם בדם כדי לזכור להם דם ברית מלת אברהם כו'. ושם פירשתי דדם מילה היינו שנימולו אותן שלא מלו במצרים בלילה ההוא. ודם ברית מילת אברהם הכוונה על עיקר מצות מילה שנקראת ברית אברהם שהוא היה ראשון במצוה זו [ת"נ]. וכאן משמע שמעצמם הפרו ברית מילה. וכן משמע לקמן פ' י"ט סי' ו' ובמדב"ר פ' ט"ו. אבל בפדר"א פ' כ"ט אמר שפרעה מנע מהם ברית מילה:

**שמשה מלן ביציאתן.**דכתיב כי מולים היו העם היוצאים:

**שהיו המצרים אוהבים אותם.**מפני יוסף שהחיים ברעב. וגם מפני שבטלו המילה והיו לעם אחד:

**עתה יאכלם חדש.**הוא ע"ד א"ת חודש אלא חדש בקמ"ץ [מנחת שי]:

**את חלקיהם.**שנחלקו מאחר הקב"ה. כי המהול דבק בה' מאות בריתו וכו' [יפ"ת]:

**וכי לא היה מכיר את יוסף.**דאע"ג דמפרשינן דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה. ה"ל למימר בפירוש כן ולא לכתוב בלשון שאינו לפי האמת. ומשני רבי אבין שלפי שממה שכפר בטובת יוסף בא לכפור בה'. ולגלויי לן הא מילתא השוה הלשון לכתוב כאן אשר לא ידע דומה למרד שאמר שם ולא ידעתי את ה' [יפ"ת]. והא דלא המיתו הקב"ה קודם שאמר לא ידעתי את ה' כמו שאמר במשל של רוגם לפי שמדתו של הקב"ה אינו כמדת מ"ו אלא באשר הוא שם [ת"נ]:

**כלומר היום אשר לא ידע את יוסף למחר כו'.**כלו' מענין אשר לא ידע נמשך מ"ש אח"כ לא ידעתי. וקרוב בעיני כי לשון כלומר היום אשר לא ידע כו' אינו מעיקר המדרש אלא דברי איזה מפרש [יפ"ת]:

**הוא התחיל בעצה תחלה.**הלא בקללה מתחילין מן הקטן כדאי' בב"ר פ"כ. וה"נ כתיב ובעמך ובכל עבדיך העם קודם לפורענות מהעבדים שהם השרים. וא"כ למה קדם הוא לכולם. אע"כ על שהתחיל בעצה תחלה [יפ"ת]:

**ובכה ובעמך.**אצל מכת הצפרדעים כתיב:

**לאלוהיהם של אלו.**כי הם ידעו שיש ה' בעולם. אך ידעו הכלל שאין הקב"ה שופט בעולם רק מדה במדה. ולכך נתחכמו לדונם במים כדמסיים והולך:

לאלוהיהם של אלו נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט נדונם בחרבכצ"ל. וכן הוא במס' סוטה:

**לא נדון אותם אלא במים.**כל הבן הילוד וגו':

אבל על אומה אחת מביאדבהאי קרא דמפורש בה שבועה בתורה דכתיב ולא יכרת כל בשר וגו' משמע עולם כולו כמו בימי נח [רש"א]:

**אבל הם באים ונופלים לתוכן.**זהו תירוץ אחר שהוא אינו מביא מבול לעולם לשטוף מקום היבשה כמו שהיה בימי נח. אלא הוא מביא הבריות בתוך הים לשטוף אותם ולמד זה מדכתיב שם מעבור מי נח עוד על הארץ דהיינו לשטוף מקום היבשה דוקא [רש"א]:

**שנא' יגורוהו על ידי חרב.**ר"ל שיגררם אל החרב. **מנת שועלים יהיו.**היינו המצריים. וקראם שועלים שכמו שהשועל חוזר לאחוריו אם מי רודף אחריו. כך המצרים חזרו לאחוריהם אם יכול להקב"ה לשלם להם מנת כוסם:

**כי בדבר אשר זדו.**ר"ל וזהו שנאמר כי בדבר אשר זדו וגו'. **בקדרה שבשלו כו'.**דרש זדו מלשון ויזד יעקב נזיד:

**שלשה היו באותה העצה.**קבלה היתה בידם [יפ"ת]:

**בלעם שיעץ.**אין זה סותר למ"ש לעיל שפרעה היה בעצה תחלה. שהסכמתו בעצה ה"ל כיועץ:

**נהרג.**ואע"ג דעל עצתו בשיטים נהרג. איתא דהא והא גרמי. ולפ"ז חי שנים רבים. אבל בסדר הדורות כתב דאותו בלעם שיעץ מת ונתגלגל שנית בזמן דור המדבר ונהרג בחרב בחצי ימיו ונפרע ממנו מה שחטא בלגול הקודם בהיותו יועץ פרעה ע"כ:

**איוב ששתק.**כמסופק אם הם ראוים או לא ע"כ נידון ביסורין. דכל שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס עליו. ואפי' דאי מוחה לא הוו מקבלו מיניה נתפס. דאי לפני ה' גלוי לפניו מי גלוי וכדאי' בפ' במה בהמה [יפ"ת]:

**יתרו שברח.**שמיחה בדבר ורצה פרעה להרגו וברח מלפניו לארץ מדין:

**זכו בניו.**כלו' בני בניו:

**ומשפחות סופרים.**היינו סנהדרין. **יושבי יעבץ.**תלמידי יעבץ שהיה אדם גדול בתורה. **תרעתים.**שהיו יושבים בשערי ירושלים כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. **שמעתים.**ששמעו מצות אביהם שצוה להם שלא ישתו יין כדכתיב בירמיה. דבבני יונדב בן רכב תשמעי קרא והם היו מבני בניו של יתרו כדמפרש המה הקנים. **סוכתים.**שהיו יושבין בסוכות דכתיב ונשב באהלים [רש"י]:

**ועלינו לא נאמר כו'.**ולא משמע להו לפרש כפשוטו ועל ישראל בעל כרחנו. דהא משמע מן הקרא שלא רצו המצרים לתפוס אותם לשעבוד לולי הסבה שיש לחוש ועלה מן הארץ. ומשום הכי פירשו דועלה מן הארץ אמצרים קאי שישראל ילחמו בהם ויגרשום לישב תחתם. וא"כ ועלינו מבעי ליה. לכן מפרש כאדם שמקלל כו' [רש"א]:

**ותולה קללתו באחרים.**פי' משום שלא יפתח פיו לשטן:

**כל זמן שישראל בירידה התחתונה כו'.**ופירושו שעם היותו בירידה כעפר הארץ יתעלה משם. ולכן נבקש תחבולה כנגדם פן ירבה ולא יסתפקו בהכניעו והעבידו אותם [יפ"ת]. או אפשר דועלה מן הארץ אינו דברי פרעה אלא דברי רוה"ק הם ונחמה לישראל שלא ידאגו מגלות המר ושעבוד הקשה אשר שם פרעה. כי רפואה למכתם הוא. שכך המדה כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים [ת"נ]:

**עליהם לא נאמר כו'.**כך היה ראוי לומר עליהם שאז היה פירושו שרי מסים על הרבים זה בקצתם וזה בקצתם. לכן פירשו עליו על פרעה. ופי' שרי מסים דבר שמשים כו' כדי שיצדק על פרעה [יפ"ת]:

**מלבן.**בסוטה פרש"י מלבן כעין דפוס שבו עושים הלבנים שממלאים אותם טיט ומחליקין והיא לבנה. ותלו לו לפרעה:

**אסטניס.**מפונק ואינו יכול לעשות מלאכה:

**דבר שמשים עליו לבנים.**לשון שימה ממש. שהמלבן הוא הדבר שמשימין עליו הלבנים. והשרים הממונים על שימת המלבן על האנשים. שמו עליו על פרעה המלבן:

**למען ענות פרעה בסבלותם ש"י.**בשביל סבלותם של ישראל שיטו שכם לסבול:

רב ושמואלקאי על כל בנינים של כל אדם. **חד אמר שמסכנות את בעליהם.**שפעמים נופל מן הבנין ומת. **וח"א שממסכנות.**שמביא את האדם לידי עניות. ועוד ששולטת בו עין הרע שבני אדם מתקנאים בו ומבקשים רעתו:

**לך בא אל הסוכן הזה.**שהוא גזבר הממונה על האוצרות:

**ראשון ראשון מתרוסס.**כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל:

**פי תהום בלעו.**שנבלע בארץ:

**כן רבו וכן פרצו לא נאמר.**כצ"ל. כלו' דלא ה"ל כלתוב ירבה ויפרוץ לשון עתיד אלא לשון עבר רבה ופרץ [רש"א]:

**רוח הקודש מבשרתן.**לישראל ואומר למצרים אין מועיל לכם שעבודכם כן ירבה וכן יפרוץ. ולפ"ז פי' כן ירבה באמת ירבה. מלשון כן בנות צלפחד דוברות (ועיין מזרחי):

**שהיו דומין בעיניהם כקוצים.**פרש"י היה דומה להם כאילו עיניהם מלאים קוצים בראותם את ישראל פרים ורבים:

כקוציםדרש ויקוצו לשון קוצים:

**בפה רך.**פרש"י משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה. ובבמדב"ר פ' ט"ו קבץ את כל ישראל ואמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה. היינו דכתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך. נטל סל ומגריפה מי היה רואה פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה. מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן לפי שהיו בעלי כח וגבורים. כיון שחשכה העמיד עליהם נוגשים ואמר להם חשבו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם כזה אתם מעמידין בכל יום ויום כו':

**בפריכה.**פרש"י בש ברון גוף ומתנים. שהקשו להעמיס עליהם מתכונת הלבנים אשר עשו ביום ראשון שהיו בחזקת כחם. ועוד שהפליגו לעשות ליאהב בעיני פרעה שהיה עמהם ומלבן בצוארו כדלעיל:

**וכן עשו לכל אחד מישראל.**נלמד מפסוק ואת מתכונת הלבנים תתנו כו':

**בתחלה בחמר ובלבנים כו'.**דודאי בחומר ובלבנים פירושה דעבודה קשה היא. אמנם מה שאמר ובכל עבודה בשדה הוא ענין אחר. והיינו כל מין עבודה קשה שבשדה כגון חפירת בורות וחרישה ודומיהם. ומ"ש **את כל עבודתם.**ענין נוסף הוא. וכאילו אמר ואת כל עבודתם. וע' ב"ר פ' כ"ז מאחר שהיה גומר מלאכתו היה א"ל עדור כו' בקע כו':

**מלאכת אנשים לנשים.**כגון חרישה וזריעה ובנין. **ומלאכת נשים לאנשים.**כגון כביסה ואפיה ובישול וטויה כדאיתא בהדיא בתנחומא ויצא:

**מודה ר"א בפריכה.**פי' רש"י האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו. אבל בפרך קמא ס"ל בפה רך דאל"כ תרתי למה לי. אלא תחלה בפה רך ולבסוף בפרך:

