**זשה"כ זובח תודה יכבדנני.**משום דק"ל מ"ש דכתיב הכא אשר יקריב לה' משא"כ בתורת העולה ותורת החטאת ותורת האשם ותורת המנחה הנ"ל. לכ בעי לתרוצי דמשום קרבן שלמים חביב טפי לפי שאינו בא על חטא להכי קאמר ביה אשר יקריב לה' דבהאי ניחא להקב"ה טפי שיקריב. אבל כל הקרבנות דלעיל על חטא באים. ואפילו עולה. שהרי על הרהור הלב היא באה כדלעיל. והמנחה במקום עולה היא שכשאחד לא תשיג ידו מביאה במקום עולה כדלעיל סוף פ"ח. להכי מייתי זובח תודה יכבדנני דטעמא דנקט תודה טפי משאר קרבנות משום שאינה באה על החטא כדמפרש ואזיל. ואיידי דמייתי קרא דריש ליה הכא בשאר דרשות:

**אינה באה על חטא.**כי אם מהכרת הטובה יכנע ויתודה לפניו יתברך ויתן לו תודה כי יכיר שפלותו מול גדלו יתברך. וזהו גדר האהבה האמיתית. והוא נחשב מכל:

שים נא. כבוד וגו' ותן לו תודה ויען עכןכצ"ל [רד"ל]:

שזבח את יצרו בתודהכצ"ל. שבתודה שהודה הרג את יצרו המסיתו שיכפור. ופי' זובח תודה שזבח בתודה שפעמים תחסר בי"ת השימוש. ואומרו יכבדנני עתיד במקום עבר. וענין הכתוב לומר שהשב בתשובה ומודה על חטאו יזכה לעוה"ב כעכן:

**שהראה לשבים את הדרך.**כלו' שהראה לבני אדם כחו של התשובה שעשה שמסר נפשו למות למען חטאו שיתכפר עליו. וכל אדם אם ירצה יוכל למסור נפשו למען כבוד ה':

**הה"ד ובני זרח.**אסיפא דכתיב אראנו בישע אלהים קאי [ואפשר שצ"ל כן בפנים הספר לשבים את הדרך. אראנו בישע אלהים הה"ד ובני זרח] כדי לפרש דזכה עכן לעוה"ב כדילפינן מדרשת האי קרא. וזכה שנמנה עם הצדיקים:

זמרי כו'. זה עכןואע"ג דעכן לאו בן זרח היה אלא בן בן בנו כדכתיב (יהושע ו') עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח. וכן כתיב (שם ז'). וכן בד"ה כתיב (ד"ה א' ב') ובני כרמי עכר אשר מעל בחרם. וא"כ ע"כ הא דכתיב (יהושע ז') ויקח יהושע את עכן בן זרח שלהיותו מזרעו קאמר בן זרח. י"ל דמשמע ליה דזמרי היינו עכן מדהוצרך הכתוב לכתוב כלם חמשה שהוא למותר שמי לא ידע שהם חמשה. אלא ע"כ שזמרי היינו עכן שעשה כמעשה זמרי או ע"ש שנזמרו ישראל ע"י. ובא הכתוב לכלול אותו עם הצדיקים לומר שגם הוא יבוא לעוה"ב. שאלו הארבע מצינו בהם שהיו חכמים כמ"ש ויחכם מכל אדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע [רש"א פרק נגמר הדין]. כי אחרי תשובת עכן בתשובתו הגדולה שמסר עצמו למיתה נחשב עמהם:

**כמעשה זמרי.**נואף כדאמרינן בפ' נגמר הדין שבא עכן על נערה המאורסה:

שנזמרו. ישראלשנכרתו ישראל על ידו. מלשון לא תזמור כרמך. ור"ל שמתו רובה של סנהדרין ע"י:

איתן זה א"אאל תתמה על מה שיפרשו השמות שיראה שה בני זרח על משה ואברהם כו'. כי דברי הימים ניתן לידרש:

**זה א"א.**לפי שעכן משך ערלתו כדאי' בפ' נגמר הדין ולפי ששב בתשובה יזכה עם אברהם אבינו שהיה ראשון למילה:

**זה משה.**לפי שעכן עבר על ה' חומשי תורה בכלל כדאיתא בפרק הנ"ל ולפי ששב בתשובה יזכה לעוה"ב עם משה שהוריד את התורה מלמעלה למטה:

על שם. אמנה אנכי חטאתיובאיתן וכלכל ודרדע ס"ל דהיינו אברהם ויוסף ודור המדבר. ורמז בהימן שע"י שאמר אמנה אנכי חטאתי זכה להיות עם הנזכר. אבל בילקוט ליתא דברי ר"ש בר נחמן:

זה יוסףלפי שעכן בא על נערה המאורסה כדלעיל. ולפי ששב בתשובה יזכה עם יוסף שמסר נפשו על זה:

זה דור המדברלפי שעכן מעל בחרם ולפי ששב בתשובה זכה עם דור המדבר שנזהרו מזה כמ"ש והחרמתי את עריהם:

