מתני' לא תאכל. בו ביום בגמ' מפרש טעמא:

גמ' מוכנת היא. הביצה ע"ג אמה דסובר סתם תרנגולת לאכילה עומדת כדלקמן ולאו מוקצה היא דבעודה בתוך מעיה אם נשחטת האם היתה נאכלת:

נעשית. כדבר מוקצה שאינו ראוי לאכילה מחמת לחותו כגון גרוגרות וצמוקים שנתייבשו בשבת והוא לא ידע בו שיתייבש:

שמא אינו אסור. בתמיה דודאי אסור דהא בכניסת שבת הקצה אותו מדעתו א"כ ה"ה ביצה נמי כיון שלא ידע שיוגמר הביצה היום אסורה:

הרי אלו מותרות. והך ברייתא ודאי ב"ה היא דלב"ש אפי' נולדה מותרת כ"ש בתוכה ואס"ד דטעמא דב"ה דאסרי משום דהויא כמוקצה שיבש אף בנמצאו גמורות בתוכם לאחר שחיטה יאסרו דהא לא ידע שיגמרו במעי אמן:

לא דומה וכו'. א"כ לא דמיין למוקצה שיבש שהרי עדיין אינן גמורות ולזה לא הוויין מוקצה מעולם שהרי היה דעתו על האם ומסתמא חשב נמי שימצא בתוכה ביצים שאינן גמורות ואף זו כאחת מהם שאינם גמורות לכל דבר אע"פ שקליפתן הלבנות עליהן:

וחורנא. ואידך:

שאינה נגמרת לאפרוח. שאין ביצה ראויה שינצר ממנה אפרוח אא"כ נולדה בחיי התרנגולת:

מה הן בחלב. ביצים הנמצאים בתרנגולת שחוטה אימתי מותרין לאכלן עם חלב ולא הוויין כבשר:

מעורות. מחוברות בגידין בשדרה בשלל הקבועין בו כגופם דמיין והן כבשר ואסורות בחלב:

שיצא רובה מעי"ט. וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרות דה"ל כאילו נולדה מאתמול:

מה פליגין. כי פליגי:

בשיצא מיעוטה. כלומר אפי' יצא מיעוטה וכ"ש אם לא יצא כלל:

כשם. שביצה שנולדה בי"ט אסורה באכילה לב"ה כך אסורה בטלטול:

נתערבה. ביצה שנולדה בי"ט במאה או באלף כולן אסורות דה"ל דבר שיש לו מתירין ולא בטיל:

מה כמ"ד וכו'. הניחא למ"ד ספק מוכן כלומר ספק מוקצה אסור בי"ט הלכך כולן אסורות דספיקא נינהו אלא למ"ד ספק מוכן מותר. קשיא הך ברייתא מ"ט נתערבה אסורות ופלוגתא היא לקמן פ"ג:

ומשני מודה הוא דהכא אסור. דלא דמיא לספק מוקצה כגון פירות שספק אם נשרו היום מן האילן או מאתמול דאיכא ספק אם יש כאן איסור כלל אבל הכא בנתערבה שיש כאן ודאי איסור אלא דמספקא לן אם זו היא מודה דכולן אסורין:

תאכל. הביצה שנולדה בי"ט ואמה:

אם היתה אמה מוכנת וכו'. וה"ק תאכל היא אגב אמה:

ופריך ואין כל התרנגולים מוכנים לשחיטה. בתמיה ופשיטא דהיא ואמה שריא ואם בא לומר כב"ש לישמעינן ביצה ואמה ל"ל פשיטא דשריא:

תאכל בהכינה של אמה. לעולם כב"ש וה"ק לכך הביצה מותרת שמוכנת ע"ג אמה וכדאמרינן לעיל אליבא דבית שמאי:

שמתיר עצמו. בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא:

מדברית. בהמות הרועות באגם דתנן לקמן סוף מכלתין אין משקין ושוחטין את המדברית משום מוקצה אמאי נימא הואיל ואיתקן לשחיטה דכל זמן שהיתה רועה באפר לא עמדה לשחיטה כלל:

צבייה שבאת לידו בי"ט תהא מותרת ולא תיאסר משום מוקצה לפי שהיא מתרת עצמה לאכילה בשחיטה בתמיה:

חזר ר' זעירא ואמר. דטעמא אחרינא איכא הכא להתיר עגל שנולד ביו"ט ולא דמי לביצה לפי שהעגל מאתמול הוא גומר כלומר שהרי היה יכול להיות נולד יום או יומים קודם י"ט וא"כ לא אקצי דעתיה מיניה ברם הכא בביצה אי אפשר שתלד עד שתהא הביצה נגמרת ובו ביום נגמרה בו ביום נולדה ויש כאן איסור מוקצה:

אמר ר' בא אתייא. האי טעמא דר"ז לחלק בין עגל לבין ביצה כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין דבהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים כדאמר בהאי תלמודא בפרק החולץ בהלכה י"א ופליגי התם אם יולדת נמי לחדשים מקוטעין או לשלימין דוקא ומילתא דר"ז לא אתיא אלא כהאי מ"ד דיולדת ג"כ למקוטעין וכשנכנסת לחדש התשיעי ראויה היא שתלד בכל יום ויום ודעתיה על הולד אבל כמ"ד בהמה יולדת לחדשים מסויימין וט' שלימין בדוקא א"כ הגע עצמך דבכה"ג שסיים לו היום אימתי שעלה עליה הזכר ולא כלו תשעה חדשים שלימין עד בו ביום שנולד העגל והוא יו"ט והשתא איכא איסור מוקצה עליה ודמי לביצה שבו ביום נגמרה ובו ביום נולדה ואנן סתמא אמרי' עגל שנולד בי"ט מותר ומשמע דבכל גווני מותר ושמעינן השתא דלא אתיא מילתיה דר"ז אלא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין:

גוזל שנולד ביו"ט וכו'. כדלעיל גבי עגל. ופריך לא כן תני בברייתא ביצים שריקמו וכו' ואפי' שחטן אסורין משום שקץ:

תיפתר. דמיירי באלין דנפקין מקליפתן ועם כנפיהון עליהן:

ר' אבהו וכו' שאיל. על האי ברייתא ששנינו כל שתשמישו ביום וכו' כהאי התיבון דלקמיה:

הרי התרנגולת וכו'. והיא יולדת בין ביום ובין בלילה כדאשכחן דלפעמים יולדת בלילה:

שנייא היא. היכא דיולדת בלילה שכן היא יולדת לפעמים בלא זכר אלא בספנא מארעא ודוקא אותה יולדת היא אף בלילה:

עגל שנולד מן הטריפה בי"ט מותר. דאע"ג דלא שייך כאן לומר דמוכן אגב אמו הוא אפ"ה מותר דנעשה כדבר מוכן שטמון בדבר שאינו מוכן וכשיוצא ממנו נשאר הוא מוכן:

תמן תנינן. בפ"ה דעדיות:

ביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק. שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק מותרת כדברי ב"ש וכו'. וגרסי' לסוגיא זו בפ"ב דע"ז בהלכה ז':

גמורה היתה. דמאחר שנמצאת נגמרת אמרינן גמורה היתה עד שלא נעשית נבילה:

מעתה אפילו אין כיוצא בה וכו'. דנימא נמי שנתהווה בה הביצה קודם שנתנבלה:

אם אומר את כן וכו'. כלומר באין כיוצא בה נמכרת אין להקל שמכיון שלא נגמרה הויא כבני מעיה וקשורה בשלל של ביצים ולא נתיר שלל של ביצים של נבילה:

וב"ש כמשנה אחרונה וב"ה כמשנה הראשונה. בתמיה דטפי אית לן לאוקמי ב"ה כמשנה אחרונה דתיהוי הלכתא כוותייהו:

אין מעמידין. חלב:

לא בקיבת הנבילה. כלומר בחלב הקרוש שנמצא בקיבה מחלב שינקה בחייה:

ולא. בחלב שנמצא בקיבת בהמה ששחטה עכו"ם:

חזרו לומר מעמידין בקיבת נבלה. כיון דאינה מחוברת בה בבהמה עצמה מותרת:

בעי. פריך מה כר"א וכי כר"א א"ר יוחנן לשמעתתיה דקאמר אין מעמידין בקיבת עכו"ם משום דקסבר סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם הלכך אע"ג דאינו מחובר בגופה מיתסר דאפילו פירשה של עכו"ם מיתסר דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכ"ש האי דניחא ליה בניפחי':

ר"י בשם רבי יוחנן. פליג אר"ח בר בא וסובר דאין חילוק בין קיבת נבלה לקיבת עכו"ם דבמשנה הראשונה תרווייהו אסירי דקסברי אפילו דבר שאינה גופה אסור ובמשנה האחרונה תרווייהו שריין דדבר שאינה גופה מותר:

לשון מתניתא. דס"פ כל הבשר דתנן קיבת עכו"ם ושל נבלה אסורה וכו' כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת:

מסייעא לר"ח בר בא. דאמר משמיה דר"י דאף למשנה האחרונה אין מעמידין בקיבת העכו"ם וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. אתיא כמשנה אחרונה קיבת העכו"ם דשריא וקשיא לישמעי' קיבת העכו"ם וכ"ש קיבת טריפה אלא ודאי דקיבת העכו"ם אפי' לאחר תהא אסורא:

ומשני אפי' דיסברון וכו'. לעולם ב"ש וב"ה כמשנה האחרונה לא קשיא אב"ה דאסרי ביצת נבלה דביצה גידולי התרנגולת וה"ל כנבלה עצמה:

קיבה. החלב שבקיבה ממקום אחר באת ממה שינקה מן הכשרה ולכך מותרת אפילו משל נבלה:

שביקעו. שדרסו:

אמרו. אע"פ דקי"ל כב"ה דביצת נבלה אפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה שאני ביצה דמגופה גדלה משא"כ קיבה:

היא המחלוקת. זו היא עיקר מחלוקת דבית הלל סברי דסעודת שבת ויום טוב בעי הזמנה מיום חול מדכתיב והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וליום טוב דכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשבה רחמנא לסעודת שבת ויום טוב דבעי הזמנה ואין י"ט מכין לשבת ולא שבת לי"ט וב"ש סברי דאף שבת וי"ט לא בעי הכנה:

ר"ח. הורה לאנשי ציפורי בספיחי חרדל שמותרין לקנות בשביעית כר"י דתנן בפ"ט דשביעית רי"א ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה להביאן מן המשומר:

ובביצה כר"י. דנולדה בשבת לא תיאכל בי"ט:

עאל. נכנס רבי יוחנן ודרש להן כרבנן דהכא בביצה נולדה בזה תיאכל בזה:

וכרבנן. דהתם ספיחין אסורין:

מן קומוי. מלפני שני דברים אלו ירד ר"י מן ציפורי לטבריא אמר מה הבאתם לי האי סבא רבי חנינא מה שאני מתיר הוא אוסר ומה שאני אוסר הוא מתיר:

אתא. מעשה לפני רבי יוסי בביצה שנולדה בי"ט לאכלה בשבת שלאחריו ורצה למיעבד כרבי יוחנן כיון ששמע דרב ור"ח תרווייהו פליגי עליה דר"י ואסרי לא פסק כלל הוראה זו:

שרע. השמיט:

דאיתפלגון. דפליגי רב אולי צ"ל ור"י ושמואל:

שירי פתילה שכבו בשבת מהו להדליקם בי"ט. מי דמי להכנה שע"י שכבו בשבת וניתותרו ראוין לי"ט:

ופריך מה אכפן לה פתילה לגבי ביצה. מאי דמיא פתילה לביצה פתילה אסורה משום שהוקצה לשבת ודמיא לנר חנוכה שהוקצה למצותו שאסור בהנאה לאחר שכבה והלכך גם ביו"ט הסמוך לשבת אסורה דקדושה אחת הן אבל ביצה אסורה משום הכנה דכל ביצה דמתיילדה האידנא מאתמול גמרה לה ליכא למשמע מפתילה שי"ל דלית ליה הכנה:

מה אכפן. מה איכפת ובעירובין הגי' מה מכפלה:

מן מה. שאנו רואין דחכמים מדמין פתילה לביצה שמעינן דאף ביצה משום מוקצה אסורה ולא משום הכנה וכיון דהוקצה לשבת אף ביום טוב אסורה וכן שירי פתילה נמי אסורה משום שהוקצה לשבת:

משום ד' זקנים אמרו. י"ט הסמוך לשבת או שבת הסמוך ליום טוב ונאכל עירובו ביום ראשון:

הרי הוא כבני עירו בשני. משום דשתי קדושות הן ובין השמשות דשני שהיה לו לעירובו לחול כבר נאכל אבל אי קדושה אחת הן כבר קנה עירובו מביה"ש דראשון אף לשני:

תמן הוא עביד. התם גבי עירובין עביד ליום טוב ושבת ב' קדושות מדאמר הלכה כד' זקנים:

והכא. גבי שירי פתילה דאסר רב שמעינן דסבירא ליה דקדושה אחת היא וכדפרישית לעיל:

אמר רבי מנא. סיומא דקושיא היא מדקא משוי להדדי:

היא הדא וכו'. כלומר דא ודא אחת היא דביצה ופתילה שוין הן שמע מינה דטעמא משום דקדושה אחת היא וקשיא דרב אדרב:

הכל מודין. בית שמאי ובית הלל:

בנשרין. פירות שנשרו מן הדקל ביום טוב שהן אסורין:

ומשני אילו נשרים. כשהיו הפירות מחוברים לאילן:

שמא אינן אסורין. בתמיה ודאי שהן אסורין הלכך לא מהני להו מה שנפלו בי"ט ומוקצה הם:

אבל ביצים. כשהיו בתוך מעי אמן היה להן היתר על ידי שחיטת אמה דנמצאו בתוכם לכ"ע מותרין הלכך סברי ב"ש דלאו מוקצה היא אפילו יצאה מחיים:

ופריך מעתה. דביצה מותרת שהיא מוכנת אגב אמה א"כ אם נולד בי"ט לא תיאכל בשבת שלאחריו דהרי גם התרנגולת אסורה בשבת נמצא שי"ט הכין לשבת וכן הנולדה בשבת שהאם אסורה בשחיטה לא תיאכל בי"ט שלאחריו שהרי ביומו אסור' ואין מכין לי"ט:

לא דייך וכו'. אין הטעם משום הכנה אלא משום נולד הלכך אינו אסור אלא ביומו ואין לך להרבות באיסורה:

עיטורי סוכה. שעיטרה בקרמין וסדינין ותלה בה אגוזים ושקדים:

מה הן. בשמיני של חג:

הן בטילין ע"ג סוכה. ואסורין:

מכאן ואילך. לאחר ז' הן כמוכנין ליהנות מהן ומותרין:

קדושת י"ט עליהן. כלומר קדושת התחלת י"ט עליהן דמגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא ואסורין בשמיני:

מה אתא מישאול. כי קמיבעיא לי אם חל שמיני בע"ש מותרין בשבת שלאחריו אע"ג דבין השמשות נמי היו אסורין ולא אמרינן תרי מגו או דילמא אפילו תרי מגו אמרינן:

כמ"ד שתי קדושות הן. הוא דקמיבעיא לי דלמ"ד קדושה אחת הן ודאי אסורה:

מתני' בש"א שאור בכזית וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי ומשום דהנך תלת מילי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה בי"ט תני להו הכא גבי הדדי:

גמ' לא שנו. כי פליגי ב"ש וב"ה לביעורו. דב"ש סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חימוצו קשה שחייב לבער וכ"ש שאור שחימוצו קשה אלא ש"מ שיעורו של זה אינו כשיעורו של זה ולא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי זה וזה בכזית דילפינן ביעור מאכילה:

הא לאכילה. לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכ' בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת לומר לך ששיעורן שוה:

ה"ג בין לביעור ובין לאכילה בככותבת קם רבי מנא עם ר"ח. ואמר ר"ח דבאכילה לכ"ע בכזית:

א"ל. ממאן שמע רבי דבר זה:

דילא כן. דאל"כ אלא דב"ש סברי דאף באכילה שאור בכזית וחמץ בככותבת קשיא ליתני במתני' דריש כריתות ל"ז כריתות ונחלק חמץ לשני כריתות לשאור וחמץ דכיון דאין שיעורן שוה אם אכלן בהעלם אחת חייב שתים ומתני' קחשיב כמה קרבנות חייב אם עשה לכריתות כולן בהעלם אחת אלא מדלא קחשיב אלא ל"ו כריתות ש"מ דשיעורן שוה:

מתני' השוחט חיה ועוף. הבא לישחט חיה ועוף ונמלך בב"ד כיצד יעשה:

בש"א. בית דין מורין לו שישחוט לכתחילה ויחפור בדקר נעוץ:

דקר. יתד שנועצים בארץ:

שאפר כירה מוכן הוא. לא קאי אמלתייהו דב"ש וב"ה אלא מלתא באנפי נפשה היא וה"ק ואפר כירה מוכן הוא וא"צ הזמנה דדעתיה עילויה:

גמ' שהותר מכלל בישול ביום טוב. מתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך:

לוקה. דלא אמרינן מתוך וכו':

שהותר מכלל חרישה בי"ט. אי מזדמני ליה צפור וחיה לשחוט ואם היה מבקש אחר עפר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם אין יכול לקפלו וליטלו מותר לחפור לכסות בו דמן ובברייתא תניא דהחורש בי"ט חייב ובבבלי בפסחים דף מ"ד מביא הברייתא:

לא הותרה חרישה כדרכה. אף כשהתירו לו חרישה לכיסוי ביו"ט לא התירו אלא ע"י שינוי ואינו אלא שבות בעלמא משא"כ בישול כדרכו מותר הלכך אמרינן מתוך:

דר"ש היא. מתני' אתיא כר"ש דאף אם היה לו דקר נעוץ מ"מ גומא קעביד בי"ט אלא ודאי דס"ל כר"ש:

דר' שמעון אמר מלאכה שאין צריך לגופה. כגון הכא שא"צ לחרישה ולא לגומא אלא לעפרה אינו חייב עליה ואע"ג דמדרבנן אוסר ר"ש מ"מ משום שמחת י"ט התירו:

אתה אמרת דבר זה. דמתני' כר"ש:

וזה. השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו':

אחד מהם נאמר כ"ג. הן דהא אי ר"מ כר"י ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע חייבין עליה ע"כ לומר דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה דלר"י הכל אסור לדבריך שאתה אומר דכחרישה ממש היא חפירת דקר ולא הותרה חרישה מעולם בי"ט:

אלא ר"מ ור"ש אמרו דבר אחד. ע"כ לומר דר"מ ור"ש תרווייהו סברי דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע פטור עליה וב"ש וב"ה בשמחת י"ט פליגי:

לא כן סברנן מימר. לא כן א"ר יוחנן בפ' במה מדליקין (דף י' ע"א) גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וא"ר יוחנן רבי יוסי ור"ש אמרו דבר אחד דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הל"ל דשלשתם אמרו דבר אחד:

אלא מילי דצריכין לרבנן וכו'. מאי דמיבעיא לרבנן והיינו ר' יוחנן דמיבעיא ליה הך בעיא דבסמוך בקצירת העשבים פשיטא לכם דהא גם בחופר לכסות פסיק רישיה הוא ואפ"ה מתיר ר' שמי אליבא דר"ש ומאי דפשיטא לרבנן דטעמא דמתני' דביצה משום דחרישה כלאחר יד היא מספקא לכון דה"ל לב"ה להתיר אפי' לחפור:

קצר לצורך עשבים. כלומר פשיטא אם קצר לצורך עשבים שחייב משום קוצר ואינו חייב משום שהוא מיפה את הקרקע כיון דא"צ לגופה שאין כונתו בקצירת העשבים לייפות הקרקע כי אם ליהנות מן העשבים:

לא צורכה. לא מיבעיא לן אלא בקוצר לייפות הקרקע אם הוא חייב משום קוצר דה"ל פסיק רישיה שא"א לייפות הקרקע אם לא בקצירה ומודה ר"ש דחייב ומשום מייפה את הקרקע שהיא תולדה דחורש או לא מחייב אלא משום חורש ולא משום קוצר דאף בפסיק רישיה פליג ר"ש:

ואפילו תימר דר"ש. כלומר הא דקמיבעיא לן לר"ש אם מודה בפסיק רישיה או לא אבל לרבנן דר"ש דסוברים מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ודאי אפי' נתכוון לקצירת עשבים חייב אתרווייהו דהא מ"מ קצר וגם מיפה את הקרקע:

מיליהון דרבנן. הא דר' חייא בשם ר"י:

ה"ג מסייעין לרבי שמי דלעיל דאמר דלר"ש אפילו פסיק רישיה פטור:

לגופו. אם לאכול הדג סחטו ממשקה שצף עליו והנבלע בו מותר לכתחילה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקין הוא צריך:

אם להוציא ציר. שהוא צריך למימיו חייב חטאת:

ואפילו תימר דר"ש היא. הא ודאי כר"ש אמר ר"י למילתיה דלרבנן אפי' לגופו חייב דאע"ג דאין צריך למימיו מ"מ הרי סחט והוציא ציר:

זאת אומרת. מדאיצטרך לאשמועינן דמותר לכסות באפר כירה ש"מ דשאר צרכיו לדברי הרשות אסור לעשות באפר כירה דאל"כ לישמעי' בדבר הרשות וכ"ש בכיסוי דמצוה היא:

אבל אם הכינו. מעי"ט לכל צרכיו:

ה"ג מכסין בו צואה ומצוה ואתיא כהאי דאר"ש דדרש ר' אחא וכו' :

צואה. הכניסו לכסות בו צואה:

איתפלגון. פליגי בה:

יש הכן לצואה. מהני הכנה שיהא מותר לכסות בו צואה:

וחורנה. ואידך:

ויכסה בו את הכוי. אם איתא דיש עפר מוכן לכל צרכי אדם צ"ל יכסה לכסות בו הכוי אלמה תנן בביכורים כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו דשמא חיה וצריך כיסוי והוא אינו יכול לכסותו בי"ט משום איסור טלטול עפר:

כוי. ספק חיה ספק בהמה:

א"ל כוי דרך בני אדם לטעות בו. שיאמרו מדהתירו רבנן לטרוח בי"ט לכסות דמו ודאי חיה הוא ויבואו לאכול חלבו א"נ יבואו להתיר לחפור בדקר ולכסות:

א"ל אם אומר את כן. שיאמרו מדהתירו רבנן לטלטל העפר יסברו שהוא ככיסוי הדם ממש א"כ אפי' בכיסוי צואה יבואו לטעות ויאמרו שאם אין לו עפר לכסות בו צואה מותר לחפור בדקר לכסותו כמו כיסוי הדם:

מכסין בו. דם צפור וחיה. ל"א אכוי קאי דמכסין בו:

לשעבר. בשכבר שחט מכסה בעפר זו שהכניס:

בבא לישאל בתחילה. קודם ששחט מה יעשה אם ישחוט או לא אוסרין אותו אע"ג שיש לו עפר זו שהכניס לטוח גגו:

מפני שהוא ספק. ואיכא למילף מק"ו דאין מכסין וכדמסיק:

ומה אם מילה שודאו דוחה שבת. דכתיב ביום השמיני ימול ביום אפי' בשב':

אין ספיקה דוחה י"ט. כדתנן בפר"א דמילה נולד ביה"ש נימול לט' לספק תשיעי בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל י"ט להיות אחר אותו שבת שהוא עשירי נימול לי"א משום דמילה שלא בזמנה לא דחיא דנפקא לן מהוא לבדו הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה:

ופריך ומותר לשחוט בשבת. בתמיה א"כ מאי קאמר שאין וודאו דוחה שבת הא ליכא כיסוי כלל בשבת:

אמר לה להא דמשני בשוחט לחולה בסתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן אבל ר"י ברבי בון אמרה משמיה דר"י:

בשוחט לחולה. שיש בו סכנה:

א"ל. לר' יוסי והרי תקיעת שופר בגבולין יוכיח דתנן בר"ה פ"ד במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה:

ופריך מה ספק יש שם. בתקיעת שופר בגבולין ביום טוב דאע"ג דעבדינן שני ימים ר"ה מספק מ"מ בתקיעה ליכא איסורא ממה נפשך דאם חול הוא מותר לתקוע ואם יו"ט הוא מדאורייתא מותר לתקוע:

באנדרוגינס שתוקע. ביו"ט והוא ספק איש ספק אשה ואשה פטורה מתקיעת שופר ואסורה לתקוע:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא דאנדרוגינוס תוקע:

מוציא את מינו. אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהם פטורים:

טומטום אינו מוציא לא את מינו. טומטום אחר כמותו שאם נקרעו שמא ימצא זה שתקע נקבה חבירו הוא זכר:

בעי. פריך אם תשובת חכמים לר' יוסי היתה מן אנדרוגינס וכי אפירכא זו יהא ר' חייא שונה שאין תשובה לדברי רבי יוסי לדבריך שאנדרוגינס תוקע לכתחלה תשובה מעלייתא היא אלא ודאי דאנדרוגינס אינו תוקע אלא בדיעבד אם תקע יצא א"כ ליכא תשובה לר' יוסי:

שהיה ר"ח הגדול אומר שאין לו שום תשובה. להשיב עליהם וזה דר"י חדא מינייהו:

ה"ג מה אם מילה שאין ספיקה דוחה י"ט שאין ודאו דוחה לילי י"ט. דאפילו מילה שלא בזמנה דוקא ביום:

וקמת וכו'. וקם הדבר כמו דקמיבעיא לר"ח הגדול במה היתה התשובה של החכמים לר' יוסי:

וקשת בידיהון. דלא ידע והתשובה כן מיבעיא לרבנן בתראי דהיינו לר' יוסה וכדמסיק דלר' יוסה אנדרוגינס לאו יוכיח הוא:

ע"ד דרבי אחא. דאמר תשובת חכמים מאנדרוגינס צ"ל דסובר אנדרוגינס תוקע לכתחילה:

ע"ד דר"י. דאמר דלאו תשובה מעלייתא היא צ"ל דסובר דאנדרוגינס אינו מוציא את מינו אלא בדיעבד:

הדא דאת אמר. לא אמרן דמותר לכסות באפר כירה דוקא באפר שהוסק מעי"ט דמאתמול דעתיה עילויה לכל מילי:

אבל באפר שהוסק בי"ט. דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול אסור:

מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט. דאינו אלא איסור מוקצה שהוא מדרבנן:

ואל יחפור בדקר ויכסה. דאית ביה איסורא דאורייתא:

חברייא אמרין. דלכך מותר לחפור בדקר אף ע"ג דמלאכה היא מותר דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי לא תעשה די"ט דלא תעשה כל מלאכה:

דו. כמו דהוא:

אע"פ שאינה כתובה בצידה. סמוך לה ניחא דאף ע"ג דאין עשה דכיסוי הדם כתיב אצל ל"ת די"ט דחי אותה:

ע"ד דר' יוסי. אלא לר"י דהוא אמר כל שאין העשה כתובה סמוך לל"ת אינה דוחה אותה מ"ט התירו במלאכה בי"ט לצורך הכיסוי:

ומשני מכיון שהתחיל. במצות שחיטה אומרים לו שיגמור המצוה ויכסה דהא מיהת עשה היא ודחיא הל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה:

קערה שחקקה קוף. בי"ט מהו שיהא מותר להשתמש מי הוי מוקצה או לא:

קוף. אפ"א בלע"ז:

איתפלגון. פליגי בה ר"ז ור"ה חד אמר אסור ואידך אמר מותר:

נעשה כמוקצה שיבש. בשבת ולא ידע בו ואפ"ה אסור ה"ה קערה נמי אסורה:

נעשה כטבל שתקנו בשוגג. דתניא אם תקנו מתוקן:

מהו להשתמש ע"ג. המקום שעמדה שם הקערה ונעשית גומא מי אמרינן דה"ל כבנין שנעשה בשבת ואסור או לא:

ופשיט כך אנו אומרים. לעולם אסור להשתמש ע"ג קרקע דלמא אתי לאשויי גומות:

מתני' אין מוליכין את הסולם. סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך:

מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן:

אא"כ נענע מבעוד יום. בבריכה ראשונה איירי וסברי ב"ש דחיישינן דלמא כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוה טלטול שלא לצורך אבל משנענעו ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה תו לא חס עלייהו וב"ה סברי דלא גזרינן ובדבור בעלמא סגי:

גמ' נפק לברא. יצא חוץ לעיר לכפרים לראות שדותיו:

כד. כיון שבא לגבי ר"ח אביו:

ואקים. ר"ח אמורא שידרוש ברבים ברייתא דבסמוך שידע ר"י בנו שטעה:

אבל בסולם של עלייה. לעלות בו לעלייה לדברי הכל אסור:

אר"י בר' אחא סולם של שובך. לכך מותר לטלטלה שלא היה יכול לעשותו מאתמול שהרי כחושין היו אז ולכך הניחן בשובך עוד יום אחד כדישיגדלו אבל סולם של עליי' כבר היה יכול לטלטל' מאתמול ולעשות מלאכתו שעל העליי' מאתמול:

אר"י בר' בון. טעם אחר לחלק ביניהם:

יכול הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו. כלומר ליקח היוני' מהשובך וניכר לכל שלצורך י"ט הוא עושה אבל סולם של עליי' שאינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו והרוא' אומר להטיח גגו לשפע הטיח על צד הכתלים שיזובו מימיו הוא עושה והרי הוא עושה מלאכה בי"ט:

סולם של שובך שהוא עולה בו לעליי'. איכא בינייהו דלר"י בר' בון שרי דליכא חשש הרואים שהרי סוברים דלצורך הוא מטלטל' ולר"י בר אחא אסור שהי' לו לעשות מאתמול:

וסולם של עליי' שהוא עולה בו לשובך. דלר"י בר אחא שרי שהרי לא הי' יכול לעשות מלאכתו מאתמול ולר"י בר' בון אסור מפני הרואים:

ופריך מחלפא וכו'. קשיא דב"ש אדב"ש:

דתנינן תמן. לקמן ס"פ המביא:

עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו:

ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בו ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ושאר שני שבוע אלא אורחא דמילתא נקיט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דסתם מוקצה גרוגרת וצימוקים הן ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:

מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי דיש ברירה:

ורבי ליעזר לאו שמותי הוא. בתמיה וכי לאו מתלמידי שמאי הוא וסובר דיש ברירה ואילו במתני' סברי ב"ש דצריך שינענע מבעוד יום דאין ברירה:

ומשני חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. מוקצה דבעלי חיים חמירי טפי משאר מוקצה ולא אמרינן בהו ברירה:

ופריך מחלפה שיטתן דרבנן. דודאי רבנן דפליגי אר"א לקמן ס"פ המביא כב"ה סברי ואמרי התם גבי מוקצה עד שירשום בסימן דאין ברירה:

והכא. ב"ה סברי דבעומד ואומר סגי דיש ברירה:

עוד אינון וכו'. סיומא דקושיא היא כלומר כ"ש הכא דאיכא חומרא יתירא דמוקצה בעלי חיים ואפ"ה מתירין ב"ה כ"ש לגבי פירות. ל"א עוד אינון וכו' וכי אית להו לב"ה דב"ח חמירא ממוקצה דגרוגרת וצימוקי' דודאי מוקצה דגרוגרת וצימוקים גריעו דאקצייה בידים והניחם על הגג משא"כ ביוני שובך:

מקש על שובכי'. הוא על השובך ואומר יזכה לי שובכי סגי לב"ה ואינו צריך לומר זה וזה אני נוטל דכיון שהזמין כולו שובך מותר בכולן:

מתני' זימן שחורים ומצא לבנים. הא פשיטא הוא אלא ה"ק זימן שחורים בקן זה ולבנים בקן זה ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא הני נינהו ואתהפיך אתהפוכי קמ"ל דספק מוכן אסור:

שנים ומצא ג'. ואינו מכיר המוכנין כולן אסורים:

מותרים. האחד הלך והשנים נשארו ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כן הלכו כולם והני אחריני נינהו:

זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן. ובתוך הקן לא מצא כלום אסורין:

גמ' מתניתא. דתנן שלשה ומצא שנים מותרין:

מאתים. זוז של מעשר שני הניח בתיבה ומצא מנה:

ומנה מוטל. ונשאר הך מנה ממעשר:

וחכ"א חולין. הואיל ולא העלהו לירושלים לא הפרידן זה מזה ושניהם נטלן והניחן במקום אחר וזה חולין שהניח הלום אחרי כן ושכח וה"ה במתני' אמרינן הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו:

תמן תנינן. פ"ד דמעשר שני:

הרי אלו חולין. מה שמצא הוא חולין שאני אומר מעשר שני ניטל ותנן התם בסיפא דמתני' מאתים ומצא מנה הכל מעשר:

דר' היא. סיפא אתיא כר':

חזר ואמר. מתניתין דהכא אתיא ככ"ע ושאני גוזלים שדרכן לפרוח הלכך אמרינן שהאחד הלך וחביריו נשארו משא"כ במעות כשניטל האחד אמרינן גם השני ניטל והני אחריני נינהו:

הוא הדבר בגוזלים וכו'. כלומר ל"ש גוזלים ל"ש ביצים שהניח בקן מעי"ט שלשה ומצא בי"ט שנים מותרין לתנא דמתני' ולא אמרינן הראשונים ניטלו והני בי"ט נולדו ואע"ג דגבי ביצים ליכא למימר דמעצמם נפרדו:

הוי דר' היא. הרי דמתני' ר' היא ולא רבנן:

א"ר יוסה. לעולם ככ"ע אתיא מתני' ושאני מעשר שאביו הניח ובנו מצא ואמרינן דלמא שכח אביו וכבר העלוהו לירושלים או טעה בדיבורו ומעיקרא לא היה אלא מנה:

במעשר שני כהדא דרבי. לחומרא דמנה מונח ומנה מוטל:

הדא דאת אמר. בתוך הקן ומצא לפני הקן דאסור דוקא בשיש שם שני קינין:

אבל בקן אחד. אין הדין כן אלא מותרין:

ופריך והא תנינן. במתני' אם אין שם אלא הן מותרין. ומאי קמ"ל ר' יודן:

בשאין שם אלא גוזל אחד וכו'. מתני' איכא לפרושי דאין שם אלא הן אותן גוזלות שהזמין בתוך הקן וכמניין ההוא מצא לפני הקן או שלא היה שם אלא שחורים קן אחד והן הזמין אבל ר' יודן קמ"ל שהיה בתוך קן שחורים ולבנים והזמין השחורים ומצאן לפני הקן ועדיין היו לבנים בתוך הקן ולמחר לא מצא הלבנים כלל וסד"א כי היכי דהלכו הלבנים אף השחורים הלכו ואלו אחריני נינהו קמ"ל ר' יודן דלא אמרינן הכי:

ה"ג המלחים את התריסים חייב משום בונה וכ"ה בשבת המחזיר את הקרשים שנועלין בהן פתחי החניות בשבת חייב משום בונה:

המלחים. היינו מדבקן:

וב"ה מתירין. בי"ט להחזיר לכתחלה בתמי' בשלמא לסלק את התריסין לא קשיא דמלאכת אוכל נפש הוא אלא להחזיר איך מקילין:

התירו סופו. להחזירן משום תחלתו כדי שיסלקן שאם לא יתירו לו להחזיר לא יסלקם כלל:

ופריך ולא יפתח. ומה בכך:

ומשני אף הוא ממעט משמחת י"ט. שאינו נוטל האוכלין שבתוכו לכך התירו לו אפילו להחזיר:

מחזיר. אף על גב דשרי לו להחזיר מכל מקום לא יחזיר כל צורכו כלומר לא יתקע דא"כ ה"ל כבונה:

כשאין שם פתח. בתיבה ובחניות התירו לסלק התריסין:

אבל בשיש שם פתח. אסור לסלק דהא לא התירו אלא משום שמחת י"ט וכיון דאפשר לו להשתמש דרך פתח אפי' בדוחק ליכא שמחת י"ט בסילוקו (מתני' דר"ש ולא כרבנן וכדמסיק):

מתני' העלי. יד של עץ גדול הרבה ועגול שכותשים בו את הריפות ודומיהן ומפני שמלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת אסרי ב"ש:

לקצב. לחתוך:

וב"ה מתירין. מפני שמחת י"ט ואע"פ שמלאכתן לאיסור:

לפני הדורסין. שידרסו עליו בני אדם כדי שלא יפסיד:

ולא יגביהנו. לטלטלו לאחר הפשטתו:

וב"ה מתירין. דאי לא שרית ליה לא שחיט שלא להפסיד העור ומימנע משמחת יום טוב:

תריסין. מוכרי בשמים יש להן חניות העשויות כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות ופעמים שמסלקין אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות ובשיש להם ציר באמצע איירי דב"ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו אותן שיש להן ציר מן הצד דהוה חזרתן בניין גמור:

וב"ה מתירין. דלא גזרינן בתריסי חניות ושרי להחזיר משום דבעי לאפוקי תבלין ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב:

גמ' הא שלא לקצב עליו בשר. אף ב"ה מודו דאסור לטלטלו אפי' לצורך גופו דמייחדי להן מקום ומקצי להן מקום:

מודין חכמים לר' נחמיה. דבפרק כל הכלים תנן כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך וקאמר רב בזיירי והן כלי עץ כמו קרשים נתונים במכבש לכבוש בהם בגדים ולפי שאלו הכלים אדם מקפיד עליהם שלא יתקלקלו ושלא יפגמו לפיכך מקצה דעתו מהם:

דו עצר ביה. שהוא עוצר וכובש בו:

במזורה דו חביט בו. הוא הכלי שהכובס מכה בו הבגדים על האבן כשמלבנן:

ובוכנה. הוא היתדות שמנפצין ומכתתין בהן המשי:

שוין שלא יגרדנו. להעור בידים דכיון שדורסין עליה תו לא פסיד הלכך אסור לעשות בה מלאכה:

ופריך מה אנן קיימין. הא דתנן אלא א"כ יש עליו בשר. במאי עסקינן:

אם. שהבשר מחובר להעור פשיטא דשרי דכגוף הבשר הוא:

אם בפרוש. מן העור אלא שמונח עליו וקאמרי ב"ש שמותר לטלטל מוקצה ע"י דבר הניטל:

הדא הוא דאר"י וכו'. א"כ מתניתין סייעתא לדר' הושעיא:

דיסיקא. שק שיש בתוכה מעות שהוא מוקצה מותר לטלטל ע"י ככר שנותנין עליו:

כהדא אנטיכי. סיר של נחושת שיש לו שני שוליים בעליון נותנין המים ובתחתון האש:

נפלת על ר"י. בשבת:

והשבון עליה. והניחו עליה רימון וטלטלה ע"י. ל"א והניחו עליה ככר והרימו את האנטיכי:

לא שהלכה כר' הושעיא. דמתיר לטלטל מוקצה ע"י ככר:

אלא. בשביל ר"י שלא יסכן ע"י המים שבתוך האנטיכי והא דהצריכו לככר דכל מאי דאיפשר למיעבד בהיתירא עבדינן:

שוין שלא ימלחנו. אף ב"ה מודו דאסור למלוח העור:

אבל הוא מולח עליו. אף על פי שהמלח מועיל לעיבוד:

לצלי. דאין מולחין אותו יפה:

מולח הוא אדם דבר מרובה. בבת אחת אע"פ שא"צ אלא לדבר מועט דחדא טירחא לכולהו:

מולח ומערים. לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה חביבה לי לאכלה היום וחוזר ומלחה:

מלח הכא. וכשהוא מולח הבשר מותר למלחה ע"ג העור פעם בצד זה של העור ואח"כ בצד אחרת עד שהוא מולח כל העור לפי שההפסד בא לו מחמת שמחת יום טוב התירו לו להערים:

מתני' לא את הקטן. ולא כל מידי דלאו צורך אכילה:

וב"ה מתירין. דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה:

גמ' הא גדול. אף ב"ה מודו דאסור להוציאו כיון שאין בו צורך כלל דיכול לצאת בעצמו:

וליידא מילה. ולאיזה דבר תנן קטן במתניתין:

בא להודיעך כחן דב"ש. עד כמה הן מחמירין דאפילו בקטן אסרי:

שמואל. היו מוציאין אותו בכסא משכונה לשכונה:

נאמר דהוה. שמואל אסתניס היה ולא היה יכול לצאת בעצמו:

א"ל ברי. היה שמואל ממני וממך ואפ"ה מותר דאף בגדול מתירין ב"ה ולא תני קטן אלא להודיעך כחן דב"ש:

אבנים שישבנו עליהן בנערותינו. שהן מקררין את הגוף מהן נחלש בעת זקנתינו:

ר' יונה. מצוה לחבירים שלא ישבו להם על האצטבאות החיצונות של בית המדרש של בר עולא שהן צוננים ומקררין את הגוף:

רב. מצוה לתלמידיו שלא ישבו על טבלאות החיצונות של בה"מ של אסי שהן צוננין:

ר' אבהו. הוה ירד לרחוץ בהנך מרחצאות של טבריא והיה מסתמיך על שני נסרים שלא לילך על הקרקע יחף מפני הצינה:

שרעין וזקפין. היה מניח אחד ובתוך כך זקפו השני והניחו אותו במקום שפסק הראשון וכן היו עושין תמיד עד שמגיע לקרקעות המרחץ:

מהו הכין. למה אתה עושה כן:

שימרתי כחי לזקנותי. שהצינה שהאדם סובל בנערותו מזיקו לזקנותו:

רב חונה. לא ירד בי"ט לבית הוועד והוא הבית המדרש שהחכמים מתוועדים שם לפי שלא היה יכול לילך:

רב קטינה שאיל. למה לא צוה רב חונה שישאו אותו בי"ט לבה"מ כמו בחול וכי לא תנינן שמותר לטלטל המפונקין והן החולין קצת בי"ט:

לצאת בכסא. שטוענין אותו בני אדם והוא יושב בקתדרא:

ומשני אפי' תלמיד. של חכם אינו טועה בזה ואיך יטעה רב הונא אלא כיון דריש גלותא רבים צריכין לו מותר וכדמסיק:

לבר גירטני. שם אדם:

אסיא. רופא:

מיטענה בסדינא. לנשאו בסדין שילך לבקר חולים בשבת:

מיטעון בסדינא. היו נושאין אותו בסדין שיכנוס לדרוש בציבור בשבת:

לא סוף דבר. לאו דוקא שיש בודאי צורך לרבים אלא אפי' אם ספק הוא שמא יצטרכו לו רבים נמי מותר להוציאו בשבת ובי"ט:

דלמא. מעשה שר' ליעזר וכו' הורו שמותר לשאת אדם ששמו פותא להשר בשבת שמא יצטרכו לו רבים:

לארסקינס. לשלטון:

לא בדא. אינו כן אלא אסור להוציאו:

ופריך והא ר' אבהו. ישב בי"ט ושונה ומפתח של פלטרין בידו:

ומשני פלפלין הוה ליה. בתוכו והרי הוא כמפתח של אוכלין:

מתני' אין מוליכין חלה. אע"פ שמותר בהפרשתה לא שרו ליה בהולכתה אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר:

מתנות. לכהן הזרוע והלחיים והקיבה:

גזירה שוה. לאו דוקא דכולה מדרבנן גזרו משום גזרה דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אלא דומיא דגז"ש:

מתנה לכהן. מכ"ד מתנות כהונה:

כשם שאין מוליכין. דבהא מודיתו לן שהרי מאתמול הוגבהה:

שאינו זכאי. רשאי לא נתנו חכמים לאדם כח וזכות בהפרשתם:

גמ' וקשיא על דב"ה. דאמרו תרומה אינו זכאי בהרמתה והרי מצינו תרומה שזכאי בהרמת' כגון שיש עליה תנאי שהתנה עליה מעי"ט שנים שאני עתיד להפריש למחר הרי הן תרומה וכדתנן בפ"ז דדמאי מי שהיה לו טבל בתוך ביתו אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש למחר הרי הן תרומה:

ומשני זו מפני זו. גזרו בתרומה שיש עליה תנאי שלא להוליכה בי"ט משום תרומה שהפרישה בי"ט:

ולמה. תני במתני' חלה הא אף בתרומה אפשר שמרימה בי"ט כגון שיש עליה תנאי:

מפני חלה שהורמה בי"ט. שרוב חלות נתרמו בי"ט מן העיסה שלש היום אי נמי חלה מותרו' להרים לכתחלה בי"ט אפילו בלא תנאי כגון עיסה שנילושה בי"ט:

ופריך עירס לא אמר. בברייתא אלא לש שאין חסר שום דבר והיה יכול להפריש חלה מעי"ט לכך אינו מפריש חלה בי"ט:

אבל עירס לא. גלגול לבד שלא עשה רק תערובות מים ומלח וקמח ולא נילושה בטוב מעי"ט מפריש חלה בי"ט מ"ט הא תנן פ"ג דחלה כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה:

תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף. כשיגמור כל תיקון העיסה:

בדין היה. שאף בטהור' לא יפריש החלה:

אלא בסוף. משנעשית עיסה גמורה דכתיב ראשית עריסותיכם תרימו משנקראת עיסה ומפני מה אמרו יפריש מיד משנתנו המים:

תקנה תקנו וכו' שלא תטמא העיסה. שמא יארע שום אונס טומאה בעיסה לכך מיהרו כדי שיפריש חלה בטהרה:

מתניתא. ברייתא דתני לשה מעי"ט וכו' אסור לטלטלה דוקא בי"ט של פסח איירי שהיה לו להפרישו ולשרפו קודם הפסח דהשתא צריך לחלל י"ט באפייתו כר"א בפסחים פ"ג:

הא בעצרת ובחג מותר. לטלטלה דמה בכך יפריש החלה ויניחנה:

על שם כל מלאכה לא יעשה בהם. והפרשת חלה נראה כמתקן כלי ושבותים למדו מדכתיב כל:

מתני' במדוך של עץ. אבל לא של אבן ומיהו במדוך של עץ נידוכין כדרכן וא"צ שינוי:

והמלח. במקום שיש מלח גסה:

בפך. של חרס ידוכנו:

או בעץ הפרור. הוא הכף שמגיסין בו הקדר' דמלח בעי שינוי דהוה ליה לדוך מאתמול:

גמ' פריך וידוך. התבלין מאתמול ולא ידוך ביום טוב כי אם ע"י שינוי ומ"ט דבית הלל דמתירין:

שטעמן מר. כשנידוכין מאתמול:

שטעמן פג. שמוציאין טעמן אם נידוכין מאתמול וריחו לא נמר מתרגמי' וריחו לא פג ולפי טעם זה אפילו תבלין המרים נמי שרי לדוך בי"ט:

שמואל שחק. מלח על הצד של המדוכה וכמתני' דבעי שינוי:

**נידוכין כדרכן.**כשאר תבלין ופליג אמתני' אלא סבר כתנא דברייתא:

אלונתין. יין ישן ומים צלולים ואפרסמון:

מרקי'. מערב כמו תמרוקי נשים שפירושו עירובי בשמים:

יצחק דיהבא. כך שמו:

מהו. לשחוק קונדיטון והוא עירוב יין דבש ופלפלין בי"ט:

א"ל. מותר והב לי ואנא אשתה ממנו:

וייב. כמו ויהיב:

מאן דעביד טבאות. מי שהוא עושה טוב וכדין מי לא צריך לשחוק הקונדיטון מעי"ט כלומר בי"ט אסור:

הכא הוא אמר. משמיה דריב"ל דשרי והכא קאמר לר"ז דאסור:

אלא. בשביל שידע ר"א דר"ז מחמיר ואף הן בני מקומו מחמירין בשביל כך הוא עשה כוותהון דדברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן:

אית וכו'. ואיכא דאמרי הכי אר"ז מאן שרוצ' שיהא הקונדיטון טוב לא שחיק ליה מן אתמול וכיון שהוא מפיג טעמו שרי לשחקו בי"ט:

דייא. כמו דיהא:

לקלה דרומה. אדם ששמו קלה שהיה מארץ דרום והיה עבדו של ר"י הנשיא אם שחק לר"י הנשיא מרק של קונדיטין בי"ט:

סיקריקין. מיני עיקרין ותבלין שצובעים המאכל:

ה"ג מה פליגין ליתן לקדרה הא לצלי מותר. וכ"ה בבבלי וה"פ כי פליגי ב"ש וב"ה לדוך מלח הרבה לקדרה אבל לצלי שנותנין דבר מועט מותר אפי' לב"ש:

אטריתא. בצק קשה שמייבשין אותו לכותח:

לייבש. בפעם א' לימים הרבה אסור אבל כדי ליתן ממנו לקדירה בי"ט מותר:

על יד על יד צריכה. לייבש דבר מועט לאכלו מיד בכותח מיבעיא לן:

מתני' בורר אוכל. מלקט האוכל אחד אחד מן הפסולת ואוכל:

אף מדיח ושולה. שמביא כלי מלא קטניות ונותן עליו מים והפסולת צף על פני המים ומסיר אותו בידו:

שולה. כמו של נעליך:

גמ' ולמה לא. יהא חייב חטאת ואילו עשה בשבת כמו שמתירין ב"ה בי"ט דהיינו ברירה כדרכו מי לא חייב חטאת ה"ה לב"ש אע"ג דמתירין בי"ט בשבת חייב חטאת. ל"א ה"פ ולמה לא מיבעיא לך אילו עשה כן לדעת ב"ה בשבת שמא אינו חייב אם ברר כדרכו בשבת לב"ה דודאי חייב אם כן אין למילף שבת מיום טוב ותבעי לך נמי אם בירר אוכל ואכל מהו שיהא חייב חטאת לדעת ב"ה:

יאות א"ר יונה אבא. שרבי יונה היה אביו של רבי מנא ואמר שפיר קאמר אבי דלא מיבעיא ליה אלא לב"ש ולא לב"ה:

למה שהותר מכלל ברירה בי"ט. דמספקא ליה אם סברו ב"ש דמותר לברור בי"ט אלא דלכך קאמרו בורר אוכל דכל מאי דאפשר לשנויי משנינן הלכך בשבת בכה"ג חייב או דלמא אפילו בי"ט אסור לברור ובורר אוכל ואוכל לאו ברירה היא כלל ואפילו בשבת אינו חייב עליה:

חזקיה אמר חייב. דאף באוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו מין שרוצה לאכול דאותו מין שאינו חפץ לאכלו עתה חשיב כפסולת לאותו שחפץ בו עתה ודוקא בבורר ומניח פליגי דבבורר לאכול לאלתר לכ"ע שרי:

בורר ומניח על השלחן. וקשיא לחזקיה:

תיפתר. הא דתניא בורר ומניח על השלחן היינו שהאורחים אוכלים מיד מה שמניח על השלחן דה"ל כבורר ואוכל מיד:

והתניא. בניחותא:

ובלבד שלא יברור כל המין. ומ"ט אלא דכשבורר כל המין ניכר הברירה במין הנשאר וזהו ודאי אסור שהרי אינו אוכלו עתה וה"ל כבורר ומניח והיינו דחזקיה א"נ הך ברייתא קשיא לתרווייהו דמשמע דוקא כל המין הוא דחייב וקשיא לחזקיה ומיהת אם בירר כל המין חייב וקשיא לר' יוחנן:

אם עשה כן בשבת. שבירר כל המין חייב:

ה"ג על דעתיה דחזקי' שכן הבורר כדרכו בשבת חייב חטאת. וכ"ה בשבת וזה הנשאר כבורר כדרכו הוא וכדפרישית א"נ ברייתא בי"ט נשנית וה"ק לכך אסור אפילו ביום טוב אפילו בירר לאורחין לברור כל המין שכן בשבת חייב חטאת:

שכן הבורר כדרכו במקום אחר. פי' הבורר אוכל מתוך הפסולת חייב לפיכך אם בירר כל המין חייב חטאת א"נ לפי שבשבת בבורר אוכל מתוך הפסולת חייב חטאת אם בירר כל המין בי"ט אסור:

ע"ד דחזקיה. דאוסר לברור אפי' אוכל מתוך אוכל ה"ה אפי' עיגול של דבלה שהוא גדול אסור לברור מתוך שאר עיגולין וכן רמונים אסור לברור זה מתוך זה:

אין כיני. א"כ היא אפי' בני אדם מתוך בני אדם אסור לברור לדעת חזקיה:

מאי כדון. הלכתא מאי כחזקיה או כר"י:

כל עמא. הכל מודים להא דר' אימי:

דר' אימי הוה ליה אורחין. הוציא לפניהם תורמסין עם הפסולת שלהם ולא ביררם מקודם אמר להו הבו דעתיכם לברור האוכל שלא תאכלו הקיסמים בסוף שהיו הקיסמים מעורבים עם התורמסים ש"מ דאסור לברור אוכל מתוך הפסולת אפי' לברור ולהניח על השלחן אסור אלא לברור לעצמו ולאכול מיד מותר ומחמיר טפי מדחזקיה:

דר"ג היא. הא דתניא בברייתא בי"ט סופג את הארבעים אתיא כר"ג שאינו מתיר לברור אלא להדיח וסובר דלא איפלגו ב"ש ובית הלל בברירה:

ומותר לשחוק ואסור לברור. בתמיה כיון דשחיק' דהיינו טחינה שריא שהיא מעשה קודם לברירה כ"ש דברירה שריא:

לא התיר. ר"ג לשחוק אלא שלא כדרכה דהטחינה ברחים שלהם לר"ג לא הוי טחינה כדרכה (רשב"א):

כל מלאכה לא יעשה בהם. וסמיך ליה ושמרתם את המצות ללמד מלישה ואילך מותר אבל לא טחינה והרקד' וכל שכן תלישה וקצירה:

ר"י פריך כלום למדו. היתר מלאכת יום טוב אלא מכאן דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' עד ושמרתם הרי דהיתירא דמלאכת יום טוב כתיב בין כל מלאכה לא יעשה ובין ושמרתם:

אך אשר יאכל לכל נפש עד ושמרתם. וה"ק אותם מלאכות דמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך הם מותרות לאוכל נפש אבל מלאכו' דקודם שנקראו מצות אסורים:

אך הוא לבדו. הרי אלו תלתא מיעוטין למעט שלש' קצירה וטחינה ורקיד' ואיכא בינייהו ברירה:

המשמר. שנותן שמרי' לתלויה וסינון:

משום בורר. דהאי נמי בורר היין מתוך השמרי':

לא מסתברא. כן אלא משום מרקד חייב המשמר:

בקדמיתא. בתחילה היינו אומרים דשפיר קאמר ר' זעירא דחייב משום מרקד:

אף המשמר יין מלמטה ושמרי' מלמעלה. מה שאין כן בורר הפסול' מלמטה:

ולא היינו אומרים כלום. דודאי אינו חייב אלא משום בורר:

הותר מכלל ברירה. יום טוב הותר מכלל שבת במלאכת ברירה שמותר לברור ביום טוב וכן לענין שימור הקילו ביום טוב כדמפרש בסמוך מה שאין כן בהרקדה לא מצינו שהותרה הרקדה ביום טוב מעולם:

אין שונין את הקמח. כגון שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לנפותו אין שונין אבל מרקדין לאחורי הנפה דהוה ליה שינוי:

אין תימר. ואס"ד דמשמר חייב משום מרקד וכרבי זעירא יהא אסור לשמר ביום טוב כי היכי דאסרו הרקדה:

אמר ר"י בר' בון די לא כר"י. אין דברי ר"ח דמתיר להרקיד אחורי הנפה אמורין אלא לר"י דמתיר אפ' מכשירי אוכל נפש אבל לרבנן מיבעיא לן ובשבת הגירסא ודלא כר"י ושם פירשתי:

בעיי דא מילתא. לרבנן דפליגו אר"י מיבעיא לן אם מותר לשנות הקמח ע"י שינוי:

מתני' אין משלחין. דורון איש לרעהו:

אלא מנות. דבר מוכן שאינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר ודגי':

אבל לא תבואה. שאינה ראויה לאכילה היום שהרי צריכה טחינה ואין טוחנין ביום טוב:

ורבי שמעון מתיר בתבואה. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' ירך. מבהמה גדולה מותר לשלחה דמנות משמע אפי' ירך שלימה ולא הוה טירחה:

גדי קטן אסור לשלחו. בתמיה וה"ה דמצי למפרך מעוף קטן ושלם:

לא מסתברא. דמתירין ב"ה לטעון הבהמה על כתפיו דמיחזי כעובדין דחול:

אבל. כי מתירין ב"ה דוקא למושכו ולהוליכו. ל"א אבית שמאי קאי כי אסרי בית שמאי לשלוח חיין דוקא להטעינן על כתפיו אבל למשוך שרי:

מה בין וכו'. טעמא קאמר לכך מותר למשוך ולהוליך דמה בין מושכו וכו' וליכא היכירא:

שמעת מאביך. אם מותר לטלטל תרנגולת בי"ט:

ופשיט אם היתה. התרנגולת מוכנת לשחיטה מותר:

**ופריך הש"ס ואין כל סתם התרנגולין מוכנין לשחיטה.**א"כ הכל יהו מותרין:

ומשני ולכן צריכה. כי קמיבעיא ליה אם ידעינן בודאי שאינו רוצה לשחטה אלא לגדל ביצים ופשיט ליה דדוקא מוכנת לשחיטה דהיינו סתמן מותרין אבל אם מוכנת לגדל ביצים אסורה:

אמרה לו. ר"י נשיאה הך שמעתתא לר' הושעיא בלחש כלומר לו לבד שלא ברבים:

כשם ששמעתיה. מאבא בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה:

עסיסיות. מאכל העשוי מן חיטין שלימות:

ה"ג שהוא מאכל לודיות. וכ"ה בתוספתא וה"פ שאנשי לוד אוכלין מאכל מפולין שלימין:

שעורים שהן מאכל בהמה. דר"ש מתיר לטלטל בי"ט אפי' מאכל בהמה:

לכל נפש. אך אשר יאכל לכל נפש:

מתני' משלחין כלים. בגדים:

תפורין. דחזו למלבוש ושאינן תפורין דחזו לאכסויי:

כלאים. כשהן קשין שאין מחממין מותר לשכב עליהם:

סנדל מסומר. של עץ מחופה במסמרים שגזרו חכמים עליו שלא לנועלו בשבת וי"ט משום מעשה שהיה כמבואר בשבת פ' במה אשה:

ולא מנעל שאינו תפור. ואפי' הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן:

אף לא מנעל לבן. באתריה דר"י לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירין אותו:

שצריך אומן. להשחירו:

שנאותין. מתקשטין:

גמ' כיני. כן היא פירושא דמתני' מפני שהוא צריך ביצת האומן והוא מין קרקע המשחיר:

ביצת. כל דבר הנילוש ונעשה עב קרוי ביצת:

ה"ג תני אין מפרקין את המנעל מעל האימוס בי"ט אבל מפרקין את המנעל מן האימוס בחולו של מועד מתני' דר' לעזר וכו'. וה"פ אין נוטלין המנעול מעל האימוס והוא הדפוס שעושין עליו המנעל דה"ל כגמר מלאכה ואסור בי"ט ומותר בחול המועד ופריך דהך ברייתא אתיא כר' לעזר ודלא כחכמים:

דתנינן תמן. בפכ"ו דכלים:

ר"א מטהר. אם נגעה טומאה במנעל דלא נגמר מלאכתו עד שישמטנו מעל הדפוס:

וחכמים מטמאין. דחשבי' ליה כנגמרה מלאכתו קודם הנטילה א"כ אף בי"ט שרי ליטלו:

ומשני שנייא היא. שאני הכא בי"ט דאע"ג שאינו גמר מלאכה מ"מ נראה כמתקן כלי דאסור בי"ט:

אף הוא מעמיד מיום טוב לחול. וזה ודאי אסור:

תכשיטין. שאינו מלבוש גמור אלא עשויין להתנאות בהן אסור לשלחן בי"ט:

הא ללבשן. לתכשיטין בי"ט שרי:

ואת הקרקש. כלי שמקשקשין בו לתינוק:

לכסות בהן את הכלים. אע"ג דמלאכתן לאיסור לצורך גופו שרי לטלטלו ה"ה תכשיטין אע"ג דאסור לשלחן מותר ללבשן:

מתניתא אמרה כן. בתמיה הלא ממתני' מוכח שאסור ללבוש תכשיטין ודלא כר' מנא:

כל שניאותין. ביום טוב מותר לשלחן:

ומה הדא דתני וכו'. כלומר ור' בון הא משמע מהך ברייתא שאפי' כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך כלי שמלאכתו להיתר וכ"ש תכשיטין:

ומשני בשיש עליהן תואר כלי. שמלאכתו להיתר הוא דמתירין לטלטל אבל בלא"ה לא עד כדון תכשיטין של זהב. הוא דאסור לצאת דחיישינן דילמא משלפי ומיחוי דחשיבי מי אסרינן אף תכשיטין של כסף או לא והרבה פירושים אמרתי בשמועה זו וזה הנ"ל עיקר:

אמרין בשם ר"י אסור. א"ד בשם ר"י אסור וא"ד משמו דמותר:

אנא ידע רישא וסיפא. אני יודע מה שהיו אומרים שר"י פעמים אוסר ופעמים מתיר:

טליין דקיקין. נערות קטנות היו מתגדלין בדירתו של ר"י והיו יוצאין בתכשיטן של כסף:

אתא. ר"י ושאל לר"ז:

א"ל לא תאסור. דמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין:

ולא תישרי. דמדינא אסור:

הדרן עלך פ' ביצה שנולדה