**ד' גזירות גזר כו'.**היינו אחד וימררו את חייהם ובכלל זה מה שלא היו ישנים בבתיהם והיו ישנים על הארץ. ב' אם בן הוא והמיתן אותו. ג' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כדלקמן בפ' כ"ו. ד' מפרש לקמן פ"ה ויצו פרעה ביום ההוא לא תאספון לתת תבן לעם וגו'. וע' בקה"ר פסוק עיר קטנה [יפ"ת]. אבל בעל מת"כ מונה הד' גזירות בפרשה ה'. עבודת פרך. והשלכת בנים ליאור. ושחיטת הבנים. ולקושש קש:

**והיו ישנים על הארץ.**והודיענו זה שגם זה היה למעטן מפ"ו:

**דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות כו'.**בחזית פסוק מדלג על ההרים אמר בזכות אבות ואמהות נתקרב הקץ. ולקמן בויק"ר פ' ל"ב בזכות ד' דברים נגאלו שלא שינו את שמם כו'. ושם פ"ג אי' י"א בזכות יעקב וי"א בזכות אמהות וי"א בזכות שבט לוי וי"א בזכות נשים כשרות. ובדברים רבה פ"ב אמר מתוך ה' דברים נגאלו כו' ע"ש:

**בשכר נשים צדקניות כו'.**שאע"פ שיעד ה' לפרותם כאומרו ואח"כ יצאו ברכוש גדול היינו לסוף ת' שנה. אבל בזכות שנתחדש דלג על הקץ כי לא היו במצרים אלא ר"י שנה [יפ"ת]. ומביא דרש זה לכאן. אגב דמייתי שהיתה כוונת פרעה להפריש איש מאשתו שלא יפרו וירבו. מייתי ג"כ מה שעשו נשים צדקניות והפרו ובטלו את מחשבות פרעה הרשע:

**הקב"ה מזמן להם דגים קטנים.**נלמד מפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם [ת"נ]:

**דגים קטנים.**שמפרין ומרבין כל גופו של אדם כדאיתא בפרק אין מעמידין. וג"כ מעוררים התאוה ומרבים הזרע:

**אצל בעליהם.**בשדה:

**ושופתות.**כשמושיבין הסור על גבי כירה קרי ליה שפיתה [רש"י]:

**אחת של חמין.**לרחוץ רגלי בעליהן בשדה. ועוד לחממם מצינתם שהיו ישנים על הארץ כדלעיל:

**בין שפתים.**בין הכירה ששופתים בו הקדרות ושוכבות עמהם על הארץ ואינן חוששות:

**שנאמר כנפי יונה.**ויונה היינו ישראל ע"ד יונתי תמתי:

**תחת התפוח עוררתיך.**סיפא דקרא שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. ופרש"י עוררתיך לצאת ממעי אמך. חבלתך לשון חבלי יולדה:

**שולח מלאך משמי מרום.**לפי שאמותיהם לא יכלו לפרנסם מעוני ומרוב עבודה. וכ"ש בזמן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו:

**ומנקה אותם ומשפר.**פרש"י כמו שעושים לתינוקות ליישב אבריהם ולתקנם שניתקין מצער הלידה:

**שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו'.**לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי. פרש"י לא כרת שרך לא היה לך מילדת לחתוך טבור הולד. למשעי להחליק בשר כמו חלקת צואריו ת"א שעיעות:

**עגולין.**פרש"י כעין ככר עגול:

**וחורשים על גביהם.**שאף שראו זה הנס הנפלא חשבו המצרים שאין זה רק מעשה כישוף כמו שחשבו בהעשר מכות:

**באים עדרים עדרים.**ולא יפחדו מהמצריים שיהרגום. כי לא יעשה כן אלא בשדה לא במקום רואים כי יש שופטים בארץ. ואפילו גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לא היתה בפירוש כמ"ש הרמב"ן [יפ"ת]:

**שנאמר ותבואי.**פרש"י תבואי לבית אמך:

**אל תקרי בעדי עדיים.**שהרי אין עליהם עדי ממש וכדקאמר ואת ערום ועריה:

**הם הכירוהו.**פרש"י שראו שכינתו כבר. **זה אלי.**שראיתי כבר:

**כשראה שהם פרים ורבים.**כלו' שמפני שאע"פ שהיה מפריש בין אנשים לנשים כדלעיל לא הועיל והיו פרים ורבים. להן הוצרך לגזור על הזכרים. כי לולי זה טוב לו לגזור עליהם שיפרשו מדרך ארץ ולא שיגזור גזירה מגונה כמו לשפוך דם נקי [יפ"ת]:

**ומי היו המילדות.**פי' מדכתיב ויעש להם בתים אלו [בתי] כהונה לויה או מלכות. בהכרח צריך לומר דהמילדות היו להם שמות אחרים שיצאו מהם כהונה ולויה ומלכות דלא מצינו בשום מקום שיצאו משפרה ופועה לוים וכהנים ומלכות:

**ואלישבע.**אשתו של אהרן. ואע"פ שלא היה גדול מג' שנה. אפשר שהיתה בת כמה שנים והיתה מילדת ואח"כ כשנתגדל אהרן נשאה לאשה. והא דאמר כלה וחמותה משום דלבסוף נעשית כלתה [ת"נ]:

**ולא היה למרים אלא חמש שנים.**קושיא הוא איך תעלה על דעתך שמרים היתה מילדת והא לא היתה אלא בת ה' שנים ואין דרך קטנות להיות מילדות. ע"ז אמר הולכת היתה עם יוכבד עמה ועושה מה שתצוה לה אמה לעשות. ולכך לא היתה צריכה להיות זקנה [ת"נ]:

**שאהרן גדול ממשה שלש שנים.**שנא' ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונה שנה. ומרים גדולה מאהרן ב' שנים. נמצאת גדולה ממשה חמש שנים. שהרי משנולדה מרים התחילו למרר חייהם בעבודת פרך. והמשך ימי המירור היה פ"ו שנים כדאי' בחזית. ומאז בא משה ואהרן אל פרעה עד צאת ישראל ממצרים היה שנה תמימה. וכל אותן שנים היו מתייסרין בעבודת פרך כדאי' בפדר"א. נמצא ביציאתן ממצרים היה למשה פ"א שנים. ואז נשלמה פ"ו שני המירור שהתחילו משנולדה מרים. הרי שהיה למרים ה' שנים קודם לידת משה [מת"כ]. ועיין שם באורך:

**ועושה צרכיה.**של אמה משמשת אותה:

**והיתה זריזה.**בכבוד אמה ובעבודת ה'. והיינו דמייתי קרא גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו:

**היתה נופעת יין.**בו בתינוק. אחר המעשה שעשתה אמה ששפרה אותו מן הדם:

**עליה.**פי' על ידיה וכן אי' בהדיא בקה"ר שם. אבל באגדת שמואל פ' כ"ג אי' בימיה:

**שהיתה מפיעה את התנוק.**פי' האירה פניו ונפשו כד"א הופיע מהר פארן. ור"ל שרגילות הוא כשהולדות יוצאות לעולם הם נראים לפעמים כמתים מפני קושי הלידה והנשים הזריזות משיבין נפשו עליו במיני תרופות [מת"כ]:

**ד"א פועה שהופיעה.**תיבות דבר אחר מיותר:

**שהופיעה את ישראל לאלהים.**שהאירה שהיתה נביאה ומלמדת אותם דעת כמ"ש ואשלח לפניך את משה ואהרן ומרים [יפ"ת]:

**שהופיעה פניה.**לשון גלוי מענין אל נקמות הופיע כי גלתה והעיזה פניה כנגדו ולא בושה ממנה לכסות פניה [יפ"ת]:

**שהעמידה ישראל.**שקיימה אותם והחייתן במים ובמזון הדלקמן:

שבשבילם נבראו השמיםכדאי' בב"ר פ"א בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית:

**ראש הסנהדרין.**בסוטה קאמר גדול הדור ופרש"י והיו הכל נשמעין לדבריו:

**כשהיא מעוברת משלשה חדשים.**ואע"פ שבודאי הוכר עוברה מ"מ גירשה כדי שתוכל להצפינו בלידתו. כי לא יתנו המצריים לב בלידתה כשהיא מגורשת שלא ידעו המצרים בעיבורה. אי נמי אע"פ שאינו מועיל לו לעובר זה. גירשה כדי להיות מופת לרבים שיעשה כמוהו:

**מג' חדשים.**למדו זה שגירשה כשהיתה מעוברת מג' חדשים מדכתיב ולא יכלה עוד הצפינו שקשה למה שלשה חדשים יכלה להצפינו. אע"כ שהיתה מעוברת קודם החזרה שלשה חדשים והמצרים לא היו מונין אלא מיום שהחזירה תשעה חדשים והיא ילדתו לששה חדשים אחר חזרתה. ולכן יכלה להצפינו ג' חדשים:

**ואתה על הזכרים ונקבות.**שלא יולדו לא זכר ולא נקבה [רש"י]:

**וגזרתך מתקיימת.**שנא' [איוב כ"ב] ותגזר אומר ויקם לך [גמרא]:

**כדי שלא יתבע.**כי חשב כי הוא רק הגורם. ואין שליח לדבר עבירה:

**ויפרע מהם.**מן המילדות כי הם הממיתים בידם. וכוונתו היה ג"כ להחטיא את ישראל בכל מה דאפשר:

**מקום שהולד נפנה בו.**דריש אבנים כאילו כתוב אפנים בחילוף בומ"ף מלשון הפנאה [יפ"ת]. ויש מגיהים שהולד נבנה בו מל' בנין ולא ס"ל באבני משבר. משום דבמקום אחר קרי ליה משבר:

**שאילולא כן מתה.**ברוב חבליה שלא תוכל לסבול ופירוש על האבנים על עת הקשוי. וזה שאמר **מסייע לריב"ס אין אבנים אלא סדן שהוא דבר קשה.**שפי' כי אבנים בכל מקום לשון קושי מגזירת אבן. ולכן נקרא הסדן שבו עושה היוצר מלאכת אבנים כאומרו והנה עושה מלאכה על האבנים מפני שהסדן הוא דבר קשה בכל מקום כמו סדן של נפחים [יפ"ת]:

**סדן.**פירש"י עץ עב שעליו יושב ומגלגל הבצים לעשותן בדפוס הכלי לפי גדלו וקוטנו והא דלא פירש שאבנים הנזכר כאן הוא שם מושאל למושב האשה כמו שהוא מושאל למושב כלי אומנות דהיינו סדין כי אותו הוא קשה משא"כ מושב האשה. ולכן בהכרח לפרש על קשוי האיברים [יפ"ת]:

**סימן גדול מסר להן כו' ואית דאמרי כו'.**הני תרי לישני לענין מסירת סימנים לידע זמן ועת המליטה של הולד קאמר. כי פרעה צוה להם שיהרגו הזכרים בסתר קודם צאתם לחוץ וזה כשהולד עומד לצאת חוץ כשנפתח הקבר שהמילדת מתעסקת בהוצאתו תכניס ידה ותחנקנו. שתחשוב האם שמת בבטנה. ולפי שזה צריך עיון רב כי פעמים נפתח הקבר ואינה עת לידה עד כמה שעות ואם תשים ידה בפנים לפגוע בולד לא יזדמן לידה ותקלקל היולדת בחדרי בטנה. וגם היא תרגיש ברוע כוונתה. לזה מסר סימנים שכשהיא מפשקת רגליה זה לצד אחד וזה לצד אחד כדרך היוצר שירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע או כשירכותיה מצטננות אז היא עת המליטה:

**אלא אם חיתה חיתה.**והאי דכתיב וחיה אינו ציווי שיחיו על כל פנים. אלא פירושו שתשאר בחיים מצדכם שאתם אינכם מצווים להמיתה:

**סימן גדול מסר להן.**שאע"פ שנתן להם סימן לידע עת המליטה כנ"ל מ"מ קודם יציאתן לחוץ עדיין לא נראו זכרותם. וזהו שאמרו לו מהיכן נדע אם זכר או נקבה. ע"ז נתן להם סימן גדול אם פניו למטה כו':

**אם פניו למטה דעו שהוא זכר שמביט כו'.**אף שעושה מעשיהו רק בטבע ולא בכוונה. עכ"ז גם הטבע הכללי לא יפעול דבר לבטלה. והכל מסיבה ידועה וכוונה פנימה הבן זה:

**שמביט בארץ שממנו נברא.**כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. וכתב בספר הברית בדורות הראשונים היה הטבע כן. אלא בדורות האחרונים נשתנה טבע זה. וגם שניהן נולדים פעם למעלה ופעם למטה פניהם ופעם מן הצד עכ"ל:

**זכרים מהיכן ישאו נשים.**ואם ישאו מצריות יהיה ולדה כמותה:

**אשה אחת אינה יכולה כו'.**כלומר שאשה אחת אינה יכולה להוליד אלא מאחד. ואם תנשא לרבים לא תוסיף בלידה. ואיש אחד בועל כמה נשים ויולדות כולן ופרו ורבו מאד:

**אך אוילים שרי צוען.**מפרש אך אוילים שרי צוען שהיו אוילים מקדמת דנא. דאי על העתיד לבד. די במ"ש עוד נואלו שרי צוען [יפ"ת]:

**עליהן נאמר אשה כו'.**דבהנך יצדק לומר שהן יראות את ה' שסיכנו עצמם מפני יראת ה':

**אלא אליהן.**פרש"י אליהן משמע על עסקי ביאה כמו ויבא אליה:

**קילוס.**שבח והילול:

**הוא שכתוב ותחיינה את הילדים.**ולא כתיב ולא המיתו הילדים. שותחיין משמע שהיו מסייעין להחיותן ומספקות להן מזון:

**שיצא יפה.**כדי שיצא יפה ולא יזיק האם:

**הקלה.**חסרון בעלי מומין:

**תלה.**המתן והיה תולה להם את הדין:

**אלו האמהות.**מאת דריש. אתין וגמי"ן רבויין הם [יפ"ת]. ועיין פסחים דף כ"ב:

**קשטו עצמן כו'.**דייקו זה משום דותיראן המילדות את האלהים מיותר. למימר שקשטו עצמן כו' [יפ"ת]:

**אנו נחיה.**כלו' לא נעשה כן אלא נחיה אותם:

**א"ת מילדות הנה.**כדמתרגמינן מילדות חייתא. ופעמים יבא במקרא לשון תרגום כמו ואתא מרבבות קדש [יפ"ת]:

**וכי מילדת. אינה צריכה מילדת אחרת.**דכתיב בטרם תבא אליהם המילדת וילדו. דמשמע שאינן צריכות כלל למילדות:

**יהודה כו' דכתיב גור אריה יהודה כו'.**בעל המדרש קא מסיק להו. והא דלא מייתי הכא אלא קראי דגבי ברכת יעקב. ובגד נמי כתיב כלביא שכן בברכת משה. י"ל שלא נאמר אלא כלביא בכ"ף הדמיון. משא"כ כל הנך דמייתי הם בלא כ"ף הדמיון [רש"א]:

**מה אמך לביאה.**פרש"י בסוטה אמך כנסת ישראל כולה נקראת לביאה:

**ומרים יצא ממנה בצלאל.**שהוא בן אורי בן חור וחור בנה של מרים כדלקמן:

**ועשה ארון לתורה.**ונקראת על שמו כדלקמן פ' מ"ט. ואע"פ שהארון עצמו לא נקרא טוב. כיון שמחזיק התורה נקרא בשמה. וזה לפי המ"ד לעיל אשה ובתה. ולמ"ד כלה וחמותה יצאו ממנה כהנים מורים בתורה ונושאים הארון:

**ח"א בתי כהונה ובתי לויה.**נראה שהוא דעת המ"ד לעיל סי' י"ז כלה וחמותה. והיו כהנים מאלישבע. **וח"א בתי מלכות.**כמ"ד לעיל אשה ובתה ויצאו בתי מלכות ממרים. וממילא גם מיוכבד שמרים היתה בתה. וכתב בספר כסף נבחר דבין למר ובין למר אתי שפיר מ"ש הכתוב ויעש להם בתים לשון זכר שמדבר על בתי כהונה ולויה או מלכות שהוא מתייחס לזכרים:

**וכלב בן חצרון.**היינו כלב בן יפונה בן שפנה מעצת מרגלים כדמפרש בסוטה וע"ש:

**עזובה זו מרים.**כתב היפ"ת תיפח רוחן של דוברי עתק על דברי חז"ל כי אין ספק שכל הדברים היה להם בקבלה בספרי היחס אשר נאבדה ממנו כי רבים היו בפירוש יחוס הנזכרים בדברי הימים כמ"ש בפרק י' יוחסין. ואחר הידוע להם מפרשים סבת השמות שהוא למה נקראה מרים עזובה ויריעות וכל הני דמפרש ואזיל עכ"ל:

שהכל עזבוהשבתחילה חולנית היתה כדקרי לה הכא יריעות ולקמן קרי לה חלאה ועזובה שעזבוה כל בחור ישראל מלישא אותה [רש"י]:

**והלא אשתו היתה.**כדכתיב ותמת עזובה ויקח לו וגו' אלמא איתתיה היא [רש"י]:

**לשם שמים.**שדבק באחיה אהרן ומשה וראה אותם צדיקים ורוב בנים דומין לאחי האם [רש"י]:

**ליריעות.**בלי תואר אדמומית מחמת חליה היתה ירקרוקית [רש"י]:

**בוניה.**אלו שמות בעלה שבנאה ועשאה מבונה כשאר נשים בנשואין ובנים [רש"י]:

**שיישר עצמו.**מלטעות בטעות המרגלים [רש"י]:

**ששיבב עצמו.**שהיה מרבה פנים למרגלים שעצתו עמהם. ובבואו אל משה שיבב את עצמו מעצתם הרעה [ת"נ]:

**שרידה את יצרו.**שמשל על יצרו שהיה מסיתו לטעות עמהם:

**ונהגו בה מנהג מיתה.**שנצטרעה ומצורע חשוב כמת. ורומז למה שאמר הכתוב [במדבר י"ב] והנה מרים מצורעת כשלג:

**עשה בה מעשה ליקוחין.**מרוב שמחתו בה. ור"ל שלכך כתיב ויקח לו וגו' אחר שהזכיר כבר וכלב בן חצרון הוליד את עזובה כו' והיינו שלקח את מרים. אלא שזה הודעה על איכות הנשואין. והיינו שהחזרה היתה במעשה ליקוחין ממש כמו שעושין בזיווג ראשון. והיינו שהושיבה באפריון כו'. וכה"ג דורש בסמוך [סי' כ"ג] על ויקח את בת לוי הושיבה באפריון כו':

**שהשחירו פניו בתענית.**פרש"י שקבל עליו תעניות הרבה שינצל מעצת המרגלים:

**שנעשה לה כאב.**פרש"י להתעסק בה ברפואות ומזונות הצריכים לחולה:

**שתקע לבו.**פרש"י שלא להיות בעצת מרגלים:

**כשתי נשים.**ולשון הש"ס בסוטה היו שתי נשים נעשה מרים כשתי נשים:

**וננערה מחליה.**שנתרפאית מחליה וחזרה לתואר פנים כנערה [רש"י]:

**ובני חלאה צרת כו' שנעשית צרה כו'.**פרש"י ובני חלאה ובניני חלאה שנבנית ונתארפאית משובחין היו כל כך להיות צרת וצהר ואתנן:

**צרה לחברותיה.**מתקנאות ביופיה:

**מוליך אתנן לאשתו.**שכל הרואה אותה נכנס בו תאות אשה:

**ולכן כתיב ויקח לו כלב את אפרת ותלד את חור.**כל זה נראה שאין כאן מקומו כלל. שכאן שדורש המקרא ולאשחור אבי תקוע עד סוף הענין המסיים במלת אתנן אין שום חיבור למאמר ולכך כתיב שכבר נשכח זכרו מאתנו ונגמר דרשתו לעיל. ומקומו הראוי לו לעיל. וכך צריך להיות שם מהו ויקח לו כו' מעשה ליקוחין כו' מרוב שמחתו בה ולכך כתיב ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. וכמו שפירשתי לעיל:

**בן איש אפרתי.**בן מרים שנקראת אפרת שאמו היתה ממנה:

**וכן אתה מוצא כו'.**פי' דמקרא אחרינא נמי ילפינן דדוד ממרים קאתי בן הרום שיצא ממנה דוד כו' [יפ"ת]:

**ובני חלאה וגו'.**מיותר ול"ג הכא [יפ"ת]:

**שקצץ עצת מרגלים.**שנאמר ויהס כלב שהשתיק את דבריהם וקצץ אותם:

**סגל מעשים טובים.**וזהו ההולדה האמיתית שהוליד מנפשו מעשים טובים הרבה:

**צביונו של הקב"ה.**רצונו וחפצו כמו לעושים צביונו דפ"ק דמגילה:

**ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות.**דרש אחרחל כמו אחר חיל. ר"ל שמשכה אחריה חיל נשים מחוללות ומשבחות. וא"ת למה הוא מיחס למרים במה שיצאו אחריה. ולמה אינה מייחסה בצדקת עצמה כגון ותקח מרים את התוף בידה. וי"ל להגדיל שבחה שהמשיכה אחרי מעשיה הטובים גם כל הנשים:

**ומהו ומשפחות.**למה הזכיר כאן שם משפחות יותר מבאחרים. **לפי שזכתה להעמיד ממנה משפחות.**כלו' אף שאין מייחחסין אחר משפחות האם. מ"מ לפי שהיתה מרים צדקת מייחס הכתוב גם אחריה כמאמר הכתוב ודוד בין איש אפרתי שיצא ממנה דוד כדלעיל [ת"נ]:

**ויתן עוז למלכו וגו'.**וירם קרן משיחו:

**ויצו פרעה לכל עמו וגו'.**כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו:

**האסטרלוגין.**חוזים בכוכבים. והם ידעו רק הרמז אך הפרטים לא ידעו ולא יבינו:

**ואין אנו יודעים אם ישראל הוא או מצרי הוא.**שבתיה בת פרעה גידלו. והמגדל את בן חבירו כאילו ילדו כמ"ש חז"ל לכן לא ידעו האצטגנינים שלא הבינו הדבר על בוריו סבורים היו שנולד ממש ממצרים. ולכן בקש פרעה אף ממצריים שישאילו לו בניהם תשעה חדשים פי' מהיום ועד ט' חדשים בין שנתעברה עכשיו ויולדת לתשעה. ובין שנתעברה מקודם ויולדתו תוך תשעה מספק:

**כל בן של ישראל.**אין כתיב. ר"ל שה"ל למימר כל הבן הילוד לישראל היאורה תשליכוהו כמו שצוה למילדות בילדכן את העבריות וגו' ומדקאמר כל הבן הילוד סתם הוא גם על הנולד ממצרים:

**ולא רצו לקבל ממנו.**דלא מצינו בשום מקום רמז כלל שקבלו:

**למה גזרו להשליכן ליאור.**שאפשר שקצת יצפינו בניהם ויאמרו שהשליכום. ושמא ינצלו אחרי השלכתן כענין משה. לכן טוב היה לו להרגם בהדיא [יפ"ת]:

**והיו בטוחים.**כדלעיל סימן י"א:

**מה צורך לפרעה לקיים הנקבות.**כאן דכתיב תחיון לשון ציווי לכן שפיר הוקשה לו מה צורך לפרעה לקיים הנקבות ולצוות עליהם שישתדלו בחיותן מה שאין כן לעיל כתיב ואם בת הוא וחיה. ולא תחיון. ודרש המדרש אם חיתה חיתה ולא היה מצוה עליהן כמו כאן:

**שהלך בעצת בתו.**ר"ל שהחזירה ע"י דבורה שאמרה קשה גזרתך כו' כדלעיל סימן י"ז:

**ומרים ואהרן מרקדים לפניהם.**מסברא דנפשיה קאמר דמסתמא היו שמחים דהא ע"פ עצת מרים החזירה [ת"נ]. וכתב הרמב"ן מרקדים בשמחתם כי ע"י זה יגאלו ישראל. אע"ג שידעו שכבר היא מעוברת ג' ירחים. מ"מ היו שמחים בחזרתה שלא יהיה נולד בן המושיען בהיותה גרושה [רש"א]:

**אם הבנים שמחה.**דרש מושיבי עמרם עקרת שנתעקרה מביתו והחזירה. ואם זו יוכבד. והבנים אהרן ומרים שמחה [רש"א]:

**יוכבד היתה.**הבת לוי דכאן:

**הורתה בדרך.**לאו דוקא בדרך שהרי תיכף ומיד בביאתם לחומת מצרים נולדה והיתה מעוברת ט' או ז' חדשים מקודם אלא דקודם ביאתו למצרים נתעברה. וכן אמר בהדיא בפרשת ויגש יוכבד עיבורה בארץ כנען [ת"נ]:

**ולידתה בין החומות.**פי' מיד כשבאו למצרים על שער העיר נולדה. ולהכי מנה אותה הכתוב בכלל שבעים נפש הבאים מצרימה דכיון שנולדה מיד חשובה כאילו באה עמהם. אבל אם לא נולדה מיד לא היתה נמנית בכלל שבעים נפש וכן אי' ברבה סדר ויגש יוכבד עיבורה בארץ כנען ולידתה בארץ מצרים על פיילי דמצרים נולדה פי' על שער של מצרים:

**שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים.**דקרא יתירא הוא דהא כבר כתיב בת לוי:

**וקרי לה בת.**דעל הרוב מלת בת יאמר על נערה בתולה. ואף שרצה להודיענו בת מי היתה אשתו היה לו לומר ויקח אשה את בת לוי. א"נ ויקח אשה מבית לוי [יפ"ת]. או ה"ל למימר ויקח את יוכבד כמו דכתיב ויקח את אלישבע וגו' וכיוצא [פענח רזא]:

**סימני נערות.**חזרה לימי עלומיה באורח כנשים ותואר פנים [רש"י]. ועיין מ"ש בב"ר בפורת יוסף:

**מקיש לידתה להורתה.**משום דק"ל דלא היתה מעוברת ג' חדשים קודם כדאמרן לעיל. וא"כ למה כתיב אחר ויקח את בת לוי ותהר ומשני לאקושי לידתה להורתה. והכי אי' בסוטה:

**מכאן לנשים צדקניות כו'.**דאל"כ היה לה להיות צער קצת שיקויים בעצב תלדי בנים ומדאיתקש לידתה להורתה ש"מ שלא היה לה צער כלל לגמרי. ש"מ שלא היתה בפתקה של חוה. בפסק דין שלה ושטר גזרות קללה דעצבון [רש"י]. ורבקה שנתקשת בלידה ורחל שמתה מן הלידה לא מחמת חטא חוה היה. רק רבקה מעשו. ורחל מקללת יעקב כמבואר בב"ר פ' ע"ד:

**טוב שמו.**משום דאשכחן מי שנקרא טוב כדכתיב אם יגאלך טוב יגאל לכן מפרשי' דשמו טוב ככתבו [יפ"ת]:

**טוביה שמו.**ס"ל דאין טוב שם. ופי' אם יגאלך טוב כמו מוטב. אבל טוביה אשכחן שהוא שם כנזכר כמה פעמים בספר עזרא להכי מפרש דשם משה טוביה ונכתב כאן בקיצור:

**הגון לנביאות כו'. שנולד כשהוא מהול כו' נתמלא כל הבית כולו אורה.**דרשו כן משום שלא יפול מלת טוב על תינוק מוטל בעריסה. ואם על יפה תוארו ראוי לומר ותראהו יפה מראה. לכן דרש כל אחד מה שדרש [בית נאמן]:

**הגון לנביאות.**ופי' ותרא אותו דהיינו את מזלו כי טוב הוא התינוק ויהיה לו מעלות והכנות להשראת שכינה עליו:

**אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול.**דרשו ותרא אותו קאי אמילה שראו אותו מהול וזה סימן טוב שיהיה טוב במעשים כי רוב הצדיקים נולדו מהולים נח ויעקב ויוסף. שעיקר סיבת המילה תיקון המדות. והיותו נולד מהול יורה כי מבטן אמו היה מתוקן במדות [יפ"ת]:

**נתמלא כל הבית כולו אורה.**משום דאין שייך לומר ותרא אלא על דבר המוחש. לכך דרשו שקאי אאורה שהיה הבית מתמלא ממנו והאי ותרא אותו קאי אאור. וזהו לסימן שיהיה טוב כשם האור שנקרא טוב:

**שלא מנו המצרים כו'.**דאם לא כן מ"ש דעד שלשה ירחים יכלה הצפינו ותו לא:

**ויבכה עמו.**דרך תינוק לבכות כששומע תינוק חבירו בוכה:

**אחזו לנו שועלים כו'.**פרש"י בסוטה בת קול אומרת למי הים אחזו לנו שועלים הקטנים [היינו המצריים] המחבלים הכרמים והיינו ישראל [ע"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל] בהיותם סמדר בעוד הפרי קטן ומה שפי' בת קול אומרת למי הים מפני שפסוק זה סמוך ליונתי בחגוי הסלע כתיב דמיירי בעודם על הים כדאי' במדרש וברש"י שם. ובשה"ש שם כתב רש"י ענין זה יותר מבואר וז"ל שמע הקב"ה את קולם צוה את הים ושטפם. זהו אחזו לנו השועלים הללו הקטנים עם הגדולים שאף הקטנים היו מחבלים הכרמים בעוד כרמינו סמדר שהענבים דקים כשהיתה בת ישראל יולדת זכר והיא טומנתו והיו מצריים נכנסים לבתיהן ומחפשין את הזכרים והתינוק טמון והוא בן שנה או שנתים והן מביאין תינוקות מבית המצרי ותינוק מצרי מדבר ותינוק ישראל עונהו ממקום שהוא טמון שם והיו תופסין אותו ומשליכין אותו ליאור. ולמה קורא אותו שועלים מה השועל הזה מביט לפנות לאחוריו לברוח אף מצרים הביטו לאחוריהם שנאמר אנוסה מפני בני ישראל עכ"ד והן לקוחות ממדרש חזית:

**שחביב עליהם ממונם.**שדמי גומא מועטים. ואע"פ שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים שקשים וחזקים [רש"י]. מ"מ לפי שהיה משתמר גם בגמא והם בזול ע"כ עשו לו התיבה ממנו:

**דבר רך כו'.**ר"ל בזה הוא משתמר יפה מן הכל לפי שהדבר הקשה כשהמים מוליכין אותו בחזקה והוא נתקל באבן הוא נשבר. אבל דבר רך נתקל ונזדקר לאחוריו ואינו נשבר כלל [רש"י]:

**ים סוף.**דאע"ג דלא כתיב אלא בסוף. פעמים נקרא כן בלי הזכרת ים כמו מול סוף [יפ"ת]:

**שים סוף מגיע עד נילוס.**שלשון אחד מהים בא ומתחבר עם נילוס. ולמ"ד אגם הניחתו שם שלא יטבע ושלא יוליכנו שטף הנהר אולי יש תקוה:

**אגם.**פרש"י אגם של עצי ערבה וקנה דקים והוא קנה וסוף דקרא קנה קנים סוף ערבה דקה:

**ולמה השליכה אותו ליאור.**פי' מכיון שעשתה לו תיבת גומא בתקותה שירחמו עליו מן השמים למה השליכתו ליאור היה לה להניחו על שפתו שיהיה יותר קרוב להנצל:

**כדי שיהיו חושבים.**כי אינם רואים אמתת הדברים כאשר הם כדאמר לקמן המצפצפים והמהגים. ולכן כשיראו אותו במים יחשבו שנתקיימה בו גזרת פרעה ממש:

**למה עמדה מרים מרחוק.**כלו' למה עמדה מרים ולא יוכבד אמו או אביו דודאי דאינהו מצטערי טפי על הילד מאחותו [יפ"ת]:

**כשהיא אחות אהרן.**וה"ק הנביאה כשהיתה אחות אהרן לבד:

**עמדה אמה.**לעיל אמר עמד אביה ונשקה כי בצדקת הבן מגיע שמחה לאב יותר מן לאם. ובאבוד ומיתת הבן צער ודאגת האם יותר מאב כידוע מדרך הטבע:

**לדעת מה יהיה בסוף נבואתה.**דאל"כ מאי לדעת מה יעשה לו פשיטא שסופו למות שם לפי הטבע:

**כל הפסוק הזה ע"ש רוה"ק נאמר כו'.**ורמז השכינה בתיבות הפסוק לפי שמצינו שם ה' אצל כל תיבות הפסוק וכמו שמבאר והכוונה לרמוז שהשכינה השורה על המדברים ברוה"ק עומדת שם ומשגחת בהצלחת מרע"ה ובמדרש משלי בפסוק חכמות נשים קאמר שבא לומר אע"פ שהושלך משה ליאור נתחזקה מרים בנבואתה עליו שעתיד להושיע את ישראל. ולזה נרמזו כאן תארי רוה"ק:

**וכל הענין.**הוא הוספה מאיזו מעיין ורומז לתשלום ענין זה המבואר במס' סוטה. וכן אי' שם לדעה ע"ש כי אל דעות ה'. מה ע"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו'. יעשה דכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר. לו דכתיב ויקרא לו ה' שלום:

**לרחוץ מגלולי בית אביה.**דלפי פשוטו צ"ל דמקרא מסורס הוא ושיעורו ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ וכדפרש"י בחומש. מפני שהרחיצה באה עם אות הבי"ת. לא עם מלת על. וכדפי' הרא"ם. ולכן דרשוהו שלא בסירוס כאילו כתיב לרחוץ מעל היאור והכוונה שלהיות פרעה היה עובד ליאור לאלוה היתה כוונתה להתרחץ מזה:

**וכל העולם אינן מקיימין.**כלו' אפילו כל העולם אינן מקיימין:

**בא גבריאל.**משום דבכל מקום מצינו שגבריאל עומד על ימין ישראל להמליץ בעדם ולהטיב אותם [ת"נ]. וכן אי' סוף סדר ברכה שא"ל הקב"ה לגבריאל לך והביא נשמתו של משה אמר לפניו רבש"ע מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא איך אני יכול לראות במותו הרי שהיה גבריאל מליץ בעד משה:

**וחבטן בקרקע.**ופי' ונערותיה הולכות למיתה על שפת היאור:

**טעמא דמ"ד ידה דכתיב אמתה.**וכיון דשפחותיה מתו כבר ע"כ דליכא לפרושי אלא ידה [רש"א]:

**דלא כתיב ידה.**לפי שאין דרך להזכיר בשליחות אלא היד כמו וישלח ויקחה. וישלח ה' את ידו לא האמה שהוא כולל היד והזרוע [יפ"ת]:

**לא תברא.**אינה שבר ופירכא:

**אשתרבובי כו'.**נעשית ארוכה:

**ותנינא וכן אתה מוצא כו'.**גבי שרבט הזהב דאחשרוש במס' מגילה:

**בשיני רשעים.**בעוג מלך הבשן כדאיתא בפ' הרואה:

**אל תקרי שברת.**דלא מצינו עוד בפסוק לשון שבירה אצל שינים. רק הפיל. כמו שן אמתו יפיל. או הרס כמו אלהים הרס שנימו. או גרס כו ויגרס בחצץ שני. ע"כ דרי"ש א"ת שברת אלא שריבבת וכו':

**שרבבת.**לשון דאשתרבוב [רש"י]:

**רבנין אמרי כו'.**דדרשי לשון לרחוץ הנאמר כאן לשון רחץ שנאמר בנעמן שהיה מצורע ונתרפא ע"י רחיצה במצות אלישע הנביא:

**ואהבה אותו אהבה יתירה.**שהיה לה לבן. דאל"כ די שחמלה עליו להניקו ולהחיותו. אבל להיות לה לבן מ"ט [יפ"ת]:

**שראתה עמו שכינה.**שראתה אור בהיר שם [הרא"ם] ובספר בחיי כתב כינוי ותראהו ה' ו' חצי האחרון מהשם רמז לשכינה:

**עם הילד.**והאי את לשון עם [רש"י]:

**קרי ליה נער כו'.**סתם נער גדול משמע. וסתם ילד קטן משמע:

**בעל מום.**והוא לוי ונפסל בקול לעבודה בשיר [רש"י] ולולא פרש"י היה אפשר לפרש שהוקשה לו ומי משתעי קוב"ה בגנותיה דצדיקא. וכדאמרו בב"ב דף קכ"ג:

**חופת נעורים.**משום עגמת נפש שמא לא תזכה לראות בחופתו עשתה לו חופת נעורים בתיבה ולכן קראה לו נער:

**היה בוכה ואומר כו'.**אף שעודנה לא היה בו דעת כל כך. עכ"ז הנפש בעצמה מכרת זאת בטבע. רק שעודנה אינו נרגש בלב האדם. כחוק כל הטבעים הנוסדים באדם בתחלת ילדותו. וראה מזלו שלא יראה בחופת אחותו שמשה פירש מאביו לאחר מ' ומרים נשאת בת נ"ה [ת"נ ע"ש]:

**והכה למשה.**ס"ל כי כפי טבעו הטוב לא היה בוכה כי נפשו בטבע היתה יכולה לסבול רוב צער מפני קדושת נפשו. אך על דרך נס החל לבכות כדי שתרחם עליו:

**מנין הכירה בו כו'.**כלו' מה זה הסימן שראתה בו שאמרה מילדי העברים זה וקאמר שראתה אותו מהול:

**שראתה אותו מהול.**ואפילו למ"ד שנולד מהול אין ספק שעוד הוסיפו להטיף ממנו דם ברית ולפרוע המילה לגרי. והיה ניכר במילתו כי במעשה ידי אדם היה [יפ"ת]:

**זה נופל.**ונתנבאת שלא מדעתה [גמרא]:

**צופים ואינם יודעים מה צופים.**דרש נוטריקון מה מצפצפים מה הוגים. כי אינם יודעים האמת על בריו:

**ראו שמושיען של ישראל כו'.**המדרש מסיק לה אהא דאמרינן לעיל ואין אחר נופל כדר"א דאמר דאינן יודעים מה הוגין כן ראו מצרים ולע ידעו מה ראו [רש"י]:

**המה ראו איצטגניני פרעה.**משום דלשון המה משמע המה הנזכרים במקום אחר. ומי מריבה עדיין לא נזכרו בשום מקום. לכך פירשו המה שראו איצטגניני פרעה וטעו:

**בשבילי.**כמו ויברך ה' אותך לרגלי בשבילי נצלתם שבטלו מצרים גזרתם [רש"י]:

**בשבילי נצלתם כולכם.**בשביל שהושלכתי אנכי ליאור בטלה הגזירה [ועי' בתוס' וברש"א ויפ"ת]:

**רבי חנינא בר פפא כו'.**אדרשת זה (דאמר מהו זה) קאי ומרומז בכתוב מילדי העברים זה. זה היום. בתמיה היתכן שיקרה כך בזה היום. וא"כ מלת זה מורה על הזמן. ואף שלא ידעה בת פרעה מזה הכתוב מרמז זאת סיבת הצלתו:

**מי שעתיד לומר שירה על הים.**ויאמר זה אלי ואנוהו ושירת הים בעשרים ואחד בניסן נאמרה כדאי' בסדר עולם [רש"י]:

**מי שעתיד לקבל תורה בהר סיני.**שנאמר בה מזה ומזה הם כתובים:

**בשבעה באדר נולד משה.**כדיליף בפ"ק דקידושין מקראי:

**רובו של ראשון.**לא חסר אלא שבעת ימים. ורובו של שלישי דהיינו ניסן. ואמצעי שלם אדר השני שלם [רש"י]:

**חשיב להו תלתא ירחי.**קשה לפי דרש זה אינו עדיין ט' חדשים שלמים. למה לא הצפינתו עד תשלום ט' חדשים:

**למה אמרה מרים מן העברית.**דהא מפני הסכנה שלא ירגישו שהוא מן העברים לא היתה למרים לומר מן העבריות [רש"א]:

**ברשותה.**של הישראלית וכאן שהיה ע"י בת פרעה איכא אימת מלכות וליכא למיחש ומותר אפי' ברשותה:

**יינק דבר טמא.**משום שטבען של ישראל רחמנים וביישנים אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן כמו שכתב הר"ן:

**למי יורה דעה.**פרש"י למי למד הקב"ה תורה. למי שגמל והפריש עצמו מדבר טמא ונעתק מן השדים הטמאים. כמו ויעתק משם:

**אני הנקתיהו.**ויקל בעיניה. אי נמי שלא יבקשו לזכות על ידו להנצל מענשן [יפ"ת]:

**למה קראה הכתוב עלמה.**הא כבר קראה הכתוב אחותו. אלא ע"כ לרמז שהלכה בזריזות כעלמה בכל כחה (כעלמה):

**שהעלימה את דבריה.**שלא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמה [רש"י] אף שראתה מחמלת בת פרעה עליו עצרה עצמה מלהגיד לה:

**נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת.**שנתנבאת שלא בדעת וכוונה:

**הליכי שליכי.**דרשוהו בשתי תיבות הי לכי ר"ל הרי שלך [רש"א ויפ"ת]:

**אלא שנוטלין שכר.**וכתב לן קרא זה שאמרה ואני אתן את שכרך לאשמועינן שכר הצדיקים [יפ"ת]:

**באותה שעה נתן לה כו'.**להכי קאמר ותקח כי לקחה מיד ה' מקצת שכרה בעוה"ז בהחזרת הילד וקיבול שכר על יניקתו [יפ"ת]:

**שהיא היתה מחיה הילדים.**שהמילדות הן יוכבד ומרים או יוכבד ואשת אהרן. ור"ל שתרתי לטיבותא עבדה. א' שהיתה מחיה הילדים. ב' שהיתה מספקת להם מזון כך נתן לה הקב"ה מקצת שכרה שהחייה את בנה. וגם נתן לה שכר הנקה. אבל עיקר שכרה הוא מ"ש ויעש להם בתים [ת"נ]:

**כ"ד חדש הניקתו.**דמדלא פירש כאן כמה זמן הניקתו מסתמא הניקתו כ"ד חדש כסתם יניקת תינוקות:

**ואתה אומר ויגדל.**דמשמע דגדל ממש כבחור ע"ד ויגדלו הנערים:

**כ"ד חדש הניקתו.**הא דלא אמר ב' שנים הניקתו. משום דחדש העיבור עולה למנין כ"ד חדש. ושנה שנולד בו משה היתה מעוברת כדאי' לעיל סי' כ"ט:

**היתה בת פרעה מנשקת.**שזה דכתיב ויהי לה לבן פירושו שהיה חביב לה כבן מתוך יופיו ואגב זה אמר שמרוב יופיו היו הכל מתאוים לראותו ופרעה ג"כ היה משתעשע בו עד שהיה לב משה גס עליו ונוטל כתרו מראשו כו' [יפ"ת]:

**ולא היתה מוציאה אותו כו'.**מדכתיב ויגדל משה ויצא אל אחיו כו' משמע דעד השתא לא יצא משה:

**ולפי שהיה יפה כו'.**והיתה מתייראה מפני עין הרע [ת"נ]:

**לא היה מעביר עצמו מעליו.**פי' לא היה מעביר עינו מעליו:

**והוא נוטל כתרו כו'.**מסורת היה זה בידם. וכן נמצא בדברי הימים דמשה [ת"נ]:

**וכן הקב"ה אמר לחירם כו'.**כי זה מנפלאות ה' שיהיה נפרע מאדם ע"י היוצא ממנו ע"ד מיני' וביה אבא שדי ביה נרגא:

**יושב עמהם במדינה.**כמ"ש בפרק חלק שיושב בשמים נגד רומי:

**שם ירעה עגל ושם ירבץ וגו'.**וכלה סעיפיה. ופי' שם ירעה ויתגדל בן דוד כעגל וכלה סעיפיה:

**שלא יהיה זה אותו כו'.**מפני שראו אומץ לבבו. לכן פחדו שלא יהיה זה המושיע את ישראל. וכשהורה יתרו שלא היה בן דעת תלו הדבר בסכלות שנוטל הכתר ליופיו כנוטל גחלת בלי שום בחינה [יפ"ת]:

**והיה יתרו יושב ביניהם.**שיתרו היה אחד מג' יועצי פרעה והוא היה הטוב שבהם. שהרי איוב שתק ובלעם יעץ לרעה:

**והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו.**כדרך העוללים הקטנים שכל מה שמשיגים נותנים לתוך פיהם:

**שהרבה שמות היה לו.**בספר דברי הימים של משה כתב שם וז"ל אביו קרא לו חבר כי בעבורו חובר עם אשתו אשר גרש. ואמו קראה לו יקותיאל כי קותה אל אל וישיבהו אלהים אליה. אחותו קראה לו ירד כי בעבורו ירדה אחריו ליאור לדעת מה יהיה בסופו. ואחיו קרא לו אבי זנוח כלו' זנח אביו את אמו והשיבה בעבור זה. קהת ומניקתו קראו לו אבי סוכו לאמר בסוכות הוצפן ג' חדשים מפני בני חם. וכל ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל כי בימיו שמע אלהים את נאקתם. וע' בויק"ר פ"א שדורש השמות באופן אחר:

**אלא כמו שקראתו בתיה.**שהמגדל נקרא אב:

**בתיה.**פסוק הוא בדברי הימים א':

**וכי אין הכל גדילים.**דלא הל"ל אלא ויגדל. אבל משה למה לי הא בדידיה מיירי אלא לדיוקא דמשה גדל יותר מזולתו [יפ"ת]:

**שהיה גדל שלא כדרך העולם.**ואע"ג דזה אשמועי' בויגדל קמא. דהתם בגדולו בקטנותו והכא בגדולו מנערותו עד בא לכלל אנשים [יפ"ת]:

**ב' יציאות כו' זו אחר זו כו'.**כלומר למה נזכרו היציאות אלא שבא להודיע לנו שלולא גודל חשקו לראות בסבלות ישראל ולהשתתף בצערן ועבודתן לא היה יוצא מעולם מפלטין של פרעה כי שם היה אהוב ונחמד מאד:

**שהיה רואה בסבלותם ובוכה.**כי נכנס בחדרי בטנו הראיה הזאת עד שהיה בוכה מחמלתו עליהם. ומרוב חמלתו סייע בעצמו. וזה בסבלותם שנשאו על כתיפם ראה לעזרם:

**ראה משוי כו'.**והיינו וירא בסבלותם ממש דהיינו משא:

**ומשוי קטן על גדול.**ואע"פ שזה ניחותא היא. לא להיטיב נתכוון אלא לרעה שיצטרכו ללכת כל היום בלי מנוח עד שישלימו חקם:

**דרגין.**מדרגה שלו ומעלתו וגדולתו. ואף שזה נגד הנימוס:

**ועשה עצמו כאילו מסייע לפרעה.**נתן עצה להפקידם שישעבדו אותם רק לפי כחם וכפי סדר העולם ואז יוכלו לעבוד עבודתם ביותר. וכוונתו היתה להציל את ישראל מעבודתם הקשה. וזה שנאמר וירא בסבלותם פי' ויתבונן בסבלותם דבר הצריך תיקון בו:

**אתה הנחת עסקך.**שהיה לו להתעסק בגדולות:

**הה"ד וירא ה' כי סר לראות.**דרשו שפירושו שראה ה' שסר מעסקיו לראות בסבלותם:

**הם מתים.**וזהו וירא בסבלותם שראה להם תיקון שיוכלו לעמוד בסבלותם שלא יכשל כח הסבל:

**ותקן להם כו'.**וזהו שתקנו ישמח משה במתנת חלקו שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוחו בשבת ביום שבחר הוא להם:

**מה ראה כו'.**מה חידוש ראה בהיות איש מצרי מכה עברי עד שהרגו בעבור זה. כי מאחר שראה בסבלותם ודאי שיראה רבים מוכים. אלא ודאי חידוש דבר מה ראה בזה. והוא מעשה המצרי בבית ובשדה. לא ההכאה הנגלית בפשטות המקרא. והקדים המאמר בשביל ד' דברים נגאלו כו' וא' מהנה שלא נחשדו נשי ישראל בעריות. להורות שרק א' מהן הוא שנכשלה. ופרסמה הכתוב וזו היא שלומית בת דברי כדאמר סוף פ' אמור ע"ש כל הענין באריכות [יפ"ת]:

**אחת היתה ופרסמה כתוב.**דאל"כ למאי מגלה הכתוב שם אמו ומשפחתו אלא דלמעוטי שאר נשים מישראל בא [יפ"ת]:

**נוגשים היו מן המצריים.**כדכתיב והנוגשים אצים לאמר:

**ושוטרים מישראל.**כדכתיב ויוכו שוטרי בני ישראל וכתיב ויבואו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה וגו'. ומכיון דנוגשים אצים והשוטרים מוכים וצועקים אלמא אלו ישראל ואלו מצריים. ולכן אלו היו מרחמים ולא אלו:

**לקריאת הגבר.**כשקרא התרנגול:

**וחזר המצרי.**כי כן היה דרך השוטרים לאחר שהקימו את העם למלאכתם חזרו לביתן. ולכן סברה שהוא בעלה ואנוסה היתה:

**החזירו לעבודת פרך.**והעבירו מלהיות שוטר. **והיה מכה אותו ומבקש להרגו.**שלא יגלה הדבר כי חרפה היא לו. או שמא יודע למלכות כי לא היה להם רשות לעשות כזאת:

**מה שעתיד לעשות בשדה.**כלו' שהרגו על מה שרצה להרגו להעברי כדין רודף שניתן להצילו בנפשו. ואמר שראה ברוה"ק זה משום דכתיב ויפן כה וכה דריש ליה ב' ראיות וצריכין להשוותן כשם שהראיה שבבית הוא ברוה"ק ודאי ויש חיוב מיתה על הדבר. כן מה שבשדה הוא ראיית רוה"ק ובחיוב מיתה שרצה להורגו. ולפ"ז צ"ל בסמוך ומה יעשה לו בשדה:

**שנאמר מות יומת הנואף והנואפת.**עיקר חיובם מודבק באשתו ולא באשת חבירו ואזהרתם זו היא מיתתן אלא משום דלא כתיב התם מיתה בהדיא נקט האי קרא [יפ"ת]:

**וירא כי אין איש כי בן מות הוא.**דריש וירא כי אין איש חי הוא. כי הוא כמת. שהעומד למות כמת דמי ולא חשוב איש:

**ואין איש שיקנא להקב"ה כו'.**ופי' איש אומץ כמו וחזקת והיית לאיש. כאיש מלחמות יעיר קנאה. וכן אמר לקמן בפרשת סוטה איש איש כי תשטה אשתו אם שמעת דבר באשתך קום כגבר. למי שגבר את הוי גבר:

**שאין תוחלת של צדיקים עומדים ממנו.**ופי' כי אין איש כי אין צדיק. וכדרך שאמרו בב"ר על נח איש צדיק כ"מ שנא' איש צדיק הוא. ר"ל איש סתם בלא שם לוה. כי מצינו איש רע מעללים איש בליעל. וכאן הוא הבנין אב שכתוב איש צדיק:

**נמלך במלאכים.**שהמלאכים מכונים בשם אישים. וכמו והאיש גבריאל:

**במה הרגו.**משום דלא מסתבר שיהיה בידו כלי זיין או סכין [יפ"ת]:

**הכהו באגרוף.**פי' במלא ידו ברוב כחו. או בצרור מגזירת באבן או באגרוף. ויליף הכאה הכאה מהתם [יפ"ת]:

**מגריפו של טיט כו'.**כי הוא הקרוב אל הדעת להיותו שם דבר קל להכותו פעם אחד בו כדרך הכועסים להכות בעץ המזדמן להם. אלא שמשה בכוונה הכהו מכת מות:

**וזהו אומרו והוציא את מוחו.**כי בלא זה לא ימות בהכאה אחת [יפ"ת]:

**טמנו בפניהם של ישראל.**שטמנו בין ישראל שנמשלו לחול. ר"ל שמסר הדבר בידם שצוה עליהם באל תגלה:

**וז"ש אמר להם כו' וכן אתה מוצא כו'.**כלומר שלא היה הדבר נשמע אלא בישראלים. והא ראיה כי לא נודע אלא על ידם:

**שנאמר ויצא ביום השני.**ובתריה כתיב הלהרגני אתה אומר. ומדבורי' נשמע לפרעה כדכתיב בתריה וישמע פרעה. או שבפירוש הלשינו עליו כדלקמן:

**קראם נצים ע"ש סופן.**נצים שם התואר כי היו נצים תמיד בהווה ובתמידות. והיינו ע"כ דתן ואבירם שהיו דרכם תמיד להרע ולמחלוקת כדמפרש שהותירו מן המן כדי לחלוק על משה:

**והם שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה.**כדאי' בשוח"ט ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם שנמנו למנות דתן במקום משה ואבירם במקום אהרן כו'. וכן וימרו על ים סוף שרצו לחלוק על השכינה. וע"ל פ' כ"ה גבי ויותירו אנשים. ובתנחומא סדר זו:

**ד"א נצים שהיו מתכוונין להרוג זה את זה.**שלכך כתיב נצים שם התואר המורה על התמידות שהיו מריבים זמן מרובה עד שהבעירו לבותם להרוג זה את זה:

**במצות של מיתה.**עיין בפ' בן סורר למאי נ"מ:

**שמשעה שאדם מרים כו'.**אף שלא יעשה זאת בפעול. כי עיקר ההקפד על רוע הלב והחפץ בזה. אף שלא עשה לו עודנה רעה:

**רעך שהוא רשע כיוצא בך.**כי מאחר שהם נצים איך קראו רעו. לכן דריש רעו ברשע. מתוך שמתקוטט עמו:

**בן עשרים שנה היה משה.**לא בן כ' מכוון אלא שלא היה בן ארבעים. ודייק מדכתיב מי שמך לאיש שר ושופט כלומר שמצד אישות וגדולות אין אתה ראוי להיות שר ושופט שבן ארבעים לבינה. ומז' מדות שמנו חכמים לדיינים א' מהם נבון:

**ר"ג אמר בן מ' שנה היה כו'.**מדקאמר מי שמך לאיש שר ושופט משמע שלא חסר אלא שימה:

**אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו.**כי אנחנו גדולים ממך:

**והלא בנה של יוכבד אתה כו'.**ר"ל מי הולידך והביאך להיות איש בעולם והלא יוכבד היא ולא בת פרעה שתוכל ליקח לך ממשלה:

**נודיע עליך כו'.**גם זה מדברי רבנן. שמ"ש הלהרגני אתה אומר הכוונה להזכיר חטאו לומר שיודיעו שהרג את המצרי. ואין לך לבטוח בבתיה בת פרעה כי ידענו שאתה מילדי העברים וידרשו דם הנרצח מידך:

**ששם המפורש הזכיר על המצרי.**מפרש הלהרגני אתה אומר האם תוציא אומר מפיך להרגני כמו שעשית למצרי:

**ששם המפורש הזכיר כו'.**והא דלא הרג משה לרשע זה בשם. י"ל כי לא רצה משה להשתמש בשם המפורש לצרכו:

**כיון ששמע כן.**שאמרו נודיע עליך מה שעשית למצרי. **נתיירא.**שמא ילשינו עליו מעתה:

**ויאמר אכן נודע הדבר ר"י כו'.**משום דאכן נודע הדבר משמע לכאורה שכבר נודע הענין שהרג למצרי. ובאמת הא עדיין לא נודע. דהא השתא הוא דגזים הרשע שילשין עליו. לכן פירש דאכן נודע הדבר של דבר השיעבוד [יפ"ת]:

**מה חטאו ישראל כו'.**ואע"ג דהגזירה היתה מימי אברהם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה. יש לומר שהיתה תמיהתו שכיון שהם נשתעבדים מכל האומות ראוי שקשוי השיעבוד ישלים הד' מאות שנה ויגאלו:

**שנשתעבדו מכל האומות.**שכל האומות היו מושלים אז על ישראל שאז היה פרעה מלך על כל העולם והיו במצרים מכל האומות וכולם משלו על ישראל:

**שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו.**דמדקאמר וישמע פרעה את הדבר הזה משמע מה שאמר כאשר הרגת את המצרי ודייק שהלשינו עליו מדכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים וגו' מוכח שהלשינו עליו [ת"נ]:

**הביאו סייף שאין כמותה.**מדכתיב ויבקש להרוג את משה משמע שביקש תחבולות היאך ימות את משה. כי כשראה שנעשה צוארו כעמוד של שן בקשו סייף מובחר וטוב מן הראשון. וזהו ויצילני מחרב פרעה. ועם כל זה הוצרך לברוח דלאו כל שעתא מתרחש ניסא [יפ"ת]:

**עשרה פעמים.**כלומר פעמים הרבה ע"ד ואפו עשר נשים [יפ"ת]:

**שנא' צוארך כמגדל השן.**ואע"ג דקרא בכלל כנסת ישראל קמיירי. ענינו שנמצא בהם מי שצוארך כמגדל השן:

**וכי אפשר לב"ו לברוח מפני המלכות.**פי' שאחר שנתפס משה והיו מכין בצוארו כדלעיל איך ברח מפניהם ועיין בפ' ואתחנן ובחזית פסוק צוארך וצ"ע:

**בשעה שתפסו את משה כו'.**שאחר שצוה להתיז ראשו ולא יכול בסייף בקשו להזיקו בענינים אחרים או לתופסו בבית האסרין. **ירד מלאך ה' וכו'.**וזה שלא בא המלאך מיד. יש לומר כי רצה הקב"ה להראות לו הנס הגדול כדי שיאמין בו ביותר. אבל בריחתו מידם לא היה כל כך נס נראה [יפ"ת]:

**מהם אלמים כו'.**ועשה הקב"ה כן כדי להראות למשה מי ישום אלם או חרש או עור כדאמר ליה בתר הכי [יפ"ת]:

**מי שם פה לפרעה.**ופי' לאדם לאדם הגדול הידוע לו שבורח מפניו:

**שאמר מפיו. הביאו את משה לבימה.**וזה ג"כ הצלה למשה שהוציאו ממסגר ויוכל לברוח:

**פקח שתברח.**שתדע ותבין שהם אלמים וחרשים וסומים ולא יראו אותך כשתברח. ועוד כי רוב הנתפסים למיתה הם מתבלבלים בשכלם:

**והיום אני עומד לך.**ור"ל וכמו כן היום אני עומד לך. או אפשר שצריך להות והיום איני עומד לך. פי' בתמיה וכן הוא הגירסא בסדר ואתחנן סי' כ':

**ויברח משה מפני פרעה וגו' קלט דרך אבות. וישב על הבאר ג' נזדוגו להם.**כצ"ל [יפ"ת]:

**קלט.**כלו' קבל ונוהג בעצמו דרך האבות:

**נזדווגו להם. זווגיהם מן הבאר.**והוא סימן טוב לקיום הזווג. ע"ד שהיו מושחין המלכים על המעיין כדי שתמשך מלכותם:

**ונתן מנוס למשה אצל כו'.**ר"ל היאך הזדמנו הקב"ה להסתופף בצל כנפיו ועי"ז ישא בתו. שהיה אפשר לו למשה לישא ישראלית אחרי שובו למצרים. ולמה יזדמן לו לישא בת עכו"ם [יפ"ת] דאין לפרש כהן מדין לשון שררה ושלטנות כמו בני דוד כהנים היו. דא"א איך עלה על לבם לגרש את בנותיו שהיה שלטון עיר [ת"נ]:

**וביסר עליה.**לשון בוסר כלומר שבעט בה ומאס אותה:

**מעתה זקן אני.**ואע"פ שהרהר תשובה לא הודיע דופי עכו"ם מיראתו פן יהרגוהו. ולא רצה למסור נפשו על קידוש השם:

**עמדו ונדוהו.**שהבינו שביסר באלוהיהם דהא זקן לעולם מובחר לאלהות:

**מלמד שהיו מקדימות כו'.**מדכתיב אח"כ ויבואו הרועים מכלל שהן היו מקדימות:

**כאשה גרושה.**פי' שאין פירוש ויגרשום על דחותם אותן מהמקום ההוא כי לא יצדק זה על מה שאינו אלא לפי שעה. כי אף שיגרשום עכשיו אחרי כן תחזורנה שם. אבל עניינו על הרחיקן אותן מעליהם להיותם כמנודה וכאשה גרושה. והביא דמיון מויגרש את האדם שהרחיקו ה' ממנו ונידהו. וכן אמרו בפרק עושין פסין כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנדוי כו':

**שישב להם בדין.**דויקם משמע רמז לדין ע"ד קומה אלהים שפטה הארץ. בקום למשפט אלהים [יפ"ת]. וכן נלמד מלשון ויושיען שהוא משפט ודין כמו הושיעה המלך:

**ויצילן לא נאמר.**דלשון הצלה שייך בכל גוונא. אבל תשועה לא משמע אלא מצרה גדולה כאומרו ונושעתם מאויביכם. או מג"ע. כאומר צעקה הנערה ואין מושיע לה:

**דבר של ג"ע באו כו'.**לישנא קלילא נקט דאין ג"ע אלא בעולת בעל וכיוצא מחייבי מיתות או כרת:

**באו לעשות עמהן.**ופי' ויבואו הרועים ויגרשום שע"י היו רוצים לתפשן לזנות היו בורחות ונגרשו משם [יפ"ת]:

**שהשליכו אותן למים.**ופי' ויגרשום שבקשו לגרש אותן מן העולם בהשלכתן למים [יפ"ת]:

**מלמד שדלה משה להם כו'.**כדכתיב גם דלה דלה. ור"ל שהתחיל לדלות והמים עלו לקראתו כמו שעלו לקראת יעקב. ולפי שלא נצטרך לדלות שהיו המים לקראתו לכן לא הזכיר הכתוב הדלייה:

**זה יתרו.**ששבעה שמות נקראו לו:

**שנעשה ריע לאל.**שפירש מעכו"ם ונדבק בהקב"ה [יפ"ת]:

**באחרונה היו באות.**שאע"פ שהיו מקדימות להשקות הצאן כדלעיל. לא היו מספיקות להשקות כל צאנם. כי ביני וביני היו באו הרועים ומתקוטטים עמהן והיו מתאחרות. משא"כ ביום זה שהושיען משה:

**וכי מצרי היה משה.**כי המצרים היו שחורים ואיך טעו בו לחשבו שהוא מצרי:

**אלא לבושו מצרי.**שהרי נתגדל בבית פרעה ולא היה יכול לשנות בגדיו לבגדי ישראל:

**והיה רץ ליתן רגליו במים.**לפי שכשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם. ואם האדם קודם מת הערוד כדאיתא בירושלמי פרק א"ע:

**הוא הציל אתכם.**וטעמו שלא להחזיק טובה לעצמו. כי מאת הקב"ה נהיה הדבר:

**דלה דלה. דליה אחת דלה והשקה את כל הצאן.**כן הוא גירסת כל הספרים שלפנינו. ודרש הכפל דלה דלה דלית אחת דלה ולא יותר ונתברכו המים שבידו עד שהספיקו להשקות כל הצאן. ואף צאן הרועים מדכתיב וישק את צאנם משמע צאנם של כל הרועים אולם היפ"ת גרס דליה אחר דליה. כלו' שדלה כמה פעמים מטוב לבו ולא נתעצל בזה:

**שאף צאן הרועים השקה.**בשביל להטיל שלום ביניהם הטריח לעשוק בהשקאת צאנם ג"כ. כדאי' בויק"ר פ' ל"ד:

**ומהו לנו.**שאה"כ דלה לנו כיון שהיה גם טובת הרועים:

**שאף לנו דלה.**ויהיה לנו במקום אותנו [יפ"ת]. ואתיא כרבנן דלעיל דסברי שהשליכו אותן למים:

**זה מבני בניו של יעקב.**וז"ש ואיו כי הוא איש גדול המעלה מאד מזרע של יעקב שהמה היו הגדולים בארץ:

**שהבאר מתברכת בשבילו.**שהיו דחוקים למים ומשבא יעקב לחרן נתברכו המים בשבילו כדלעיל בב"ר פ' ס"ח וזו היא ברכת הבאר כי מן הבאר ההכא ישקו כל חרן [יפ"ת]:

**שמא ישא אחת מכם.**כדמסיים המדרש שהלשון של לחם מורה על לקיחת אשה. ואחז בלשון נקיה להורות על פשוטו ועל הנרמז בתוכו ג"כ [ת"נ]:

**ודומה לו כי אם הלחם כו'.**והתם דייק מדכתיב פעם אחד כי אם הלחם וגו' ופעם אחד כתיב ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו משמע דהאי לחם אשה הוא [ת"נ]:

**ולמה נקראת שמה צפורה.**כי אם בשביל שרצתה אחריו כצפור. הוא גנאי שהנקבה רץ אחר הזכר. ואין נכון לכנות שם לצדיקים לגנאי. ויפ"ת כתב שצ"ל ד"א שטיהרה הבית וכן הוא בילקוט:

**שטיהרה הבית כציפור.**המטהר המצורע. וטהרת הבית היינו שכולם נתגיירו ע"י משה [יפ"ת]:

**ואין ויואל אלא לשון שבועה.**כדאיתא בנדרים ס"ה ויאמר ה' אל משה במדין במדין נדרת לך התר נדרך במדין וע"ש ברש"י וכן וישב אל יתר חותנו שהלך להתיר שבועתו כדלקמן ודרש ויואל לשון אלה והוא מורכב מן רצון ושבועה ביחד. שאוסר א"ע ברצון להיות שמה:

**יודע אני שיעקב כו'.**דאל"כ מהיכי תיתי שיברח ממנו. אלא לפי שראה שהלך בדרכי יעקב כדלעיל. חשב שגם בזה ילך בדרך יעקב ויברח [ת"נ]:

**קיבל עליו ללון.**דאי לשון שבועה ה"ל למימר ויואל יתרו את משה כמו ויואל שאול את העם. לכן דרש שקאי על משה שנתרצה ללון לינת לילה אחת [ת"נ]:

**שנאמר הואל נא ולין.**יליף דרצון זה הוא רצון לינה מג"ש דהואל. ופי' לשבת ישיבת עראי ללון הלילה [יפ"ת]:

**לשון התחלה.**וכדאיתא באגדת שמואל פרק ט"ז כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם אין הואלה אלא תחלה כמד"א [שמואל ב' ז'] ועתה הואל וברך את בית עבדך וגו'. ופירש ויואל משה לשבת את האיש להניח מעמלו [מלשון שבת וינפש] כי הוא קבל לרעות צאנו וכבר התחיל בדבר [יפ"ת]:

**כיון שנשא בתו התחיל וקבל עליו כו'.**שזה דכתיב ויתן לו את צפורה פירושו וכבר נתן לו ור"ל לא כמו שעשה לבן שלא נתן בתו ליעקב כי אם אחר עבודתו שלא האמין את יעקב. אבל יתרו נתן תחלה בתו למשה ואח"כ התחיל וקבל עליו לרעות את צאנו:

**דרך הצדיקים כו'.**כי להיותם צדיקים מזכירים הנסים להודות לה' כדמסיק:

**והצליחו משם.**משום שדרך העולם שלא להניח את הגר לשום פרנסה והצלחה ואעפ"כ הצליחו הקב"ה למשה:

**ימים של צער היו לפיכך קורא אותם רבים.**ע"י שהיו ימים של צער שגם בלילה לא שכב לבם מעוני ומרוב עבודה והיו מעמידים אותם בקרות הגבר למלאכתן כדלעיל. לכן קראם ימים רבים שהקב"ה חשב להם לילות וימים [גבול בנימין]. וגם שהמצטער מרגיש מאד בזמן ע"ד ולילות עמל מנו לי. ולכן מעט מהזמן יהיה בערכם רב. וע' בויק"ר פ' י"ט. ואסת"ר פ' ב' סי' א':

**ימים רבים.**וכדאי' ברבה שם תני רבי חייא ימים שנים רבים שלשה. ובתורת כהנים מסיים יכול שנים ושלשה הרי ה' וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נא' אלא ימים רבים. הא כיצד ימים האלו יהיו מרובים על הב' וכמה הן הוי אומר ג'. וא"כ קשה וכי רבים הם אלא לפי שהן של צער קוראן רבים:

**שנצטרע כו'.**ונאנחו מפני גזירת שחיטת הילדים והא דכתיב מן העבודה י"ל שעד כאן לא היו נאחנים מן העבודה כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אבל עתה שגזר עליהם לשחוט ילדיהם ולא ירבו וגם העבודה תהיה עליהם כמקודם לכן ויאנחו [ת"נ]:

**אל נא תהי כמת.**אהרן בקש על מרים שנצטרעה:

**בשנת מות המלך עוזיהו.**שנצטרע עוזיהו:

**ק"ן בערב ק"ן בבקר.**מסורת היתה בידם כך [ת"נ]:

**כיון ששמעו ישראל כו'.**ואע"פ שבגזרת כל הבן הילוד לא כן עשו שיותר מצטערים על הבנים המגודלים בנעוריהם מהתינוק שמבטן לקבר יובל:

**ואין ויזעקו אלא קינה.**בזה מביא ראיה ששחט בני ישראל והם קננו עליהם קינות [ת"נ] ודייק כן משום שאין דרך המצטער בעבודת פרך לצעוק בפה אלא להאנח במר נפש. ואם פירושו תפלה. ויזעקו אל ה' מב"ל [יפ"ת]:

**אינו אומר זעקתם.**כצ"ל כלשון דפתח ביה ויזעקו:

**נאקת החללים.**ואע"ג דהיינו ותעל שועתם. הכא לענין קבלת ה' דבריהם ולהצילם [יפ"ת]:

**מתים ינאקו.**המ"ם בשב"א. ודרש כמו מתים המ"ם בציר"י:

**להנצל.**מהגזירה הזו. לפי שהיו רשעים כדאי' ביחזקאל איש שקוצי עיניו לא השליכו וגו':

**אלא בזכות אבות נגאלו.**מצרה הזו כדקאמר שנעשה להם נס כו':

**ונתרפא.**זהו וידע אלהים שנעשה מודע וריע להם והצילם מגזירה זו:

**כמ"ד ראה ראיתי את עני כו'.**דסתם ולא פירש כאן מה ראה ומה ידע להכי קאמר דילפינן ראיה דהכא מראיה דהתם. וידיעה דהכא מידיעה דהתם. ויהיה פירוש וירא אלהים החמס הנעשה יותר בגלוי. **וידע אלהים.**הנעשה בסתר כי העוני מורה על הגלוי כמ"א למען ענותו בסבלותם וידיעת המכאוב הוא הנסתר וכדפי' הראב"ע מכאוביו המכאובים שבלבו [יפ"ת]:

**ד"א וירא אלהים שלא היה בידם מע"ט.**ולפ"ז יהיה וירא לשון התבוננות. כמו וירא בלק. שהתבונן במעשיהם וידע שאין בהם מעשים טובים [ת"נ]. וא"ת תיפוק ליה שהיה בידם מעשים רעים שהיו עובדים לאלהי מצרים כדלעיל בסימן הקודם וי"ל שע"י רוב העני כאומרו תכבד העבודה נתכפר עונם [יפ"ת]:

**סימן התחתון.**ב' שערות. והעליון שדים נכונו והם צמל בוחל כדאיתא ביבמות:

**אלא מהו שדים נכונו כו'.**והשתא ניחא שהקדים שדים נכונו לפי שקודם הגעת הקץ הכין ה' הגואלים:

**דכתיב שני שדיך.**וקרי להו שדים ותאמי צביה מהטעמים דאיתא בחזית ע"ש:

**ושערך צמח הגיע הקץ.**אפשר שר"ל כמו אמה העבריה שוצאה בסימני נערות בהבאת ב' שערות:

**לכך נאמר וירא אלהים שאין בידם מעשים ליגאל בהן. וידע אלהים ידע.**כצ"ל:

**למען שמו בעבור הברית.**כצ"ל [יפ"ת] ורצה לומר למען שמו בעבור קדושת שמו לבלתי החל לעיני מצרים. וגם בעבור הברית שכרת לאבות וברית אבות לבנים זכר אע"פ שאינם ראויין. וס"ל שוידע אלהים כולל שניהם. כי אלהים ר"ל שם האלהים. וגם ר"ל הברית שכתוב בו ויזכור אלהים את בריתו. והביא ראיה לענין הברית מויזכור אלהים את בריתו. ולענין שמו ממ"ש יחזקאל ואעש למען שמי:

**ד"א וירא אלהים כו'.**שראה שהן עתידין להמרות על ים סוף כו' וידע כו' זה אלי. שהראיה הוא הבטה על תחילת הדבר והידיעה על סוף הדבר. והנה בתחלה כשראו את המצרים צעקו ופחדו ולא בטחו בה'. עד שהשיגו באחרית רוה"ק עד שהכירו אמיתת ה' ואמרו זה אלי כמאחז"ל שכל אחד היה מראה באצבע זה אלי. והענין בכללו כי היו טובים בעצמותם אך רעים במקרה. ולעת יתעוררו לטוב אז יתחזקו בזה עד שיגיעו למעלה גדולה ורמה מאד וזהו שאמר שאע"פ שיראה שימרו על ים סוף. ידע מה שעתידים לומר זה אלי ואנוהו. וזה יכפר בעד זה:

**ראה שעתידין לומר אלה כו' להקדים כו'.**שהמעשים הטובים לבד יוחסו לידיעה שכלית ע"ד כי יודע ה' דרך צדיקים. אבל הרעים רחוקים מאתו יתברך ולא יאמר בהם רק לשון ראיה לרמז שלא נעלמו מעיניו לבד [יפ"ת]:

**ורבנן אמרי וירא אלהים שעשו תשובה כו'.**שענין הראיה הוא הדבר הנראה בחוש. והידיעה הוא מצד הכרה בדבר שאינו נראה לחוש. וזהו מכונה ע"ד הדוגמא אצלו יתב' שעל העושים תשובה בפועל מכונה ראייה. ועל המהרהרים בלב הבלתי נראה לעין נופל רק הידיעה:

**דכתיב התאנה חנטה פגיה.**דישראל נמשלו לתאנים כדאי' בב"ר פ' מ"ו. וקמפרש פגיה על הרשעים שהם כפגים ונותנים טעם לפגם. ופי' חנטה שלבלבו התשובה. והגפנים סמדר הם הבינונים שהם כסמדר שמוכנים לבשול. נתנו ריח התשובה [יפ"ת]:

**שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע.**לפי שלא היו עושין תשובה. אלא היו מהרהרים בתשובה:

**ואע"פ שעשו תשובה כו'.**והא ראיה שלא תלה הכתוב אלא בזכות אבות שנאמר ויזכור את בריתו וגו':

**שהשפילו עצמן לעשות תשובה.**שעיקר התשובה הוא ההכנעה לפני ה' בלב נשבר:

**ויקח משה חצי הדם.**וסיפיה דקרא וישם באגנות (ואגנות הוא כלי שמקבלין בו הדם) ואגנות וסף דהכא חדא מילתא היא [ת"נ]:

**שאברהם גדול לגרים.**פי' שהיה ראש לגרים המקרבים עצמם תחת כנפי השכינה. וישראל במצרים שעשו תשובה ג"כ קירבו עצמם תחת כנפי השכינה [ת"נ]:

**פרישות שביניהם.**זו פרישות דרך ארץ כדאי' בהאגדה. ובת"נ פי' שראה צדיקים ופרושים שביניהם:

**ידע שקרב הזמן.**אבל ישראל לא ידעו פשט מאמרו של ד' מאות שנה. והקב"ה ידע שאין זה אלא מלידת יצחק:

**ידע שקרב הזמן.**שזהו בחינת הידיעה שיודע ומתבונן שעתה מתחיל העת:

**ונגלה על משה להודיעו.**דרש וידע שהודיעו למשה כמ"ש [תהלים ק"ג] יודיע דרכיו למשה. ור"ל שהודיעו שקרב קץ הגאולה [ת"נ]:

**כשהיה רועה.**כלו' כשהיה בשדה והיה מתבודד בינו לבין עצמו. שאז נקל לחול עליו הנבואה. ולכן כתיב אח"כ ומשה היה רועה ואז וירא אליו ה':