**שכולו דעה.**שלא היה להם עסק אלא בתורה. ועל זה אמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן:

היום הזה אתה עכורכלו' מחיי הגוף. ולא מחיי הנפש כי שמה תזכה למעלה רמה:

יכבדני אין כ"כ אלא יכבדנניכצ"ל ודריש תוספת הנו"ן לרבוי:

כבוד. אחר כבודהענין לפי שהאדם כל זמן שהוא שקוע בחומריותו. אינו מרגיש בכבוד ה' וגדולתו וכבודו. ואם הוא משביח יצרו. ונוטע בלבו ציורים חדשים מהרגשת ה' אז יתחיל להכיר מעט כבודו יתברך. אכן אם הוא זובח יצרו ומבטלו מכל וכל. אז יתחיל להרגיש כבוד אחר כבוד יותר ויותר. כי בכל עת יצמח בו הכרת הכבוד יותר ויותר. כי לא יעמוד על מדריגה אחת קיימת כי אם יתוסף בלבו ההרגשה עת אחר עת. ולכן כתיב יכבדנני בב' נונין. כי תמיד יכבדנני יותר ויותר:

**כבדני אכ"כ.**כתב היפ"ת שקרוב דגרסינן מכבדנני אין כתיב כאן:

יכבדנני. בעוה"בלאפוקי שאר הקרבנות שהם בטלים לעתיד לבא כדלקמן:

**מסלקי דרכים.**מן האבנים וצרורות וברקנים שלא יזוקו רבים. וזהו גמילות חסד לרבים. ואפשר שצ"ל אלו מסקלי דרכים:

**סופרים ומשנים כו'.**ודרך היינו התורה כאומר והודעת להם את הדרך. ושם מענין שימה בפיהם. ומשום דגירסא דינקותא קיימת מפרש השימה במלמדי תינוקות. ודרש עליהם אראנו בישע אלהים דלקמן ר"ל שהם זוכים לעמוד בימינו של הקב"ה:

פירות מעושריןכדי שלא יכשלו באכילת טבלים. ולפי שזה כמרימי מכשול מהדרך פן יכשלו בה קאמר ושם דרך:

ע"י שהיה זקינו מדליק נרות לרביםולכן ניתנה לו המלוכה שע"י יזכה הרבים אשר יוציאם ואשר יביאם ויושיעם מצריהם כזקינו שהי' מציל הרבים מהמכשולות. ודרש עליו אראנו בישע אלהים כד"א (שמואל א' י"א) כי היום עשה ה' תשועה בישראל. וכן זכה לעוה"ב במחיצתו של שמואל הנביא:

אביאל היה שמושל אביו של קיש [וגם היה אביו של נר אבי אבנר כדכתיב (שמואל א' י"ד) וקיש אבי שאול ונר אבי אבנר בן אביאל] אלא על ידי שהיה זקנו של שאול הוא אביאל מדליק נרות לרבים זכה שנקרא שמו נר. ולכן מה דכתיב [בד"ה א' ח'] ונר הוליד את קיש הוא שם התואר לא שם העצם. אבל בנו נר הוא שם העצם:

**ושם כתיב.**דריש ושם מלשון שומת ב"ד שהוא בשי"ן ימנית. וקושטא דמילתא דקרינן בשי"ן שמאלית כמו דדריש הכא מקמי זה באנפי אחרינא בשי"ן שמאלית כדקרינן. והכי אשכחנא בכולי נוסחי עתיקי. אך דרש זה הוא ע"ד אל תקרי בשי"ן שמאלית אלא בשי"ן ימנית [מנחת שי]:

**דשיים אורחיה.**שענייני עוה"ז ואורחותיה שם אותם לעשותם כפי הישר והטוב. אז שוים המה הרבה כי אף שאינו בן תורה עכ"ז נחשב מאד בעיני ה'. כי הדרך ארץ שהמה המדות הטובות האנושיות המה יקרים ג"כ למאוד:

**משופע.**שהיה משופע בבגדים נאים כבגדי ת"ח. והיה סבור שהוא חכם:

**א"ל משגיח רבי כו'.**פי' תשגיח נא עלינו ותהיה מקובל לאכול אצלינו:

**א"ל אין.**פי' א"ל הן:

**בתלמוד ולא מצאו כו'.**לא נכתבו הענינים כסדרן. דבדיקת התלמוד קדמה למשנה. שאם לא נמצא במשנה איך ימצא בתלמוד:

סב בריךקח הכוס וברך ברכת המזון כדקי"ל דאורח מברך:

**אית בך אמר מה דאנא אמר לך.**כלו' אם תוכל לומר אחרי מה שאני אומר:

אכל כלבא פיסתיה דינאיפי' הכלב אכל פתו של ינאי. ור"ל כי מה שאכל זה שהיה ע"ה ה"ל ככלב:

**קם תפסיה.**האורח קם ותפס לר' ינאי ואחזו בחזקה כתובע ממנו תביעה. וא"ל ירותתי גבך דאת מונע לי. כלו' ראה הירושה שיש לי בידך ואתה מעכבת ממני:

**א"ל ומה ירתותך גבי.**פי' ושאל לו ר' ינאי מה היא הירושה שיש לך בידי:

**א"ל חד זמן כו'.**א"ל האורח פעם אחת הייתי עובר לפני בית הספר ר"ל בהמ"ד שלומדים בו התינוקות. ושמעתי קולם של התינוקות אומרים תורה צוה כו':

מורשה קהלת ינאי אכ"כ אלא קהלת יעקבוכן הוא גירסת הילקוט. ור"ל דמדכתיב מורשה קהלת יעקב נראה שהתורה ירושה להמון ישראל ואפי' ע"ה יש להם חלק בה כלו' שלהצטרפותם עם ת"ח ניתנה התורה. שמפני הת"ח לבדם לא היתה ניתנת. ונמצא שר' ינאי שזכה לתורה יש בידו מירושת האיש ההמוני ההוא. וזו תוכחת מגולה על שקראו כלב. שמאחר שגם הוא מצטרף בזכות נתינת התורה נחשב גם הוא קצת לפני ה'. ומכיון דאינו מחשיבו אלא לכלב נמצא שגוזל ממנו זכותו אשר אין לו חלק בענין התורה. ואז ודאי נענה לו רבי ינאי ושאל לו דמ"מ צריך שיהיה לו שום זכות מיוחד משאר ע"ה שעל ידו זכה לאכול על שולחנו. ודע שבמדרש שעם היפ"ת הגירסא מורשה קהלת יעקב ליעקב אכ"כ אלא קהלת יעקב. ופי' היפ"ת דאילו כתיב ליעקב היה אפשר לומר למיוחדים שבישראל. אבל כיון דכתיב קהלת יעקב משמע דכל הקהל כאחד יש להם חלק בירושה:

**לא שמעית מלה כו'.**פי' מימי לא שמעתי דבר רע שהיה אחד מדבר על חבירו וחזרתיו לאדוניה. כלו' להגידו ולהלשינו לאותו הנאמר עליו. או ר"ל לא שמעתי קללה או גידוף משום אדם עלי וחזרתי לערער עמו על זה. אלא הייתי מהשומעים חרפתם ואינם משיבים:

**ולא חמית כו'.**ולא ראיתי שנים מריבים זה עם זה שלא נתתי שלום ביניהם:

**דא"ר ישמעאל בר רב נחמן כו'.**כי היכי דלא תקשי אטו משום דרך ארץ יזכה אדם לישע אלהים. לכן מייתי דר' ישמעאל דלאו מילתא זוטרתי היא דרך ארץ כיון דקדמה כ"ו דורות לתורה:

כ"ו דורות. קדמהשהרי לכ"ו דורות ניתנה התורה. ואדרך ארץ אזהר מתחלה דמכיון דלשמור את דרך וכו' שמעינן דרך ארץ ואח"כ תורה. הרי דמקמי תורה אזהרה אדרך ארץ. ומדלא שמעינן באיזה דור. נקטינן דמאדם הראשון הוזהרו בו. שהעולם היה עודנה בלי נתינת התורה האלקית. כי אם התנהגו כפי השכל הישר והאמונה בלי תורה. וע' בענף:

דרך זו ד"א. ואח"כ עץ החיים זו תורהולהורות באו שהמדות הטובות המה משרתים לתורה וצריך האדם לנטוע בלבו המדות הטובות בכדי שעי"ז תשכון התורה בקרבו כי צריך שיראת חטאו יהיה קודמת לחכמתו:

**זה אחד מן המקראות כו'.**פי' ולכה לישועתה לנו א' מן המקראות. ומייתי לה הכא למילף מיניה לפרש הכי נמי בישע אלהים. משום דסתימת הכוונה בכתוב שנאמר בישע אלהים נוכל לומר כביכול שהוא ישועת אלהים. ונוכל לומר שהכוונה בישע של אלהים במה שעוזרם ומושיעם. ולכן בא בעל המאמר ואמר שפי' שהוא ישועת אלהים. כמו דכתיב ולכה לישועתה לנו. והוזקק לזה משום דקי"ל דבישעי מבעי ליה כיון דהקב"ה הוא המדבר. ע"כ שהיתור בא לאשמועינן שהישועה לאלהים עצמו:

**זה אחד מן המקראות כו'.**כי רבים הם המורים על זה דהיינו ויושע ה' אל ישראל. ונרננה בישועתך כדלקמן בבמד"ר פ"ב. וכן ושב ה' אלהיך את שבותך כדאיתא בפ' בני העיר. וכן הני קראי דמייתי בירושלמי דסוכה ובתנחומא סוף פ' אחרי:

**שישועתו של הקב"ה כו'.**משום כשאנו בגלות שמו מחולל ואין כבוד שמו נודע כאשר הוא בזמן הצלחתינו:

**ולכה לישועתה לנו.**וכדאיתא בשוח"ט מזמור פ' ולכה מלא כתיב שכל הישועה שלך היא:

**א"ר פנחס משל כו'.**משום דק"ל באומר אם על תודה יקריבנו למה ליה למימר יקריבנו. דבלאו יקריבנו הענין מובן. לכן מתרץ שה' יתן כבוד טפי למביא שלמים. והיינו יקריבנו שה' יקרבנו אליו לכבדו טפי מאינך. כמלך שמושיב על כסא למי שלא בא אלא לכבדו שזה ראוי שיכובד יותר מאחרים:

**סדורו.**סדר מתנתו שערך והכין:

**סלירא.**פי' כסא:

**זש"ה אוילים יליץ אשם.**משום דק"ל דיקריבנו יתירא הוא כדלעיל. בעי לתרוצי קרוב למ"ש לעיל שהקב"ה יקריב אליו מביא התודה שמפיק רצון מה' שיעתר לו בבקשתו. ולהכי מייתי הא דכתיב ובין ישרים רצון כדמפרש ליה על מביא התודה שיפיק רצון מה'. ואיידי דמייתי קרא מפרש ליה:

**מתרגם חובתו בפיו.**וכן הוא הנוסחא בילקוט. ופירושו הטיפש הזה כשעושה חטא יפרש וממליץ עבור חובתו לכל בפיו שלא עבר על כריתות ומיתות ב"ד וחייבי לאוין רק אשם הוא חייב או חטאת. ור"ל שאומר ומה הוא שחטאתי לא חטאת אני חייב ולא אשם אני חייב בתמיה. חטאת אני מביא אשם אני מביא. ור' יודן הביא לדוגמא ששייך לפסוק אוילים יליץ אשם. ואמר אלו בני אדם שנוהגים היתר בשפחות ר"ל בשפחה חרופה בעוה"ז על סמך שיביא אשם הקב"ה תולה אותן כו' הה"ד אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו. דמדאמר קרא באשמיו ולא אמר בחטאיו משמע דמיירי בחטא שקרבנו אשם. ור"ל מתהלך בבטחון אשמיו. ר"ל שחוטא על סמך שיביא אשם שפחה חרופה. ומשום שקשה דה"ל למימר מהלך באשמיו. אבל מתהלך משמע התמדת הדבר פעמים רבות. לכן אמר שהאמת כן הוא שאין לו תקנה דוקא אלא כשחוטא ב"פ על סמך שיביא קרבן כדתנן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה. וזהו שאמר. כל עמא יימרון יזיל ההוא גברא בחוביה יזיל ההוא כו' ר"ל כל העם יאמרו שישולח ביד פשעו. ולכן אמר כפול יזיל ההוא כו' יזיל ההוא כו'. או אפשר שדרש מתהלך לשתי תיבות מת הלך באשמיו [כמו שדרשו בב"ר פ' י"ט על מתהלך בגן מת הלך אותו שבגן] ור"ל שכולם יאמרו שמת בעונותיו וישולח ביד פשעו אותו שהלך בבטחון אשמיו:

ד"א אוילים יליץ אשםובין ישרים רצונו זה שהביא קרבנו ואינו מתכפר לו מה יעשה ילך אצל שבטו של לוי שכתוב בו וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי. ד"א אוילים יליץ אשם זה שמביא קרבן על חטאו ובין ישרים רצון זה שהביא קרבן שלא על חטא אם על תודה יקריבנו כצ"ל [רד"ל] ופי' זה שהביא קרבנו ואינו מתכפר לו כלו' שהוא שונה באולתו ולכן אינו מתכפר לו. וזה אמר אוילים יליץ אשם שהאוילים המליץ בינותם ובין ה' קרבן אשם. ולא יועילם אחר שהם שונים באולתם. ואמר מה יעשה ר"ל מה תקנתם. ילכו אצל שבטו של לוי [שנקראו ישרים כד"א (ד"ה ב' כ"ט) כי הלוים ישרי לבב] שכתוב בו כו' וילמדום דרך ה' כדכתיב בהם כי תורה יבקשו מפיהו ורבים השיב מעון. וגם כתיב שם והיו לי"י מגישי מנחה בצדקה. וז"ש ובין ישרים ר"ל כשיהיו בין ישרים שילכו ויטפלו עמהם ללמוד ממעשיהם. רצון יהיו קרבנותיהם לרצון. ואח"ז מפרש אוילים יליץ אשם ר"ל שהאויל יעמוד מליץ על חטאו. אשם כלו' שהעלאת קרבנו יטהרנו. אבל בין ישרים רצון שאינו מביא קרבנו על חטא כי אם תודה לשם ה' וזהו לרצון לפני ה':

**ר"א ור"י.**משום דמדכתיב הכא אשר יקריבו לי"י ולא קאמר אשר הקריבו איכא סייעתא לר' יוסי דאמר שלא הקריבו ב"נ שלמים מייתי הכא פלוגתייהו:

שלמים. הקריבו ב"נפי' שהקריבו שלמים ג"כ:

**עולות.**הקריבו פי' עולות לבד:

**דבר שחלבו קרב.**היינו שלמים שחלבו קרב לגבוה והבשר נאכל לבעלים. אבל עולות כולן כליל לאשים:

**מה עביד ליה.**מה עושה ממנו ואיך מקיימו:

**עבד ליה משמניהון.**שהקריב היותר שמנות. והיינו מחלביהן שהשמנות חלבן מרובה. או שפירושו מלשון רחב יצהר שר"ל הטוב והנבחר:

**וישלח את נערי כו'.**פירוש וזה קודם מתן תורה הוה שכל הפרשה ההיא דכתיב ואל משה אמר עלה אל ה' היה בארבע בסיון. שהעליה הנזכר היא עליית מתן תורה. ומה שכתוב שם ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. הוא מצות פרישה והגבלה כפרש"י שם. ומ"ש שם וישכם בבקר ויבן מזבח כו' וישלח את נערי כו' בחמישי בסיון היה כדאי' במכילתא. ומ"ת בששי או בשביעי הוה כדאיתא בשבת פ' ר' עקיבא. וכיון דוישלח את נערי וגו' קודם מ"ת היה הרי שהקריבו ב"נ שלמים. דקודם מ"ת כולהו ב"נ הוו:

**שלמים היו בעורן כו'.**כלו' לעולם עולות הוו. ומאי שלמים דקאמר לשון שלימות שהיו שלימות בלא הפשט ונתוח. דאף ע"ג דעולה טעונה הפשט ונתוח. לא הקריבוה ב"נ כמשפטה. דדין הפשט ונתוח בסיני נאמר. ואפי' בני ישראל במדבר י"א שהקריבוה בלא הפשט ונתוח שלא נתפרשו דיני קרבנות אלא באהל מועד כדאיתא בזבחים פ' פרת חטאת:

**עולה וזבחים.**וזבחים היינו שלמים:

כמ"ד לאחר מ"ת נתגייר יתרוואע"ג דפרשת יתרו מקמי פרשה מ"ת כתיבה. אין מוקדם ומאוחר בתורה:

**ולא פליגי.**פי' אין עיקר פלוגתייהו בהכי דכ"ע הוו ס"ל קודם מ"ת דמה לנו לעוות סדר כל הפרשיות. אלא טעם פלוגתייהו בהא דלעיל אי הקריבו ב"נ שלמים. דלמ"ד עולות דוקא מטעם הכתובים דמייתינן בסמוך איצטריך לדחוקי נפשיה לומר דלאחר מ"ת בא כי היכי דלא תקשי ליה קרא דעולה וזבחים לאלהים. ולמ"ד שלמים ג"כ הקריבו אוקי פרשיות כסדרן דקודם מ"ת בא:

**זו העולה שנשחטה בצפון.**פי' בצפון העזרה דכתיב צפונה לפני ה':

**שהוא ישן ונתעורר.**שמתחלה היו ב"נ נוהגים בה ואח"כ נעזבו ממנה. ועכשו אזהר רחמנא שיחזרו ישראל לנהוג אותו:

**ובואי תימן זו תודה.**בכל המקומות שציינתי ביד יוסף הגירסא זו שלמים:

**שנשחטה בדרום.**ר"ל אף בדרום דלא יחד קרא להם דוכתא וכדתנן שלמים קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה. ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן וכאורחייהו שנזכרים תמיד זה אצל זה:

**היא העולה שהקריבו ב"נ.**דהיא משמע הידועה בשכבר. דאל"כ היא למה לי:

**וכדו דאתי לשלמים.**כשבא לדבר בשלמים:

**יבואו ויחנו בדרום.**אע"פ שא"י באמצע העולם קרי ליה דרום לגבי מקום שממנו הגליות באות דהוי צפון העולם. וכן מ"ש בגוג ומגוג שיפלו בדרום:

**שנאמר הנני מביא אותם מארץ צפון.**ואע"ג דנתפזרו בד' כנפות הארץ. עיקר הגליות בצפון:

מירכתי צפוןלכשיתעורר מלך המשיח. כצ"ל:

בהמ"ק. הנתון בדרוםשחלק יהודה היה בצד דרום ככתוב ביהושע. והר הבית והלשכות והעזרות היו בחלקו של יהודה. ואולם והיכל וקדש קדשים בחלק בנימין הסמוך לו כדאיתא בפרק קמא דיומא:

מלך המשיח שנתון בצפוןשיושב עם דרום במדינה כדאיתא בש"ר ובתנחומא. ובפרק חלק אמרו דקאי ברומי:

**אין רוח צפונית מנשבת.**והא דאמרו בפ' לא יחפור ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולם. היינו מעט מזער כדי למתקן. והכא נשיבתם קמיירי:

**ארגסטס.**ולקמן בבמד"ר גרס אגרסטס. ופי' כהערוך דהיינו ענין זר חוץ מהמנהג. והיינו רוח המשמש לשתי רוחות כאחת:

**הה"ד אומר לצפון תני.**וענין זה להבאת הבנים מרחוק שאם יבואום דרך ים באניות אלה מזה ואלה מזה יהיה הרוח מביא כלם ביחד:

**א"ר יוחנן.**ע' במד"ר פי"ד:

**למדתך תורה ד"א.**אע"ג דהאי קרא יבא דודי לגנו וגו' בישראל והקב"ה מיירי שקוראים אל ה' והוא יענם ליזקק להם. מ"מ מדנקט לה במשל חתן וכלה למדך דרך ארץ שאין חתן נכנס לחופה אא"כ נותנת לו כלה רשות. כלומר אף שיודע ומבין שהכלה חפץ באהבתו עכ"ז מטבע הבושה שאין לו ליכנס עד שתתן לו הכלה רשות:

**הה"ד יבא דודי לגנו.**מפרש גנו לשון גנונו והיינו חופה כדאי' בבמד"ר שם:

**דגליא.**פי' שם מקום. והא"א גרס רגליא ופי' בשם רש"י דננסין רגלים היה:

לעתיד לבא. כל הקרבנותשל יחיד בטלים [אבל קרבנות חובה של צבור לא בטלים כדכתיב אז תחפוץ זבחי צדק וגו'] מפני שלא יחטאו ולא יצטרכו להביא קרבנות:

וקרבן תודה. אינו בטלוה"ה קרבנות שלמים שאינן באים אלא להודאה ולכבוד:

**כל התפילות בטילות.**שלא יצטרכו להתפלל ח"ו על איזה צרה או חולי. ואין בזה ח"ו ביטול מצוה מהתורה. כמו מצות מעקה למי שאין לו בית:

**הה"ד קול ששון כו'.**ולימות המשיח מיירי דכתיב התם אצמיח לדוד צמח צדקה וגו' לא יכרת לדוד איש יושב על כסא. וזה לא נתקיים בבית שני:

**וכן דוד אמר עלי אלהים כו'.**ולעתיד מיירי דליכא אלא קרבן תודה. דאל"כ מ"ש דנקט תודות ולא עולות שבאות ג"כ בנדר ונדבה:

**משל לשלטון כו'.**משום דק"ל אחר שפירש הכתוב תורת העולה ותורת החטאת וכו' ותו למה לי למימר זאת התורה לעולה ולמנחה וכו'. ומשני דאתא למימר שעסק התורה עולה במקום עולה ומנחה וכו'. אלא דס"ל לר' אחא שאין לסמוך על זה לכתחלה. שכל שאפשר להביא קרבנו ממש עדיף טפי וישאר זכות התורה לעוה"ב. ועל צד הדחק הוא דסמכינן אהכי. ולזה אמר משל לשלטון שנכנס למדינה ועמו כתות של לסטים אסורים בזיקים. ואמר אחד מהמדינה לחבירו מה נורא השלטון הזה. כי נפל פחדו עליו כי מי יוכל לדקדק במעשיו וע"י ששלטון זה אכזרי ונורא מאד יפקוד על כל דבר פשע כקטן כגדול ומי יוכל ליזהר. והשיבו חבירו כשיהיה דיבורו טוב לא ירא ממנו. כי כשיכבד להשלטון ויכנע מפניו ודאי שיעבור על השגגות והדברים הקלים ולא יפקוד רע בחטאים גדולים. וכן ישראל נתיראו בראותם כמה מיני קרבנות כי מי יוכל ליזהר בכולם כי פעמים יחטא ולאו אדעתיה כדי שיוכל להביא קרבנו. ופעמים שלא יהיה לו זמן להביאו. וכ"ש בזמן שאין בהמ"ק קיים מה יעשה. ועל זה נתן להם תקנה בהטיב דבורם בתורה:

**פסטמא.**פי' הדבור שלך יהא טוב. כלומר התעסקו בתורה ואי אתה מתיירא [ערוך] והמוסף הערוך כתב פי' בלשון יוני בטחון וכסל:

**למה שלמים באחרונה.**ר"ל כיון דקאמר דזאת התורה אתא למימר שהעוסק בתורה כמביא עולה ומנחה כו' א"כ קשה היכי נקט הקל בסופה דה"ל למנקט הקל תחלה ושוב החמור חמור דהוה לא זו אף זו. אבל מאחר שאמר שהתורה עולה במקום החמורים מאי קמ"ל שלמים בסיפא:

**גרזמיתא.**מין מאכל שיש בו תורמסין ומינים הרבה ונקרא בלע"ז לופינ"י [ערוך] והמוסף הערוך כתב פי' בלשון יוני מין מרק מעורב בציר. ומאכל זה היה העולה על שולחן מלכים בקנוח סעודה בזמן קדמון. אבל עכשיו נשכח תקונו. גרון בלשון ויוני ציר. זימוס מרק עכ"ל:

**כך למה שלמים באחרונה כו'**ר"ל שקמ"ל בזה שאם אדם יקריב שלמים ושאר קרבנות מקריב שלמים באחרונה:

**ואין אונן מביא שלמים.**מפני שהבשר נאכל לבעלים ואונן אסור בקדשים דכתיב לא אכלתי באוני ממנו וילפינן מיניה בפ"ק דיומא לקדשים בק"ו:

**גדול שלום.**משום דהא דק"ל למה שלמים באחרונה מיתרצא בהא דא"ר מני שכל הברכות חותמין בשלום וכן הקרבנות כדלקמן מייתי לה הכא. ואגב אורחיה מייתי מילי דכולהו תנאי וכולהו אמוראי דמיירי במעלת השלום:

**שכל הברכות כלולות בו.**שכל ההצלחות הזמניות והנפשיות עומדות על תל השלום:

**ה' עוז לעמו יתן כו'.**וה"פ דקרא ה' עוז ותעצומות בהצלחת אשר לא תנתק יתן לעמו. ולכן יברך את עמו בכלי המחזיק כל סתם ברכה והוא השלום:

**בקשהו במקומך.**פי' אם אפשר במקומך בקש השלום. ואם לא תוכל טרח ללכת למקום אחר למצאו כגון להתרפס לפני רעך ולהרבות אוהבים. עוד יש לפרש בקשהו עם אנשי מקומך. ורדפהו אפי' עם בני עיר אחרת:

**הרי שעה שאני נותן תורה.**וכדאי' בפסיקתא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו עם אלו והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה. כשבאו לסיני השוו כולם אגודה אחת ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל נעשו הומניה אחת. אמר הקב"ה התורה כולה שלום ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום. הוי וכל נתיבותיה שלום עכ"ל. אבל אם לא היה אז באחדות גמור אע"פ ששם ההר חמד אלהים לשבתו לתת התורה עליו. מ"מ לא היה נותנה מיד אלא היה מעכבם שם עד יהיו בשלום:

**בדאות.**מלשון (מלכים א' י"ב) בחדש אשר בדא מלבו. ופרש"י לשון כזב:

**לא אמר כן כו'.**דא"כ יהיה ביניהם קטטה שהעקרות ממנה והיא היתה מתרעמת על בעלה כי מצדו העקרות כדלקמן בבמדבר רבה פ"י. אבל אמר דמ"מ סמנים היא צריכה שאין הורתה בדרך נס גמור אלא סמנים צריכה לעשות בדרך רפואה. והיינו מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר שתזהר מהדברים המעכבים הרפואה כגון קור וקצת מאכלים. וכל אשר צויתיה תשמור היינו הסמנים שצוה עליה שתעשה. וזה שלא כמה שאמר לה הנה נא את עקרה והרית וגו' שלפי זה לא יועילו סמנים כלל. וההריון נס גמור. אבל בהתרפאות על ידי סמנים נראה שלא היתה עקרה ממש:

**חורי.**שנית:

**מצות.**פי' ריבות. ומה שנכתב בפנים המדרש מצות וריבות מילת וריבות הוא פירוש על תיבת ומצות:

צריכין שלוםוכדאמר בבמד"ר פ' י"ב החיות של אש ורקיע של שלג ולא זה מכבה את זה כו' מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כו' לית מזל חמי כו'. שבכל כיוצא כאלו תמצא השנאה והקנאה בין האנשים. ומשלמות מעשה ה' בעליונים שלא יהיה בהם כדברים האלה:

בין יוסף לאחיוואמר שדברו הכתובים לשון בדוים כו' בין יוסף לאחיו ולא הביא ראה מהשבטים עצמם שדברו דברים בדוים בשביל השלום. י"ל דס"ל דמן השבטים עצמם ליכא ראיה שהרי מפני הסכנה דברו שקר ובהא פשיטא דמותר לשקר וכדאמרינן וחי בהם ולא שימות בהם. אלא מהכתובים איכא ראיה דמאי קמ"ל בהא. דהיכי דאיכא סכנה פשיטא. אלא אם אינו ענין לעצמו תנהו לענין שלום בעלמא אע"ג דליכא פקוח נפש [יפ"ת ונזה"ק]:

**ולא אשכחן ביעקב כו'.**וא"ת מאי ראיה היא זו הרי כמה מילי דלא כתיבי בדוכתייהו וילפי' להו מספורים אחרים כגון ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו שלא נזכר במקומו. וכאלה רבים. וי"ל דכיון דשבח יעקב הוא אילו שת לבו לצוות קודם מותו. שאע"פ שהוא חשב שאין צורך לדבר כי לב יוסף שלם. מכל מקום יותר טוב הי' אילו צוה ולא יסמוך אפירוקי לסכנתא. א"כ לא הוה שתיק קרא מינה שאין דרך הכתוב להעלים מה שהוא שבח הצדיקים. ועוד כדי שנלמוד ממנו [יפ"ת]. אבל בספר הישר אי' שבאמת צוה יעקב זה:

**שאפילו בשעת המלחמה כו'.**ר"ל כי השלום גדול כי הוא דבר שאין ראוי כלל שיסולק ואל תאמר כי בשעת מלחמה אין כאן שלום כי המלחמה הוא הפך השלום. שמאחר שראינו שהתורה התירה להרגם כי הם ראוים להריגה. עכ"ז גדול השלום כי אף בשעת מלחמה לא יסולק השלום. ולא ניתן רשות למלחמה רק כאשר אינם רוצים בשלום. אבל אם יחפוצו בשלום יקובלו. ומזה תראה כי אין הסרה מן השלום:

ששמו של הקב"ה נקרא שלוםמפני שהוא אחד הגמור. ופשוט תכלית הפשיטות. וא"כ אין בו הרכבה מאומה ואין בעצמותו שום ניגוד:

ה' שלוםדרשו ה' שהוא שלום שגדר השלום רק אצלו יתברך. כי הוא האחד הגמור הפשוט ואין בו שום ניגוד והרכבה מאומה:

במקום מטונףשזכירת שם שלום מביא לידי זכירת ה' שהוא השלום הגמור ולכן אסור להזכיר במקום מטונף:

יציבאעומדת:

תנתא מדרשאשונה מדרש (מת"כ) או פי' נתאחרה הדרשא דר"מ. והא"א כתב שהני תיבות תנתא מדרשא מיותר. ול"נ דצ"ל איעני מדרשא. ופי' נמשך הדרשא. ועיין בבמד"ר פ"ט. והרד"ל גורס חדא איתתא וילפא שמעא ליה (רגילה לשמוע לו) ענתא מדרשא [נתאחרה הדרשה] אמתינת כו' וכ"ה בירושלמי ספ"א דסוטה ובבמד"ר פ"ח וכצ"ל עכ"ל:

**אמתינת כו'**המתינה עד שמסיים:

בוצינא טפיפי' הנר כבה. שלא תכבה ת"א לא תטפי:

אן הויתאנה הוית:

קליא דרושאפי' קול של הדרשן:

כן כןוהוא לשון שבועה כן וכן יהיה לי שלא תכנס לכאן כלומר לביתי עד שתלך ותרוק בפני הדורש. ואותו האיש היה רשע ומכוין לצערה (מת"כ):

יתיבאכצ"ל פי' ישבה חוץ לביתו שבת ראשונה ושניה ושלישית:

מגירתאשכינותיה:

כדוכזאת. כלומר עדיין לעת כזאת:

אתון צהיביןאתם שרוים בכעס יחד [ערוך]:

**אתינן כו'**נבא עמך אצל הדרשן. וכן עשו והלכו למצוא לה תקנה:

דחמישראה:

**אית מנכון כו'**כלום יש מכם ובכם אשה דחכימא כו' פי' חכמה ובקיאה ללחוש על העין שחש בעיניו. וכשהיו מלחשים היו צריכין לרוק על העין:

**אמרין לה מגירתא כו'**אמרו לו השכנות כדו כו' בכן את תלך ורוקק לו בפניו ותהא מותר לבעליך וכן עשתה והלכה וישבה לפניו ללחוש עינו:

**כון דיתבא כו'**כשישבה לפניו ללחוש היתה מתיירא מפניו מפני הבושה:

לית אנא חכימאאין אנא חכמה ובקיאה ללחוש על העין:

רוקי באנפיתהיה רוקק בעיני ז' פעמים:

ואנא מינשיםפי' מתרפא:

עבדא הכיןעשתה כן:

**איזילי כו'**לך אמור לבעליך אתה אמרת לרוק בפני הדורש פעם אחד לבד ואני כו':

לחד מינןלאחד ממנו:

**לא דיו למאיר כו'**וא"ת בשלמא בסוטה א"א בענין אחר. משא"כ באשה זו הלא היו יכולים לכוף אותו שיתרצה. וי"ל שאף שאם היה מתרצה עכשיו מ"מ היה נוטר השנאה בלבו על אשר הביאתו לידי מלקות. או י"ל דדעת רבי מאיר שאין הבעל ראוי למכות שבאמת היא עשתה שלא כדין שאיחרה בבהכ"נ [שירי קרבן]:

**עושה שלום בין העליוני' כו'**עי' בב"ר פ' י"ב. ועי' בענף כאן:

וטובותהיינו קרבנות דמפרש בסמוך:

חותמים בשלוםמשום שאין קיום הדבר אלא בחותמיו. ושלום נותן קיום. לפיכך חותם כל הברכות וטובות וכו' חותמים בשלום (ספר נתיבות עולם):

בעוה"בדהיינו נחמות דקאמר לעיל. מנין כלומר שאולי אינם צריכים עוד לברכת שלום אחר שלא יהיה יצה"ר בעולם ולא שנאה ולא תחרות ת"ל הנני נוטה אליה כנהר שלום. וישעיה כוליה נחמתא וסיים בהך נחמתא:

אינו פותח אלא בשלוםוהכא לא נקטיה אינו חותם כהני דלעיל. שבשורות טובות של מלך המשיח אין להם סוף שבכל יום יהיה מוסיף בטובה. לכן פתח בשלום: